"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

מכתב מצמרר מארכיון דבורה עומר חושף את סיפורה של הדסה למפל - הקול האחרון שבקע מתופת משטרת לטרון

הדסה למפל ז"ל

"אמרו שהיתה נערה נאה. שהיו לה עיניים גדולות שהרבה תום ועצבות ניבטו מהן. קראו לה הדסה. אמרו שהייתה דמות נחבאת אל הכלים, אפופת בדידות, ללא קרוב וגואל בארץ. מישהו זכר אותה מהכשרת גבעת ברנר, מיגור, מה'פורמנים' בליווי השיירות לירושלים. מישהו סיפר כי לאחר שעברה קורס קשר סופחה לחטיבה 7 – זו שהוקמה בחיפזון לפתור את בעיית המצור על הדרך לירושלים ולכבוש את המיסתם ששמו לטרון."

כתבתו של מנחם תלמי, מעריב 27.5.1988. לחצו על התמונה לקריאת הכתבה

בשנת 1988, כמה חודשים בטרם קראה דבורה עומר את המילים העצובות האלה על הדסה למפל, ראה אור ספרה "התחנה טהרן". הדסה למפל, אותה הדסה מהכתבה, הייתה גם אחת הדמויות בספר הזה. הדסה הייתה מ"ילדי טהרן", כ-800 ילדים שמשפחותיהם הוגלו או ברחו לברית המועצות מפולין. הילדים הגיעו לארץ ב-1943 אחרי מסע ארוך וקשה שעבר דרך איראן.

הדסה הייתה רק בת 14 כשהגיעה ארצה, ובעצם רק אז הפכה להדסה, עד אז קראו לה בכלל הלינה או הלינקה. היא עברה מקיבוץ לקיבוץ ולבסוף התגייסה לפלמ"ח ושירתה כמלוות שיירות לירושלים.

שיירות האספקה לירושלים יצאו מתל אביב דרך הכביש היחיד שחיבר את ירושלים עם השפלה, הכביש שעבר באזור לטרון. בשל חשיבותו האסטרטגית של האזור, הקימו בו הבריטים תחנת משטרה ששלטה על הדרך. ב-14 במאי 1948 הבריטים עמדו לעזוב את הארץ ובתל אביב הכריזו על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. הבריטים עזבו באותו לילה גם את תחנת המשטרה בלטרון, מה שאיפשר ללגיון הירדני להשתלט עליה. קרב ראשון לשחרור אזור לטרון, קרב עקוב מדם וכושל, התקיים כעבור עשרה ימים בלילה שבין ה-25-24 במאי. בלילה שבין ה-31-30 במאי התקיים הקרב השני. אחד הכוחות נשלח לפרוץ לתחנת המשטרה ואיתו נשלחה הדסה למפל להיות קשרית בקו האש הראשון.

הדסה למפל שנייה משמאל עם חבריה לליווי שיירות לירושלים בחורף המושלג של שנת 1948. משמאל לימין: שמעון מייזל, הדסה למפל, ורדה שולק, יוסי זיו, יהושוע ונחמיה. מתוך אלבומה של ליה (טהון) אופנבך. לחצו להגדלה

 

דבורה עומר שערכה תמיד תחקירים מעמיקים לפני שניגשה לכתיבת ספריה, מצאה בכתבתו של מנחם תלמי על הדסה למפל, פרטים שלא היו ידועים לה. היא קראה על "קול נשי מצמית שבקע מלב התופת" כשברקע קולות יריות, פיצוצים וזעקות פצועים. היא קראה על בחורה שישבה עם אוזניות בתוך זחל"ם פגוע, מלא פצועים והרוגים וצעקה אל חיילי הליגיון הערבי שבבניין המשטרה שסופם קרב ושכדאי שינוסו לפני שיהיה מאוחר מדי.

תלמי סיפר בכתבה שקולה של הקשרית הדסה ממשוריין הפיקוד שעמד בראש הכוח, היה הקול האחרון שבקע מתופת משטרת לטרון. זה היה הדיווח האחרון שהגיע למפקדת החטיבה על ההתקפה הכושלת, על הקרב האכזרי ועל האבדות הרבות. ברגעיה האחרונים דיווחה על פציעתו של מפקד הכוח יאקי ושל סגנו. הדסה קיבלה את פקודת הנסיגה ויאקי עוד הספיק להורות שכל מי שיכול יציל את עצמו. אחרי זה נדם קולה. אך, מספר תלמי, "קולה הוסיף להדהד באוזני אלה ששמעו, או שידעו על כך מפי השמועה הקרובה. והיו ששאלו אז, בחימה עצורה, מדוע נשלחה נערה לקו החזית הראשון, מדוע צורפה אל הכוח הפורץ, האם הכרחי במקרים כאלה השוויון בין גבר לאשה, בין חייל לחיילת."

אפילו שספרה על ילדי טהרן התפרסם כבר, עומר הייתה צמאה לשמוע עוד על הדסה למפל ולכן כתבה אל מנחם תלמי, וביקשה שיספר לה את כל הידוע לו עליה. בתגובה היא קיבלה ממנו מכתב תשובה מצמרר, שמתאר דווקא את רגעיה האחרונים של למפל. מהמכתב התגלה לה עוד דבר שאותו תלמי לא חשף בכתבה אפילו שכתב שם על "קולה שהוסיף להדהד באוזני אלה ששמעו", תלמי כתב לה שהוא בעצמו אחד מאלה אשר שמעו את קולה בוקע בקשר במוראות הקרב:

לדבורה שלום,

קיבלתי מכתבך בקשר לכתבה על הדסה למפל ז"ל. את הכרת אותה, כפי שאת כותבת, מגבעת-ברנר ולאחר מכן שימשה לך אחת הדמויות בספרך על ילדי-טהרן. אני לא הכרתי אותה ומעולם לא ראיתיה. אבל הכרתי את קולה והוא רדף אחרי שנים. לא השתתפתי בקרבות על לטרון, אבל באותה עת הייתי באחד המוצבים שמעל שער-הגיא ובמכשיר הקשר שלי, שהיה זהה לאלה שהיו במשוריינים שיצאו לכבוש את המשטרה בלטרון, האזנתי למתחולל בעמק- איילון.

שמעתי את קולה, קול ברור ומאופק של נערה שנקלעה ללב הקרב הנורא וחסר-הסיכויים. שמעתי את דיווחיה ומבלי שידעתי אל נכון היכן היא בדיוק. אבל הבנתי את הסיטואציה בה היא נמצאת. דיבורה וקולה היו מצמיתים. היה ברור כי היא מדברת כבר מתוך החדלון הבלתי-נמנע וזה היה כמו מדקרות הקודחות בבשרך. הבשורות שהשמיעה מעל גלי-האתר היו מרות. על אף מצבה הנואש קולה לא בגד לה. ואתה יושב לך רחוק משם, לא מעורב פיסית, במיתחם בטוח-יחסית, מאזין לקולה של בחורה אלמונית שנשלחה ללב הקרב, לא יודע מי היא, לא יכול לסייע לה, מקווה כי יחול שם איזה מהפך פתאומי והיא תחלץ מכל העניין הזה. אבל שום מהפך כזה לא התחולל.

קולה נמוג. עוד שמעתי את אלה שעמדו איתה בקשר אלחוטי קוראים לה שוב ושוב – ומענה אין. הבנתי מה שהם הבינו.

שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית. שנים רדפה אותי הסיטואציה הזו: אתה שומע את מותו של האדם מעל גלי-האתר.

לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה. התחקיתי אחרי העקבות. הסתבר כי כותבי תולדות קרבות לטרון איזכרו אותה פה ושם. איתרתי את אחותה, אספתי את החומר, ניפיתי, כתבתי – והתגובות החלו זורמות. הרבה תגובות – של סתם אנשים ושל כאלה שהיו פה ושם במחיצתה, כאלה ששמורים עמם קצת זכרונות, קצת תצלומים, קצת מכתבים. מה שמעניין ומעודד: גם בעידן העייף והציני הזה עדיין קיימת רגישות רבה והזדהות עם מורשת העבר ועם מי שנתן את נפשו כדי שמורשת כזו תוסיף להתקיים.

בברכה,

מנחם תלמי

(5.6.1988)

מכתבו של תלמי אל עומר מה-5.6.1988, מתוך ארכיון דבורה עומר שבספרייה. לחצו להגדלה

 

 

במכתב של תלמי לדבורה עומר, נוסף לתיאור המצמרר של הקרב, שהופיע גם בכתבה, גוון אישי. יותר מכל בלטה בו החוויה הקשה של חוסר האונים של החייל (במקרה הזה תלמי עצמו) שאין ביכולתו להושיט סיוע לחבריו לנשק.

במכתב לדבורה, בעיקר בפסקה האחרונה, התייחס תלמי גם למשמעות ה'זיכרון', והרחיב עליו כמניע וכתכלית. הוא כתב: "שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית" ו"לקראת שנת הארבעים החלטתי לכתוב על בעלת הקול האלמוני הזה".

עוצמת הכאב של הזיכרון האישי שנותר אצל תלמי, אותה חווייה אישית מטלטלת של רע-לנשק-מרחוק, ואולי אפילו הדחף לכפר על חוסר היכולת שלו לסייע בזמן אמת, הביאו אותו לכתוב על למפל כדי שהזיכרון שלה יוסיף להתקיים.

*

בניסיון הפריצה הכושל למצודת המשטרה בלטרון במבצע בן נון ב' נהרגו הדסה למפל ועוד 30 לוחמים. אמה ואחותה של למפל, ששרדו את אימי השואה, הגיעו ארצה כשלושה חודשים לאחר מותה, ולא מצאו אותה. רק לאחר כמה שבועות אחת מחברותיה השאירה להן הודעה כי הדסה בת ה-19 נהרגה בקרבות. שנה לאחר מותה נקברה למפל בהר הרצל, בקבר האחים של חללי לטרון.

 

הדסה למפל, ירושלים 1948. מתוך אלבומה של ליה (טהון) אופנבך


מוקדש לזכרה של הדסה למפל ז"ל ולזכרו של הסופר מנחם תלמי ז"ל שהלך לעולמו בסוף מרץ 2018

 

תודה רבה לדויד לנג ממחלקת הארכיונים על העזרה בהכנת הכתבה 

גבורתה של גיזי פליישמן

סיפורה של האישה שהאמינה שתוכל להציל את יהדות אירופה אם רק תצליח לגייס מספיק כסף

גיזי פלייזמן בצעירותה בברטיסלבה

מר מאייר היקר,

מצ"ב כמה מכתבים: אין צורך להוסיף דבר. אפשר להשתגע כשיודעים שהמוני אנשים ממשיכים למות.  
החדשות שקיבלנו מהשליחים שלנו בשבוע שעבר, עוד לא נשמעו כמותן. 
אני לא מאמינה שנפגוש שוב אי פעם מי מחברינו.
כל עיכוב יכול לסכל את הסיכוי להצלת חיים, ולכן אני מתחננת שתתגבר על כל הקשיים הטכניים כדי שהעזרה תוכל להגיע בזמן.
הפתגם: מי שנותן מהר נותן פי שתיים, מעולם לא היה נכון יותר.

שלך,

גיזי

מתוך מכתב של גיזי פליישמן לסאלי מאייר, נשיא הג'וינט בשוויץ בימי השואה

*

בברטיסלבה שבסלובקיה, בימי מלחמת העולם השנייה, עמדה גיזי פליישמן בראש קבוצת פעילים יהודים שהתנגדו לנאצים. הם נקראו "קבוצת העבודה". פליישמן שהייתה נשיאת ויצ"ו ונציגת הג'וינט בסלובקיה חברה אל הרב מיכאל דב בר וייסמנדל, נציג אגודת ישראל, ויחד הקימו את הקבוצה שלקחה על עצמה לשמור על קשר עם היהודים ששולחו לפולין, לפרסם מידע על גורלם, ולהציל מיהודי סלובקיה כמה שרק אפשר באמצעות ניסיון לעצור את המשלוחים מסלובקיה לאושוויץ ולהבריח יהודים להונגריה. הם הצליחו להציל כך אלפים לכל הפחות.

כדי לעשות זאת הם פנו לפוליטיקאים, לשגרירים ולראשי ארגונים וגם לאנשי הכמורה הסלובקית. הם לא עצרו בכך ואף העזו לקשור קשרים עם פקידים נאצים רמי דרג, ולשחד אותם.

בזכות כספי שוחד בסך 100,000 שהעבירו לנאצים, עלה בידם לעצור לזמן מה המשלוחים מסלובקיה לפולין, ואז נרקמה תוכנית חדשה – "תוכנית אירופה" – תוכנית להצלת כל שארית יהדות אירופה תמורת שני מיליון דולרים שאותם דרשו אנשי הקשר הנאצים. הקבוצה וזיגי פליישמן בראשה פעלו ללא ליאות ותוך סכנת חיים ממשית כדי לגייס את הסכום מארגונים ומאישים, מיהודים ומלא יהודים, מכל קצווי תבל. ללא מורא, הם ניהלו משא ומתן עם פושעים נאצים נאלחים, בראשם דיטר ויסלציני, מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן.

כל המכתבים המובאים כאן בכתבה הם מכתבים מגיזי, מכתבים ששלחה לפעילים יהודיים בארץ ובעולם בשנות המלחמה. במכתביה החליפה פליישמן את שמות האישים והמקומות בשמות קוד כדי שהמכתבים יוכלו להגיע ליעדם בלי להסגיר תוכניות הצלה ושמות של פעילים בקבוצת המחתרת. גיזי דיווחה במכתבים על מאמצי ההצלה שנעשים ועל מה שמעוללים באותו זמן הנאצים ליהודים בסלובקיה ובשאר השטחים שכבשו. היא הפצירה בנמעני המכתבים לגייס ולשלוח כספים -"אמצעים" – כי האמינה שזאת הדרך היחידה להציל את יהדות סלובקיה ואת שארית יהדות אירופה.

ברבות השנים שמה של גיזי פליישמן כמעט ונשכח ומעטים מדי מכירים היום את סיפור גבורתה של פליישמן ואת סיפורה של "קבוצת העבודה". הייתי רוצה שהמכתבים האלה יזרו מעט אור על חייה של האישה שהקדישה את חייה להציל רבבות, בלי שביקשה להציל את עצמה.

 

גיזי פליישמן כותבת

 

17.7.1943

יש לי אומץ להגיש את שלוש ההצעות כפי שנתן כתב לי, אבל אינני יכולה לבוא ביד אחת בדרישות כבדות משקל, כאשר ביד השנייה אין לי כלום.

אם אני באה בידיים ריקות, אני מסכנת את כל היהודים בארצות הצורר, וגם מולדתה של ELLA תוכל לבוא מחדש בדרישות.

דוד יקר! אם חיים במצב ובאווירה כמוני, קשה להבין שאמצעים חשובים יותר מהחיים.

אני יודעת להעריך את מה שמשפחת טרופר עושה למען הכלל. זו לבטח הדוגמה היפה ביותר לנכונות וסולידריות אנושית. אבל המרחק מהארצות בהן צרות כשלנו יוצר, כנראה, התקבעות פסיכולוגית שונה, שאנחנו לא מסוגלים לקבל. אנחנו חלק מאלה הסובלים והכוונה היא להציל את שארית החברים.

אם אנחנו מחשבים, אפילו בצורה אופטימית מאוד ומוסיפים גם את מיקלוש לחישוב, יש באירופה שישה מיליון יהודים, וכבר עתה יש ארבעה מיליון קורבנות עליהם נתאבל.

כאן מדובר באפשרות להשאיר את הנותרים האבלים בחיים.

הבן שאיננו מסוגלים להבין את ההחלטות שהתקבלו במולדתו של טרופר, כי לכללים נוקשים אין נשמה והם אינם מכילים את הצער. אנחנו, במיוחד אלה הנמצאים תחת שבטו של הצורר, סבורים שגם אם האמצעים יהיו נגישים, תוצאות המלחמה לא תשתננה וגם נקודת הזמן הסופית לא תושפע מכך.

על כן, בהכרח, חייבת כל החלטה להתחשב בהצלת חיים.

דוד סאלי היקר, אני מקווה כבר שאצליח לשוחח עם וילי. אין לי רעיון איך להסביר לו את כשלון מאמצי. מובן מאליו שאשתדל לעשות זאת בדרך של דיפלומטיה וטקטיקה.

אך אני מסירה מעצמי כל אחריות במקרה שווילי לא יסכים לקיים, בתנאים אלה, שיחה על איום הגירוש. 

דוד יקר, אני לא באה אליך בטענות, אבל נוסחאות בלתי גמישות גרמו לכך בדברי ימי עמים, שעזרה לא הגיעה בשעתה. אתה, דוד יקר, עושה כמיטב יכולתך, ואני מקווה שגם בעתיד תהיה נכון לעזור. 

בהערכה. 

גיזי

מתוך מכתב של גיזי פליישמן לסאלי מאייר

 

עמוד שני מתוך מכתבה של גיזי פליישמן לסאלי מאייר

אותו "וילי" שאליו מתייחסת גיזי פליישמן במכתב הוא האיש שמולו ניהלה "קבוצת העבודה" את המשא ומתן להפסקת המשלוחים מסלוביקה לפולין. שמו האמיתי היה דיטר ויסלציני והוא היה מעוזריו של אייכמן. הגרמנים מינו אותו לתפקיד יועץ הס.ס. לשאלת היהודים מטעם המדינה הסלובנית העצמאית. ויסלציני נעשה לאחד האחראים לחייהם של יהודי סלובקיה, סלוניקי והונגריה. בסופו של דבר היה ויסלציני אחד האחראים העיקריים להשמדתם של 100,000 מהם.

אך בטרם קרה כל זאת, ויסלציני כן הסכים לקבל שוחד והצליח לעצור לזמן מה את משלוח היהודים מסלובקיה אל פולין. לגבי המשלוחים משאר אירופה, ויסלציני רמז לקבוצת העבודה שאפשר יהיה לעצור גם אותם תמורת הסכום המתאים. הסכום שנקב בו היה 2 מיליון דולרים שאותו קיוותה הקבוצה לגייס מיהדות התפוצות.

 

דיטר ויסליצני, מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן

1.9.1943

בנוגע לווילי,

ביום שישי, ה-27.8.1943 התחדש המשא ומתן.
בתחילה הודיע וילי שהצעתו מ-10.5.1943 מותנית בהתייעצות עם הממונה עליו. היות שמצבו ומצב עמו השתנו, הוא חייב לקבל ייפוי כוח מהממונה עליו כדי להבין אם ההצעה שלהם עדיין עומדת בעינה.
עניתי לו שחבריי מעבר לגבול מסכימים לקבל את ההצעה ומוכנים לשחרר את האמצעים, אבל רק בתנאים אלה:
1. הפסקת כל הגירוש – כולל JAKOBSTADT ואלה שנשארו בשטח הרייך.
2. הפסקת כל הרציחות בציביה ללא תנאי, והשארתם בחיים של היהודים שם.
3. אישור מתן עזרה רחבת היקף לאלה הנמצאים בציוויה – וזאת, תחת פיקוח הצלב האדום. יוקמו מרכז ושלוחות שלו ברחבי ציוויה, ותחת הנהלתו תתבצענה פעולות העזרה.

עזרה זו תכלול שלושה תחומים:
א. עזרה משותפת לחלוקת ביגוד, מזון ותרופות.
ב. עזרה מיוחדת למקרים מיוחדים.
ג. אישור לפעולות דואר חופשיות.

4. אישור לתנועה פנימית ומעבר ויציאה לנושאי מסמכים זרים – כגון, דרכונים וויזות ליציאה, או מעבר. זה מתבקש ליהודים הנמצאים לא רק בשטח ציוויה, לא גם בשטח הרשע כולו.
5. אישור לאפשרויות של בידוק מסוים, על מנת לוודא שההסכמים נשמרים.

עמוד הראשון מתוך מכתבה של גיזי פליישמן

12.9.1943

… כבר הצבעתי בדיווחי הקודמים על כך שאוספים את היהודים בציביה במרכזים גדולים. פעולת יישוב מחדש זו מתבצעת כעת. בהקשר זה מגיעים לצערי הפליטים האחרונים מבוחניה וקרקוב, שיכלו לחמוק מפעולת היישוב מחדש. ביניהם ישנם עד כה 50 ילדים, שאנחנו רוצים להוביל במסגרת מבצע ההצלה שיזמנו. 

הפליטים שהגיעו אלינו בשלושת הימים האחרונים מחוסרי כל אמצעים כי ככל הנראה הבריחה התבצעה בחופזה יתרה. יש לנו חשש גדול שההצלה לא תוכל להציע אפשרויות גדולות, למרות שאנחנו עושים הכול כמו קודם לכן, בכדי שכמה שיותר יוכלו להינצל. עדיין יש לנו חששות מבוססים. 

דרך השליחים דווחנו שישנם ביערות עוד מספר גדול יותר של פליטים שרק מחכים, שייאספו על ידינו. 

… כרגע אנחנו מחוסרים כל אמצעים ונעשה הכול, בכדי שנבטיח אשראי חדש, על מנת להמשיך את המבצע בצורה הזאת. אם לא תאפשר לנו ותעמיד לרשותנו את הסכום הדרוש בשביל ההצלה-פליטה על ידי השליח, אתה לוקח את האחריות הנוראה על עצמך, שהעבודה הזאת תעצר מתוך חוסר באמצעים. המשמעות הישירה של זה היא שהשליחים ישאירו את הפליטים מאחור על הגבול, אתה יודע, שזה גזר דין מוות. 

בתוך ייסורינו הכבדים אנחנו מבקשים ממך לחשוב בעיקר על כך שעבודת הצלת החיים לא יודעת מעצורים. 

… בעוד אני כותבת את השורות האלה הגיע טלפון מצוקה (SOS) בו דורשים מאיתנו מאה רבבות כתרים, בכדי לשלם את החובות הלוחצים אצל השליחים. אתה כבר בתמונה ויודע, שהגופים המבצעים החיוניים למבצע זה לא פועלים מתוך מניעים של נדיבות לב. אם תשלום מאה הרבבות לא יתבצע, יפסיקו השליחים את העבודה וכל השאר הרי ברור לך. לכן אני מבקשת ממך בפעם המי-יודע-כמה, מה שלא יקרה לשלוח עם השליח את האמצעים הדרושים לכך, משום שאנחנו מצידנו עושים כל מה שיש בידו של בן אנוש לעשות, אולם ההחלטה נתונה בידך. 

*

בסוף שנת 1939 הצליחו גיזי פליישמן ובעלה יוסף למלט את בנותיהם עליזה (ליצי) ויהודית, מאירופה אל ארץ ישראל. במהלך המלחמה נהרג גוסטב פישר, אחיה האהוב של פליישמן ואחריו מתה גיסתה, וב-1942 מת גם בעלה של פליישמן, יוסף. גיזי נותרה בסלובקיה עם אמה החולה.

גיזי המשיכה לשלוח קריאות לעזרה לעולם כולו, אבל התשובה לא הגיעה. היא עשתה זאת ביודעה שכל מי שפועל למען הצלת היהודים מסתכן במוות. היא עשתה זאת ביודעה שהגסטפו כבר פקח עין על מעשיה.

במכתב הבא מ-1943, מבקשת גיזי פליישמן לשמוע חדשות מבנותיה עליזה (ליצי) ויהודית, שאותן שלחה למקום מבטחים בארץ ישראל, ולא ראתה מאז.

ברטיסלבה, 2.12.1943

חבר יקר,

תודה עמוקה על מכתבך מ-15.11 משנה זו. אני יודעת, שאתה והחברים האחרים תעשו הכול, בכדי שאקבל מליצי (Lici) כמה שיותר מהר מכתב. אתה יכול לתאר לעצמך את מצבי הנפשי, עד כמה אני דואגת ולא יכולה להירגע עד שאקבל חדשות טובות תודות לתיווך שלך. עם תוכן המכתב של הבת האחרת אני מאוד מאושרת.

אחרי הימים הקשים שמתכלים מהר, נרגעתי מאוד להכיר אתכם החברים משום שהייתי משוכנעת שתדאגו לילדים. אין  מילות תודה בשביל זה! לא רק שתרמתם לי הרבה על ידי חברותכם וקשריכם הכנים, שמצאתי את האיזון הנפשי שלי עוד פעם, אלא גם בנוסף לכך סיפקתם תרומה עשירה כך שאני יכולה שוב להאמין באנושיות אמיתית ובסולידריות ממשית. על ידי כך נתתם לי המון, משום שאנחנו חיים באווירה, שבה האמונה באידאל גבוה באנושות מתערערת.

מתוך מכתבה של גיזי פליישמן אל נמען שהיה ככל הנראה נתן שוואלב, איש תנועת "החלוץ" שפעל בשוויץ בזמן השואה

מכתבה של גיזי פליישמן

 

במהלך שנות פעילותה הפצירו בגיזי פליישמן שוב ושוב להציל את עצמה. היא יצאה לשליחויות אל לונדון, פריז ובודפשט, היא הייתה בקשר עם אנשים שיכלו לסייע לה להימלט אך היא מעולם לא ביקשה להימלט או לעזוב את סלובקיה. היא האמינה שעליה להישאר שם ולעשות הכול כדי להציל כל עוד ניתן להציל.

באוקטובר 1944 נעצרה גיזי פליישמן. על אף חקירות קשות תחת עינויים היא לא מסרה דבר על המחתרת ועל פעולות ההצלה. היא שולחה למחנה בשם סרד בסלובקיה, ומשם גורשה באוקטובר 1944 לאושוויץ עם הוראה מפורשת לשלטונות המחנה – "שיבתה אינה רצויה". היא נרצחה בתאי הגזים באושוויץ בסתיו 1944.

במכתב הבא אל בתה ליצי (עליזה) בארץ, כתבה גיזי על הפרידה ועל משמעות השליחות שקיבלה על עצמה.

6 בספטמבר 1942

הגורל רצה שלא נוכל להיות ביחד… אך אותו גורל גם רצה שבשנות הסבל הקשות ביותר של עמנו ממלאת אמך שליחות להקל על סבל גדול זה. אם אעבור תקופה קשה זאת, אני חושבת שאוכל לומר שלא חייתי את חיי לשווא. ברוח זו את חייבת לשאת את הפרידה, היות שמעל לכל סבל אישי עומד כלל ישראל.

 

.

גיזי פליישמן 1944-1897

 

 

על מאמצי ההצלה של גיזי פליישמן וחברי "קבוצת העבודה" בסלובקיה – סרטון של יד ושם:

מכתבי גיזי פליישמן מפורסמים באדיבות אברהם לינהרט

עוד על גיזי פליישמן אפשר לקרוא בספרו של חיים כפרי: "גיזי פליישמן כלוחמת ומצילה בסלובקיה במלחמת-העולם השנייה"

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

אחת שתיים שלוש: שיר הלכת על צעדת המוות לפונאר

גלגוליו של שיר - איך הפך שיר לכת גרמני לוחמני למען זכויות הפועלים לשיר מחאה ותקווה ביידיש ששרו יהודי וילנה בגטו והפרטיזנים של וילנה ביערות

יש שיוצאים לדרך ויודעים לאן ומדוע, יש שהולכים קדימה חדורי מטרה. כשיצאתי למסע בעקבות השיר "צו איינס צווי דריי", לא ידעתי לאן תוביל אותי הדרך. התברר שהמסע נשא אותי אחורה בזמן אל שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, אל מוזיקאים יהודים שכתבו מנגינות לתיאטרון ולקברט באירופה, ואל שלושה תמלילנים ש"הצטרפו" למלחינים והתכתבו עם המנגינה והמקצב שלה (שיר לכת), ושינו את המילים כדי למחות על שהתרחש בסביבתם באותם ימים אפלים.
למוזיקה יש כוח אדיר והיא מאפשרת לנו בו זמנית לשאת איתנו את הזיכרון של המנגינות והשירים מהימים ההם וגם, דרך מילים חדשות – לבטא דברים נוספים ולהוסיף משמעות חדשה – בזמן הזה ובזמנים אחרים.

כך הוביל אותי השיר "צו איינס צווי דרי" אל המנגינה המקורית שלו ואל גרסה לא ידועה היום של מארש הפרטיזנים של גטו וילנה.

 

מארש הפרטיזנים
מילים: שמערקע קאטשירגינסקי
תרגום חופשי

הדרך קשה אנו יודעים
הקרב לא קל אינו משחק ילדים
הפרטיזן מקריב את חייו במאבק
למען החופש העתידי

היי אף. פי .או.
אנחנו כאן
באומץ אלי קרב
אנו הפרטיזנים של היום
נכה באויב
בקרב לכח העובד ("ארבעטער-מאכט" מהדהד לשיר המקורי)

החברים חזקים
שרירים, גאים וחזקים
יוצאים היום מהגטו
כדי להביא מחר את החופש

היי אף. פי .או….

על הדם של אחינו ואחיותינו
אנו נשבעים להילחם
עד אשר
נמגר את חיילי היטלר
בכלי המלחמה של הפרטיזינים

 

המנגינה מאחדת אנשים רבים במאבקים שונים ונותנת כח לאדם באשר אדם הוא מכיוון שהיא מביאה את קול ההמון בקול היחיד, וכך, השיר "צו איינס צווי דרי" (מארש בשני רבעים) מלווה את צעדת המוות של יהודי וילנה לגיא ההריגה ביער פונאר. שלושת הבתים הראשונים הם מארש אבל, אולם הבית האחרון מביע תקווה וקורא לעזוב את הגטו ולהצטרף לפרטיזנים שילחמו לשחרורו. בשלב זה הופך המארש – מארש קרב:

 

 

את המנגינה מצאתי בספרו של שמערקע קאטשירגינסקי "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירים מהגטאות ומהמחנות) שיצא לאור בשנת 1948. השיר מופיע פעמיים; בפעם הראשונה תחת הכותרת "צו איינס, צוויי, דריי" (ואחת, שתיים, שלוש) למילים מאת לייב רוזנטל ובפעם השנייה תחת הכותרת "פארטיזאנער מארש" (מארש הפרטיזנים) למילים מאת שמערקע קאטשירגינסקי. בספר המקורי לא מצוין שם המלחין בעותק של הספר שנמצא באוסף מאיר נוי לזמר היידי מופיעה הערה בכתב ידו של נוי "מנגינה: הנס אייזלר".

 

מנגינת השיר מתוך ספרו של קאטשירגינסקי

הגרסה המוקדמת שמופיעה בספרו של קאטשירגינסקי  "צו איינס, צוויי, דריי" בוצעה על-ידי השחקן יעקב ברגולסקי בגטו וילנה בקיץ 1943. השחקן אשתו ושני ילדיו נספו במחנה על יד וילנה ביולי 1944. השיר מתאר את הטבח של יהודי גטו וילנה שהובלו לפונאר ונרצחו שם בקיץ 1941. כותרת השיר מסגירה את מקורו הגרמני – שירם של ברטולד ברכט והנס אייזלר "לינקס צווי דריי" ("שמאלה, שתיים שלוש"):

 

צו איינס צווי דריי
מילים: לייב רוזנטל
תרגום: בנימין טנא

אך, אחא, עוד קצב אחר
עוד מעט לאזנך יפך.
וכל אלה במגור
הסתתרו אי בחור –
יהלכו עוד אתנו בסך.
חת, שתים, שלש
חת, שתים, שלש
נטוש שערים וסמטה
ולצעד צליל ער,
המזמור הוא אחר,
כשתצעד ותדע כבר על מה

 

 

איך נולד השיר? השיר המקורי היה שיר מחאה של פועלים שביקשו שיוויון וזכויות. בהמשך הפך השיר לשיר מחאה כנגד השלטון הנאצי. יוצרי השיר שהיו יהודים נרדפו בידי הנאצים וברחו מגרמניה, ובגולה המשיכו ביצירתם כנגד הכיבוש הגרמני.

 

Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum braucht er was zum Essen, bitte sehr
Es macht ihn kein Geschwätz nicht satt
Das schafft kein Essen her

Drum links, zwei, drei
Drum links, zwei, drei
Wo dein Platz Genosse ist
Reih dich ein in die Arbeitereinheitsfront
Weil du auch ein Arbeiter bist

Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum braucht er auch noch Kleider und Schuh'
Es macht ihn kein Geschwätz nicht warm
Und auch kein Trommeln dazu

Drum links, zwei, drei
Drum links, zwei, drei
Wo dein Platz Genosse ist
Reih dich ein in die Arbeitereinheitsfront
Weil du auch ein Arbeiter bist

Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum hat er Stiefel im Gesicht nicht gern
Er will unter sich keinen Sklaven seh'n
Und über sich keinen Herrn

 

תרגום חופשי לעברית:

ומכיוון שהאדם אדם הוא
הוא צריך לאכול
מלים יפות לא משביעות אותו
כי אי אפשר לאכול אותן

תופף שמאלה, שתיים שלוש
תופף שמאלה, שתיים שלוש
יש מקום בשבילך
כנס לשורות אחיך הפועלים
מכיוון שגם אתה פועל

מכיוון שהאדם אדם הוא
הוא נדרש לבגד ונעליים
מלים יפות לא מעניקות חום
או מגנות על צעדיו

תופף שמאלה, שתיים שלוש…

מכיוון שהאדם אדם הוא
הוא לא אוהב שמגפיים דורסות את פניו
הוא לא רוצה לראות בתוכו את העבד
שמעליו מושל האדון

*

השיר שתורגם לעברית, בין השאר על ידי המשורר נתן יונתן, הושר על ידי תנועות הנוער והפועלים בארץ בשנות ה 30. באתר זמר רשת אפשר לשמוע ביצוע חובבני של השיר לפי גרסת התרגום של נתן יונתן.

 

שיר זה של ברכט ואייזלר עושה שימוש מתוחכם בשיר הלכת הידוע לנו מהמוסיקה המערבית. בשיר מתואר מאבקם של לוחמים למען זכויות-פועלים ולא של חיילים היוצאים אלי קרב. השיר מתחיל במילים "שמאלה שתיים שלוש" ולא "אחת שתיים שלוש" או "ימינה אחת שתיים שלוש" מכיוון שהוא רומז לתנועות הסוציליסטיות שנקראו תנועות השמאל. השיר נכתב בשנת 1934 והיה מוכר ברחבי אירופה והושר גם על ידי קבוצות אחרות באירופה בשפות אחרות.

 

הנס אייזלר בברלין 1950

 

הנס אייזלר היה מלחין יהודי (1962-1898) שנולד בגרמניה לאב שהיה פרופסור לפילוסופיה. בגיל צעיר עקרה המשפחה לאוסטריה. הנס נלחם בחזית כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. עם שובו מהמלחמה, החל ללמוד אצל המלחין היהודי ארנולד שנברג והיה לאחד הראשונים שהשתמש בשיטה של שנברג שכללה כתיבה "דודקפונית" בשיטת שנים עשר הטונים השווים (בלי הבדל בין טון לבין חצי-טון).

בשנת 1925 עבר אייזלר לברלין. עם הזמן זנח את הכתיבה של המוסיקה האמנותית ועבר לכתיבה של מוסיקה לקברט, לתיאטרון ולקולנוע וכן לכתיבת שירים. הוא עבד יחד עם המחזאי והמשורר ברטולד ברכט ושניהם ביטאו את רוח המרקסיזם וכתבו שירי מחאה כנגד החוקים של ממשלת וימאר ובהמשך הממשלה הנאצית. יצירתו של איזלר הוחרמה על ידי הנאצים והוא ברח לניו יורק ואחר כך עבר ללוס אנג'לס.

תלאותיו לא תמו באמריקה, עקב המלחמה הקרה, הוא הואשם בהיותו קומוניסט ואנטי אמריקאי ושולח חזרה לאירופה. הוא חזר למזרח ברלין ושם המשיך ליצור בעיקר שירים ומוסיקה לתיאטרון לסרטים ולטלויזיה. בשנת 1956 נפטר ברכט, ואייזלר שקע בדכאון. הוא נפטר בשנת 1962.

 

הנס אייזלר עם החברים הספרדים בבריגדות הבינלאומיות (ינואר 1937)

 

איך נכתבה הגרסה השנייה לשיר, גרסת "מארש הפרטיזנים" – "פארטיזאנער מארש"?
כך כותב קאטשירגינסקי (תרגום חופשי מיידיש): "השיר נכתב כאשר הפרטיזנים היהודיים של גטו וילנה ברחו מהגטו ליערות בקיץ 1943 לאחר ניסיון כושל של מרד בגטו והסגרתו של ראש הפרטיזנים היהודיים איציק ויטנברג". הפזמון של שיר לכת זה מציין את ראשי התיבות של שם הקבוצה של הפרטיזנים F.P.O. (פאראייניקטער פארטיזאנער-ארגאניזאצייע = ארגון הפרטיזנים המאוחד): "העי עפ פע א! / מיר זיינען דא!". המילים "מיר זיינען דא" (אנחנו כאן) מהדהדות לשיר פרטיזנים אחר "זאג ניט קיינמאל!" (אל נא תאמר) שגם נקרא "המנון הפרטיזנים של גטו וילנה" שנכתב אף הוא לא למנגינה מקורית אלא למנגינה רוסית פופולארית.

אין רבים היום שזוכרים ומכירים את שמו ופועלו של שמערקע קאטשירגינסקי (1954-1908) שהיה סופר, משורר ופעיל תרבות וכן פרטיזן בגטו וילנה. לאחר השואה התחיל לאסוף שירים, סיפורים וערך ראיונות בקרב ניצולי שואה במחנות העקורים ובישובים אחרים. את אוסף השירים שלו פרסם בשנת 1948 תחת הכותרת "שירים מהגטאות וממחנות הריכוז". הספר כולל 200 טקסטים לשירים ו-100 מנגינות, שם מצאתי את תווי השיר הזה ושם התחיל המסע בעקבותיו.

לאחר נדודיו של קאטשירגינסקי באירופה היגר לארגנטינה שם פעל רבות לאיסוף והפצה של תרבות היידיש וזיכרון השואה. בסוף אפריל 1954 נסע ברכבת למנדוסה להרצות ב"סדר שלישי" שהתקיים בחג הפסח של אותה השנה. ב-28 באפריל 1954, בדרכו חזרה לבואנוס איירס, מצא את מותו בהתרסקות מטוס בשמי ארגנטינה.

כתביו המאוחרים יצאו לאור לאחר מותו וכן יצא לזכרו ספר זכרון שבו מספרים חבריו על פועלו ואישיותו ועל תרומתו שאין לה שיעור, לתיעוד השואה ולתיעוד הסיפורים והשירים שליוו את היהודים בתקופת השואה.

 

שמערקע קאטשירגינסקי לצד הקדשה למאיר נוי (ניומן) מתוך הספר "לידער פון עטאס און לאגערן" (ניו יורק: 1948)

 

תודה להדס קרמר על השאלות שהובילו לכתיבת כתבה זו

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד 

 

כתבות נוספות:

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

פואמה ותערוכת איורים: "אל פולין"

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

 

 




דן פגיס חוזר אל הקָּרוֹן הֶחָתוּם

הסיפור מאחורי השיר שפרץ חומת שתיקה בת 30 שנה

השיר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" מאת דן פגיס על אנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ.

בכל עת שניסה דן פגיס לחזור בשירתו אל ילדותו שלפני המלחמה, הוא גילה כי כמעט שאינו זוכר ממנה דבר. כבר בספרו הראשון משנת 1959 הבחין המשורר שערפל השכחה "הָפַך סִפּוּר חַיַּי לִי לִבְדוּתָה." בעוד שהרגיש כי ילדותו ניטלה ממנו באכזריות, את חוויות מלחמת העולם השנייה שקטעה אותה הקיף פגיס בחומת שתיקה מעשה-ידיו. הוא סירב לדבר על חוויותיו עם איש, והצליח לתת להן ביטוי רק בשירתו. היות שסירב לדבר על הגירוש כל חייו, לא ידוע לאיזה משני הגירושים שעברו יהודי רדאוץ נקלע פגיס בן ה-11.

כמעט שלושה עשורים מפרידים בין אותו יום ארור באוקטובר 1941, בו נדחס הנער מרדאוץ שברומניה עם סבו וסבתו אל קרון הרכבת העמוס בדרכם אל מחנה עבודה נאצי, ובין ההתמודדות הראשונה והישירה של דן פגיס המבוגר עם הגירוש שאליו נקלע.

 

הילד סֶוֶרִין (דן) פגיס ברדאוץ, תמונה משנות השלושים.

 

היה זה לראשונה בספר השירה השלישי שלו, שהתפרסם בשנת 1970 בשם גלגול, שנתן פגיס ביטוי ישיר לשואה בשירתו. במחזור "בקרון חתום" המורכב משבעה שירים הממשיכים אחד את השני, הופיע שירו המוכר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם".

 

כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה
אֲנִי חַוָּה
עִם הֶבֶל בְּנִי
אִם תִּרְאוּ אֶת בְּנִי הַגָּדוֹל
קַיִן בֶּן אָדָם
תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי

 

שם השיר, שהעניק את השם למחזור השירים שבו הופיע, מרמז לקורא על רגע כתיבתו/ גילויו: לא דן פגיס המשורר המבוגר הוא שחיברו, אף לא הילד סֶוֶרִין פגיס (השם בו נולד, ואותו עיברת עם עלייתו ארצה). השיר נכתב והתגלה, כביכול, על קיר קרון רכבת חתום הנשלח אל יעד לא ידוע.

הדוברת היא חוה, אם כל חי, והדמויות שהיא מזכירה בשיר הקצר מעניקות להתרחשות ההיסטורית הקונקרטית מימד על-אנושי, והופכות את הטרגדיה האישית של האם ושל בנה לכתב אישום שמנסח צד אחד של האנושות כנגד צידה האחר. בצד כתב האישום נוכל להבחין אולי גם בניסיון להזהיר את הרוצח, לקרוא לו בשמו (קַיִן), להזכיר לו את שיוכו המשפחתי (בְּנִי הַגָּדוֹל) ולהבהיר לו שהמעשה המפלצתי שהוא עתיד לבצע לא מוציא אותו ממשפחת האדם (קַיִן בֶּן אָדָם), ולכן הוא עתיד לרדוף אותו – כמו אות קין, כמו הכתובת הכתובה בעפרון (תַּגִּידוּ לוֹ שֶׁאֲנִי… כָּאן בַּמִּשְׁלוֹחַ הַזֶּה) – לכל אשר יילך.

 

השיר "כָּתוּב בְּעִפָּרוֹן בַּקָּרוֹן הֶחָתוּם" מאת דן פגיס על אנדרטה במחנה ההשמדה בלז'ץ. צילום: ירק שלום

 

אחרית דבר: "החרדות" של פגיס

בסוף המלחמה התאחד הנער עם דודותיו ששרדו את התופת. המכתבים מאבא שהיגר כבר בשנת 1934 לארץ ישראל שכנעו אותו להגר בעקבותיו ארצה. בסתיו 1946 ירד פגיס מהאנייה "טרנסילווניה" בנמל חיפה. משעה שהתאחדו כל הנוסעים עם מכריהם על הנמל, גילה כי איש לא בא לקדם את פניו. מקץ כשנה בארץ עזב דן פגיס את בית אביו, איתו לא מצא שפה משותפת.

לאחר מותו של יוסף פגיס, הקדיש לו בנו דן מעין מכתב פרידה בשם "אבא". באחת הפסקאות חושף דן פגיס את הסיבה שבגינה נמנע שנים כה רבות מלעסוק במה שכינה "החרדות" שלו:

"הרי רשת החרדה והמצוקה והעלבון, הרשת הזאת רק חלליה הם עניינים קטנים כביכול, ענייני עבודה או ספרים או יחסים עם אנשים של עכשיו, אבל חוטי הרשת וקשרי קשריה הם אותו המוות ואותם היסורים […]. הריהם מלווים אותי יום יום. בכל ערוגת פרחים מלבנית אני רואה קבר הרוגים המוני שקושט לאחר זמן, אפילו בשטיח בחדר, אפילו ב – מה עוד אני צריך לומר?

אתה, לפחות, מעולם לא ירדת כך. ראית אותי, חשבתי שהתעלמת ממני (גם הצלחתי להחביא את החרדות לפחות עשר-שתים-עשרה שנים אפילו מפני עצמי, זה פרץ רק אחרי אייכמן)."

 

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד