רות המואביה – האישה הכי יפה שמעולם לא ראיתם

מגילת רות היא סיפור יוצא דופן בין סיפורי המקרא. היא מציבה במרכז חברות אמיצה בין נשים, שמובילה להצלחה מסחררת ולהקמת שושלת בית דוד, וגיבורה שתכונות האופי שלה הפכו אותה לסמל יופי, גם אלפי שנים אחרי מותה

1

נעמי ורות, רפרודוקציה של האמן הצרפתי הקטור לה-רו שהופקה כחלק מסדרת 100 הגלויות הראשונות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

מכל סיפורי התנ"ך, מגילת רות מציעה רוח רעננה שאין כמוה בתנ"ך כולו. זה סיפור שאין בו טובים ורעים, חטא ועונש, מלחמה ושלום, אלא רק החיים עצמם מגולמים בדמות שתי גיבורות: רות ונעמי. מעטות הנשים שקיבלו מקום בסיפורי התנ"ך, שלא לדבר על מגילה שלמה. חלקן אפילו לא זכו ששמן יצוין בטקסט, ואלה שמתוארות בו לרוב יזכו גם באזכור מראן החיצוני. כולן מלבד רות.

רות היא גיבורה שמעשיה הם שמציירים קווים לדמותה – המסירות לחמותה נעמי, שאינה יכולה להציע לה דבר מלבד חברות; המוכנות לעזוב את חייה המוכרים ולעבור למדינה זרה ללא כסף, רכוש או ביטחון; צניעותה, תושייתה והחברות האמיצה והלא מובנת מאליה בין האלמנה הגרה לחמות. כל אלה הופכים את רות ליפה, פנימית וחיצונית, ומבלי שנדע דבר על דמותה ומראיה.

1
רות מחזיקה אלומת שיבולים, רפרודוקציה של האמן הצרפתי אלכסנדר קאבאנל משנת 1886 שהופקה כחלק מסדרת 100 הגלויות הראשונות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

תכונות האופי הללו יכולות להסביר מדוע רות שבתה את דמיונם של כל כך הרבה אומנים, והייתה מודל יופי בלא מעט ציורים מקראיים, בעיקר כאלו מהתקופה הרומנטית. זה לא מפליא שבסדרות הגלויות שהוציא בית ההוצאה לאור "לבנון" בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, מככבות לא מעט רפרודוקציות של ציורים על מגילת רות. 

סיפור אגדות מקראי: שתי נשים כנגד כל הסיכויים

רות אינה גיבורה קלאסית. היא מגיעה משולי החברה של אותם ימים: זרה, אלמנה, ענייה. אך כמו בסיפור אגדות, סיפורה מסתיים לא רק כשהיא נשואה באושר לאדם מכובד, בן העם הנבחר, אלא גם זוכה לגמול – להקים את השושלת של המלך דוד. ההצלחה הזו אינה מובנת מאליה בעולם הפטריארכלי המקראי. למעשה, סיפור כזה על מערכת יחסים נשית וחיובית כמו זו של רות ונעמי אין בשום מקום אחר בתנ"ך.

1
שדה בועז, רפרודוקציה של אמן לא ידוע, גלויה שהוצאה על ידי הוצאת "יודישר פרלג" (Jüdischer Verlag), הספרייה הלאומית

בארבעה פרקים בלבד במגילת רות מצליח המחבר המקראי לתת לנו תמונת עולם שלמה על גיבורותיה, ולשרטט מערכת יחסים עדינה ומלאת אהבה שמצליחה, כנגד כל הסיכויים, לשנות גורלות – ולטובה. הדיאלוג הקצר בפרק הראשון בין נעמי לכלותיה האלמנות, עורפה ורות, פורש בפנינו עלילה גדולה הרבה יותר. נעמי בגדלות נפש מבקשת מכלותיה לשוב לקהילתן כדי לשקם את חייהן, ואילו רות,, בוחרת בשותפות גורל עם חמתה, למרות הקשיים הרבים שגלומים בבחירה זו,ומצהירה הצהרת אהבה חזקה: "אַל-תִּפְגְּעִי-בִי, לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ: כִּי אֶל-אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ, וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין–עַמֵּךְ עַמִּי, וֵאלֹהַיִךְ אֱלֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת, וְשָׁם אֶקָּבֵר; כֹּה יַעֲשֶׂה יְהוָה לִי, וְכֹה יוֹסִיף–כִּי הַמָּוֶת, יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ." (מגילת רות, פרק א', פסוקים 16-17).

על הקשיים שלהן לומדים הקוראים רק במרומז מהסיפור. בשלב שבו הן הכי פגיעות וחיות ללא הגנה, הן גם מוצאות פתרון חכם שנסמך על תכונותיהן הטובות. רות יוצאת ללקט שיבולים שנפלו מאחורי הקוצרים בניסיון לדאוג להן במחסורן. נעמי, שאינה מצטרפת לרות בשדה, טווה תוכנית להצלת חיי כלתה האמיצה באמצעות חוכמת חיים וחושים חדים. הנכונות להקשיב אחת לשנייה והניסיון של כל אחת לשפר את חייהן הוא מה שהופך את שיתוף הפעולה הזה להצלחה. נעמי יודעת שאישה צעירה ומרשימה כמו רות מעוררת תשומת לב ולכן היא יוצרת את התנאים לפתרון, שבעולמן התנ"כי של השתיים הוא נישואים ומעמד.

1
רות בשדה בועז, רפרודוקציה של האמן ההונגרי לאיוש (לודביג) ברוק שהופקה כחלק מסדרת גלויות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

בחלק הבא של הסיפור רב הנסתר על הגלוי. על פניו הסופר המקראי משאיר את הסיפור תמים. למרות זאת, בתפאורת הגורן בלילה יחד עם כל הפעלים שמופיעים בפרק ג' – כמו "שכב", "גאל" ו"ידע" – ניתן לחוש במתח המיני. לעולם לא נדע מה היה באותו לילה בגורן, בין רות לבועז, אך הסיפור מסתיים בטוב – בועז גואל את רות, הנוכרייה הענייה ונישואיהם הופכים אותה לאישה עשירה ומכובדת. גם נעמי זוכה לעדנה, כאשר נולד לזוג בנם עובד והיא זוכה במשרת האומנת ובחוויית סבתאות שכמעט נשללה ממנה. בזכות שתיהן נולדה שושלתו של דוד המלך ותהילתן נחרטה בספר הספרים.

1
רות ובועז, רפרודוקציה של האמן הצרפתי אנרי פרדריק שופן שהופקה כחלק מסדרת גלויות בהוצאת חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

שותפות נשית ראשונה מסוגה 

מגילת רות אמנם לא מנתצת את תקרות הזכוכית בעזרת פמיניזם מהפכני, אבל היא סודקת אותן. בסופו של דבר אלה מעשיהם של הגברים שמשנים את גורלן של רות ונעמי, אבל הם פועלים בהתאם להנעה ולניווט נשי שנטווה בחוכמה. ניתן למצוא בסיפור אמביוולנטיות מוכרת גם מהעידן המודרני – נשים שמניעות את המרחב הפרטי וגברים שמניעים את המרחב הציבור ומחזיקים בזכויות יתר. 

שלושת הפרקים הראשונים מתארים אחווה נשית יוזמת ואמיצה של שתי נשים מיוחדות במינן. רות אסרטיבית, עצמאית וגם נאמנה לנעמי. היא פועלת בצניעות ומתוך אמונה מלאה בשיקול דעתה של האישה הבוגרת יותר. נעמי החכמה מנווטת את חיי הנערה כדי להבטיח לה חיים טובים, כגמול על נאמנותה וליבה הטוב. יחד, נעמי ורות, מוכיחות אוטונומיה וחוכמה נשית שלא מתוארת בשום מקום אחר בתנ"ך. יחד הן פועלות בתוך המוסכמות החברתיות לטובתן, מבלי לפגוע בשמן הטוב ולהשגת תוצאה מיטיבה לכולם.

1
רות אוחזת אלומת שיבולים, רפרודוקציה של האמן האנגלי הנרי רילאנד שהופקה כחלק מסדרת גלויות של חברת "לבנון", הספרייה הלאומית

מערכת היחסים השיתופית וההדדית הזו יוצרת כוח עבור נטולות הכוח. בתוך עולם קשוח עם גבולות נוקשים, השותפות הזו מצליחה להפוך גורלות, לא בזכות יופי או תרגילים ערמומיים, אלא בזכות תעוזה, פירגון ושיתוף פעולה. יחד הן מביאות לתוצאה מיטבית, שלא הייתה מתרחשת אחרת. והנה לנו סיפור על אביב נשי ומעורר השראה בתוך עולם גברי, סיפור שכולו אופי, חברות ואהבה נשית, שמשנה עולמות מאז רות ונעמי ולמעשה עד עצם היום הזה.

הגיבורים שבחייהם ובמותם כתבו את "גבעת התחמושת"

בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום: כך הפכה עדותם של זוכי הצל"ש לפזמון בלתי נשכח על הקרב הקשה ביותר במלחמת ששת הימים

מימין לשמאל: דוד שלום, איתן נאוה ז"ל ויעקב חיימוביץ, ברקע גבעת התחמושת

על בונקרים מבוצרים
ועל אחינו הגברים
שנשארו שם בני עשרים
על גבעת התחמושת

מי כתב את השיר גבעת התחמושת?

הסיפור מוכר אך נחזור עליו בקצרה:

מפקד פיקוד מרכז רצה שיר שיהלל את פועלם של הצנחנים במלחמת ששת הימים. הוא רתם את יורם טהרלב למשימה. טהרלב נתקל כמעט במקרה בכתבה בעיתון "במחנה" על גבורתם של החיילים בקרב על גבעת התחמושת, לקח ציטוטים מהעדויות, וחיבר שיר. יאיר רוזנבלום הלחין, להקת פיקוד מרכז שרה, והשאר היסטוריה.

וכך סיפר טהרלב על כתיבת השיר:

[זה] השיר ה"קרבי" ביותר שכתבתי והשיר היחידי עד אותו יום שממש השתמש בחומרים אמיתיים מהחיים והפך אותם לשיר. כל הציטוטים המופיעים בשיר לקוחים מתוך השבועון "במחנה" שבו רואיינו לוחמים מהקרב על גבעת התחמושת. אני חושב שאת כוחו שאב השיר מהריאיונות האלה, הרבה יותר מאשר מהטקסט שאני כתבתי. האותנטיות של הטקסטים האלה, אני חושב, שומרת על השיר הזה מהתיישנות גם לאחר ארבעים שנה, כאשר רבים מהרעיונות המובעים בשירי המלחמה איבדו גובה. המוסיקה של יאיר רוזנבלום, שותפי לעשרות שירים, ממשיכה לצמרר אותי גם היום.

אבל מי באמת כתב את השיר?

במידה מסוימת הכתבים הצבאיים של "במחנה" שאספו ורשמו שחור על גבי לבן את העדויות, הם הכותבים האמיתיים של השיר. הם שבחרו מה להכניס ומה להשמיט. הם שבחרו מה ייכנס לפסקול של חיינו על הקרב העקוב מדם.

אחד הכתבים האלו אחראי לבית השני של "גבעת התחמושת" המספר על איתן והמקלעון שטיהר את הבונקרים מלמעלה ושילם על כך בחייו. יוסי ארגמן, שבזמן המלחמה היה כתב קרבי צעיר ב"במחנה", הוצמד לחפ"ק של מוטה גור, וליווה את הכוחות הלוחמים בשחרור ירושלים. כמה חודשים אחר כך, הוא נשלח מטעם "במחנה" לכתוב את סיפור גבורתו של זוכה הצל"ש איתן נאוה ז"ל שנפל בקרב. את הריאיון שערך, חתם בשם "ישראל פאליק", ולא בשמו האמיתי. הסיבה לכך היא ש"במחנה" היו נבוכים מצוות הכתבים המצומצם שהיה ברשותם, והוא התבקש להשתמש בכמה שמות כדי לתת הרגשה שהמערכת גדולה מכפי שהייתה במציאות.

לצורך כך הוא ראיין את מפקדו של איתן, סרן ניר ניצן. "הצנחנים לא מתפייטים, הם מספרים את העבודות כפי שקרו", מספר לנו ארגמן, "אני שמח שעדויות החיילים מהקרבות נכנסו לשיר".

"באותו רגע", משחזר ארגמן את הריאיון שלו שהפך להיסטוריה, "אתה פשוט עסוק בלעשות את המשימה שקיבלת. לי היה קל יותר לכתוב על איתן נאוה כי הכרתי את הקרבות מקרוב. זו לא סתם הייתה שיחה סתמית, היא הייתה מבוססת על ההיכרות המוקדמת שלי על הקרבות והחיילים. כשאתה כותב בעיתון, זה ודאי יכול להפוך גם לכלי לשמירת ההיסטוריה".

אבל מי באמת באמת כתב את השיר?

בסופו של יום אלו שכתבו באמת את השיר היו הלוחמים עצמם. סרן ניצן ניר שסיפר על גבורת חיילו איתן נאוה ז"ל, ושני זוכי הצל"ש דוד שלום ויעקב חיימוביץ שעדותם נכנסה גם היא לתוך השיר.

"בסיום הקרב הרגשתי ייאוש", מספר לנו יעקב חיימוביץ שעדותו ועדות חברו דוד שלום היו הבסיס לבית השלישי והאחרון של השיר. "שנה שלמה לא יכולתי לשמוע רדיו, כל פעם ששמעתי את 'ירושלים זהב' כיביתי את הרדיו. עבורנו מלחמת ששת הימים הייתה כמו מלחמת יום הכיפורים. למזלי הטוב, שנה אחר כך פגשתי את אשתי לעתיד והיא החזירה אותי לחיים".

איך ההרגשה שהמילים והגבורה הפכו לשיר שמרטיט את הלבבות של מאות אלפים? "אמרתי ליורם טהרלב", משיב חיימוביץ, "שבזכות השיר שלו הקרב הונצח לדורי דורות. השיר הזה מנציח את החללים ומחזק את ההנצחה של הלוחמים".

העדויות כלשונתן וככתבן

לקח לנו קצת זמן למצוא את העדויות המקוריות שאותן ראה טהרלב, אך לאחר חיפושים קדחתניים, הצלחנו לאתר את הגיליון המיוחד של "במחנה" ב-30 באוקטובר 1967, שכולו הוקדש ל-51 החיילים (אלו ששרדו את הקרבות, ואילו ששילמו בחייהם) שזכו לצל"ש הרמטכ"ל על חלקם במלחמת ששת הימים. מאוחר יותר יצא הגיליון גם כספר, ואפשר לקרוא אותו במלואו.

ועכשיו אנחנו מציגים את העדויות המלאות כפי שפורסמו בזמן אמת, ושמהן נלקחו מילות השיר. צרפנו גם את מילות השיר לפני כל עדות רלוונטית, מוזמנים להשוות.


היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים.
האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת.
לחמנו שם מזה שלוש שעות.
התנהל קרב עקשני, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות.
זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.
בשלב מסוים של הלחימה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד.
עלינו משם בכח של שתי פלוגות.
לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב.
באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו.

באותו רגע נזרק רימון מבחוץ. בנס לא נפגענו.
חששתי שהירדנים יזרקו רימונים נוספים.
מישהו היה צריך לעלות למעלה ולהשגיח.
לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב, שלחתי את איתן.
איתן לא היסס לרגע, עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון.
לפעמים היה עובר אותי והייתי צריך לצעוק לו שיישאר בקו שלי.
ככה עברנו איזה שלושים מטר.
איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים מבפנים,
עד שנפגע בראשו ונפל פנימה.

ניר ניצן מספר על גבורתו של איתן נאוה. "במחנה" – גיליון הצל"שים, אוקטובר 1967

"שלמה בחיפוי מלמעלה", צעקתי, "חסל כל מי שמחוץ לתעלה"

כמות אש שגעונית

"איתן", אמר סרן ניר, "היה איכר. אתה יודע מה זה איכר שורשי. הר שצמח מן האדמה. בן מושב מן הסוג הטוב ביותר שיש לנו במדינה הזאת. הוא היה חייל למופת, צנחן קלאסי".

כאן השתתק, הוסיף, אחר אתנחתא: "הייתי המ"פ שלו. אני שלחתו אותו למשימה, שתוך כדי ביצועה המופתי – נהרג".

ניר השתתק שוב – אח"כ המשיך:

"היה אז בוקר היום השני למלחמה בירושלים. האופק החוויר במזרח. היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת. לחמנו שם מזה שלוש שעות. התנהל קרב קשה, קטלני, הירדנים נלחמו בעקשנות. זה היה יעד מבוצר בצורה בלתי רגילה.

בשלב מסויים של הלחימה נשארו לידי ארבעה חיילים בלבד. עלינו לשם בכוח של שתי פלוגות. לא ידעתי היכן האחרים. הקשר עם דודיק המ"פ ניתק לחלוטין עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו. עצרתי לרגע. היתה אש קטלנית. החלטתי לאסוף את האנשים שהיו פזורים בשטח. צעקתי: 'כולם אלי'. אחרי כמה דקות התאספו לידי בתעלה עוד חמישה, ביניהם היה איתן נאוה עם המקלעון שלו. ראיתו אותו עוד קודם לכן. הוא השתתף בהסתערות, שאירגן סג"מ יואב צרי על אחד הקטעים הקשים ביותר של היעד. הוא היה בין ששת האנשים שהלכו עם יואב. יואב נהרג לאחר שהצליח להגיע אל קצה היעד שלו. מרבית אנשיו נפגעו. איתן נותר עם המקלעון. אספתי אותו.

היינו תשעה אנשים. שלושה עוזיסטים. נעצרנו בתעלה להתארגנות קצרה. באותו רגע נזרק רימון מבחוץ. הוא התפוצץ ובנס לא נפגענו. היינו בתוך התעלה ההקפית. חששתי שהירדנים יזרקו פנימה רימונים מבחוץ. דבר כזה היה מרסק את כולנו לגזרים. את ה'פטנטים' האלה ידעתי מתוך הנסיון של פעולות התגמול, עוד בטרם סיני".

כמות עצומה של תחמושת

"היינו צריכים להכשיל אותם. מישהו צריך היה לרוץ מלמעלה ולהשגיח. שלחתי את איתן. 'אתה בחיפוי מלמעלה', צעקתי לו, 'אתה מחסל כל מי שאתה רואה מחוץ לתעלה'.

ידעתי ששלחתי אותו למשימה הקשה ביותר. באותו רגע לא היה לי זמן לשאול מי מתנדב. איתן לא היסס אף לרגע. עלה למעלה והתחיל להפעיל את המקלעון. התחלנו להתקדם במהירות. הוא מלמעלה ואנחנו בתוך התעלה העמוקה. זאת היתה משימת התאבדות. השטח שמחוץ לתעלות היה נתון לשליטתם הקטלנית של המקלעים של הירדניים. הם ריססו את האוויר ללא הפוגה, אבל איתן רץ קדימה כמו מטורף. חשבתי שמימיני פועל מקלע כבד. כמות האש שהוא ייצר היתה ממש שגעונית וקצב החלפת המחסניות שלו היה מהיר ביותר.

באותו רגע נזכרתי, שעוד בזמן הכוננות הוא לא נתן לי מנוח עד שאשיג לו כלי ניקוי למקלעון. 'ניר', אמר אז, 'המקלעון לא יעבוד'. לבסוף כשהשגתי לו כלים, שאלתי: איתן, יעבוד?' אז הוא הרים את האגודל ואמר: 'עוד איך!' אני זוכר אז שכולם הלכו לשק"ם והוא נשאר לנקות את המקלעון, אחר כך לקח אתו כמות עצומה של תחמושת.

איתן המשיך לרוץ. לפעמים היה עובר איתי והייתי צריך לצעוק לו שישאר בקו שלי.

התעלות היו מפותלות והוא ירה מן המותן צרורות ארוכים ומדוייקים. הוא כיוון את האש החוצה וגם לתוך הבונקרים. כך שכאשר הייתי מגיע אל פתח של בונקר ראיתי לגיונרים הרוגים וברגע הראשון לא הבנתי מי עשה את זה. ככה עברנו איזה שלושים מטר. איתן היה מחפה מלמעלה ואנחנו טיהרנו את הבונקרים בפנים. ואז פתאום הפסקתי לשמוע את המקלעון שלו.

צעקתי: איתן להמשיך! ואז אמר לי אחד הבחורים שאיתן נפגע. משכנו אותו פנימה. הוא קיבל כדור בראש ומת מיד.

אחר כך, כשכבשנו כבר את גבעת התחמושת הסתבר, שעלינו על המערך הצפון-מערבי של היעד, שבו התרכזו מרבית הלגיונרים. בבונקרים מצאנו לאחר-מכן, 27 גוויות. רבות אחרות התגוללו על הגדרות בחוץ, אלה היו האנשים שחוסלו על ידי איתן. הסתבר שהוא מנע קטל רציני."

הפאתוס של העובדות

"איתן היה גבר יפה תואר. גבוה, בלונדיני ומוצק. הוא היה בן למשפחה ציונית גדולה ומושרשת שהתנחלה במושב בני-ברית. איתן היה עובד אדמה בכל רמ"ח אבריו.

באימונים לקח כל דבר ברצינות ועשה את הכל על הצד הטוב ביותר. פעם שוחחתי עליו עם דודיק המ"פ. והוא אמר לי: 'ניר, את הבחור הזה צריך לטפח, יש לו יכולת של מפקד ואפשר למצות ממנו הרבה'.

אחרי המלחמה, כשנסעתי עם דודיק לבקר את המשפחות השכולות, התלבטנו רבות כיצד לספר למשפחות על הדרך שבה נפלו יקיריהן. כשהגענו לביתו של איתן נאוה, במושב בני-ברית, שוב לא היו קיימים הלבטים. כאן העובדות הפשוטות אודות מותו היוו את פאתוס הגבורה המרשים ביותר.

הייתי רוצה שהדור הבא יתחנך על דמויות כמו איתן."

אברהם פאליק

העדות על איתן נאוה כפי שפורסמה ב"במחנה". לחצו על התמונה לגודל מלא

החלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר שלהם בבזוקה.
הבזוקה עשתה כמה שריטות לבטון.
החלטנו לנסות בחומר נפץ. חיכיתי מעליהם עד שחזר הבחור עם חומר הנפץ.
הוא היה זורק לי חבילות חבילות, ואני הייתי מניח את החבילות אחת אחת בפתח
הבונקר שלהם.
להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר כך ירו צרור, אחר כך נחו.
אז בין צרור לרימון, הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם שם את חומר הנפץ.
הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי כמה שיכולתי.
היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים.
אני לא יודע למה קיבלתי צל"ש, בסך הכל רציתי להגיע הביתה בשלום.

עדותם של דוד שלום ויעקב חיימוביץ. "במחנה" – גיליון הצל"שים, אוקטובר 1967

ידעתי שמוכרחים לקחת את העמדה. התחלתי להתעצבן ופתאום צץ רעיון

לא היה זמן לפחד

למרות שסיפור הקרב האכזרי במיתחמיה המבוצרים של גבעת התחמשת עשוי להישמע כיום כעלילת גבורה המתאימה לתסריט הוליוודי, קשה מאוד למצוא קווי דמיון בין יעקב חיימוביץ, 22, איש חטיבת הצנחנים, שהשתתף בקרבות על העיר העתיקה ומבואותיה, ובין גיבוריה של תעשיית הגבורה המוסרטת.

הצעיר הצנום, תלמיד השנה השנייה בפקולטה להנדסת מכונות בטכניון החיפאי, המקבל ציון לשבח מהרמטכ"ל על גילוי אומץ לב ודבקות במטרה בקרב על גבעת התחמושת, רחוק מאוד מדמותו של גיבור הוליוודי. בתארו את קרב האימים, שהתחולל בין פיתולי התעלות של גבעת התחמושת, שבה וניבטת מעיניו אימת הקרב.

"באותה שעה עצמה", אומר יעקב, "לא היה זמן לפחד. לא היה זמן לחשוב. כשהסתערנו על העמדות והתעלות של גבעת התחמושת דחינו את הפחד בכמה שעות. באותו רגע לא היה זמן לחשוב על זה".

מאוחר יותר, כאשר הפלוגה השותת דם, שהותירה בגבעת התחמושת את מיטב לוחמיה, הסתערה על מיתחמי אוגוסטה ויקטוריה, הרהר יעקב בפעם הראשונה במוות. מיטב חבריו נהרגו בגבעת התחמושת. אם יתחולל קרב דומה באוגוסטה ויקטוריה – חשב – רבים הסיכויים, שגם הוא לא יצא חי.

כיום, מדי פעם שהסטודנט-הצנחן משחזר את אותו קרב שהביא לו את הציון לשבח, שב ומשתלט עליו הפחד. הצעיר שלא פחד בקרב, מפחד עתה רטרואקטיבית. "כשאני חושב כמה הייתי קרוב למוות – קשה קצת להתגבר על הפחד".

בודד מול עמדה

כשהוטלה פלוגתו אל תוך המערכה, הזדנב יעקב בסוף מחלקתו. הוא עבר אל חוליית החוד זמן קצר לאחר-מכן, כאשר נפגע הבזוקאי ופונה לאחור, נטל יעקב את הבזוקה, תפס את מקומו בראש, אחרי מיכה המ"מ והמקלען.

כשהגיעה חוליית החוד אל תעלה הקפית, נפגע המ"מ. לרגע השתררה מבוכה. הקרב היה בעיצומו. אש מכלים שונים ניתכה על הפלוגה שניסתה לטהר את העמדות הירדניות – כאשר לפתע נשארה בלי המפקד. עד שהגיע למקום צביק'ה, מפקדה של של מחלקה אחרת, שנטל על עצמו את הפיקוד, הוביל יעקב את חוליית החוד. הוא תפס את מקומו בראש, אותת לחבריו: "אחרי!"

נזכר יעקב: "התקדמתי לאט-לאט ובזהירות. במשך כל הדרך היו חילופי אש. המשכנו לטהר את התעלה ובכל פעם שהייתי נתקל בהתנגדות חזקה, ביקשתי שיעבירו לי רימון". התקדמותו האיטית של הכוח נבלמה מעוצמת האש שניתכה עליו מפתח קטן, שהסתמן בשולי התעלה. היה זה, כפי שהסתבר לאחר-מכן, פתחה של עמדה מבוצרת היטב.

למזלו של יעקב, נגמרה לו בשלב זה המחסנית האחרונה. "מחסנית!" צעק לעבר חבריו, שעברו אותו תוך כדי הסתערות על העמדה. עד שהחליף מחסנית, נפגעו מרבית האנשים. המ"מ צביקה ומיכאל, בראש, נפגעו ראשונים. יעקב פנה אל תעלת קשר צדדית, המסתעפת מן התעלה ההקפית, חיפש שם רימונים בתוך הנרתיקים הריקים שהתגלגלו בה. הוא לא מצא. גם מקלע 0.3 שמצא שם לא היה כשר לפעולה. כשחזר כדי לסייע לחבריו, מצא את מרביתם הרוגים. הפצועים זחלו לאחור בשארית כוחותיהם. אל מול פתח העמדה הירדנית, שפלטה אש תופת, נשאר יעקב בודד.

משחזר יעקב: "הפתח הצר היה בקצה השמאלי של התעלה. אני עמדתי בצומת. שממנו הסתעפה תעלה קשר. באותה תעלה תפסתי מחסה ועקבתי אחרי מסלול הירי שלהם. מדי פעם שיצאתי החוצה, הם גילגלו אלי רימון. הבחנתי ברימונים – וקפצתי הצידה".

למעלה מעשרים רימונים נזרקו אל יעקב, אבל הצעיר העירני לא איבד את עשתונותיו, קפץ הצידה מדי פעם, תפס מחסה, שם לב תוך כדי כך, כי הרימונים שנזרקו לעברו דומים בצורתם החיצונית לרימונים מתוצרת ישראל.

"אולי יש כאן טעות", חלפה במוחו מחשבה, "אולי אלה חבר'ה שלנו, שחושבים אותנו בטעות לירדנים?"

הוא יצא מן המחסה, קרא בקול את הסיסמא. התגובה: שני רימונים שנזרקו אליו בזה-אחר-זה וכמה צרורות פסקניים של המקלע. יעקב מיהר לתפוס מחסה, יצא כעבור כמה דקות, ניסה את מזלו שנית, הפעם באנגלית: "אנדס אפ!" צעק, "כדאי לכם להיכנע", הוסיף בערבית.

הירדנים המשיכו לירות בחמת זעם.

הרימונים לא הועילו

יעקב הציץ בשעונו. השעה היתה 5:00 לפנות בוקר. עתה היטיב לראות את לוע המקלע הירדני, שהמטיר עליו אש. "תפסתי מיד את הטעות שלנו", נזכר הוא, "כל הזמן ירינו אל מרכז הפתח – בעוד שהם היו, למעשה, בצידו השמאלי". בינתיים הגיעו למקום דוד ויהודה. השלושה ערכו התייעצות מאולתרת, חילקו ביניהם את המשימה. יעקב קרב לפתחה של העמדה הירדנית כדי לשמור שאנשיה לא יצאו, בעוד דוד מאבטח אותו מאחור ויהודה זוחל מלמעלה כדי להשחיל לתוכה שני רימוני זרחן.

כעבר דקה נשמעה התפוצצות עזה. עשן סמיך אפף את העמדה. יהודה זינק אל תוך העשן, עבר את העמדה, המשיך להתקדם. יעקב שעט אחריו, ואילו דוד שהיה מאחוריהם התעכב שם לשנייה, ירה צרור אל תוך הפתח, ומיהר להדביק את חבריו שנכנסו למגע עם עמדה אחרת.

על מה שקרה לאחר-מכן סיפר יעקב: "כדי להתגבר על העמדה השנייה היינו זקוקים לכמה רימונים. פניתי לאחור, אל העמדה הקודמת שזה עתה חיסלנו, כי חשבתי, שנשארו להם שם כמה רימונים. סוף סוף הטילו עליו משם כמות לא קטנה – והייתי בטוח, שהם השאירו כמה ברזרבה. נכנסתי בזהירות דרך הפתח – ולא הספקתי לעשות צעד אחד, כשלפני עמדה דמות. הכנסתי לו את הקנה לתוך הבטן ולחצתי על ההדק".

לפני-כן הספיק הירדני לפלוט צרור, שחלף, ממרחק של עשרים סנטימטרים לכל היותר, סמוך לראשו של יעקב.

עכשיו הבין יעקב מדוע לא נכבשה אותה עמדה ומדוע לא הועילו שני הרימונים שהושחלו לתוכה: בתוך העמדה הירדנית המבוצרת היטב היו כמה אגפים. באגף הקיצוני היו עדיין חצי תריסר לגיונרים, שתפסו בה מחסה מפני הרימונים שהוטלו עליהם. הוא ניצל את המהומה שהשתררה במקום, מיהר החוצה, נמלט אל המקום ממנו ניהל שעות אחדות לפני-כן את המגע הראשון עם אותה עמדה. שני חבריו נשארו מלפנים, מנותקים ממנו על-ידי העמדה הבלתי נכנעת. בצעקות ובתנועות ידיים הזהיר אותם לא לעבור דרך העמדה, שהללו היו בטוחים, כי חוסלה. יהודה לא הבין את פשר הצעקות. הוא חלף על פני העמדה בריצה, כשצרור מקלע רודף אחריו. בדרך נס לא נפגע. דוד נשאר מנותק בצד השני.

הבזוקה שרטה את הקיר

אילו היו לו רימונים, היה יעקב חוזר על מבצעו של יהודה, הפעם ביתר הצלחה. עתה ידע בבירור לאיזה כיוון עליו להטיל את הרימונים, ויתכן, כי היה מצליח לחסל סופית את העמדה. אבל לרשותו לא עמד אף רימון.

בינתיים הגיע למקום יוסי מפלוגת התגבורת. הוא נשא בזוקה. יעקב הזהיר בצעקה את דוד, שתפס מחסה מאחורי העמדה הירדנית, ועזר ליוסי להפעיל את הבזוקה. שתי יריות מטווח קרוב – שתי שריטות קלות בבטון המזויין שממנו היתה עשויה העמדה הירדנית. "התחלתי להתעצבן", מספר יעקב, "ידעתי שמוכרחים לקחת את העמדה הזאת ויהי-מה, אבל לא ידעתי איך עושים את זה".

עברו כמה דקות ועופר, מ"מ מפלוגת הסיוע הגיע למקום. "ידעתי שיש לו חומר נפץ", נזכר יעקב. באותו רגע עלה במוחו הרעיון: לפוצץ את העמדה. הוא זרק שק חומר נפץ לדוד, שעמד מאחורי העמדה, אבל הניסיון הראשון לפוצץ אותה לא עלה יפה, בגלל אי הבנה: דוד הניח את החומר במקום לא מתאים והנזק שנגרם לעמדה הירדנית היה אפסי.

יעקב החליט לעשות נסיון נוסף. הוא זחל כמעט עד פתח העמדה, מסר את החומר לדוד, שהצמיד אותו היטב אל קיר הבטון, סמוך לפתח. אל שני השקים הוסיפו השניים כמה לבני חבלה וחיברו את הפתיל. תוך כדי ריתקו באשם את הירדנים אל תוך העמדה, לא איפשרו להם להציץ מתוכה על הנעשה בחוץ. דקות אחדות לאחר שתפסו מחסה נשמע קול נפץ אדיר. יעקב הרים את ראשו, והתקשה להאמין למראה עיניו: העמדה היתה עדיין במקומה, כאילו דבר לא אירע. עודו מתקשה לעכל את המראה נשמע פיצוץ אדיר. ההדף הלם בו, השכיב אותו במקום ועשן סמיך מעורב בחול כיסה את עיניו. התברר, כי הפיצוץ הראשון שהקפיץ אותו מהמחסה היה פיצוץ אחר, ואילו הפיצוץ השני העיף את העמדה.

המום מעוצמת הפיצוץ, כשיבבה צורמנית מחרישה את אוזניו, זינק יעקב לעבר העמדה. הירדנים הפצועים ירו עדיין וצעקו תוך כדי בהיסטריה. יעקב הסתער, חדר לעמדה, וחיסל את שרידי הכוח הירדני שהיו בתוכה. נתיב ההתקדמות של הכוח הפורץ היה עתה פתוח.

חברו של יעקב לחיסול הבונקר, דוד שלום, קיבל גם הוא ציון לשבח מאת הרמטכ"ל. הוא מספר:

"היה צורך לצאת מהבונקר שלנו ולנסות להיכנס לתעלה של הבונקר שלהם, וכך לחסל את הכוח שירה עלינו. לא היה היתה שום דרך אחרת: הם היו מבוצרים יוצא מהכלל. יצא לי להיות זה שנכנס לתעלה שלהם. מה זאת אומרת יצא לי? יצא לי. היה בלגן, שלם, ומישהו הרי היה צריך לעשות את זה, אז אני עשיתי את זה.

אנחנו היינו בבונקר גבוה, הירדנים היו בבונקר נמוך. לא ראינו איפה הבונקר שלהם: הם היו מוסווים היטב. הבונקר שלהם היה משוריין בשכבה עבה של בטון. כך שלנו לא היה מושג איפה הם בדיוק, אבל הם פיקחו על כל תנועה שלנו וירו בכל מי שהוציא את האף.

נתתי צרור וקפצתי מהבונקר שלנו לתעלה שלהם. נכנסתי לבונקר של בזוקאי שלהם, שהיה הרוג. אחרי כמה זמן הצטרפו אלי עוד שני חבר'ה. הירדנים התחילו לירות עלינו ולהתקדם בתעלה לכיוון שלנו. אחד מהמחבר'ה קפץ והשליך רימון מעל הבונקר שלהם, וכשחזר, הסתערנו שלושתנו, כשאני במאסף, מחפה עליהם. התקדמנו קצת בתעלה, אבל בלי רימונים נוספים לא יכולנו לטהר אותם מהלגיונרים, ולנו נגמרו הרימונים. אז החלטנו בינינו שאני אשאר באבטחה והם ילכו להשיג תחמושת.

אחרי כמה זמן ראיתי שהחבר'ה לא מגיעים, והבינותי שהם כבר לא יגיעו. התקדמתי קצת לכיוון הובנקר שלהם לראות מה קורה שם. אחד החבר'ה שלנו הזהיר אותי בצעקות, מן הבונקר שלנו ממול, שלא כל הירדנים נהרגו מן הרימון שהשלכנו לפני-כן. למעשה, הייתי מוקף משני צדדים. דיברתי עם הבחור בבונקר שלנו בצעקות, והחלטנו לנסות לפוצץ את הבונקר בבזוקה. הבזוקה עשתה כמה שריטות לבונקר. אחר זה החלטנו לפוצץ אותו בחומר נפץ, והבחור שדיברתי אתו בצעקות הלך להביא חומר נפץ.

בין צרור לרימון

"חכיתי. אחר-כך הוא חזר והתחיל לזרוק לי חבילות של חומר נפץ. אני הייתי לוקח את החבילות אחת אחת, ומניח בפתח הבונקר שלהם. להם היתה שיטה: קודם זרקו רימון, אחר-כך הרביצו צרור, אחר-כך נחו. אז בין צרור לרימון הייתי ניגש לפתח הבונקר שלהם ושם את חומר הנפץ. ככה הנחתי שם שלושה שקים של חומר נפץ ושתי לבני חבלה. סך הכל 16 קילו חומר נפץ.

הפעלתי את חומר הנפץ והתרחקתי מהמקום כמה שיכולתי – בסך הכל היו לי ארבעה מטר לתמרן, כי גם מאחורי היו לגיונרים. שכבתי בין חומר הנפץ לבין הלגיונרים שבתעלה וחיכיתי. אחרי עשר שניות היה פיצוץ נוראי, מלווה עשן ואבק. אני נהדפתי אל דופן התעלה. שמעתי גניחות נוראות עולות מן הבונקר, משהו מזעזע. קמתי והלכתי לראות מה נעשה שם. הצטרף אלי כוח, נכנסנו לבונקר, וראינו שהוא מחוסל.

כמה זמן שכבתי שם, בתעלה? אני לא יודע. כשקראו לי לוועדה אחרי שהמליצו עלי לצל"ש, אמרתי: חצי שעה. אבל האמת היא שאני לא יודע. אולי עשר דקות ואולי עשרים שעות.

בחיים שלי לא הייתי חולם שאני מסוגל לעשות דבר כזה. בסך הכל רציתי להגיע בשלום הביתה. טוב, אז אני מקבל צל"ש. מה זה נותן, צל"ש? העיקר שנשארים בריאים וחוזרים בשלום הביתה. היה לי מזל. יצאתי בשלום. רק העיניים כואבות קצת, אני חושב מן הפיצוץ. התחלתי להרכיב משקפיים".

רון טל

עדותם של דוד שלום ויעקב חיימוביץ כפי שפורסמה ב"במחנה". לחצו על התמונה לגודל מלא

חשיפה: תיעוד של פעילות האינקוויזיציה הפורטוגלית בליסבון

כתבי היד מתעדים את משפטי הטריבונל של האינקוויזיציה בעיקר בליסבון ממאה שלושים השנים הראשונות של פעילותו. בדפים האלו מתועדים המשפטים אותם ניהלו הכמרים בין השאר כנגד יהודים מומרים, שהואשמו בכך שהמשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר

האינקוויזיציה הפורטוגזית

בשנת 2020, החליט הפרלמנט הפורטוגלי להכריז על ה-31 במרץ כיום הזיכרון הרשמי לקורבנות האינקוויזיציה הפורטוגלית. מדובר ביוזמה חסרת תקדים של הפרלמנט בליסבון שמעיד על רצונה של ממשלת פורטוגל להכיר בטראומה ההיסטורית של רבים אשר עונו, או נענשו בצורות אחרות על ידי בית המלוכה ואנשי האינקוויזיציה לאורך השנים.

ואכן, בשנת 1536 יזמה הכנסייה הקתולית, לפי בקשתו של מלך פורטוגל ג'ון השלישי, את האינקוויזיציה בעקבות זרם המוני של אנוסים למדינה שברחו מהאינקוויזיציה הספרדית. כתוצאה מהמרות בכפייה ורדיפה מצד האינקוויזיציה, מאות אלפי יהודים נותקו באכזריות מדתם, אם כי מספר הקורבנות היהודים במהלך שנות הפעילות של האינקוויזיציה הפורטוגלית אינו ידוע. משפטי האינקוויזציה הפורטוגלית כללו עונשים אכזריים במיוחד כמו העלאה פומבית על המוקד. המשפטים פסקו לאחר כ-250 שנה, עוד לפני ביטול מוסד האינקוויזיציה הפורטוגלית בשנת 1821.

עמוד מתוך כתב היד המתאר משפטי האוטו-דה-פה בליסבון, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

כעת, חושף הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי שבספרייה הלאומית, כתב יד של כ-60 דפים מהמאה ה-18 אשר מתעד את משפטי הטריבונל של האינקוויזיציה בעיקר בליסבון ממאה שלושים השנים הראשונות של פעילותו. בדפים האלו מתועדים המשפטים אותם ניהלו אינקוויזיטורים בין השאר כנגד בני משפחות האנוסים, שהואשמו בכך שהמשיכו לקיים את מצוות היהדות בסתר.

מדפי כתב היד הכרוך, שהתגלה על ידי הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, עולה באופן ישיר תיעוד לפעילותם של הטריבונלים בליסבון. הספר המכונה "זיכרון של כל האוטוס-דה-פה אשר התרחשו בליסבון", חושף עשרות עמודים המתעדים בצורה תמציתית למדיי בשפה הפורטוגזית מעשי האוטו-דה-פה (הענשה פומבית של כופרים) שהתנהלו בעיר הבירה של פורטוגל, תוך אזכור קצר של משפטים מעיר טומאר, בין השנים 1540-1669, לצד תאריך מדויק, מקום המשפט ושם הכומר הנושא את הדרשה. הדרשות היוו חלק משמעותי בתהליך המשפט ושימשו כאמצעי לדיסציפלינציה של ההמון הנוצרי. הן אף זכו להפצה והנצחה באמצעות הדפוס.

העמוד הראשי של דרשת האוטו-דה-פה של הכומר פיליפה מוראירה, שהודפסה בשנת 1646, הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי, הספרייה הלאומית

התיאור של ספר ה"זכרון" מכיל מספר גברים ונשים המואשמים בכפירה וציון מספרם של הנשרפים באש. בין אלה שהועמדו למשפט נמצאו "הנוצרים החדשים" שהואשמו "בהתייהדות", אולם מהדפים שנחשפים כעת עולה כי הרדיפות לא היו רק על רקע דתי, וגם "נוצרים ישנים" (נאשמים שהגיעו ממשפחות ללא רקע יהודי) הורשעו במעשי סדום, ביגמיה, החזקת ספרים אסורים וחילול הקודש. העונש המוזכר בדפים הוא הגליה "לספינת המשוטים", שבפורטוגל משמעותו הייתה עבודת פרך כעבדים.

יצוין כי במהלך מאות השנים נטשו מרבית האנוסים בפורטוגל כל סממן שיכול היה להסגיר אותם – ברית מילה, טבילה במקווה וקיום חגים יהודיים. אולם חלקם המשיכו לקיים בבתיהם טקסים דתיים יהודיים במסתור, או במועדים מאוחרים מעט מיום החג בפועל. לדוגמה, היו כאלו שחגגו בסתר את יום כיפור ופסח מספר ימים לאחר המועד האמיתי, על מנת לבלבל את אנשי האינקוויזיציה; נרות שבת הוסתרו בתוך כלי חרס; וילדים מתחת לגיל 12 לא הורשו להשתתף בטקסים הדתיים, שנערכו מאחורי דלתיים סגורות, על מנת שלא יסגירו את הסוד.

תגליות אלו שופכות אור על מציאות חיים סבוכה ועל מסירות הנפש של יהודי ספרד לשמירה על מצוות הדת גם בעת צרה.

למידע נוסף על כתב היד | מידע על פריט נוסף בנושא

בדרכו: פרנק סינטרה בשירות "ההגנה"

כך סייע הזמר המהולל למדינה שבדרך ושיטה בסוכני ה-FBl, למען ישראל

פרנק סינטרה צופה במפגן צה"לי במהלך ביקור בישראל, 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית. צביעה: MyHeritage

הנה, הסוף קרוב,
הזמן חולף לו עם הרוח.
רעי, לכם אומר,
בלי בושה – הכל פתוח.
חיי היו יפים,
מדבריות רבות עברתי.
אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי

("בדרכי שלי". מילים: פול אנקה. ביצוע: פרנק סינטרה. תרגום: אריק לביא)

 

מרץ 1948. הימים שלפני הקמת מדינת ישראל.

ארגון ההגנה פועל בדרכים לא דרכים כדי לחמש את היישוב היהודי. במטה חשאי של הארגון, במלון בניו יורק, נציג ההגנה טדי קולק מתכנן את מהלכיו: משימתו, בשליחותו של בן גוריון, היא להעביר כספים לקפטן אוניית נשק אירית עמוסה תחמושת שעגנה לא הרחק משם. לאחר מכן תצא האונייה בדרכה אל ארץ ישראל. אך קולק ניצב בפני בעיה קשה: סוכנים פדרלים אמריקניים עוקבים אחרי כל פעולה שלו ואנשיו. היה לו ברור שהוא לא יצליח להוציא את הכספים מהמלון בכוחות עצמו, ולשלם לקפטן. גורל משלוח הנשק שההגנה כה זקוקה לו, לוט בערפל.

צמוד למטה ההגנה, באותו בניין ממש, שוכן מועדון הלילה "קופקבנה" המפורסם. על הבר המועדון יושבים להם זה לצד זה פעילי המטה ומיטב בדרני ניו-יורק. אחד מהם, היה לא אחר מאשר הזמר והשחקן פרנק סינטרה.

"יישבתי על הבר וסינטרה ניגש אלי", שיחזר לימים קולק. "אני לא יודע מה עבר עלי באותם רגעים, אבל סיפרתי לו על מעשיי בארצות הברית ועל הדילמה שהייתי שרוי בה".

התמונה פורסמה בעיתון "דבר". 19 ביוני, 1980

יום למחרת, שעת בוקר מוקדמת. טדי קולק יוצא מהבניין מצויד בתיק. סוכני ה-FBI בעקבותיו. באותם רגעים ממש יוצא מהדלת האחורית פרנק סינטרה, ובידיו מיליון דולר בשקית נייר. הוא הולך אל המזח, מבצע את המסירה לקפטן ומנופף לשלום לאניית התחמושת המפליגה משם.

"אילו היו ימיה הראשונים של מדינה צעירה", סיפר לימים סינטרה לבתו ננסי. "רציתי לעזור. פחדתי שהם ייפלו".

פרנק סינטרה ימשיך ללוות את המדינה הצעירה למשך שנים רבות. ואת כל מה שעשה, עשה באהבה. בדרכו.

לקריאה נוספת

Sinatra: The Life – Anthony Summers, Robbyn Swan

שותפים לדבר מעשה: בתוככי הברית הישראלית-אמריקנית / יוסף מלמן, דן רביב

Stuart Davidson – Full interview about Frank Sinatra and Teddy Kollek, Jimmy Hoffa (Associate)