כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

דויד גרוסמן בן ה-11 מבקש טיפים בכתיבה מגיבור ילדותו אברהם שלונסקי

מאחורי הקלעים של מפגש הפסגה בין העיתונאי הצעיר והסופר לעתיד ובין המשורר, העורך ומחדש המילים.

הדר בן-יהודה | 13.06.17 | 14 דק' |
Share
דויד גרוסמן הצעיר והנרגש עם המשורר אברהם שלונסקי. הצילום והכתבה של רוני עוזר פורסמו בעיתון "משמר לילדים", שנה כ' חוברת, 42, 1965 ומצאנו אותם בארכיון דוד גרוסמן שבספרייה שמכיל גם יצירות ילדות של הסופר.

פרויקט מיוחד: כך התחלנו – תחילת דרכה של הספרות העברית

 

 

להלן תמליל הכתבה שפורסמה בשנת 1965 בעיתון ב"משמר לילדים" על המפגש המרגש בין הילד דויד גרוסמן והמשורר אברהם שלונסקי. לא נגענו:

 

דוד גרוסמן בן ה-11 היה נרגש מאד: הנה, עוד מעט, ייפגש פנים אל פנים עם המשורר אברהם שלונסקי.

דוד, ג'ינג'י ממושקף, תלמיד כיתה ו', בית-הכרם בירושלים, ביקש להיפגש עם המשורר ולשאול אותו על עבודתו, על חייו ועל יצירותיו. אברהם שלונסקי נעתר ברצון לבקשתו וכבר יושבים להם השניים בצוותא, מסובים על הספה הרחבה בביתו של המשורר. דוד הכין את שאלותיו מראש ועתה הוא מציג אותן אחת אחת:

– האם לכל משורר יש יצירה אהובה, שרק אותה הוא אוהב? או שמא אוהב המשורר את כל יצירותיו במידה שווה?

אברהם שלונסקי מהרהר מעט, ומשיב:

– לא, אין סופר או משורר אוהב את כל יצירותיו במידה שווה. בדרך כלל קשור המשורר ביצירתו האחרונה יותר מכל יצירותיו. אך בייחוד אוהב המשורר והוגה בספר או בשיר שעדיין לא נכתב. הוא כל כך שקוע ביצירה הזאת שעדיין לא נכתב, עד שהוא שוכח את כל שאר יצירותיו.

"מיום שקונצצו קונצים, לא קונצץ עוד קונץ כזה."

שאלה – ותשובה בצידה; הנה עתה שואל דוד על המשורר עצמו:

– בספרך "מיקי מהו" כתבת: "קמץ אלף אינו אָ, קמץ בית אינו בָּ, הגדולים, דברי שמעו", הרי כך אומר ילד?!

אברהם שלונסקי מחייך, ומסביר:

– אני נמנה עם הגדולים שהם גם קטנים. אני אוהב ילדים קטנים ומשתדל לחשוב כמוהם. כשאני עושה כך, אני קטן. אך מצד שני – אני גם גדול, וחושב כמו הגדולים… אני מתפאר שאני קטן! אתה אינך יכול להיות גם גדול וגם קטן, ואני כן יכול. גם אתה, כשתגדל, תוכל.

 

הכתבה מעיתון משמר לילדים, שנה כ, חוברת 42, 1965

 

 

 

דוד מחייך, ומסתכל בפתק: מפליא אותו כיצד יכול שלונסקי לחרוז חרוזים בן-רגע – "על השנייה" – כפי שהוא מתבטא, ושלונסקי מתקן לו מיד: "לאלתר!" למשל, משחק המלים הידוע שלו: "מיום שקונצצו קונצים, לא קונצץ עוד קונץ כזה".

– התוכל לחרוז כל מלה שאומר לך? – הוא מתגרה ושואל.

– אנסה – משיב לו המשורר.

– "שטיח" – מטיל דוד מלה לחלל.

– "אבטיח" – משיב מיד המשורר.

– "פרח".

– "זקן כתרח".

– אומר לך מנין אני לוקח את משחקי המלים שלי – מגלה שלונסקי את אחד מסודותיו – מהילדים.

– מהילדים?! – מתפלא דוד.

– כמובן, אין כמו ילדים מומחים למשחקי מלים. אתן לך דוגמא קטנה: ליד המרפסת שלנו גדל עץ, וכל לילה באים אליו עטלפים ומלכלכים את העלים, את המרפסת. נכדתי הקטנה טלי, שאלה אותי יום אחד: "מדוע קוראים לעטלפים עטלפים?". ניסיתי להסביר לה שהם מן עכברי-לילה, והם מצייצים… אתה יודע, כל אותם הסברים שהמבוגרים נותנים. אך היא קפצה מיד ואמרה: "אני יודעת מדוע קוראים להם עטלפים: כל בוקר שאני קמה, אני רואה שהם מטנפים את המרפסת, ולכן צריך לקרוא להם עטנפלים…" חידוש זה ייכנס, למשל, לספרי הבא, בו אסביר בצורה מצחיקה ומשעשעת מדוע קוראים לכל מיני דברים בשמותיהם ולא בשמות אחרים…

 

שער חוברת 42 של "משמר לילדים"

 

 

דוד מחייך, מרוצה מן הדוגמא. הוא מעיר, שטלי היתה כנראה לעזר רב למשורר, ואברהם שלונסקי מאשר – אכן, נכון הדבר. הלא משום כך נקרא ספרו "אני וטלי בארץ הלמה".

שאלה רודפת שאלה, והנה עוד אחת:

– אני וילדים רבים אחרים כותבים לפעמים שירים. כיצד היית מייעץ לנו לכתוב, ובעיקר – כיצד להמשיך?

אברהם שלונסקי מרצין מעט ומסביר:

– הרבה ילדים כותבים שירים, ויש אפילו שכותבים יפה. אולם אין זו הוכחה שבחייהם, לכשתיבגרו, יהיו באמת משוררים. הכתיבה מעידה על רצונות ומאוויים. עצתי: מלאו את רצונותיכם. כתבו, עשו כל העולה על רוחכם. ולעתיד פתרונים. אני, למשל – ממשיך אברהם שלונסקי – הייתי פוטבוליסט מצויין…

אתה מתכוון: כדורגלן – מתקן דוד את המשורר.

– אכן, אכן, אבל כיוון שבאותם ימים קראו לכדורגל פוטבול, הרשיני להישאר פוטבוליסט. ובכן, הייתי משחק פוטבול, וכולם ניבאו לי עתיד גדול על מגרש הכדורגל. ואתה רואה – היום אני משורר, ואיני הולך אפילו לתחרויות הכדורגל… עצתי, על כן: הוסיפו לכתוב, ועשו כרצונכם. כשתגדלו, תחליט אם להמשיך בכתיבה או לא.

דוד מודה למשורר אברהם שלונסקי, וקם להפרד ממנו. שלונסקי מגיש לו שי – אחד מספריו עם הקדשה.

אכן, פגישה נפלאה שלא תישכח במהרה.

 

ממליצים בחום:

פרויקט מיוחד: כך התחלנו – תחילת דרכה של הספרות העברית




הדר בן-יהודה , כותבת ועורכת תוכן, הספרייה הלאומית

כותבת, מתרגמת ועורכת. מחברת תסריטים, מתרגלת טאי צ'י ויודעת איך להתאים לאנשים את הספר שהכי מתאים להם בדיוק עכשיו. יום אחד אכתוב אותו. צילום: טל ניניו
לכתבות נוספות של הדר בן-יהודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו