האוצר הגנוז של התרבות היהודית יוצא לאור

הסכם הדיגיטציה של אוסף גינצבורג מסמן שלב נוסף ביחסים המפותלים של התרבות היהודית עם האוסף השמור בספרייה הממלכתית של רוסיה.

ברון דוד גינצבורג (אוסף אברהם שבדרון)

ההסכם על דיגיטציה מלאה של אוצר כתבי היד והספרים הנדפסים שנאסף במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים על ידי בני משפחת גינצבורג נחתם השבוע (7.11) בספרייה הלאומית בירושלים.

הסכם זה מציין שלב נוסף בתולדות יחסיה המפותלים והלא פתורים של התרבות היהודית בכלל ושל הספרייה הלאומית בפרט עם אוסף זה השמור בספרייה הממלכתית של רוסיה, אוסף אשר הוחרם על ידי רשויות הרפובליקה הסובייטית לאחר התבססות מהפכת אוקטובר. מדובר באחד האוספים החשובים ביותר של אוצרות תרבות יהודית, הן בכתב יד הן בדפוס. ההסכם מציין גם את שאיפתה ונחישותה של הספרייה לאפשר לציבור גישה לאוצרות התרבות היהודית באשר הם.

מהו אוסף גינצבורג?

במשך שלושה דורות פיתחה משפחת גינצבורג, 'משפחת האצולה בישראל שברוסיה', אוסף ספרים מיוחד ויוצא הדופן. משפחת גינצבורג הייתה משפחת בנקאים, פילנטרופים ופעילים מרכזיים שפעלה בקהילה היהודית ברוסיה במחצית השנייה של המאה התשע עשרה ובראשית המאה העשרים.

הנדבן והאספן היהודי-רוסי יוסף גינצבורג, ראש משפחת גינצבורג

אף שיסודותיה של הספרייה המשפחתית הונחו כבר בימיו של אבי המשפחה, יוסף יוזל גינצבורג והועמקו על ידי הורץ בנו, הרי מי שהפך אותה בסופו של דבר למה שהייתה היה נכדו, צעיר בניו של הורץ, דוד, שהיה הדמות המרכזית בקרב בני הדור השלישי של המשפחה.

ברון דוד גינצבורג (אוסף אברהם שבדרון)

בנוסף לפעילותו הכלכלית והפילנטרופית הענפה על פי מסורת אבותיו, ובנוסף למעמדו המרכזי בחיי הקהילה היהודית ברוסיה ובעולם היהודי בכלל, היה דוד מלומד מוערך, מזרחן, איש מדע היהדות ואיש רוח. הוא שיסד בביתו את 'האקדמיה הרוסית ללימודים אוריינטליים', או בשמה האחר: 'השיעורים הגבוהים ללימודי המזרח', שהיו בעצם מוסד הוראה אקדמי ליהודים שהוא יזם ומימן, בתקופות שבהם נמנע כמעט כליל מיהודים, לא רק ללמוד במוסדות הלימוד האקדמיים הרוסים אלא אף לשהות בערים הגדולות ובכללם בסט. פטרסבורג. שם, בספרייה המשפחתית הגדולה, ייסד את המוסד שהוא עצמו הורה בו תלמוד, ערבית ופילוסופיה יהודית של ימי הביניים, הזמין את גדולי חכמת ישראל ברוסיה של אותו הזמן ללמד בצדו, והעמיד לרשות תלמידיו את אוסף הספרים העצום והייחודי שבנה.

הגדת פסח, פרנקפורט אם מיין (גרמניה) 1725 מתוך אוסף גינצבורג

זלמן שז"ר רובשוב, נשיאה השלישי של מדינת ישראל שנמנה על תלמידי האקדמיה (או ה'שיעורים'), תיאר במאמר מפורט ומרתק את שהתחולל שם באהבה רבה ובהערצה לדמותו של 'הנצר הצעיר של משפחת האצולה בישראל שברוסיה', מי שהביא את אוסף הספרים המשפחתי לשלימות; ולהיות אחד משני האוספים הגדולים של כתבי יד וספרים עבריים בעולם היהודי בעת החדשה בכלל, ומבחינות מסוימות — לחשוב באוספי הספרים העבריים והיהודיים בתולדות חכמת ישראל בתקופה המודרנית.

חשוב לציין כי ספרייתו של הברון גינצבורג בסט. פטרסבורג, שנודעה כאחת הספריות הפרטיות הגדולות והחשובות ברוסיה לא הייתה ספרייה עברית דווקא. מלבד האוסף העברי היא כללה אוספים גדולים ויקרים של ספרים נדירים ברוסית, בלטינית, בצרפתית, בפולנית, בערבית ובשפות מזרחיות אחרות גם כן. על פי אחת ההערכות מנתה הספרייה כארבע עשר אלף ספרים וכתבי יד, מהם כ 2056 כתבי יד עבריים, כאלף כתבי יד בערבית, כשמונת אלפים ספרים עבריים והשאר – ספרים בשאר לשונות. בין כך ובין כך עיקרה של הספרייה, בין בעיני בעליה, בין מבחינת ערכה הסגולי, היה האוסף העברי-יהודי.

ספר תפילה לפי הנוהג הרומי, איטליה המאה ה-15 מתוך אוסף גינצבורג

את האוסף כפי שהיה בזמן מותו של דוד גינצבורג בשנת 1910, סמוך לזמן שבו החלו הגישושים לקראת מכירתו למוסדות מחקר יהודים בעולם, ובעיקר לגוף התורמים העיקרי שהתכוון לרוכשו עבור הספרייה בירושלים, זו שתהיה לימים ל'בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי' היא הספרייה הלאומית של ישראל היום, יש לחלק לשני חלקים: אוסף כתבי היד ואוסף הספרים הנדפסים.

אנו יודעים לפי שעה על אוסף כתבי היד לבדו. אוסף זה, שמטבע הדברים עורר את עיקר הסקרנות והעניין בספריית הברון, כלל בשעת מכירתו למעלה מאלפיים כתבי יד עבריים, שהקדום שבהם הוא מן המאה הארבע עשרה והמאוחרים – מן המאה התשע עשרה.

שלט אצולה של ברון דוד גינצבורג, אקס ליבריס מספריית דוד גינצבורג

במכון לצלומי כתבי יד בספרייה הלאומית בירושלים שמורים עתה, בעקבות הצילומים המקיפים שנערכו בשנת 1992, אחרי נפילת מסך הברזל, צילומים של 1913 כתבי יד המכילים בתוכם 4968 חיבורים. מספר כתבי יד אבדו עוד בשנת 1917 אגב טלטולי הספרייה מביתה של משפחת גינצבורג בסט. סט. פטרסבורג, עד שהגיעה לספרייה הלאומית על שם לנין במוסקבה, היום – הספרייה הממלכתית הרוסית, שם היא נמצאת עתה.

אין ערוך לאוסף כתבי יד זה. הוא יחיד במינו בתולדות התרבות היהודית. מלבד ערכו הפרטני למחקר של כל כתב יד לעצמו, ערכו רב בכך שכולו נאסף בתקופה קצרה יחסית: במחצית השנייה של המאה התשע עשרה, ועל כן הוא משקף תחומי עניין של סביבה תרבותית מוגדרת יחסית, לאורך זמן, ובעיקר, כפי שמראה המחקר הכמותי-איכותני שערך מר עידן פרץ, האחראי על אוסף הנדירים של הספרייה הלאומית, את תחומי העניין בסביבה המזרח אירופית בפרקי זמן מוגדרים יחסית.

"מגיד דבר מגלה צפונות ומרבה תבונות". אנקונה (איטליה), 1550. מתוך אוסף גינצבורג

לעומת זאת אין בידינו ידיעות מספיקות, בעצם אין בידינו כלל ידיעות לגבי אוסף הספרים העצום שנאסף בספריית הברון. הדעת נותנת כי באוסף זה צפונות הפתעות רבות, החשובות ביותר לתקופה שמן ראשית הספר העברי הנדפס והלאה, למן דפוסי העריסה ודפוסי המאה השש עשרה, מהם ספרים נדירים ובכללם גם ספרים יחידאיים שלא נודעו עד עתה ואשר ערכם כערכו של כתב יד.

יש אפוא לצפות כי חשיפת האוסף הנדפס תביא אותנו לבחינה מחדש של מוסכמות היסטוריות ותרבותיות ולהתאמתן למציאות חדשה, שבה שני אפיקיו הגדולים של האוסף היחיד במינו הזה, פרי רוחו של הברון המלומד ואוהב החכמה, נשפכים סוף סוף אל הים הגדול של הספרות העברית של כל הזמנים.

 

***

כתבות נוספות:

***

איך הופך פיוט בן 1500 שנה ללהיט ביוטיוב?

יש משהו כובש בהושענות: הקריאה מדם הלב. מעומק הנפש. מגובה הנשמה: הושע נא! עזור. עזור!

מתוך סידור מנהג אשכנז, גרמניה, 1300, באדיבות אוסף משפחת גרוס, תל-אביב

מאת: טליה בר, אוצרת אתר הפיוט והתפילה

– "אפשר לבוא אליך לשבת?"

-"כן. בטח".

בניה, בת של חברה טובה באה לשבת. בסיום ההכנות ישבנו לאכול עוגה. ו-כן. אפשר לראות משהו במחשב.

התגלגלנו ביוטיוב והגענו (איך?) לביצוע של ויקטוריה חנה לפיוט ההושענות "אדם ואדמה".

סיימנו לראות. עקבתי בזווית העין אחרי בניה – איך תגיב. אני מכירה טוב את הקליפ. וראיתי אותו שוב ושוב. הקליפ נגמר.

"אפשר עוד פעם?" היא שואלת.

ואני מופתעת – "בטח!" מרעננת את הדף. ושוב, ושוב. וכבר שבת נכנסת וצריך להפסיק. ו"רק עוד פעם".

סיפרתי את זה לרות (אמא שלה). והיא אמרה: "כן. היא ממשיכה לראות את זה ולהראות את זה לכולם".

אז שאלתי את עצמי למה? הקליפ המוצלח? הבנות המופיעות בו, שהן בנות גילה? אבל מדובר בהרד קור. מוסיקה שלא תעבור  הרבה אוזניים. וטקסט, עתיק. מן המאה הששית, שנכתב בארץ ישראל על ידי הפייטן ר' אלעזר ב"ר קליר.

מדובר בפיוט הושענא, שהוא אחד מתוך סדרת פיוטים הנאמרים בסוכות, שכל מהותם בקשה על מה שהאדם, העם, העולם, צריך בו עזרה לשנה העומדת בפתח. בקשות נמרצות של הרגע האחרון.
פיוט בן אלף חמש מאות שנה שנצפה בישראל של המאה העשרים ואחת (או שלהי האלף הששי אם תרצו) בקרוב למליון צפיות. (אני ובניה בטח מכסות מאה מתוכן). "בימים ההם, בזמן הזה".

אז כאן הזמן להגיד, שהחלק הכי אהוב עלי בתפילות השנה הוא הושענות. ואני יודעת, שזה החלק שנחשב האיזוטרי ביותר בתפילות השנה. לא מוכר. לא מובן.

ואנסה להסביר לי ולכם למה.

קריאה מדם הלב. מעומק הנפש. מגובה הנשמה: הושע נא! עזור. עזור!

יש שם בקשות לקראת השנה החדשה על הדברים החשובים ביותר. והמדוייקים ביותר. אומנם בשפה גבוהה. אבל בדיוק ובנקיון שכולו ארץ ישראל קדמונית. בקשות שבאות מהזדקקות אמיתית. של החיים את החיים ומאורעותיהם וסכנותיהם ושמחתם במלוא העוצמה.

ועוד דבר שהקסים אותי: סוכות הוא חג שמתפללים בו גם על עם ישראל. אבל גם על העולם כולו. על הטבע. האנושות. את החיבור לאקולוגיה הבינו היטב בימים ההם:

אָדָם וּבְהֵמָה. בָּשָׂר וְרוּחַ וּנְשָׁמָה. גִּיד וְעֶצֶם וְקָרְמָה. דְּמוּת וְצֶלֶם וְרִקְמָה. הוֹד לַהֶבֶל דָּמָה. וְנִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמָה. זִיו וְתוֹאַר וְקוֹמָה. חִדּוּשׁ פְּנֵי אֲדָמָה. טִיעַת עֲצֵי נְשַׁמָּה. יְקָבִים וְקָמָה. כְּרָמִים וְשִׁקְמָה. לְתֵבֵל הַמְּסֻיָּמָה. מִטְרוֹת עֹז לְסַמְּמָה. נְשִׁיָּה לְקַיְּמָה. שִׂיחִים לְקוֹמְמָה. עֲדָנִים לְעָצְמָה. פְּרָחִים לְהַעֲצִימָה. צְמָחִים לְגָשְׁמָה. קָרִים לְזָרְמָה. רְבִיבִים לְשַׁלְּמָה. שְׁתִיָּה לְרוֹמֵמָה. תְּלוּיָה עַל בְּלִימָה.

מלוא העולם פה. על פרטיו הקטנים, על היקפו האינסופי, ועל מהותו הפנימית. במשקל עז. נוקש, מבקש על דלתות שמים.

וגם המילה – הושענות. היא כמו סלנג של המאה השישית. כי מה הוא אומר: הושע נא. עזור בבקשה.

מעין "עזורים". קיט מוכן לבקשת עזרה. מדויק, מסוגנן להפליא, ומכסה את כל שטחי החיים, לפרטיהם, בבקיאות מלאה, בהכרות קרובה.

מצאתי את עצמי נזכרת שיש עוד קליפ שראיתי עשרות (ושמעתי מאות) פעמים. וגם הוא הושענא: אום אני חומה, המתאר את תלאות העם, יופיו, ובקשתו – שאגתו – לעזרה.

ושמעתי אותו עשרות פעמים לפני שהבנתי ממש מה משמעות המילים.

אז שני יוצרים צעירים לוקחים את הטקסטים הקדומים האלה, ושרים אותם. ויש (ויש) מי שיאזין. יצפה. יחוש את מה שמוצפן שם.

יש ילדה בת תשע ששומעת אותו שוב ושוב ומשמיעה אותו לחברים שלה.

אני מאמינה שהמילים הקדומות האלה, מקפלות בתוכן – כמו בקוד גנטי – את צרכי האדם, העם, והעולם, גם אם מתוך מציאות שמלבושה שונה. ואנחנו, המאזינים ברשת האינטרנט, קוראים את הקוד הזה, גם אם לא מבינים אותו במודע. וזקוקים לאותם דברים, וחשים את אותו חוסר ישע, ופחד מול העולם ומוראותיו, לקראת השנה החדשה והתקווה שבה, מקשיבים ומהדהדים בתוכנו:

הושע נא!

***

בואו לבקר באתר הפיוט והתפילה

פיוטים, מאמרים וסרטונים לכבוד חג הסוכות

מה דגל שמחת תורה שלך אומר עלייך?

הצטרפו למסע המופלא של דגלי שמחת תורה: סיפור שמתחיל בימי הביניים, ממשיך בציונות ונמשך עד לימינו אנו

מנהג הנפת דגלי שמחת תורה מלווה את עם ישראל כבר מאות בשנים, ובכל זאת נראה שדווקא כאן, במדינת היהודים, עברו הדגלים המקושטים את השינויים העיצוביים והסגנוניים הגדולים ביותר.

​כשלא היו עסוקים בנעיצת מרפקים אחד בשני במהלך ההקפות בניסיון לגעת ולנשק את ספר התורה הצועד בראש, העסיקה שאלת השתתפותם של ילדי הקהילה בחג שמחת תורה את היהודים במזרח אירופה כבר במאה ה-16. כדי לפתור את השאלה המציקה עיצבו מבוגרי הקהילה חפץ סמלי המתאים למידותיהם הקטנות של הילדים – דגל שמחת תורה.

 

חיתוך עץ על נייר משנת 1870. הדגל נוצר בלבוב, אוקראינה. מתוך אוסף ביל גרוס

 

המנהג החביב נפוץ במהרה ברחבי קהילות שונות בעם היהודי. איפה שלא נסתכל נמצא את דגלי שמחת התורה: בחיתוכי עץ מאמסטרדם במאה ה-18, בגלויות ברכה מן המאה ה-19 בניו יורק וגם במדינת ישראל הצעירה. מנהג הנפת דגלי שמחת תורה מלווה את עם ישראל כבר מאות בשנים, ובכל זאת נראה שדווקא כאן, במדינת היהודים, עברו הדגלים המקושטים את השינויים העיצוביים והסגנוניים הגדולים ביותר.

 

גלויה מצוירת משנת 1888. הגלויה מציגה תהלוכת שמחת תורה בקרקוב, פולין

 

מדגל עול תורה ומצוות לדגל לאומי

במזרח אירופה עיצבו היהודים את צורת דגל שמחת תורה באופן המזכיר דגלי אבירים וערים באירופה, כשמוטיבים יהודיים ממלאים את הדגל. בכך רמזו בני הקהילה שדגלם של היהודים – בניגוד למסורת הנוצרית – הוא דגל של תורה ומצוות, ולא סמל של לוחמה ושפיכות דמים.

 

דגל שמחת תורה שנוצר בוורשה בשנת 1902. הדגל מציג את משה רבנו, אהרן הכהן ובנימין זאב הרצל בתור דמויות המפתח של העם היהודי. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בעידן הציונות והחלוציות כל חשש שכזה נעלם כליל. על דגלי שמחת התורה החלו להופיע שלל מסרים לאומיים: תמונתו של הרצל נשזרה במסורת המחודשת, מגן הדוד המוכר צויר יחד עם ספרי תורה, ומשפטים לאומיים דוגמת "בעד עמנו, ארצנו ותורתנו" נכתבו על הדגלים הציוניים.

 

דגל שמחת תורה משנת 1923, הדגל נוצר בירושלים. מתוך אוסף ביל גרוס

 

כבר בראשית ההתיישבות הציונית "נוצלו" דמויות מופת בעם ישראל לקידום מטרות ציוניות. בבלארוס של שנת 1902 הופיעה על דגל שמחת תורה דמותו של משה רבנו, כשהוא אוחז במה שנראה כחוקה החדשה של עם ישראל, בה כתוב בין היתר: "עוד לא אבדה תקותנו".

החל משנות ה-30 זנחו החלוצים את הדמויות החסידיות שהופיעו באופן מסורתי על דגלי שמחת התורה עבור ילדים ארץ-ישראליים בלבוש תנועות הנוער. לעתים הצטרפו לאותם צברים גם עולים מהתפוצות השונות, לבושים בלבוש מסורתי יותר. עם קום המדינה החלו סוף סוף להופיע ציורי ילדות צוהלות המנפנפות יחד עם חבריהן לכיתה או לשכונה בדגלים, דבר שלא היה עולה בדעתם של יהודי מזרח אירופה.

 

ילדות וילדים חמודים נושאים את דגל הלאום. דגל משנות ה-50 של המאה הקודמת. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

דגל משנות ה-60 של המאה הקודמת. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

השמחה והצהלה של ראשית ההתיישבות והקמת המדינה הועכרו מעט בשנות ה-50 וה-60. הגעגועים והכמיהה להתאחד עם אתרים היסטוריים ודתיים רבי משמעות ניכרו היטב בעיצוב הדגלים: הכותל, קבר רחל ומגדל דוד הופיעו בהם שוב ושוב.

מלחמת ששת הימים שינתה את המצב מקצה לקצה. משעה שאוחדה ירושלים והכותל עבר לרשות המדינה הצעירה, הפך הכותל (יחד עם קבר רחל) לזירה המצוירת בה צוהלים הילדות והילדים על הדגלים. גם הגיבורים החדשים של האומה, חיילי צה"ל, החלו לצוץ על פני הדגלים. אדריכלי הניצחון האדיר של ששת הימים תפסו את מקומם של חסידי העבר.

 

רבין, דיין, שרון ושאר אדריכלי הניצחון בדגל משלהי שנות ה-60. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

שנות ה-80 הביאו עמן את ההתפצלות המוכרת לנו עד היום: קהילות חילוניות יותר באופיין המשיכו לייצר דגלים המציגים בנות ובנים יחדיו, ואף הגדילו לעשות כשהוסיפו דמויות מצוירות פופולריות שהקשר בינן ובין החג מוטל בספק, בעוד קהילות דתיות יותר החזירו דמויות דתיות (חדשות או ישנות), או הציבו אך ורק בנים חובשי כיפה בסביבת בית הכנסת.

 

דגלי שמחת תורה בקהילות חילוניות. מתוך אוסף הספרייה הלאומית

 

דגל שמחת תורה מבית מפלגת ש"ס. מתוך אוסף הספרייה הלאומית

 

דגל שמחת תורה של המפד"ל. מתוך אוסף הספרייה הלאומית

 

הסידור והרישום הקטלוגי של אוסף דגלי שמחת תורה התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

***

כתבות נוספות:

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

***

השולחן ערוך כינה את מנהג הכפרות "שטות" – וצונזר!

מי לא אהב את הביקורת של רבי יוסף קארו על מנהג הכפרות ודאג להעלים אותה?

כותרת של סימן תר"ה בשולחן ערוך ליוסף קארו: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא".

מנהג הכפרות הוא אחד ממנהגי יום הכפורים הידועים ביותר וגם השנויים ביותר במחלוקת. על פי המסורת, נהוג בערב יום הכפורים לסובב תרנגול חי מעל ראשו של כל יהודי ולבקש שהתרנגול ילך למיתה, ושבמקומו יזכה האדם בחיים ובשלום.

האִזכור הקדום ביותר למנהג הכפרות נמצא בתשובות של רב ששנא בר תחליפא שחי בעיר סורא שבבל במאה ה-7 לספירה. הסברים שונים ניתנו במהלך הדורות לשאלת מקורו של מנהג הכפרות, אך כבר במקור הראשון המאזכר אותו נכתב "ואין אנו יודעים מנהג זה למה".

עובדה זו, בשילוב עם ההשערה שמקורו של המנהג בטקסים לא יהודיים והרגישות ההלכתית לזכויות בעלי חיים, הקימו לו מתנגדים רבים: מהרמב"ן והרשב"א ועד רבנים החיים בימינו אנו. אפשר שמכל המתנגדים האלה הייתה התנגדותו של הרב יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", המשמעותית ביותר: זאת אנו למדים מהגורל שיועד לה.

 

דיוקן רבי יוסף קארו

 

סיפורה של השמטה

הספר שולחן ערוך מייצג (לפחות) שתי מהפכות אדירות בהלכה היהודית: ראשית, מדובר באחד הניסיונות המעמיקים והמקיפים ביותר של הוגה יחיד לסכם ולמצות את ההלכה היהודית לפסיקות ברורות וסופיות. שנית, ולא פחות חשוב מכך – מדובר בספר ההלכה הראשון שנכתב מתוך כוונה ברורה שייראה אור בתור ספר מודפס.

את הספר בעל ארבעת החלקים סיים הרב יוסף קארו בשנת 1563 במקום מושבו שבצפת. שנתיים לאחר מכן, נדפסה המהדורה הראשונה של הספר בוונציה. וכך מתייחס קארו אל מנהג הכפרות בכותרת לסימן תר"ה בהלכות יום הכפורים: "מנהג כפרות מנהג של שטות הוא", נכתב בכותר הסימן.

 

תמונה מתוך ההדפסה של שנת ה'של"ח (1577) של שלחן ערוך, אורח חיים, עם הגהות הרמ"א. כפי שתוכלו להיווכח, נכתב בכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא".

 

אפשר שהיו אלו מילים נוקבות מדי לגבי מנהג כה רווח בקהילות ישראל, אך במשך 18 מהדורות שונות של השולחן ערוך שרדה הכותרת שהעניק קארו. הפעם הראשונה שבה הושמטו המילים "מנהג של שטות" מהכותרת הייתה במהדורה שיצאה לאור בשנת 1708 באמסטרדם. הנסיבות המדויקות להשמטת הכותרת אינן ברורות, אך ייתכן שהן היו קשורות לטענה שהשמיע הרב שמואל אבואב (1694-1610). הרב אבואב סירב להאמין שרב ופוסק בעל שיעור קומה כיוסף קארו התייחס באופן כה מזלזל למנהג הכפרות וטען שהמילים "מנהג של שטות" הן למעשה תוספת מאוחרת, מעשה ידיו של המדפיס המקורי של הספר בוונציה.

 

ההשמטה כפי שהיא מופיעה בהדפסה משנת תרפ"ח (1928) בווילנה. לחצו לצפייה בפריט באתר Hebrew Books 
ההשמטה כפי שהיא מופיעה בהדפסה משנת תרפ"ח (1928) בווילנה.

 

מעניין לגלות שההשמטה לא התקבעה מיד ובמהדורה משנת 1722 שהופיעה במנטובה שבאיטליה אפשר למצוא את המילים הנוקבות שהופיעו במהדורה הראשונה.לצפייה בפריט באתר Hebrew Books 

 

טענה זו מעוררת תמיהה מאחר שארבע הדפסות שונות של שולחן ערוך הופיעו בימי חייו של קארו, ואין כל עדות לכך שביקש שהמילים הקשות שבהן התייחס למנהג הכפרות יוסרו מהטקסט.

אנחנו לא יודעים את הסיבה המדויקת שבגינה התנגד מחבר שולחן ערוך למנהג הכפרות, אך ברור שגם בלי להישען על סמכותו ההלכתית של הרב יוסף קארו, נחשב מנהג הכפרות למנהג שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. כיום ניתן למצוא בין מתנגדיו פעילי זכויות בעלי חיים, רבנים ושאר בני תמותה שסולדים מהמנהג עתיק היומין.

 

לקריאה נוספת ראו את ספרו של מארק שפירו, Changing The Immutable.

***

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות:

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

***