"אלוהים נצור את המלך": מתפללים לשלומו של מלך הממלכה המאוחדת

בזמן שמלכי אנגליה הוכתרו במנזר וסטמינסטר בלונדון, יהודי האימפריה חגגו אף הם בבתי הכנסת עם תפילות מיוחדות שנכתבו לרגל האירוע

הכתרת המלך צ'ארלס השלישי. 6 במאי, 2023

הוד מלכותו המלך צ'ארלס השלישי הומלך ב-6 במאי 2023. לכתוב מאורע זה התפללו יהודי הממלכה המאוחדת בבתי הכנסת תפילות שבח ותודה.

הוד מלכותה המלכה אליזבת ה-2 הומלכה ב-1952, אך טקס ההכתרה התקיים שנה לאחר מכן על מנת לאפשר לאומה זמן להתאבל על מות אביה, המלך ג'ורג' ה-6, ולתת זמן להכנת הטקס המפואר.

לכבוד האירוע החשוב, כתב הרב הראשי של אנגליה תפילה מיוחדת.

אלה ודאי לא היו הפעמים היחידות שיהודי אנגליה התפללו לשלום מלכיהם ומלכותיהם. לקראת טקסי ההכתרה לאורך השנים נכתבו תפילות מיוחדות שנאמרו בקהל רב בבתי הכנסת. התפילות וכללי הטקס פורסמו על ידי הרבנות הראשית וארגונים יהודים נוספים. חלק גדול מספרי תפילה אלו שמורים באוספי הספרייה הלאומית.

חובת התפילה לשלום המלכות מתבססת על דברי המשנה במסכת אבות, פרק ג', משנה ב':

"רבי חנינא סגן הכוהנים אומר, הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".

התקווה היא שמלכות תקינה ויעילה שלא עסוקה במלחמות וסכסוכים, תשקיע את זמנה במנהיגות, בחקיקה ובסדר לטובת אזרחיה. גם היהודים שבהם.

גם היום לפני תפילת מוסף בשבת, מוסיפים בקהילות היהודיות של אנגליה ושל יתר חבר העמים הבריטי, תפילה לשלום המלכה ובית המלוכה.

תקופת מלכותה של אליזבת ה-2 היא הארוכה ביותר מבין מלכי אנגליה. השיאנית הקודמת הייתה הסבתא של סבא שלה – המלכה ויקטוריה.

ויקטוריה הוכתרה ב-1838, שנה לאחר שעלתה על כס המלוכה. 50 שנה לאחר מכן לרגל ציון האירוע, פורסמו הן מטעם הרבנות הראשית והן בית הכנסת הספרדי תפילה לשלומה ואריכות ימיה של המלכה.

ספר תפילה של הקהילה הספרדית לרגל 50 שנה למלכותה של המלכה ויקטוריה
ספר תפילה של הקהילה האשכנזת לרגל 50 שנה למלכותה של המלכה ויקטוריה

עשר שנים מאוחר יותר חגגה ויקטוריה את שנת ה-60 למלכותה. התפילות חודשו ואף פורסם על ידי יהודי ירושלים דף שיר תפילה לכבודה מאת "בני ישראל יושבי ציון היודעים להוקיר את רגשותיך ולוקחים חלק בששונך ובשמחת עממיך".

שיר שחובר בירושלים לרגל 60 שנה למלוכת ויקטוריה

בנה של ויקטוריה, אדוארד ה-7 הוכתר עם אשתו המלכה אלכסנדרה ב-1902. שוב הודפסו באנגליה, באוסטרליה ובמקומות נוספים, ספרי תפילה קצרים הכוללים פרקי תהילים, פיוטים כדוגמת "אדון עולם", תפילות לשלום המלך והמלכה שנכתבו במיוחד לאירוע ותפילה כללית לשלום משפחת המלוכה. באחד הספרים בעמוד האחרון הודבקה ברגע האחרון תוספת של תפילת הודיה על ש"החרב שבה אל תערה וברית שלום ואחוה נכרתה".

ההכתרה התרחשה כחודש לאחר סיום מלחמת הבורים בדרום אפריקה. הרבנות הראשית ראתה לנכון להתייחס לזה גם בזמן ההכתרה.

הודיה על סיום מלחמת הבורים ב-1902

לכבודו של המלך אדוארד נכתב גם כן שיר שבח והלל בעברית שתורגם גם לאנגלית ויידיש. המחבר, יוסף מזל, היגר לבריטניה מרוסיה ב-1895. הוא התיישב בעיר מנצ'סטר שם עבד בדפוס, תרגום ושירה. ציוני נלהב, הוא אף השתתף בקונגרסים הציוניים ואירח את חיים ויצמן בביתו.

שיר לכבוד הכתרתו של המלך אדוארד ה-7 

ההכתרה הבאה הייתה של ג'ורג' ה-5 ואשתו המלכה מרי בשנת 1911. מעבר לתפילות הרגילות שהודפסו בלונדון, פורסמו תפילות גם באזורים אחרים שבשליטת האימפריה הבריטית כמו הערים בומביי וקולקטה שבהודו.

תפילה קצרה שנאמרה בבית הכנסת "שער רחמים" בבומביי

 

ספר תפילה שהודפס בעיר קולקטה. שימו לב לדיוק בתואר המלך והמלכה. בהודו הם נחשבו כקיסרים לא מלכים

את ג'ורג' ה-5 החליף ב-1936 בנו ג'ורג' ה-6 שהוכתר בשנת 1937 יחד עם אשתו המלכה אליזבת. לטקס הגיעו יצחק בן צבי ורחל ינאית כנציגי היישוב בארץ ישראל.

יצחק ורחל ינאית בן צבי בהכתרת ג'ורג' ה-6

גם הפעם הודפסו מספר ספרי תפילה קצרים. אחד מהם בטְייֵנְצ'ין שבצפון בסין הרחוקה שם גרו כ 2000 יהודים בעיקר פליטים מרוסיה.

בהכתרה זו מוזכרת לראשונה המלכה אליזבת ה-2, באותה תקופה עדיין נסיכה. היא הייתה בת 11 כשהוריה הוכתרו והתפילות התייחסו גם אליה. היא ואחותה מרגרט הופיעו בחלק מהתמונות הרשמיות מהאירוע.

בתפילת הכתרה של 1937 מוזכרת הנסיכה אליזבת

בארץ ישראל ציינו את ההכתרה על ידי ארגון נשף מיוחד לכבוד האירוע. לפי חוברת תוכנית הנשף, שרובה פרסומות, בנשף נגנו שתי תזמורות, המשתתפים נהנו מריקודים, מזנון ומופע זיקוקים.

מתוך חוברת תוכנית נשף ההכתרה 1937

עם פטירתו של המלך ב-1952, הומלכה בתו הבכורה אליזבת ה-2. תוארה של אימה, שגם שמה אליזבת, שונה ל"המלכה האם". בתפילה הרשמית שהוציאה הרבנות הראשית לרגל ההכתרה ב-1953 נפלה טעות קטנה, אם כי מובנת. הספר הודפס כשסבתא של אליזבת, המלכה מרי, עוד הייתה בחיים ושמה מופיע בין יתר חברי משפחת המלוכה. אולם מרי נפטרה חודשיים וחצי לפני ההכתרה החגיגית ולא היה זמן להדפיס את הספרים מחדש.

בתפילת ההכתרה של המלכה אליזבת ה-2 מוזכר גם בעלה הנסיך פיליפ ובנה הנסיך צ'רלס

באותה שנה בישראל נטעה הקרן הקיימת לישראל יער באזור נצרת לכבודה של המלכה מכספי תרומות שנאספו ברחבי העולם. לאירוע הופק ספר מהודר ובו שיר לכבודה של המלכה, מאמר בנושא משפחת המלוכה והעם היהודי, מאמר בנושא ייעור וחקלאות בישראל ומספר תמונת מיער שניטע לכבודו של ג'ורג' ה-5 בשנת 1935.

ספר שהופק לרגל נטיעת יער לכבוד המלכה

לרגל ציון 25 שנה למלכותה של אליזבת, התקיימה בלונדון תפילה בבית הכנסת המרכזי של ארגון ה-United Synagogue בהשתתפות הרב הראשי ומכובדים נוספים. לאחר דרשת הרב, נפתח ארון הקודש והחזן התפלל לכבוד המלכה:

"הנה חמישה ועשרים שנה חלפו עברו מעת עלייתה על כס המלוכה. ביחד עם כל אזרחי בריטניה אנו תפילה מעומק הלב שתזכה מלכתנו הדגולה עוד לשנים רבות של ממשלה פורייה ומברכת שתהא לה ולעמה לשם ולתפארת ולתהילה.

אבינו שבשמים ברך את המלכה הנהדרת ואת כבוד מעלתו הנסיך פיליפ העומד לימינה האצל משפעת טובך על אם המלכה ועל יורש העצר כלם אומרים כבוד ובאלפי ברכות יהיו ברוכים עם כל בית המלוכה. הארך ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים…

בשנת זיכרון והתרוממות זו אנו מלאים רחשי אהדה והכרת טובה ומתפללים ומקוים לשפע ולשלום בריטניה, לגאולת ישראל השלמה ולפדות האנושות כלה במהרה בזמן קרוב. אמן".

נותר לנו רק לאחל למלכה אליזבת הרבה בריאות. God save the Queen.

חג החירות של אסירי מחנה הריכוז

למרות המחסור במזון, סכנת הגירוש המאיימת ותנאי הכליאה הקשים, התעקשו האסירים היהודים במחנה גירס בדרום צרפת לחגוג את חג החירות בכל מחיר. את ההגדה שקראו כתב בכתב יד, מהזיכרון, אחד מהם

שנת 1941 הייתה שנה קשה לעם היהודי. זו הייתה השנה שבה הרדיפות והאפליה שהיו מנת חלקם של היהודים מאז עלה היטלר לשלטון התגבשו ל"פתרון הסופי" למחיקת העם היהודי וזכרו  – באירופה הכבושה על ידי הנאצים ובעולם כולו. זו הייתה גם השנה בה הוקם מחנה ההשמדה הראשון על אדמת פולין, בעיר חלמנו.

בחזית אחרת של המלחמה, באותה שנה ארורה, התכנסו אסירי מחנה הריכוז גירס שבדרום צרפת לחגוג יחדיו את חג החירות היהודי, חג הפסח. עם רדת הערב הגיעו הגברים – בעלים, אחים ובנים לצריפי הנשים. שם ערכו, בידיים ריקות ובלבבות מלאים, את הסדר. "ועד מהרה הדהדה הנעימה הנושנה של לילה זה: "הא לחמא עניא"."

בשר ויין לסעודת החג לא היו, אבל בזכות יוזמתו של אחד מאסירי המחנה, למגורשות והמגורשים הנרדפים שחגגו את אותו חג פסח הייתה הגדה ממנה יכלו לקרוא.

עמוד הפתיחה של הגדת מחנה גירס

 

באריה לודוויג צוקרמן היה כלוא במחנה גירס כבר למעלה משנה. מידי יום מתו במחנה, השוכן על גבול ספרד, כשלושים אסירים ממחלות ומרעב. לנוכח הסבל והייאוש של שניים עשר אלף היהודים הכלואים במחנה, החליט צוקרמן שהפסח הזה הוא עושה מעשה.

צוקרמן היה מחנך בלב ובנפש. במחנה הוא נודע כאחד האישים הפעלתנים ביותר. הוא ארגן שיעורי תורה ומלאכה ופעילות תרבות שכללה העלאת הצגות וקונצרטים על ידי יושבי המחנה. בנוסף, היה צוקרמן ממנהלי מרפאת המחנה וה"חברא קדישא".

לקראת חג הפסח הוא רצה בכל מאודו שלאסירים ולאסירות במחנה יהיה משהו לכבוד החג. כיוון שלא הייתה לו כל יכולת לדאוג למזון, הוא לקח אחריות על ענייני הרוח ונרתם למשימת חיבור הגדת הפסח באותיות עבריות.

את ההגדה הוא כתב בכתב ידו, מהזיכרון (ועל כך מעידות מספר טעויות בהגדה). בתו זכרה כיצד חרט בחומר קשה את כל ההגדה באותיות עבריות, חוץ מהשירים שבסוף ההגדה שהודפסו באותיות לטיניות.

לדברי הרב ליאו אנסבכר, שהיה אף הוא אסיר במחנה ושותף בהוצאת ההגדה, אריה לודוויג צוקרמן לא הספיק לכתוב הכול וכשקרב פסח מיהר לשלוח את ההגדה אל הרב קפל. הרב, שהיה הממונה מטעם הצבא הצרפתי והרבנות הראשית של צרפת, לקח את ניירותיו של צוקרמן אל העיר טולוז הסמוכה ודאג להדפיס את ההגדה המאולתרת באלפי עותקים.

 

הרב ליאו אנסבכר, מחנה גירס, 1941-2
יד ושם, ארכיון התצלומים 926/5b

 

בעדות שנכתבה בעילום שם לאחר פסח תש"א (1941) נזכר אחד מאסירי המחנה בקושי העצום לקיים את חג החירות בתנאים של חוסר וודאות נוראי. העד עלום השם מעיד שסעודת ליל הסדר דלה כפי שהוגשה בערב זה לא נראתה מעולם.

"רבים קיבלו בנוסף על מצה מעט סלט במקום מרור, חרוסת וביצה. רק מקצת האנשים זכו לאכול ארוחה, אם כי במנות זעירות. היו מי שנתמזל מזלם וקיבלו חבילות מזון, וחילקו אותן ביושר בין כל המסובין."

אך דלות החומר לא העידה במאומה על הרוח. עשרות אלפי הכלואים והכלואות במחנה התעקשו לשמור על המסורת גם לנוכח המוות שעטף אותם מסביב. בזכותם ובזכות פעילותם של צוקרמן, אנסבכר ושותפיהם, נשמרה רוח החג, והיה אף מקום לדבר על תקווה:

"ליל אפריל רענן ורוח לחות אביבית ירד על המשעולים האפלים שבין הצריפים. מתוך הצריפים בקעו אורות ונשמעו קולות המברכים את ברכת המזון ושרים. שירת המלים שהושרו ונשמעו אין-ספור פעמים, הייתה שירה של התרוממות נפש, של ניחומים ותקווה".

 

חד גדיא כתוב באותיות לטיניות בהגדת גירס

 

בבוקרו של אותו החג קיבל הרב אנסבכר אישור חריג לקיים את תפילות חג הפסח ברחבת המחנה. הרב ניהל את התפילה בשטח הפתוח וגם נשא דרשה עם דברי נחמה לעצורי המחנה בזמן תפילת "יזכור".

הצייר פריץ שלייכר שנכח במקום תיעד את האירוע בציור. שלייפר נרצח באושוויץ ב-5 באוקטובר 1942.

 

במאי 1942 הבין צוקרמן שמפנים את היהודים מזרחה לפולין. הוא והרב אנסבכר, יחד עם המנהיגות היהודית במחנה, פעלו להבריח את יהודי המחנה לפני גירושם אל מחנות ההשמדה במזרח. בזכות ידידותו עם ראש הקברנים הגויים במחנה, ידידות שקשר במסגרת פעילותו ב"חברא קדישא", הוברח צוקרמן יחד עם משפחתו מהמחנה בהיותם נתונים בארון מתים. לאחר שנמלטו מהמחנה, הוא דאג למצוא להם מסתור במעבי היער בדרומה של בלגיה. רק לאחר שדאג לביטחונם של בני משפחתו, הצטרף צוקרמן למחתרת במלחמתה בגרמנים. הוא נפטר בבלגיה בשנת 1958.

הרב אנסבכר נתפס קודם לכן, נכלא ונשלל ממנו תפקיד הרב. שמו נכלל ברשימת המגורשים, ועל כן הוחלט להבריחו מן המחנה. הרב הצליח בדרך לא דרך לברוח, מצא מקלט בספרד – וניצל.

הגדת הפסח ממחנה גירס היא אחת משתי הגדות שנכתבו בדרום צרפת במהלך השואה, תחת משטר וישי. הגדה זאת נכתבה בידי אריה לודוויג צוקרמן, ונערכה על-ידי רבנות מחנה גירס בראשות הרב יהודה ליאו אנסבכר.

ב-1999 הוציא יד ושם לאור את הספר הגדה של פסח ממחנה גירס: פסח תש"א – 1941; סיפורו של מחנה הסגר בצרפת.

נרימה כוס שישית לכבוד מרים הנביאה

מה היה חלקה של הנביאה מרים בנס יציאת מצרים? כיצד הסביר המדרש היהודי את תפקידה במסע מעבדות לחירות ולמה יש שנוהגים להניח לכבודה כוס שישית בשולחן סדר פסח? זהו סיפורה של האישה שהמדרש גורס שחוכמתה גאלה את עם ישראל מפרעה

מתוך גלויה מחולקת ובה רפרודוקציה בשחור-לבן מציורו של האמן הגרמני לודביג שוירמן (Ludwig Gustav Wilhelm Scheuermann, 1859-1911) המציג את דמותה המקראית של מרים אחות משה, אוחזת בכלי נגינה ("Haremsdame"). אוסף הגלויות, הספרייה הלאומית

בניגוד להגדה של פסח, המדרש היהודי מספר על חלקה המשמעותי של מרים הנביאה ביציאת מצרים. זהו חלק פחות מדובר בסיפורים שמספרים לנו היום על יציאת עם ישראל מעבדות לחירות, אבל למרים הנביאה, אחות משה, היה חלק משמעותי וחשוב במסעם של בני ישראל ממצרים לעבר הארץ המובטחת. מעשיה אלה מזכים אותה, בחלק מהמסורות, למקום של כבוד בשולחן הסדר.

מה היה תפקידה של מרים הנביאה ביציאת מצרים?

יציאת מצרים מצטיירת במסורת היהודית כתמונה של יציאה זריזה, מהירה, כמעט בריחה ממצרים. מרוב הזריזות בני ישראל לא הספיקו לתת לבצק לתפוח ולכן עד היום במשך שבעה ימים אנחנו אוכלים מצות.

אפשר לראות אותם בעיני רוחנו עוזבים במהירות את הבתים שלהם ובקושי מספיקים לקחת אוכל. לוקחים מהר מכל הבא ליד ומסתלקים. ולכן נשמע מאד מאד מוזר שרגע אחרי שים סוף נקרע לשנים, רגע אחרי שבני ישראל עוברים את הים וחוצים אל הצד השני מתאר המקרא את מרים הנביאה לוקחת את התוף שלה ומתחילה לחולל ולרקוד.

ותִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כׇֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת

[שמות ט"ו]

ציור מעשה ידי אנסלם פוירבאך משנת 1862. מוצג בגלריה הלאומית הישנה בברלין

איך באמצע המדבר היה למרים תוף? ולמה בכלל הביאה אותו איתה בבריחה החפוזה ממצרים?

כשיוצאים במהירות וצריך לקחת רק את מה שהכרחי. הגיוני להביא למדבר – מים אוכל, בגדים – כל מה שצריך לצורך הישרדות פיסית בחיי היום יום. למה מרים בחרה לקחת איתה דווקא תוף?

רש"י מתאר בפירוש שלו שמרים וכל הנשים, גם ברגע המאתגר והמורכב ואפילו מפחיד של היציאה ממצרים האמינו שעוד יהיו סיבות לשמוח, האמינו שיהיו סיבות לרקוד ולצאת במחול. "מובטחות היו צדקניות שבדור שהקדוש ברוך הוא עושה להם נסים והוציאו תופים ממצרים" [רש"י ספר שמות פרק ט"ו פסוק כ']. לכן מרים הביאה איתה תוף אל המסע. היא ידעה שיהיה רגע שתרצה להשתמש בו.

מתוך "הגדת הזהב". ברצלונה, 1320. אוסף המרכז לאמנות יהודית

זהו הכוח הייחודי שמאפיין את המנהיגות של מרים לאורך כל הדרך. הכוח להאמין שהמציאות המכאיבה יכולה להתהפך. הכוח לנסות לחולל שינוי. הכוח לדמיין מציאות טובה יותר מהקיימת ולחתור להשגתה.

לפי המדרש, הגאולה כולה, יציאת מצרים כולה, הייתה מבוססת על ההצלה של מרים. הסיפור התלמודי מתאר שכאשר פרעה גזר להשליך את כל הבנים הנולדים אל היאור אבא שלה, עמרם, שהיה מנהיג גדול בדורו גרש את יוכבד אשתו. הוא החליט שאם הילדים עתידים להיזרק אל היאור, אין סיבה ללדת אותם וממילא אין סיבה להיות נשואים לנשים. אין טעם ללדת ילדים כדי שימותו. אחרי המעשה שלו, עמדו כל העם וגרשו את נשותיהם בעקבותיו. רגע אחרי הגזירה הנוראית של פרעה מתאר התלמוד איך הייאוש מכניע את העם, איך הבתים מתפרקים בזה אחר זה.

מתוך ים הייאוש צומחת מרים כמנהיגה. – "אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ: אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה" [תלמוד בבלי מסכת סוטה, דף י"ב עמוד א]. מרים פונה אל אבא שלה ומוכיחה אותו. הגזירה שלך קשה משל פרעה היא מסבירה. הוא גזר רק על הזכרים ואתה גם על הנקבות. הוא רשע ולכן הגזירה שלו יכולה להתבטל אבל אתה, מקיים את הגזירה בעצמך ודואג שהיא תתממש.

עמרם, גדול הדור, מצליח להקשיב לקול התמים והנאיבי של הבת שלו. מחליט לחזור לחיות עם יוכבד אשתו וכך נולד משה.

בגלל הרגע הזה חז"ל במסכת סוטה מתארים את מרים כנביאה. בגלל שכילדה צעירה היא הצליחה לראות אל מעבר לצורך ההישרדותי, מעבר לכאן ועכשיו ולתרום להולדתו של המנהיג. ברגע קשה של גזירה נוראית מרים מצליחה לנבא שיש אופק, להאמין בעתיד טוב יותר. היא פועלת בתוך המציאות הקשה ומסרבת להתייאש.

מרים ומשה התינוק. ציור מאת פול דלרוש

כשמשה הונח ביאור בתוך תיבה, אמא שלה הטילה בה ספק ושאלה – "בתי, היכן נבואתך?" [שמות רבא א]. הוא ואשתו היו חסרי אונים ומיואשים. הם ישבו בבית והצער על בנם מילא את ליבם. אבל שוב, מרים לא התייאשה. היא הלכה אל שפת היאור ודאגה שמשה ימצא בית אצל בת פרעה. היא דאגה להגשים את נבואתה.

כוחה של מרים היה ברגעים הללו, בהם הייאוש משתלט על האמונה בטוב.

בהמשך, בזמן ההליכה במדבר מתארים חז"ל שלמרים היתה באר. באר מים חיים שהלכה איתה לכל מקום, באר שבזכותה לבני ישראל היתה אפשרות לשתות מים במדבר ולשרוד את היובש שבו. מרים בעצמה היא באר נובעת. הנביעה יוצאת ממנה ברגעים הקשים. כשהייאוש מתפשט. כשנראה שהכל אבוד ואין פתרון באופק. דווקא אז פורצת מתוכה נביעה של חיות.

ולכן התפתח מנהג בליל הסדר, להציב לצד כוס אליהו הנביא את כוס מרים הנביאה. כוס מזכוכית מלאה במים. כוס שמזכירה לנו את התקווה והאמונה בניסים שמתרחשים בחיי היום יום.

מתוך "הגדת יהודה". Germany, Franconia, 1470-1480. אוסף המרכז לאמנות יהודית

המנהג להניח כוס יין לאליהו הנביא נעוץ במחלוקת הלכתית האם צריך לשתות ארבע כוסות של יין בליל הסדר או חמש. כנגד ארבע או חמש לשונות של גאולה. על ארבע כוסות של יין כולם מסכימים. הכוס החמישית, השנויה במחלוקת. ולכן, התקבל המנהג להניח כוס חמישית אך לא לשתות אותה. בדברי הפוסקים נקראת הכוס הזו כוס חמישית אך התקבע לכוס החמישית השם – כוס אליהו. לפי הסבר המהר"ל שם זה ניתן משום שאליהו הוא סמל הגאולה ולכן כוס הגאולה נקראת על שמו. אולם לפי פירוש הגר"א המשמעות היא משום שבאחרית הימים יגיע אליהו ויפתור לנו את הספקות ההלכתיים. הוא יכריע את המחלוקת לגבי הכוס החמישית.

כוס אליהו קיבלה מעמד מיוחד בשולחן ליל הסדר. ולכן, לצידה, נניח את כוס מרים.

כוס מרים הנביאה מבקשת לתקן עוול היסטורי ונרטיבי ולהעניק מקום בשולחן הסדר ובסיפור הגאולה גם לנשים שהנהיגו והובילו את העם.

"זאת כוס מרים, כוס מים חיים, זכר ליציאת מצרים. יהי רצון שנזכה לשתות ממימי באר מרים לרפואה ולגאולה. יהי רצון שנלמד ממרים ומכל הנשים לצאת בתופים ובמחולות אל מול הנסים של חיי היום יום ולשיר לה' בכל רגע. אמן!"

Photograph of: Hispano Moresque Haggadah. המרכז לאמנות יהודית באוניברסיטה העברית בירושלים

הברכה שנכתבה על כוס מרים הנביאה מבקשת להגיד תודה על היכולת להאמין בטוב גם בתוך הקושי על הרצון לא להיכנע לייאוש או לכאב אלא להצליח למצוא את הרגעים והנקודות, לשיר לנגן ולשמוח אל מול חיי היום יום.

מְרָחוֹק כָּל דָּבָר נִרְאָה נֵס
אֲבָל מִקָּרוֹב גַּם נֵס לֹא נִרְאֶה כָּךְ.
אֲפִלּוּ מִי שֶׁעָבָר בְּיָם-סוֹף בִּבְקִיעַת הַיָּם
רָאָה רַק אֶת הַגַּב הַמַּזִּיעַ שֶׁל הַהוֹלֵךְ לְפָנָיו
וְאֶת נוֹעַ יְרֵכָיו הַגְּדוֹלוֹת.

(יהודה עמיחי)

גלוית שנה טובה. אוסף גלויות היודאיקה ע"ש יוסף ומרגיט הופמן, המרכז לחקר הפולקלור, המכון למדעי היהדות ע"ש מנדל, האוניברסיטה העברית

מי את ושתי המלכה: גיבורה פמיניסטית או חוטאת מתועבת?

חכמי חז"ל מנסים להתמודד עם דמותה החמקמקה של וַשְׁתִּי

"וגם ושתי המלכה עשתה משתה נשים", איור מתוך מגילת אסתר מפרארה שבאיטליה, כתב-יד המתוארך לשנת 1617. המגילה שמורה בספרייה הלאומית

אחד מהדימויים שובי הלב שהודבקו לתרבות היהודית מימי המקרא הרחוקים ועד ימינו אנו היא דימוי השיחה. את התרבות היהודית משווים לא פעם לשיחה אחת גדולה ומתמשכת, שיחה מתפתחת, מסתעפת, עם הרבה אי הסכמות וויכוחים אבל גם הרבה כבוד ותחושת רעות. אם באמת כך הדבר, אז הגיוני בהחלט שלעתים יש צורך להסתכל אחורה ולבחון את מה שנאמר, להסכים או להתווכח, לפתח או לעדכן. זה צריך להיות גם המקרה של ושתי, אשתו הראשונה של אחשוורוש מלך פרס.

כולנו זוכרות וזוכרים כיצד הכל מתחיל: המלך אחשוורוש, העומד בראש משתה מלכותי ובשלב הזה כבר די מבושם בעצמו, קורא לאשתו ושתי שתציג את עצמה בפני כל שרי הממלכה ויראו את יופיה. "וַתְּמָאֵן הַמַּלְכָּה וַשְׁתִּי לָבוֹא בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר בְּיַד הַסָּרִיסִים". הסיבה לסירוב לא מוצגת לנו באופן חד משמעי, אבל הפחד שסירובה של ושתי יוביל למרד של כל נשות פרס ומדי מבהיר לנו משהו חשוב בעקיפין: ושתי המלכה מחליטה שאין זה מכבודה להתערטל בפני המלך השיכור ושריו.

הטקסט המקראי לא מפרש את מרידתה של ושתי בצורה חיובית במיוחד, אבל גם לא יוצא מגדרו להציג אותה כדמות שלילית. הסירוב שלה אמנם מוצג כקריאה "עַל כָּל הַנָּשִׁים לְהַבְזוֹת בַּעְלֵיהֶן בְּעֵינֵיהֶן", אבל משאיר מקום לראות בקריאה החתרנית הזאת את פירושו של המלך דווקא. כך או כך, וכפי שטוענת החוקרת תמר קדרי, ושתי היא דמות משנית במגילה, והטקסט המקראי ממהר על סיפורה כדי להגיע אל הסיפור המרכזי, הפיכתה של אסתר למלכה.

הכתרה של אסתר למלכה, מתוך כתב יד מרהיב של מגילת אסתר שהועתק וצויר מתישהו בין סוף המאה ה-17 לראשית המאה ה- 18 באמסטרדם שבהולנד. המגילה שמורה כיום בספרייה הלאומית.

ובאמת, אחרי שלא באה ושתי "לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ" את "מַלְכוּתָהּ יִתֵּן הַמֶּלֶךְ לִרְעוּתָהּ הַטּוֹבָה מִמֶּנָּה", ועל הדרך גם מונפק צו מלכותי המורה לכל הנשים לציית לבעליהן בכל: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְּכָל מַלְכוּתוֹ כִּי רַבָּה הִיא וְכָל הַנָּשִׁים יִתְּנוּ יְקָר לְבַעְלֵיהֶן לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן".

בשלב הזה יורדת ושתי מבימת הסיפור המקראי. אך התרבות היהודית מסרבת לשכוח אותה, ובעיניי חז"ל היא נושא שיחה ראוי.

אין שום דרך אחרת להגיד את זה. חכמינו – שאהבו והעריכו ויכוח טוב – אינם נמצאים בתמימות דעים לגבי דמותה של ושתי. חכמי בבל לא אוהבים אותה ובוודאי לא שופטים את אקט המרד שלה לכף הזכות, בעוד חכמי ישראל דווקא רואים בה דמות חיובית, צנועה ומכובדת. נתחיל עם הדימוי השלילי: הקורא את ההתייחסויות אל ושתי מקבל את הרושם שחכמינו היושבים בבבל מנסים להתעלות על עצמם בכל הנוגע לעונש שקיבלה ושתי ולסיבות המצדיקות בהכרח את העונש החמור.

הוצאתה להורג את ושתי במגילת אסתר מאמסטרדם

ראשית, חשוב לציין שהדרישה של המלך אחשוורוש שתגיע ושתי אל משתה המלך בעירום היא חידוש חז"לי. התלמוד הבבלי מתייחס אל החידוש הזה כמובן מאליו. לפי המסורת המובאת בשם רבא, שהיה אמורא בבלי בן הדור הרביעי, מתברר שבמהלך המשתה התדיינו ביניהם שרי המלך לגבי מוצא הנשים היפות ביותר. חלק מהשרים טענו כי הנשים המדיות הן הנאות ביותר. אחרים טענו שאלו דווקא הנשים הפרסיות. אז התערב המלך באומרו "כלי שאני משתמש בו (הכוונה למלכה ושתי) אינו לא מדי ולא פרסי אלא כשדי, רוצים אתם לראותה? אמרו לו: כן ובלבד שתהא ערומה".

על פניו נראה הסירוב של ושתי כמעט מתקבל על הדעת. מדוע שתסכים להופיע עירומה בפני שריו השיכורים של המלך במסגרת התערבות? אך כאמור, חז"ל אינם סלחנים כשזה נוגע אל ושתי. מדוע? מכיוון שסירובה נתפס ככזה הנובע מצביעותה. והרי, ממשיך רבא וטוען, נהגה ושתי לערוך את המשתה שלה בבית המלכות אשר למלך אחשוורוש (אסתר א, ט) מתוך ידיעה ברורה שמדובר באזור הגברי של הארמון. ולא רק זאת, היא ערכה את החגיגות המפוארות הללו, שנועדו לעורר זימה וניאופים (זאת התוצאה של עירוב אלכוהול, נשים וגברים באותו אזור), ביום הקדוש מכל הימים – ביום השבת.

אז מדוע בכל זאת סירבה ושתי הנואפת להופיע בעירום בפני גברים שברור לכל שחשקה בהם? לשם כך נדרש התלמוד הבבלי למידה גרועה אחרת של ושתי, היהירות שלה. היא הייתה מופיעה בשמחה בפני משתה המלך, רומזים לנו חכמינו, כולה עירום ורק כתר מלכות לראשה, אך מה שעצר אותה היא התערבותו של המלאך גבריאל שהצמיח לה זנב. ובמקום אחר, הפריח האל צרעת איומה על עורה הענוג.

(בבלי מגילה יב, ב): "אמר רבי יוסי בר חנינא: מלמד שפרחה בה צרעת …בא גבריאל ועשה לה זנב".

הוצאתה להורג של ושתי במגילת אסתר מפרארה שבאיטליה, כתב-יד המתוארך לשנת 1617. המגילה שמורה בספרייה הלאומית

אך לפני שתרחמו על החוטאת הזאת, מבהירים לנו חכמינו מבבל שהעונש שלה כוון בידי האל, כדי למנוע ממנה להופיע בפני המלך ושריו וזאת במטרה להביא להדחתה. והרי ושתי הייתה חוטאת ידועה, שהכריחה את נשות ישראל לעשות מלאכות בשבת, וזאת לאחר שצוותה לפשוט את בגדיהן. צדק היסטורי?

חכמי ישראל, לעומת זאת, היו אוהדים יותר כלפי ושתי. במדרש אסתר רבה אנחנו מקבלים זווית שונה לחלוטין על האירועים המתוארים במגילת אסתר. שם מתגלים לנו ייחוסיהם השונים בהחלט של המלכה ושתי והמלך אחשוורוש. ושתי היא מבית משפחת המלוכה הלגיטימית, בעוד אחשוורוש היה לא יותר מ"שומר אורוות הסוסים של אבי המלך, והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות". אם כך, מדובר במשרת מדרגה נמוכה שעלה לגדולה, ככל הנראה בדרך נכלולית במיוחד שרק נרמזת. וכך גם התנהלותה של ושתי מרמזת על אופיה המתון והאצילי. כשהבקשה להופיע בפני המלך ושריו בעירום מגיעה אליה, היא שולחת חזרה את שליחי אחשוורוש עם מילים המכוונות לדבר אל ליבו. אם אגיע אליך בעירום, מוסרת ושתי למלך, "ירצו להשתמש בי ויהרגו אותך, ואם יראו אותי ויחשבו שאני כעורה, אתה תתגנה בגללי". כשזה לא עוזר נוזפת בו ושתי, שלא למד דבר מימיו כשומר אורוות הסוסים, "והיית רגיל להכניס לפניך נשים זונות ערומות".

מרתק לגלות כיצד אותה דרישה ממש, שכאמור חז"ל מקבלים אותה כאמת לאמיתה, והיא להופיע בפני המלך ושריו בעירום – מתפרשת בצורה שונה לחלוטין אצל חכמי ארץ ישראל. הם רואים בדרישה הזאת משום פגיעה חמורה בכבודה של המלכה, ואת הסירוב שלה מפרשים באופן המדגיש את צניעותה ואת הבנתה החדה של הפוליטיקה הפנימית בארמון המלוכה.

ומדוע בכל זאת הודחה ושתי? גם בעיני חכמי ארץ ישראל הייתה זאת אשמה של המלכה, וגם כאן יש רמז לכך שזהו חלק מתוכניתו של אלוהי ישראל. אחשוורוש ביקש לבנות מחדש את בית המקדש שהחריבו הבבלים (בני עמה של ושתי) אך היא התנגדה לעשות זאת. וכעונש על כך הודחה והוחלפה באחרת, באסתר.

הכתרתה של אסתר למלכה, מגילת אסתר מפרארה

 

לקריאה נוספת

תמר קדרי, מסיבת התחפושות של ושתי, באתר מכון שכטר למדעי היהדות

רוחמה וייס, האם ליהודים ולנשים גורל דומה?, אתר ynet