חדשות מהארץ הקדושה

עיתון" הארץ" מלווה את חיינו כבר מאה שנה. כך הוא החל את דרכו

1

בואו לדפדף בעשורים הראשונים של עיתון הארץ!

בשנתו הראשונה סבל עיתון "הארץ" מבעיית זהות קלה: הוא הוקם בירושלים באפריל 1918 בחסות הצבא הבריטי, בשם "חדשות מהארץ הקדושה", ובאנגלית "The Palestine News". העיתון חולק בחינם לחיילים יהודים בצבא הבריטי, ולכן היה כפוף למרות צבא האימפריה. כבר בגיליון השני הורתה הצנזורה הבריטית לשנות את שם העיתון, והמילה "הקדושה" הושמטה. בתוך חודש ימים כבר עברה מערכת העיתון לקהיר בשל המחסור בנייר דפוס בירושלים המלקקת את פצעיה מהסבל וההזנחה שהייתה מנת חלקה במלחמת העולם הראשונה.

 

1
"שי של ספרות לשבועון חדשות מהארץ", 12 ביולי 1918

 

בפתח הגיליון הראשון ציינו עורכיו כי לעיתון זה, עיתון "יומי, ציוני-כללי ופרוגרסיבי, חיכתה ארץ-ישראל זה מכבר". וכפי שהובטח בכותרת העיתון – התאפיין העיתון החדש בעיסוקו בענייני "החיים והספרות". עיון בגיליונותיו הראשונים של העיתון מלמד כי ענייני הספרות תפסו את המקום המרכזי יותר, וענייני החיים, החומר שממנו הורכבו החדשות, נידונו בעיקר בטורי הדעות של העיתונאים, ולא בידיעות קצרות המקובלות בעיתונות הארץ-ישראלית של התקופה.

בינואר 1919 החליטו הבריטים לסגור את העיתונים הצבאיים שברשותם. התנועה הציונית, שזיהתה את הפוטנציאל העצום שבהחזקת עיתון עברי שהספיק לבסס את עצמו, מיהרה לרכוש את העיתון. התנועה הדלפונית נעזרה (ולא בפעם הראשונה בתולדותיה) בנדבן יהודי ידוע. יצחק לייב גולדברג היה הבחירה המתבקשת: נדבן יהודי-רוסי בעל ניסיון עשיר בהקמה ובניהול מערכות עיתונים ביידיש, בעברית וברוסית. אחת מהיוזמות הראשונות של הבעלים הטריים הייתה העברת משרדי העיתון מקהיר – לירושלים. לעורך העיתון בחר המו"ל את ד"ר ניסן טורוב.

כחודשיים אחרי שחדל להופיע העיתון בקהיר, התפרסם בירושלים הגיליון הראשון של העיתון המחודש ב-18 ביוני 1919. את אותיות הלוגו אייר לא אחר מזאב ז'בוטינסקי, עד שהוחלפו לימים בעיצוב של פרנצ'סקה ברוך – עיצוב ששרד עד ימינו.

 

1
הגיליון הראשון של העיתון המחודש, 18 ביוני 1919

 

במסגרת המתכונת החדשה, ביקשו בעלי העיתון להעניק לקוראים מהיישוב העברי בארץ לא רק את המידע הנחוץ להם, אלא גם, ובעיקר, לשמש כלי בקידום חזון "הבית הלאומי" שהוצג בהצהרת בלפור (נובמבר 1917). הסגנון העיתונאי שאפיין את העיתון כונה בפי מתנגדיו "אסכולת אודיסה", גישה עתונאית שהייתה מקובלת מאז סוף המאה ה-19 על העיתונאים חברי תנועת ההשכלה ברוסיה. על סגנון זה כותב פרופ' עוזי אלידע: "העתונאי נתפש כאיש רוח, שתפקידו אינו לאסוף ידיעות אלא להתרכז בכתיבה פרשנית ועיונית… עבודת העתונאי אינה צריכה להתנהל ברחוב אלא במערכת. הוא צריך להישען על מברקי סוכנויות הידיעות ולהקדיש את עיקר זמנו לניתוח משמעותו העמוקה של המידע. העתונאי נוסח "אודיסה" תפש את עצמו כשילוב של חוקר אקדמי ומנהיג רוחני".

אף על פי שלא המציאו את סגנון הכתיבה שאפיין את העיתון, כבר במאמר הפותח של העיתון המחודש מ-18 ביוני 1919 הקפידו עיתונאי "חדשות הארץ" לבדל עצמם מן העיתונות הצהובה מבית מדרשם של אליעזר בן-יהודה ובנו איתמר בן-אב"י שאף עבדו זמן קצר ביותר במערכת העיתון. באותה השנה הקים בן-אב"י את "דאר-היום" שהפך ליריבו המושבע של העיתון.

 

1
הגליון הראשון של דאר-היום, 28 באוגוסט 1919. לחצו על התמונה לגיליון המלא

 

המאמר הפותח בעיתון המחודש, כותב אלידע, מזהה את העיתון ה"טוב" עם העיתון ה"הגון". מהו עיתון הגון? ראשית כל, "עיתון שיהיה עומד לגמרי ברשות עצמו וידע לתאר ולברר את חזיונות חיינו מתוך הכרת הדברים הנכונים והבנתם הברורה". תנאי יסוד לעיתון הגון היא עצמאות כלכלית, המאפשרת לו לעסוק באורך רוח וביישוב דעת באירועי השעה, תכונות שאינן מאפיינות את העיתון "הצהוב", המדרדר את העיתונות העברית לכותרות צהובות וידיעות מנופחות, והכל למען מטרה יחידה: למכור את מרכולתו ולהמשיך להתקיים.

עיתונאי "חדשות מהארץ" ראו עצמם ראויים לשפוט בין דעה לדעה, ואף להחליט איזו מבין הדעות ראויה שתתפרסם, בבחינת העיתונאי כמצפן מוסרי של החברה כולה: "לא יהיה עתוננו 'במה חופשית' לכל רעיון ולכל דעה שהיא…", כתבו והוסיפו כי "יש גבול ל'חופש הדעות' שאין לעברו בעתון אשר מגמתו הכללית קבועה על ידי תכנית כל שהיא, ואפילו אם תכנית זו היא רחבה ומקיפה כתכנית הציונית…"

מעניין לציין שגם תומכיו הנלהבים ביותר של העיתון ה"אודסאי" לא חסכו ממנו את שבטם. יוסף חיים ברנר, למשל, התלונן על המאמרים הארוכים יתר על המידה, המייגעים ומעייפים את הקורא. יתר על כן, הצטרף ברנר לשבחי העיתון המתנגד לפרסום "חדשות מדגדגות מארבע כנפות העולם, שעל חסרונן בעיתון 'חדשות הארץ' כיום אולי קובלים כל המתרעמים המושבעים שלנו". עם זאת, שרד הטון המשכילי של העיתון לכל אורך העשור הראשון לקיומו.

בדצמבר 1919 הושמטה מכותרת העיתון המילה "חדשות" ובכך נעשה רשמית "הארץ" המוכר לנו כיום.

***

ממש לאחרונה חתמו עיתון "הארץ" והספרייה הלאומית על הסכם דיגיטציה והנגשה של גיליונות העיתון מאז היווסדו לפני מאה שנים. בכך מצטרף עיתון "הארץ" למפעל אתר "עיתונות יהודית היסטורית" של הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב, הכולל למעלה משלוש מאות עיתונים ישראליים ויהודיים שיצאו לאור החל מסוף המאה ה-18 ועד היום, בעשרות מדינות ובשש עשרה שפות שונות.

את אתר העיתונות הישראלית והיהודית – שבמסגרתו יעלו גיליונות "הארץ" לרשת – הקימו הספרייה הלאומית ואוניברסיטת תל אביב כדי להיות מקור מידע ראשון במעלה להיסטוריה ולתרבות של יהודי העולם בתקופה המודרנית ושל החברה הישראלית על כל גווניה. באתר אפשר לבצע חיפוש מלא בכתבות העיתונים. הספרייה הלאומית פועלת להעלות לאינטרנט את מרבית העיתונים וכתבי-העת בעברית, וכן עיתונים של קהילות ומיעוטים בישראל ובהם עיתונים בערבית, עיתוני הציבור החרדי ומקומונים.

 

בואו לדפדף בעשורים הראשונים של עיתון הארץ!

 

לאתר עיתונות יהודית היסטורית

 

כתבות נוספות

חדשות מהארץ – עיתוני "הארץ" נחשפים לקהל הרחב!

"הילד העברי הראשון" מכריז מלחמת חורמה על עיתון "הארץ"

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

 




פרוזה | התחפושת

"היא הגיעה בערב פורים, חשבה שאין זמן מתאים מזה. עברה על פני החדרים הגדושים בנשים חרדיות וערביות הרות ובילדיהן. כשהתקרבה לדלפק עם התמונה, שמעה את אחת האחיות מתארת את המסיבה." סיפור מאת מחברת בשם בדוי

proza_715-537

שיקו כץ, Radkapalusova, טכניקה מעורבת על דיקט, 93x68.5 ס"מ, 2016 (צילום: אברהם חי)

.

התחפושת

מאת ורד מעייני

 

היא זוכרת את הפעם הראשונה שראתה את ד"ר עוז. היא באה ישר מהעבודה ובעלה יצא מהכולל כדי להגיע איתה למרפאה שבבית החולים. הם היו המומים וניסו לתמוך זה בזה. פעם ראשונה שנתקלו במום לב מקרוב. ד"ר עוז קיבל אותם בחום ובלבביות. הוא בדק אותה והסביר בעדינות שהמום של התינוק הוא אחד ממומי הלב הקשים ביותר, שהילד יצטרך לעבור סדרת ניתוחים, ושכל חייו יאלץ ליטול תרופות. היו תהיות בקשר להתפתחות שלו. ולא היה ברור אם ישרוד עד הלידה.

זה היה כבר סוף ההיריון, והיא בקושי הלכה. בקושי נגררה. היא לא מצאה מרגוע בשום תנוחה. כל תזוזה הכבידה עליה והכאיבה לה. גם בלידות הקודמות היה לה קשה לקראת הסוף, אבל בפעמים הקודמות היא ציפתה בקוצר רוח ללידה, לתינוק החדש שיתערסל ויתכרבל בזרועותיה, שיינק בשקיקה, שיירגע.

בפעם הזאת היא רק דאגה, בכתה והתפללה כל הזמן, ואכלה במשורה. לפלא היה בעיניה איך המשיכה לעלות במשקל, איך המשיכה לגדול כל כך, אבל בסופו של דבר כשנתנאל נולד אמר להם ד"ר עוז שהוא גדול יחסית, ושזה ממש מצוין, כי ככל שמשקל התינוק גבוה יותר, כך הסיכויים שהניתוח יצליח טובים יותר.

והניתוח הצליח מעל ומעבר למצופה. לאחר שבועיים שוחרר נתנאל הביתה, וד"ר עוז אמר שזה נס. נתנאל עלה במשקל והתפתח, וד"ר עוז שמח ממש. בכל פעם שהגיעו לביקורת הוא עודד אותה וכאילו הזרים בה כוח, והיא הייתה מתחבקת עם האחיות והמזכירות שהתפעלו מנתנאל וממנה: "איזה מתוק נתנאל, וגם את נראית טוב, רזית כל כך…" היא אכן רזתה מאוד, מרוב לחץ וחרדה כמעט לא אכלה.

גם הניתוח השני עבר בהצלחה, נתנאל היה אז בן שנה ועשרה חודשים, והיא הייתה שוב בהיריון. הפעם זאת הייתה בת, ובבדיקה אמר להם ד"ר עוז שהוא לא רואה סימנים למום לב, וכפי הנראה הילדה בריאה ברוך ה'. היא ובעלה לא הפסיקו לצחוק ולחייך. היא החליטה להגדיל תמונה של נתנאל, זאת שהוא יושב בה על נדנדה, למסגר, להוסיף הקדשה ולהביא למחלקה, מתנה לד"ר עוז ולצוות. על התמונה הדפיסה באותיות מעוצבות את המשפט: "בזכותכם ממש, הלב שלי פועם נרגש".

היא הגיעה בערב פורים, חשבה שאין זמן מתאים מזה. עברה על פני החדרים הגדושים בנשים חרדיות וערביות הרות ובילדיהן. כשהתקרבה לדלפק עם התמונה, שמעה את אחת האחיות מתארת את המסיבה של צוות המחלקה שהתקיימה אמש:
"הפסדת את התחפושת של עוז," אמרה לחברתה מחניקה צחוק.
"למה הוא התחפש?"
"הוא התחפש לאישה חרדית בהיריון!"
"די! גדול!"
"זה היה כל כך מצחיק," עכשיו האחות ממש התגלגלה מצחוק.
"מה היה מצחיק?" שאלה אחות אחרת, שהתקרבה לברר משהו.
"התחפושת של עוז…" האחות נשנקה.
"אה זה," הצטרפה האחות השנייה לצחוקן, "כן, כל הלילה לא נרגעתי!"
היא נעצרה במרחק כמה פסיעות מהדלפק. ליבה הלם. הצחוק הזה, חשבה, זה לעג? לא, זה לא יכול להיות שכולם כאן לועגים לה. זה לא יתכן. ד"ר עוז רק רצה להצחיק, להתפרק קצת מהלחץ העצום של העבודה הקשה. כי הרי זה הוא שבדק אותה וטיפל בנתנאל בכל כך הרבה רגישות… הייתה שם רגישות, נכון? ומסירות, גם מסירות הייתה?
היא ניסתה להיזכר במחוות שלו, בקולו כשדיבר אליה, אבל הכול כאילו נצבע באי־בהירות וטשטוש, ומשהו בה נחלש כל כך, והתמונה של נתנאל נעשתה כבדה כל כך, עד שלפתה אותה בחוזקה בשתי ידיה, כדי שלא תישמט, תיפול ותתנפץ.

 

ורד מעייני הוא שם העט של כותבת ילידת 1973. זהו פרסום ראשון לסיפור פרי עטה.

 

 

» במדור פרוזה בגיליון המוסך הקודם: "פעם ראינו קשת ביחד", סיפור מאת ליהיא דור

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

עד דלא ידעה | לקט ספרותי משכר

"המשקה של מיס אמיליה בעל סגולה מיוחדת משל עצמו. הוא נקי ומעקצץ הלשון, אבל משעה שירד לתוך גופו של אדם הוא זוהר שם בפנים עוד שעה ארוכה." ציטוטים בשבחי ההתבסמות

ad_lo715-537

לאו ריי, חנות ממתקים, שמן ואקריליק על בד, 150X100 ס"מ, 2015

.

השתכרו / שארל בודלר

צריך להיות שיכורים תמיד. בזה מסתכם הכול: זו השאלה היחידה. כדי לא לחוש את משא הזמן הנורא הרוצץ את כתפיכם ומכריע אתכם עד עפר, צריך שתשתכרו בלי הרף.
אבל ממה? מיין, משירה, ממוּסר. כרצונכם. אבל השתכרו.
ואם ביום מן הימים, על מעלות של ארמון, על עשב ירוק של שוּחה, בבדידות חדריכם הקודרת, תתעוררו ושכרונכם נתמעט כבר או פג, שאלו את הרוח, את הגל, את הכוכב, את הציפור, את השעון – את כל החומק, את כל הגונח, את כל הסובב, הש‏ר, המְדבר – שאלו אותו מה השעה; והרוח, הגל, הכוכב, הציפור, השעון, ישיבו לכם: "זו השעה להשתכּר! כדי לא להיות עבדי-זמן מעונים, השתכרו! השתכרו בלי-הפסק! מיין, משירה או ממוסר, כטוב בעיניכם."

 

מתוך "הספלין של פריז" מאת שארל בודלר, ידיעות ספרים, 1997. מצרפתית: דורי מנור.

 

 

*

טעמתי ליקר לא בושל / אמילי דיקנסון

טָעַמְתִּי לִיקֶר לֹא בֻּשַּׁל –
מִגָּבִיעַ יְצוּק־פְּנִינָה –
בְּכָל חֲבִיּוֹת יֵינוֹת־הָרַיְן
כָּמוֹהוּ לֹא נִמְצָא!

שִׁכּוֹרָה מִן הָאֲוִיר – אֲנִי –
לַטְּלָלִים מִתְמַכֶּרֶת –
תּוֹעֶה– סְחַרְחָרָה, בְּהָמוֹן יְמֵי־חוֹם –
מִפֻּנְדְּקֵי תְּכֵלֶת בּוֹעֶרֶת

גַּם כְּשֶׁתְּגֹרַשׁ דְּבוֹרָה שְׁתוּיָה
מִסַּף הָאֶצְבְּעוֹנִית –
וּפַרְפָּר – יִדְחֶה לְגִימָתוֹ –
בִּשְׁתִיָּתִי אַתְמִיד!

 

מתוך "חיי ניצבו רובה טעון" מאת אמילי דיקנסון, הוצאת קשב, 2000, מאנגלית: אליעזרה איג־זקוב.

 

 

*
הוויסקי ששתו בערב ההוא (שני בקבוקים גדולים) חשוב. אחרת קשה יהיה להסביר את מה שקרה בהמשך. אלמלא כן אולי לא היה כלל בית קפה. שכן המשקה של מיס אמיליה בעל סגולה מיוחדת משל עצמו. הוא נקי ומעקצץ הלשון, אבל משעה שירד לתוך גופו של אדם הוא זוהר שם בפנים עוד שעה ארוכה. וזה לא הכול. ידוע כי מסר שנרשם במיץ לימון על דף חלק אינו נראה לעין. אבל אם מחזיקים את הנייר רגע קרוב לאש, האותיות משחימות והמשמעות מתבררת. תארו לכם שהוויסקי הוא האש ושהמסר הוא הידוע רק בנפשו של אדם פנימה – ואז תעמדו על טיב המשקה של מיס אמיליה. דברים שלא נתנו עליהם את הדעת, מחשבות שקיננו הרחק בנבכי התודעה האפלה, פתאום נעשים מוכרים ומובנים. הטווה שחשב רק על הפלך, על פנכת האוכל, על מיטה ושוב על הפלך – אותו טווה עשוי לשתות מן הוויסקי ביום ראשון ותיקרה לפני שושנת מים. ואז יחזיק בכף ידו את הפרח הזה, יבחן את הגביע הזהוב המעודן, ופתאום יעלה בקרבו נועם חריף כמו כאב. אורג עשוי לפתע לשאת את עיניו ולראות בפעם הראשונה את זוהרם הקר והמוזר של שמי חצות בחודש ינואר, ואימה חשכה על קטנותו תעצור את ליבו. דברים שכאלה קורים אפוא כששותה אדם את המשקה של מיס אמיליה. אפשר שיסבול ואפשר שישמח עד כלות – אבל החוויה כבר גילתה את האמת; הוא חימם את נשמתו ואת המסר הצפון בה.

 

מתוך "הבלדה על הקפה העצוב" מאת קרסון מק'קלרס, בתוך "שלוש סופרות דרומיות", עם עובד, 2018. מאנגלית: משה רון.

 

 

*
[וְהוּא אֶנְכִּדוּ,]
[אֲשֶׁר נוֹלַד בִּמְרוֹמֵי־שָׂדֶה]:
[אָכַל]
[אֶת עֵשֶׂב־הַשָּׂדֶה;]
חֲלֵב עֲדָרִים
יָנוֹק יָנַק.
לֶחֶם שָׂמוּ לְפָנָיו,
הִשְׁתָּאָה וַיַּבֵּט
וַיִּתְבּוֹנֵן.
לֹא יָדַע אֶנְכִּדוּ,
לֶאֱכֹל לֶחֶם;
לִשְׁתּוֹת שֵׁכָר
לֹא לָמַד.
פָּתְחָה הַקְּדֵשָׁה אֶת פִּיהָ,
וַתֹאמֶר אֶל אֶנְכִּדוּ:
"אֱכֹל לֶחֶם אֶנְכִּדוּ,
כַּיָּאֶה לַחַיִּים,
שֵׁכָר שְׁתֵה כְּמִנְהַג הָאָרֶץ!"
אֶנְכִּדוּ אָכַל לֶחֶם
עֲדֵי שָׂבְעוֹ.
שֵׁכָר שָׁתָה
שִׁבְעָה גְּבִיעִים.
רָחָב כְּבֵדוֹ, הִתְעַנֵּג,
עָלַץ לִבּוֹ,
פָּנָיו אוֹרוּ.

 

מתוך האפוס "עלילות גלגמש": "בימים הרחוקים ההם", עם עובד, 1996. מאכדית: ש. שפרה ויעקב קליין.

 

 

*

הן נורא עשירות, השתיים האלה, האמא והבת. שתיהן נורא עשירות ונורא עצובות. אף אחת מהן לא יכולה לתאר לעצמה מה זה להיות מאושרת או אפילו שמחה, לא האמא ולא הבת.
המלצר במסעדה מציע פנקייקס ברוטב רום לקינוח. הן מתנזרות בקנאות מאלכוהול, אבל את רוטב הרום הן מחסלות בשקיקה. בחיים לא ראיתי מישהו שמצב ברוח שלו משתנה כל כך מהר כמו של האמא, אחרי שאכלו שתי מנות כאלה.
'איזה רוטב נהדר!' הן לוקחות מנה שלישית.
העיניים שלהן מתחילות לפלבל. עיני הבת אומרות 'כמובן כמובן'; עיני האם אומרות 'אולי, אולי…'

 

מתוך "בוקר טוב, חצות" מאת ג'ין ריס, כתר, 2001. מאנגלית: עדה פלדור.

 

 

*

"נשמע ככה," אמר וולטר ביובש. אבל לא היה שום דבר מייבש ביובש הזה, וכאשר הוציא להם הפונדקאי גרק מיוחד, בן שמונה שנים, והוא שמע את אשתו משווה את איכותו לזו של יין בן חמש מבציר נהדר שזה עתה בגר, ואז פונה ואומרת לו, לוולטר, לשים לב לארומה המיוחדת של היין שבכוסו – "זה בעיקר מזכיר רוזמרין, וולטר – רמז קל של רוזמרין" – הוא התקשה לדעת אם הוא יותר המום או יותר מרוצה. שגרייס תתחיל להתעניין ביין!
והיא צדקה לגבי הרוזמרין.

 

מתוך "אביב באיליריה" מאת אן ברידג', הוצאת ערבי נחל, 2017. מאנגלית: רנה ורבין.

 

 

*

כשעבר שם, נכנס למסבאה שכבר ביקר בה לעיתים בעבר ושהבטיחה לו, במובן מסוים, אווירה משפחתית.
הוא לא רצה יין. להיפך: מבחינה כימית האלכוהול לא התמזג יפה עם מצבי הגאלה. ואם הדיח את עצמו לשתות מעט, לא היה זה אלא כדי להתעטף באצטלה הנאותה, כלומר: להצדיק את נוכחותו במקום כלקוח ולא כאורח לא־קרוא. והנה, עם היין דבק בו אותו אי־שקט שדבק במי שנכנס למועדון ריקודים ונתקף בולמוס של ריקודים. אלא שהמחול לא עלה יפה עם כובד הלאות שהייתה ברגליו; ובסופו של דבר, המקום הזה גם לא היה מועדון ריקודים… זה מקום… כלשהו… בעולם… בדיוק כך! בדיוק כך! מקום כלשהו בעולם!
הוא עצמו לא ידע מה הניע אותו פתאום להפנות את כסאו לעבר השולחן הסמוך (שלידו ישבו האנשים היחידים במסבאה) ולהשקיע ביוזמה הפשוטה והרגילה הזאת תנופה מופרזת שהזכירה תוקפנות. יתכן שבכל מקם שהיה נמצא בו, ובכל חוג אנשים – בבית־משפט, בבית־מחסה או אפילו בחצר המלוכה באנגליה – היה נוהג באותה דרך. הוא ציית לאחד מאותם דחפים לא נשלטים, המצווה על אדם שמשוטט לו בכיכר להסיר את כל בגדיו.
אין ספק, שבשעה שהפנה כך את כסאו, נראה לו שהחליט מי יודע איזו החלטה חשובה, אם כי לא צפויה מבחינתו, ומבולבלת ביותר. רק כשפתח את פיו תפס, שהיום רצונו האמתי הוא לדבר. הוא עצמו – כך נדמה לו – הוא פקעת מחרידה, וכל האחרים, בלי יוצא מן הכלל, נתקלים ומסתבכים בפקעת הזאת. רק בשיחה עם אחרים אפשר שהסבך הזה יוּתר. עליו להתמודד היום עם הקרב הזה וללא עיכוב, ולאחר הניצחון ינוח. לא היה חשוב לו לדעת מראש אם מוטל עליו לשוחח או לשאת הרצאה. בדבר אחד היה בטוח: מדובר בהודעה דחופה.

 

מתוך "אלה תולדות" מאת אלזה מורנטה, הספריה החדשה, 1995. מאיטלקית: עמנואל בארי.

 

 

*
ככלות ייני / מיוחס לרבי שלמה אבן־גבירול

כִּכְלוֹת יֵינִי תֵּרֵד עֵינִי
פַּלְגֵי מַיִם פַּלְגֵי מָיִם

שִׁבְעִים הֵמָּה הַגִּבּוֹרִים
וַיַּכְחִידוּם תִּשְׁעִים שָׂרִים
שָׁבְתוּ שִׁירִים כִּי פִי שָׁרִים
מָלֵא מַיִם מָלֵא מָיִם

לֶחֶם לָאוֹכֵל אֵיךְ יִטְעָם
אוֹ אֵיךְ מַאְכָל אֶל חֵךְ יִנְעָם
עֵת בַּגְּבִיעִים לִפְנֵי הָעָם
יֻתַּן מַיִם יֻתַּן מָיִם

מֵי יַם סוּף בֶּן עַמְרָם הוֹבִישׁ
וִיאוֹרֵי מִצְרַיִם הִבְאִישׁ
אָכֵן פִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ
יַזֵּל מַיִם יַזֵּל מָיִם

הִנְנִי רֵעַ לַצְּפַרְדֵּעַ
עִמּוֹ אֶזְעַק וַאְשַׁוֵּעַ
כִּי כָמֹהוּ פִי יוֹדֵעַ
שִׁיר הַמַּיִם שִׁיר הַמָּיִם

נָזִיר יִהְיֶה לִפְנֵי מוֹתוֹ
כִּבְנֵי רֵכָב תִּהְיֶה דָתוֹ
יִהְיוּ בָנָיו וּבְנֵי בֵיתוֹ
שׁוֹאֲבֵי מַיִם שׁוֹאֲבֵי מָיִם

 

פרשנות על השיר באתר "פיוט"

 

 

*

ולסיום, מוזמנות ומוזמנים להתנודד הביתה עם אלכסנדר פן:

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

40 להסכם השלום | ז'קלין כהנוב זוכרת את מצרים

"אני זוכרת כמה נדהמתי, אפילו נרעשתי, ממשפט שאמרה קאדריה: 'אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, היתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא ייתנו לכם.'" ז'קלין כהנוב על זיכרונות ילדות במצרים ותקוות לפיוס

special_715-537

מנחם בגין ואנואר סאדאת (צילום: יעקב סער, לע"מ)

.

לפני ארבעים שנה, ב־26 במרץ 1979, נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים. ז'קלין כהנוב, סופרת, מסאית ומבקרת ספרות, ילידת קהיר, נפטרה כחצי שנה לאחר חתימת הסכם השלום, בגיל 62. המסה "לזכור את מצרים" נכתבה לפני ההסכמים ונוגעת בכמיהה לשלום ויחסי שכנות.

***

.

לזכור את מצרים

מאת ז'קלין כהנוב

 

הצביטה הזו בלב היתה לא צפויה כל־כך עד שתחילה לא עמדתי על פשרה: נוסטלגיה.

הזמן: לאחר מלחמת ששת הימים. המקום: אי שם לאורך תעלת סואץ.

סיירנו בסיני באוטובוס של חברת "אגד" ועצרנו ליד אחד המתקנים הצבאיים שלנו. חיילינו הצעירים, יפי תואר ושופעי מרץ, התרוצצו סביב. מעבר לתעלה הריקה היה קומץ דקלים מסוג הדקלים הנמוכים והעבים, בעלי גזעים רבים המתפצלים מאותם שרשים. דקלים מאובקים שנוטים בעייפות לעבר המים, גזעים וכפות תמרים משתקפים לעומת רקיע אינסופי רחב במי התעלה הדוממים מוזרות. ממעל היתה השמש קופחת על השקט, העצב, הדומיה של מצרים הקורסת מכובד משא הנצח. היה משהו מזעזע בנקיפה זו של נוסטלגיה, של עצב, שצבטה את לבי. מהו שמשך ברגע ההוא את הגיגַי ואת לבי למרפסת חדרי בקהיר, שנשקפה אל הנילוס?

בעודי גדלה, יום אחר יום, הייתי מתבוננת בשלושת משולשי הפירמידות המשורטטים לעומת השמים, ובקרבתם שלושה דקלים תמירים. במעמקיהן נטמנו פרעוני, והן היו עדות, הפירמידות הללו, לזמנים שבהם פתר יוסף את חלומו של פרעה ולזמנים של פרעה האחר, הרשע, אשר לא ידע את יוסף כשמצרים הפכה לנו לבית־עבדים. עבדים היינו במצרים, והעברים, כך חשבתי, הם שסיתתו ונשאו את גושי השחם העצומים שהושטו לאורך הנילוס על סירות שטוחות קרקעית שמפרשיהן לבנים וענקיים, סירות הדומות מאוד לפאלוקות שהיו מחליקות לפני חלוני. בצאתנו לשוח לאורך הנילוס, למטה מן הטיילת, עדיין התנוענעו ברוח קני הסוף שביניהם מצאה בת פרעה את משה. על הגדה שמנגד היה גלגל המים סובב והולך, רתום אל גַ'מוּס אפור וקשור עיניים שהיה פוסע סביב־סביב בעוד הפלאח מרוקן את דליי המים אל תוך התעלה המשקה את השדות הירוקים הפוֹרים. לפעמים היה השקט עז כל־כך עד שהיה אפשר לשמוע את חריקת גלגלי המים ולשכוח שבעולם יש אוטובוסים, רכבות, מנועים, מכונות ממהרות רוץ. במצרים היה הזמן אחר, מסתורי כמו הנהר, ועל אף שהסתנן לתוכו העולם המודרני, היה הנצח תמיד נוכח, מעיק.

כיצד אבאר זאת? נוסטלגיה אולי אינה המילה המדויקת. כולנו נוטשים את הבית שגדלנו בו כדי לבנות חיים משלנו. כך צריך להיות, גם אם לפעמים המראות והקולות, האנשים והמקומות שהקיפו את ילדותינו, רודפים אותנו בחריפותם. אך אני יודעת שאין דרך חזרה; שאילו ביקרתי שוב בבית, ברחוב שגרתי בו, הייתי חשה ביתר חריפות כי אין להשיב לאחור את הזמן: הוא מתקיים רק בגיאוגרפיה של נפש.

אלא שיש, כמדומני, ממד נוסף של זמן, זמן מיתי החובק את הזמן של חיינו הקצובים. בעיני, הארץ המובטחת ומצרים, שביניהן מפרידות שממות סיני, לא היו ארצות ככל הארצות, נאמר כמו צרפת ואנגליה, או ארצות־הברית. הללו שייכות לזמן מתועד, זמן נטול מסתורין. ישראל ומצרים, הנילוס וסיני, אלי האבן העצומים של מצרים ואלוהי ישראל שדיבר אל עמו, אלה שייכים לקטגוריה אחרת: לזמן הקודם להיסטוריה, כאשר ברא אלוהים אל העולם מתוך התוהו ובוהו הקדמוני. התנ"ך וכתב החרטומים החקוק באבני מקדשיה ההרוסים של מצרים סיפרו סיפורים שלא היו ממשיים לעמים אחרים, לא היו חלק מסיפוריהם, מחייהם. אפילו המצרים כמו לא ידעו, לא זכרו, מה קרה לעברים בארץ מצרים לפני שנבקע ים סוף ומשה הוביל אותם אל מדבר סיני. אך אנו, שנה־שנה בחג הפסח, זכרנו. כאילו הסיפור הישן חוזר על עצמו…

…קאדריה, ילדה מוסלמית קטנה, בתו של שופט, היתה חברתי למשחקים בגן הציבורי הקטן ב"עיר הגנים" שהתגוררנו בה שתינו. כשהיינו ילדות חשבנו כמה מצחיק שעץ התמר הגבוה מטיל את צל כפותיו רחוק כל־כך משורשיו, בקצהו האחר של משטח הדשא. לא היה אפשר לשבת בצלו של עץ תמר. לפעמים, כאשר אומנותינו האנגליות לא ראו, הינו מתחרות זו בזו, מתקדמות על עכוזינו לצל שמטילים הדקלים המתנשאים עד השמים. כשבגרנו היינו משוחחות בלבד, בעיקר על דת.

הייתי בקדחת של התרגשות לפני שחגגתי לראשונה את הפסח והבטחתי לספר על כך לקאדריה בלי שאדע בבירור מה משמעותה של המהומה העליזה של הניקיון בערב פסח. לא חשדתי כלל שהסיפור שנגול אגב חגיגת הפסח בביתו של סבי יגרום לי מצוקה וצער, גאווה, כלימה וכאב רבים כל־כך מעורבבים זה בזה. אנחנו קמנו וחזרנו למצרים אחרי כל מה שקרה שם? וכיצד אוכל לספר לקאדריה על המכות? הרי זה נורא מדי! מובן שהמלך פואד אינו דומה כלל לפרעה, והמצרים שהכרתי אינם דומים כלל לחייליו של פרעה הרודפים את העברים במרכבותיהם. ובכל זאת, הרי אנו אותו העם, אולי גם המצרים הם אותו העם כבימי פרעה?

תחילה סירבתי לגלות לקאדריה מהו המאורע הנורא הנחוג בפסח, אך היא נפגעה עמוקות ועל כן נחשף הסיפור כולו, טיפין־טיפין. איני זוכרת באילו מילים דיברנו על הדברים הללו, שהבינונו רק למחצה, בנסותנו לגשר על רגשותינו המנוגדים כדי למצוא פתרון, ואולי גם כדי להציל את ידידותנו.

אני זוכרת כמה נדהמתי, אפילו נרעשתי, ממשפט שאמרה קאדריה: "אילו היה אלוהים קצת אישה, לא רק גבר, היתה ניתנת לכם הארץ המובטחת ואנחנו היינו תמיד ידידות. אבל האחים שלי, אני בטוחה, לעולם לא ייתנו לכם".
לפעמים היינו מתחפשות לבת פרעה המוצאת את משה ליד היאור. שיפצנו את דברי הימים על־פי טעמנו. בת פרעה נהפכה למלכה ולשליטה יחידה של מצרים, ופקדה על צבאה ללוות את משה ואת עמו לארץ הבחירה. שם, בשל היותו בנה, התמנה למלך. הם חתמו על ברית שלעולם יילחמו איש באויבי רעהו, ובמיוחד באויבים משותפים דוגמת הבריטים, ששולחו בחזרה לאנגליה, המקום המיועד להם, וברוך שפטרנו! פשוט כל־כך, אלא שאלוהים, בשתי הדתות שלנו, היה גברי לגמרי, ועובדה זו לא היה אפשר לעקוף. אני תמהתי, היקום שוב פרעה שיקשיח לבו נגדנו? הייהפכו שוב מימיו החומים של היאור לנהר של דם? האם הבכורים שבזאטוטים שחומי העור והעירומים המשתעשעים ברפש הנהר ובטניהם תפוחות מן הבילהרציה, החולי הבא מן היאור, יומתו שוב? סיפור יציאת מצרים מילא אותי חלחלה, כאילו כל מה שהיה עלול להתרחש שנית, ובימי. כמה זר ומוזר הוא שמצרים הקיצה מתרדמתה הממושכת בדיוק כאשר חזרו היהודים – הציונים – מגלותם הארוכה בארצות הצפון האכזריות, המושלגות, להקים מחורבותיו בית יהודי בארץ הבחירה שטופת השמש! הייתכן שהדברים המחרידים שקרו בימי פרעה ישובו ויקרו?

והנה אני, אישה בוגרת, ישראלית, עומדת בגדה האחרת של התעלה, מהרהרת בקאדריה, ורצועת המים הריקה מפרידה בין שני הצבאות הצופים זה בזה. כאילו נתבטל הזמן והמיתוס חדר להיסטוריה שוב. ציבור הדקלים בגדה המצרית של התעלה החזיר את ממד הזמן שחייתי בו, השונה לגמרי ממהלכן המתון והמסודר של מאות השנים בלוח הנוצרי. הנילוס, ים סוף, תעלת סואץ, היו לאמת מים אחת בתוך נוף צחיח, ממשי ואגדי בעת ובעונה אחת, שישראל ומצרים לפותות בו במאבק לחיים ולמוות. כמה מטעה דומייה זו לאחר שאגת המטוסים והתותחים. אך כמובן, מצרים חיה בזיכרונה של ישראל, ואילו ישראל, לא היתה מעולם חלק מזיכרונה של מצרים. האלימות העתיקה עלולה להתלקח מחדש בכל רגע.

…השקט, הדומייה של התעלה, היה מנוגד לרעש ולהמולה של הימים ההם… פורט סעיד, גדושה בספינות המפליגות אל אסיה וממנה, אוניות עם צוותים של מאלים ומשפחות אנגלו־הודיות. אלכסנדריה פנתה לעבר אירופה, אך פורט־סעיד היתה השער אל יבשת אסיה הענקית והמסתורית. פנים אחרות של מצרים… בחורף נהגנו לצאת לפיקניקים באיסמאעיליה, או לשוט באגם המר, נוער עליז ומפונק, ללא צל דאגה בראשינו, בלי שנחשוד כלל שרוח גדולה תקום להפיץ אותנו, את יהודי מצרים, לארבעת קצוות תבל, או שהערים לאורך התעלה יהיו נטושות, ערי רפאים… היו ימים שבהם יכלו לחצות את התעלה לא רק צבאות המתנגשים במערכה אלא אזרחים, בעליות לרגל, לצורכי עסקים, לביקורים משפחתיים. פעם חצינו אותה כדי לבלות את הפסח בירושלים. בלילה עצרה הרכבת בקנטרה מערב. נוסעים ומטענם הועלו למעבורת תוך כדי צעקות ומריבות של הסבלים. בקנטרה מזרח שבסיני שוב עלינו לרכבת, רכבת קטנה ואמיצה שדהרה לה ושקשקה, לגמרי לבדה, כל הלילה. היא עצרה באור השחר האפור, וכאשר הקיצותי והסתתי את הווילון, היה המחזה עוצר נשימה. אואזיס דקלים ענקי, כיפות תמרים מטילות רקמת צללים על החול עת הפציעה השמש, ולמטה, למרגלות הצוק, כחול זוהר של ים… אל־עריש… יישוב יהודי ראשון. הרכבת עצרה בלב פרדסים, והחלוצים נופפו בידי ובירכו, "שלום… שלום…" דמעות נקוו בעיני.

ואחר־כך הדרה של ירושלים, והעיר בתוך החומה… הלכנו אל הכותל המערבי ב־1937, כאשר היטלר כבר השתולל… הריחות החמצמצים והדביקים של סבל וייסורים, יהודים זקנים נצמדים לכותל, מתייפחים ונאנקים, רבים מהם מלוכלכים, חולים, נכים. כאילו ההיסטוריה היהודית כולה מובילה אל האין מוצא הזה. אז נשבעתי בלבי ששוב לא אבוא אל הכותל הזה אלא כשנתייצב שם כעם חופשי, ולא שיערתי כלל ששלושים שנה לאחר מכן אכן אעמוד שם בקרב בני עמי – חופשית.

אך בדרכי חזרה למצרים ידעתי שיום אחד אבוא גם אני לארץ־ישראל. ובכל זאת, הזיכרונות טווים את רשתם הסמויה כאילו יכלו לקשור יחדיו את שני צדיו של קו המים המפריד. אני זוכרת את בני מצרים כפי שהכרתים ואהבתים – הסבלנות האינסופית, וההומור, והפנים, הערומות, הגשמיות, שעליהן בת שחור נעלמה, הדומות לפני פסלים עתיקים. ובנופה של ישראל אני אוהבת את מה שמזכיר לי ביותר את ביתי שהיה במצרים – מדבר, עצי תמר, ים. הסיגלון הכחול־סגלגל, השמשייה הפורחת באדום־זהוב מרהיב, זהים כאן ושם, מנחמים ביופייה ובצׅלם הקריר. הכוכבים הבוהקים ברקיע הצלול זהים. ויותר מכול – הניחוח של פירות, פרחים ומדבר, הנישא ברוח האביבית. בכל מקום בעולם אני מרחרחת את האוויר, לקלוט את הניחוח הזה, אך בשום מקום איני מוצאת את ריחן של ארצות אלה שבין מדבר לים, המשכרני מגיל.

הו, כן! קאדריה ואני התרחקנו אישה מרעותה. חיינו נעו אל מעגלים שונים עם התבגרנו. אך לעתים קרובות אני זוכרת אותה, כמו אז, ביום ההוא על שפת התעלה. ההיה לה בן בצבא ההוא? האם זכרה לפעמים, או שמא הודחקו המחשבות המרדניות, האמיתיות והאוהבות של הילדוּת, נטמנו עמוק מעבר למַשַג יד במאמץ המחריד שילד עושה להסתגל ולקבל את העולם כמות שהוא? אך אולי, יותר מכול, אני זוכרת את הזמן האגדי שבילדות, כאשר הכול עדיין נראה אפשרי, אפילו פיוס, והלב נבקע לספוג ולהרעיף אהבה, כדי שיהיה אפשר להתגבר על הגורליות שבחייו של האדם ובהיסטוריה.

אוניות ומכליות שוב שטות בתעלה, עריה מתעוררות לחיים אך היבוא יום שבו יהיה אפשר לחצות אותה כאוות נפשנו? לא יכולתי לעבור הייתי מחפשת את בבואתן של פנים שלְפָנים היו מוכרים ואהובים. אך יותר מכול אני חולמת על היום שבו יֵשבו ילדים בצלו של עץ, כמו קאדריה ואנוכי, וידברו על הדברים הגדולים והאיומים שהתרחשו לפני הולדתם, לא כדי לשכוח אלא כדי להתפייס ולסלוח.

 

המסה מתוך הספר "בין שני עולמות: מסות ופרקי התבוננות" מאת ז'קלין כהנוב, בעריכת דוד אוחנה, הוצאת כתר, 2005.

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

nehita_47.1__420-315

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן