הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

תוצאות הפרהוד שיכנעו את רחל ינאית בן-צבי שהאדמה מתחת לרגלי יהדות ארצות ערב בוערת

הבנות מדמשק במשק הפועלות בארץ, ראשית 1944. מתוך הספר: "בשליחות ללבנון ולסוריה" מאת רחל ינאית בן-צבי

היא הייתה מהפכנית מבחירה, ציונית נלהבת, ממקימות "השומר" ואחת משתי הנשים היחידות שהיו חברות בארגון. קשה לחשוב על פעילות ציונית והומנית שלא לקחה בה חלק במסגרת הקמת המדינה היהודית והדמוקרטית שעליה חלמו בנות ובני דורה.

מתוך שלל הפעילויות הללו, עמדה העלייה ארצה – בייחוד של נערות ונערות – והכשרתן לתרום (ולהיתרם) למפעל הציוני בראש מעייניה. בזמן שמרבית בני ובנות דורה ביקשו לחכות או לא ייחסו מחשבה לנושא, ראתה בן-צבי חשיבות עצומה בהעלאת יהודי ערב ל"מדינה שבדרך". כשזיהתה חלון הזדמנויות שנפתח למימוש חלומה הגדול, מיהרה לצאת לפעולה.

היו אלה תוצאות הפרהוד – הטבח הנורא בבגדאד באחד ביוני 1941, שבמהלכו נרצחו 179 מבני הקהילה היהודית, ששיכנעו את רחל ינאית בן-צבי שהאדמה מתחת לרגלי יהדות ארצות ערב בוערת. היות שהגישה לבגדאד נחסמה, "עלה הרעיון להעלות בנות מארצות ערב השכנות – מלבנון ומסוריה".

קבר האחים של נרצחי הפרהוד בבגדאד, מתוך הספר: עיראק, בעריכת חיים סעדון

 

בן-צבי נפגשה עם הנרייטה סאלד, מנהלת ארגון "עליית הנוער", שוחחה עם ילדים שעלו בכוחות עצמם מסוריה והבטיחה להביא כמה שיותר בנות ארצה להכשרה חקלאית. היא קיבלה מסאלד חמישים סרטיפיקטים (אישורי עלייה שהנפיקו הבריטים) לצורך המשימה. החשש היה שאם היא תקבץ צעירות רבות מדי, יסרבו הבריטים להכניסן ארצה.

מירושלים יצאה בן-צבי לביירות. היא נסמכה על קשרים שקשרה עם ראשי הקהילה בביקורם בארץ ישראל ומיהרה להיפגש עם יוסף פרחי. המתנגדים הרבים ליציאה למסע טענו ש"בבית יהודי בארצות אלו אין נותנים לבת לצאת מפתח ביתה", ולכן סברו שלא תוכל לשכנע את המשפחות לאפשר לנערות לעלות ארצה.

על אף העזרה שקיבלה מפעילי "החלוץ", הארגון הציוני שפעל במחתרת, משימת שכנוע המשפחות אכן התגלתה כמשימה לא פשוטה: אבות רבים היגרו לאמריקה הלטינית והאמהות "מצפות להצטרף עם ילדיהן אל ראש המשפחה מעבר לים, ובינתיים, חרדות להיפרד מהבנות המיועדות לעליה".

"האמהות שומעות שאני רוצה בנות בגיל 14-13, וכבר הן שואלות על עתידן, שכן בגיל 17-16 נוהגות הן להשיא את בנותיהן. אני מרגיעה אותן ומסבירה, שהן תתקבלנה להתיישבות בארץ ושם לא יקשו עליהן להינשא, להקים משפחה ולהעלות את קרוביהן מביירות לישראל".

הייתה זו בדיוק התשובה שלה חיכו המשפחות המודאגות.

הופעת ספורט של הנוער בדמשק, שנת 1943. מתוך הספר: יהדות סוריה, עליית ילדים מקראה – חלק ב'

 

כמעט מרגע הגעתה לדמשק נראתה המחתרת של ביירות רדומה וחיוורת בהשוואה לפעילות הציונית התוססת שהתקיימה בבירת סוריה. בן-צבי התרשמה מהרצון העז של הנוער היהודי בדמשק לעלות ארצה, גם במחיר ויכוחים מרים עם הוריהם.

הלהיטות והדחיפות שהפגינה נציגת "עליית הנוער" הבהילה את הפעילים שליוו אותה: הם דרשו ממנה להימנע מלדבר עברית אפילו ברחובות הגטו היהודי. רק בביתו של ראש הקהילה התאפשר לבן-צבי לדבר בחופשיות. היא נאמה בפני המכובדים בעברית ובצרפתית ושמחה לראות כי "רעיון קבלת תלמידות להכשרה בחוות לימוד בארץ מתקבל ברצון". לאחר קבלת האישור פה-אחד, קבעה למחרת פגישה עם תלמידות תיכון.

"כבר בביקורי הראשון הודענו לבנות בכיתות הגבוהות על רעיון העברת בנות להכשרה וללימוד בארץ ישראל. כאשר נשאלו הבנות, אם תרצינה לעלות, הורמו כל הידיים, גבוה גבוה, מתוך התלהבות. בכיתות הגבוהות רוב בנות, ונערים מעטים. הוסבר לי שהבנים נאלצים לצאת לעבודה לתמיכת ההורים. המעטים שהיו בכיתה תבעו מיד את עלבונם – למה? מדוע מעלים רק בנות? מה יהא גורל הבנים? ניסיתי לנחם: "גם זמנם יבוא". בשעת ההפסקה הגדולה הרגשתי, שהבשורה הולכת ונמסרת מכיתה לכיתה. בעברי בחצר ננעצו בי העיניים, ומאות-מאות של ילדים וילדות נמשכו אלי וקראו לעברי: "פלשתין, פלשתין, ארץ-ישראל!"

 לאחר שהסדירה בן-צבי את ענייני העלייה בדמשק פנתה לחלב, לשם הגיעה בנובמבר 1943. כבר בהגיעה נדהמה מהמיקום שבו נבנה בית הספר לבנות – הוא היה צמוד לבית בושת סורי אותו פוקדים חיילים בכל שעות היממה. היא הטיחה בכעס בפני מנהלת בית הספר ש"כל השכונה הנה סמל של גולה שכולה".

קהל ההורים במופע של תנועת הנוער הציוני, שנת 1943. מתוך הספר: יהדות סוריה, עליית ילדים מקראה – חלק ב'

 

כמו בביירות, נואשה בן-צבי לפגוש בקהילה הדוברת עברית דלה. ושוב, כמו בביירות, היא האשימה דווקא את היישוב העברי, שלא השכיל לשלוח עזרה למורים המעטים והמסורים של הקהילה.

"בבוקר יום השישי מורגשת תכונה לקראת קבלת השבת בחלב. היהודים ברחובות משכו תשומת ליבי במילים: "ערב שבת! ערב שבת!" וגם בכיתות בית-הספר, בנמוכות כבגבוהות, מכל עבר! "ערב שבת!" גם אלה שמילמלו צרפתית וגם אלו ששחו בערבית, מכל עבר! ערב שבת! אף ליבי נמלא אווירה של השבת. האין זכותה של השבת כזכות התורה? האם היא לא ששמרה על הגחלת מני אז ועד הלום? אומנם ערב שבת, אך שעתי כה דחוקה! מן ההכרח היום, בערב שבת, לכנס את המועמדות שהחלו להירשם באליאנס, בג'ימיליה ובבחסיתה. וכבר קבעתי בוועד כינוס הורים לאחר סעודת-השבת".

בן-צבי מספרת על הלחץ הכבד שהופעל עליה בבקשה לקבל בנות רבות ככל האפשר: "והרשימה גדלה והולכת, ובוכות בנות ובוכות אמהות, ופתאום – הפכו כולן בנות 14. גם זו שקרובה, אולי לגיל 18 וזו שלא הגיעה לגיל 12".

מתוך ייאוש קבעה בן-צבי "שאת הגיל נקבע, אך ורק על-פי תעודת לידה" ואת הנערה בגיל המתאים בחרה לפי קריטריון ברור: "אם תתאים להכשרה חקלאית וללימודים עיוניים". כדי לא לפספס אף מועמדת מתאימה, ראיינה בן-צבי כל מועמדת פוטנציאלית בעצמה.

את הנערים והמבוגרים שפגשה בחלב עודדה לעלות ארצה באופן בלתי לגאלי, כיוון שלא היו בידייה אישורים אלא לחמישים נערות בלבד. היה זה אותו המסר שנשאה בביירות ובדמשק לפניה. מחלב יצאה בן-צבי חזרה לביירות, ובה הסדירה בעזרת פרחי את קיבוצן של הבנות משלוש הערים. את חלקן ליוותה בן-צבי בעצמה ואת חלקן ליוו פעילים אחרים. כל הבנות נקלטו ב"עיינות", בפתח תקווה ובנחלת יהודה. לא רחק היום ורבות מהן הפכו מורות לעברית ופעילות עלייה בעצמן. הן עשו את המסע חזרה לקהילותיהן וסייעו לבני משפחותיהן לעלות בעצמן ארצה.

עד סוף חייה התגאתה רחל ינאית בן-צבי בפעילותה, ובעיקר – בהישגי העולות והעולים הצעירים שסייעה להעלות ארצה (במסע הזה ובדרכים אחרות). אולם, תהייה אחת נותרה בעינה: "לי, לעצמי לא מובן הדבר, איך יכולנו להזניח עד כה קהילות יהודיות אלה שכה קרובות לנו? דמשק, הנמצאת מרחק שעה אחת מגבול ארץ-ישראל, ביירות השוכנת במרחק שלוש שעות מחיפה!"

משפחה בחצר ביתה שבחלב, שנת 1910. מתוך הספר: יהדות סוריה – תמונות לתערוכה

 

הבנות בעיינות, חודשים מספר לאחר עלייתן ארצה. מתוך הספר: בשליחות ללבנון ולסוריה

 

כתבות נוספות

עקרות הבית שנאבקו למען יהודי ברית המועצות

זלדה לוחמת הצדק

"אני אתגבר" מאת דבורה עומר: הגיבורה הראשונה על כיסא גלגלים

תיעוד: ההיסטוריה של יהודי ברית המועצות בתמונות

בתחילת שנות השמונים צץ לאיליה דבורקין רעיון: לתעד את הקהילות היהודיות ברחבי ברית המועצות העצומה. זה מה שהוא עושה כבר יותר משלושים שנה

1

ילדים יהודים בבית ספר בבוכרה

איליה דבורקין הוא אדם עם חזון. בשערו הלבן והזקן התואם הוא נראה בדיוק כמו האדם המתאים לדמיין בגדול. החלום של איליה דבורקין הוא לתעד, להפיץ ולהזכיר את העושר העצום של תפוצות ישראל בשטחי ברית המועצות לשעבר. כנראה שאין מי שעשה יותר למען הגשמת החזון הזה ממנו. דבורקין הוא מייסד ומנהל המכון למדעי היהדות בסנט פטרסבורג (לשעבר האוניברסיטה היהודית של סנט פטרסבורג). במסגרת המכון הוא מפעיל כבר קרוב ל-40 שנה את פרויקט התיעוד הענק שלו.

ההיסטוריה של היהודים ברוסיה ובשטחי האימפריה הרוסית לשעבר ארוכה כמו הגלות. על פי סברות מסוימות, יהודים ישבו באזור הקווקז כבר מאז ימי בית שני ואולי אף לפני כן. כצפוי, היסטוריה ארוכה כזו כוללת מגוון רחב של סיפורים: סיפורים של היטמעות מול היפרדות, לאומיות מול קוסמופוליטיות, סיפורים על רדיפות דתיות וסובלנות דתית, שעבוד מול אוטונומיה, ועוד נדבכים על גבי נדבכים אחרים.

באופן טבעי, הקהילות היהודיות בשטחי ברית המועצות לשעבר מעולם לא היו מונוליטיות. מרבית היהודים לאורך רוב שנות ההיסטוריה לא חיו בשטח רוסיה גופא, רוסיה של היום. למעשה, הדבר היחיד שמאגד אותם יחד היא העובדה הפרוזאית שעל כולם שלטה ברית המועצות דוברת הרוסית במשך כ-70 שנה. הקהילות היו שונות במוצאן האתני, בשפתן, בלבושן, אפילו במנהגיהן התרבותיים והדתיים. אין דין יהודי מהשטעטל של פולין או אוקראינה כדין יהודיה מבוכרה, יהודיה ממוסקבה או יהודי מערי הקווקז. את כל אלו בלעה לתוכה ברית המועצות.

1
בית הכנסת בעיירה סלונים. צילום: ולדימיר לוין, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

ואת העושר העצום הזה יצא איליה דבורקין לשמר. בשנת 1981 החל במה שנשמע כמו שיגעון – מסעות צילום לקהילות היהודים בברית המועצות. דבורקין נטל צלם ויצא – במימון עצמי כמובן – לאתר את היהודים ביישובים השונים שבשליטת רוסיה הסובייטית. המסעות נמשכו עד 1998, לאורך שנות הגלאסנוסט ופירוק ברית המועצות. במקומות רבים שאליהם הגיעו איליה וצלמיו הם פגשו רק את השרידים האחרונים של הקהילות היהודיות האלו, ששנים ספורות לאחר מכן כבר נפוצו לכל עבר. פרויקט הצילום של דבורקין מספק תיעוד ייחודי של אותן קהילות נעלמות.

1
צילום: V.A. Dymshits, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

 

1
חתול בעיירה גורודקובקה. צילום: יפים בבושקין, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

לא נוכל לפרט כאן את כל תולדות יהודי רוסיה, אבל נוכל לספק הצצה. המתיישבים היהודיים הראשונים באזורים שיהיו בעתיד תחת מוטת הכנפיים הסובייטית חיו ככל הנראה במושבות היווניות לחופי הים השחור בחצי האי קרים. על פי עדויות ארכיאולוגיות התיישבו שם יהודים לכל הפחות במאות הראשונות לספירה ואולי אף לפני כן. כידוע, אחוז נכבד מהיהודים שחיו תחת שלטון האימפריה הרוסית בשנים לאחר מכן חיו בפולין, אוקראינה, בלארוס והמדינות הבלטיות. יהודים אחרים הגיעו מהרפובליקות המרכז אסיאתיות.

פרויקט התיעוד של דבורקין הגיע לכל הקהילות האלו. באמצעותו תועדו מבנים קהילתיים כדוגמת בתי כנסת או בתי מדרש שאינם קיימים עוד. תועדו בתי קברות יהודיים עתיקים. תועדו מנהגים מקומיים, טקסים ומסורות תרבותיות שרווחו בקרב היהודים המקומיים. לצד התמונות הרבות הוקלטו גם ריאיונות וידאו עם אנשי הקהילות השונות, ותועדו אף ניגונים מקומיים ותפילות ייחודיות. דבורקין וצוותו תיעדו גם את חיי היום-יום היהודיים בלנינגרד של אותה תקופה, ובכלל זאת גם אישים ידועים מקהילות רוסיה. אחת מהם היא אידה נודל, אסירת ציון שהגיעה מאוחר יותר לישראל.

1
צילום: V.A. Dymshits, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית
1
בית הכנסת בעיירה טיאצ'יב. צילום: V.A. Dymshits, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

 

1
אידה נודל בלנינגרד (היום סנט פטרבורג). מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

הפרויקט העצום אוצר בתוכו תיעוד משמעותי של החיים ברחבי ברית המועצות בנקודת הזמן הייחודית של שנות השמונים והתשעים. דבורקין מתגאה במיוחד בתיעוד מ"השטעטל האחרון של אירופה", צילומים מהעיירה שרגורוד (שרהורוד) שנמצאת היום באוקראינה. העיירה הייתה אחת הבודדות באזור שנכבשה במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי רומניה ולא על ידי גרמניה הנאצית, וכך שרדו רוב יהודיה. שם הקליט צוותו של דבורקין נגן כלייזמר מקומי שניגן מניגוניהם המקומיים של תושבי העיירה היהודים.

1
בית בשרגורוד. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

 

1
חגיגה בלנינגרד (סנט פטרבורג). מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

 

1
חנוכה בלנינגרד. מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

גולת הכותרת של האוסף היא ללא ספק האוסף העצום – והייחודי – של תמונות, ראיונות וידאו, הקלטות וחפצים שמקורם בקהילות בוכרה. הקהילה שחיה בשטחי המדינות המודרניות אוזבקיסטאן וטג'יקיסטאן היא ככל הנראה אחת הקהילות היהודיות העתיקות ביותר. אוסף נבזלין מחזיק אוצר בלום של היסטוריה יהודית ייחודית.

1
תושב טשקנט. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

 

1
בית ספר בבוכרה. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

 

1
חתונה בסמרקנד. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

 

1
יהודים בסמרקנד. צילום: מיכאל חפץ, מתוך אוסף נבזלין, הספרייה הלאומית

הנגשת הפרויקט המיוחד הזה, המנציח את הקהילות השונות של יהודי רוסיה וברית המועצות כשעוד היו קהילות חיות ומתפקדות, לא הייתה מתאפשרת – ודאי ללא תמיכתו של מכון נבזלין לחקר יהדות רוסיה ומזרח אירופה של האוניברסיטה העברית. בזכותם יכולים המבקרים באתר הספרייה הלאומית לסקור בעצמם כ-10,000 תמונות מתוך פרויקט התיעוד, והיד עוד נטויה.

 

כתבות נוספות

סיפורו של אוסף הקמעות המסתורי שהגיע ממוסקבה לספרייה

תשורה קטנה לפסח: הגדת החרות של סטאלין

כך תרדימו אזרחים סוציאליסטיים קטנים ביידיש

תמונות נדירות: האיש שתיעד את אסירי ציון בכלא הסובייטי

 

 

הילדה שהתחפשה לבן כדי לשחק הוקי

סיפורים מהמכביה: הכירו את פורצת הדרך אבי הופמן. כשהייתה בת 9 התחפשה לבן כדי לשחק הוקי עם הילדים. כשבגרה סללה את הדרך קדימה לנשות קנדה - על המגרש ומחוץ לו.

הופמן במכביה, 1969

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

כשאבי הופמן הייתה בת 9 היא רצתה לשחק הוקי כמו כל הבנים, אך לא הייתה קבוצת בנות בטורונטו מקום מגוריה. הופמן לא ויתרה, קיצרה את שערה, ושכנעה את הוריה לרשום אותה לקבוצה כ'אב הופמן'. תחילה, נראה היה שהכל הולך לפי התוכנית, הופמן השתלבה בקבוצה והפכה למגן מצטיין. אבל אז, הקבוצה נרשמה לטורניר אזורי, במסגרתו כל שחקני הקבוצות נדרשו להציג תעודות זהות, וכך סודה הגדול נחשף, והיא סולקה בבושת פנים מהקבוצה.

הופמן והוריה לא ויתרו ועתרו לבית המשפט העליון בקנדה, במשפט שזכה לסיקור תקשורתי רב. הופמן ניצחה במשפט, ובית המשפט קבע שבכל מקום שיש קבוצות בנים יש לדאוג לקבוצות בנות או למצוא סידור אחר לנשים שרוצות להתאמן. פסיקה זו נחשבת לפורצת דרך, וכזו ששינתה את פני הספורט הקנדי.

אבל הופמן הייתה ילדה שבסך הכל רצתה לעסוק בספורט. אחרי המשפט היא גילתה שריצה ושחייה הולמים את כישוריה יותר מהוקי קרח, ונרשמה לקבוצות אתלטיקה ושחייה. משם, הדרך למעלה הייתה קצרה. לאורך הקריירה הספורטיבית שלה הופמן שברה שיאי עולם ושיאים מקומיים בקנדה, וגם שיאי מכביה. היא זכתה לייצג את קנדה ב-4 משחקים אולימפיים, ואף השתתפה במכביה ב-1969, שם זכתה בכמה מדליות זהב.

​הופמן הייתה אמורה להשתתף במכביה כבר בשנת 1965, אך ברגע האחרון בוטלה השתתפותה מסיבות לא ברורות. על פי דיווח בעיתון 'מעריב' מה-2.9.1965 הופמן כבר עמדה לצאת מבודפשט, שם התחרתה במסגרת האוניברסיאדה, ולעלות על טיסה לארץ הקודש כשקיבלה מברק שגרם לה לחזור לקנדה במקום.

 

עיתון 'מעריב', 2 בספטמבר 1965. לכתבה המלאה

 

בשנת 1969, כשהיא בשיא הקריירה הספורטיבית שלה, לא התקבלו אצל הופמן "מברקים מוזרים" והיא סוף סוף הגיעה לארץ להתחרות במכביה ה-8. העיתונות בארץ מיד קבעה שאין להופמן מתחרות, והיא אכן זכתה במדליית זהב במקצה שלה.

בסיום המכביה, נבחרה הופמן, יחד עם ספורטאיות נוספות (כגון לינדה שארפ מאוסטרליה) להעניק לראש הממשלה באותה התקופה, גולדה מאיר, שי מיוחד.

 

עיתון 'דבר', 7 באוגוסט 1969. לכתבה המלאה

 

גם אחרי שתלתה את נעלי הספורט ופרשה מספורט תחרותי, המשיכה הופמן לשבור שיאים ולהיות "האישה הראשונה". בשנת 1976 במשחקים האולימפיים במונטריאול, היא הייתה לראשונה שזכתה בכבוד לשאת את דגל קנדה בטקס הפתיחה, ובשנת 1981 היא מונתה למנהלת רשות הספורט הקנדית – גם כאן, הייתה כמובן הראשונה. בשנת 2003 מונתה למנכ"לית הסוכנות לבריאות נשים – מוסד חדש שהוקם על ידי משרד הבריאות הקנדי.

לאור כל הישגיה הונצחה הופמן בשנת 2004 בהיכל התהילה של הספורט הקנדי, ובשנת 2007 בהיכל הספורט היהודי.

החודש היא חוגגת יום הולדת, וזה הזמן שלנו לאחל המון מזל טוב לאבי, ולהודות לך על הדרך שסללת לנשות קנדה – על המגרש ומחוצה לו!

 

עמוס עוז: דיוקן הסופר כמשורר צעיר

לפני שהפך לסופר גדול, ניסה עמוס עוז את כוחו בשירה. חשיפה ראשונה של השירים ששלח למשורר חיים גורי

עמוס עוז, 1965. צילום: משה פרידן, לע"מ

רבים מחוקרי הספרות העברית החדשה מציינים את ספרו הראשון של עמוס עוז, 'ארצות התן' (1965), כנקודת מפנה בתולדות הספרות העברית. קובץ הסיפורים אפוף המסתורין , הציב את הצעיר בן ה-26 מחולדה, עמוס עוז, בקדמת הבמה.

'ארצות התן' עורר את סקרנותם של רבים מהקוראים, וברצנזיות עיתונאיות מאותה שנה אפשר למצוא כמה וכמה מבקרים שהעזו 'לקחת סיכון' ולהכריז שהסופר הצעיר שלפניהם עוד עתיד לתפוס מקום מרכזי על במת הספרות העברית.

עמוס עוז, מתוך ראיון ב'על המשמר' לאחר צאת ספרו "ארצות התן" 1965

 

שנתיים לאחר מכן, עם צאת הספר 'מיכאל שלי' (1967), הפכה תחזיתם של המבקרים למציאות שאין לערער עליה: הספר 'מיכאל שלי' זכה לסקירות, ביקורות, רצנזיות ולימים גם מחקרים, והפך את כותבו לסופר מוערך ומרכזי.

אם כן, בזכרון ההיסטורי הפכו 'ארצות התן' ו'מיכאל שלי' לשתי היצירות החשובות המסמנות את ראשית פריצתו של עוז לתודעת הקוראים בישראל.

אך 'מיכאל שלי' לא היה הרומן הראשון שכתב עמוס עוז; קדם לו הרומן 'מקום אחר' (1966), שיצא בספריית פועלים כשנה לאחר 'ארצות התן'.

'מקום אחר', הרומן הראשון של עוז בן ה-27, זכה למעט מאוד התייחסות בצאתו. גם לאחר שנות דור, מעטים המחקרים שהוקדשו לספר הזה, וכל דיון בו נעשה אגב התבוננות בתופעות רחבות בספרות העברית, כגון מקומו של הקיבוץ בספרות וכו'. על הרומן הזה פסק בשעתו חוקר הספרות דן מירון בשלוש מילים: "רומן בוסר מוצלח".

כריכת הספר 'מקום אחר' בהוצאתו הראשונה. 1966

את עלילתו של 'מקום אחר' הגדיר אסף ענברי כ"מלודרמה אירוטית שהיא אופרה בפרוזה". העלילה מתרחשת על רקע חיי קיבוץ בדיוני בשם 'מצודת ים'. אשתו של ראובן חריש, גיבור הספר, נוטשת את בעלה ואת בתה. חריש מתנחם בזרועות אשת איש משכניו לקיבוץ. כנקמה, הבעל הנבגד מנהל רומן סוער עם בתו של חריש, נגה, שהרה לו, ומשמש לה ספק אב ספק מאהב.

מעבר לעלילה היצרית של 'מקום אחר', שהייתה יכולה לפרנס רומנים ירודים למכביר, מעניין לראות כיצד שרטט עמוס עוז הצעיר בספר זה את יחסו לשירה ולמשוררים:

גיבור 'מקום אחר', ראובן חריש, הוא משורר ידוע ומפורסם בתנועה הקיבוצית. שיריו מוכרים לכל, שורותיו מלאות הפאתוס הולחנו לא פעם ובשל כך הפך לגאוות הקיבוץ כולו.

בניגוד לדמותו המז'ורית ולשיריו מלאי האון של חריש, הציב עוז את דמותו של עידו זוהר, נער בן ארבע עשרה, גרום ומיוסר, מעין 'ורתר הצעיר' שלא מוצא את מקומו בחברה הקיבוצית. זוהר כותב שירי אהבה פתטיים לבנות המשק, באישון לילה במועדון לחבר, ומפרסם אותם בעלון הקבוצה.

את דמותם של שני המשוררים הללו, שכל אחד מהם, המבוגר ה'אולד פשן' והצעיר המיוסר פתטי בדרכו, יצר עמוס עוז מתוך חמלה – אך לא בלי סרקזם. נראה שברקע יצירת הדמויות עמדה תחושת הזדהות עמוקה, בד בבד עם תחושת בוז ליומרה של השניים לכתוב שירה.

 

דמות המשורר בספריו של עמוס עוז

כאן צריך לומר: שירה ומשוררים עניינו את עוז הפרוזאיקן מאז ומעולם.

הקוראים המושבעים שלו זוכרים בוודאי כי יצירתו בפרוזה רצופה לכל אורכה בדמויות של משוררים, או אנשים המתיימרים להיות משוררים: למשל נחמקין, המשורר הירושלמי מ'הר העצה הרעה'; יורם, הנער הצעיר המבוייש מבני עקיבא ב'מיכאל שלי'; גדעון האומלל מ'דרך הרוח; יובל דהאן הצעיר היומרני מ'חרוזי החיים והמוות', ועוד.

אולם דמותו של המשורר ראובן חריש מ'מקום אחר' זכתה מצד עוז ליחס מיוחד: בשרטוט דמותו שילב מספר קטעי שירים לדוגמה משירתו של חריש, על מנת ללעוג ליצירת ה'אנו באנו' הקלישאתית שלו:

לא צריך להתאמץ כדי לשמוע את הנימה הסרקסטית הלועגת של המספר לשורותיו הפומפוזיות של חריש. במהלך הספר הביא עוז עוד חמישה "ציטוטי" שירים כאלה, כדי להדגים את יצירתו המביכה והלא מותאמת של ראובן חריש.

מקובל לחשוב ששירים אלו נוצרו בידי עוז לצורך הרומן. כך למשל כתב אברהם בלבן:

עוז לא רק בדה את ראובן חריש כמשורר, אלא גם בדה לגיבור זה חמישה קטעי שירה ושילב אותם בפרקי הרומן, תוך הקפדה שבתוכנם ובדרכי ההבעה שלהם יהיו ברוח השירה של משוררי תקופת העליות.

ובמסה על יצירתיו הלא מוכרות של עוז, כתב אבנר הולצמן:

הצורך להתבטא בחריזה ובמשקל המשיך כנראה לפעם בו ומצא נתיב בשירים שחיברו, כביכול, כמה מגיבורי הסיפורים והרומנים שלו. אחד מהם הוא ראובן חריש, מן הדמויות הראשיות ברומן הביכורים מקום אחר.

בין שנטען בעבר על שיריו של ראובן חריש שעוז יצר אותם כבדיה לצורך הטקסט, ובין שנטען כי הצורך של עוז להתנסות בחרוז ובמשקל בא על סיפוקו באמצעות דמותו של חריש, מסכימים כולם כי "יצירתו השירית" של עוז ב'מקום אחר' היא רק תוצר לוואי ליצירתו בפרוזה.

אך לא כך הדבר.

הנה למשל השיר 'שרב' מאת הדמות הבדויה, 'המשורר ראובן חריש':

והנה לפניכם, מתוך ארכיון הספריה הלאומית, בכתב ידו של עמוס עוז בן ה-17 – עשור לפני פרסום 'מקום אחר' – אותו השיר ממש:

מתברר איפוא שאת שירו של ראובן חריש כתב עמוס עוז בנעוריו, כשהיה בן 17, והחליט לגנוז אותו לפי שעה עם ניסיונות פואטיים נוספים.

עמוס עוז

 

חיים גורי ועמוס עוז – בין משורר לפרוזאיקן

את שירי הבוסר של ילדותו, מגיל 10 ועד גיל 13, פרסם עוז בעלון 'חברנו'. על ניסיונות ילדותו של עוז לכתוב שירה הרחיב לאחרונה פרופ' דוד אסף, ברשימתו על ביכורי יצירותיו של עמוס עוז, 1951-1949.

עוז לא פסק לכתוב שירה גם בשנים מאוחרות יותר בנעוריו, אך את השירים הללו לא פרסם, וניכר כי לא הצליח לגבש דעה ביחס לערכם האומנותי.

את שיריו מגיל 17 שלח עוז הצעיר בשנת 1958 לחיים גורי, המשורר המנוסה שהיה מבוגר ממנו ב-16 שנים, מתוך תקווה שיוכל להעריך אותם ולהשיא עצה לגבי עתידו כמשורר.

מתוך קובץ השירים ששלח עמוס עוז לחיים גורי

 

תשובתו של גורי היא תמצית האצילות, העדינות, ורדיפת האמת של המשורר. ממכתבו לעוז אפשר ללמוד על גישתו המעורבת ביחס לשיריו, גישה שיש בה יותר ביקורת מהערכה. וכך הוא כותב:

 

לעמוס שלום

קראתי את השירים וחיכיתי לך. אינני בר סמכא ואינני מסוגל לפסוק הלכות וודאי אינני רוצה להופיע כיועץ או כשופט או מבוגר הטופח על הכתף.

שונים השירים אלה מאלה. כולם כתובים במתח. מחושמלים…

אני בכל זאת יועץ לך כאדם המנסה זה שנים רבות לכתוב, לרסן, להתאפק, לבחור במילים בנות אוקטבות נמוכות יותר. להעדיף את התמונה, המטאפורה, מעגל הזרם הרעיוני על תארים.

הזהר מתאורים החונקים את השיר […]

עבור ביד זהירה מאד, כמו במגרפה על השירים, והיה כי נתקלת במליצות או במוסכמות עקור – אל תחוס. רוב השירים סובלים מעודף מתח אישי עצום. לך אל ההכללה, אל התמצית שהיא תחילתה וסופה של השירה. ישנם שירים שלמים שלווים יותר, מבוגרים יותר, בהם השתחררת מהכח שהוא חולשה, בהם הצעקה נשמעת מעבר הדומיה.

גמור לקרוא שורות אלה ושכח אותן.

תחזור אל עצמך. אתה משורר. אך הותר מעצמך. זאת אומרת, צא נגד הנטיות הקלות שבך אל סגנון מסויים.

שלך גורי

נ.ב

אל תנסה להתלבש על משקל. תן לצורה להבקיע אט אט מתוך הכאוס והתכנים. פעם בהזדמנות עבור כאן ונשתה קפה יחד.
הנ"ל

 

מתוך ארכיון חיים גורי, הספרייה הלאומית

 

חרף הסייגים במכתבו, חתם גורי את דבריו אל עוז הצעיר בקביעה הנחרצת: "אתה משורר".

חיים גורי באוניברסיטה העברית, 1952

נראה שתבונתו של עוז עמדה לו לקרוא מבין השורות את הסתייגותו הברורה של גורי, ולזנוח את השירה לטובת הפרוזה. עשור בלבד לאחר אותם נסיונות בוסר פואטיים, היה עוז לאחד הסופרים הבולטים ביותר בספרות העברית החדשה.

באמצע שנות השישים, והוא כבר סופר בשל, יכול היה עוז לשוב לשיריו מגיל 17 ולהתייחס אליהם כמשובת נעורים. עתה, מנקודת מבט רטרוספקטיבית, יכול היה לראות את המימד המופרז והפתטי שבהם.

אך במקום להסמיק, לקרוע, לזנוח או לגנוז ולהתנכר ליצירת נעוריו, בחר עוז לשבץ אותה בדמותו של משורר טרחן, פרי עטו, ובכך לקבור באופן סופי את חלומות נעוריו ביחס לשירה, ולגייס אותם לעשות לו שֵׁם כסופר צעיר.

עמוס עוז, 1973. אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

במלאת לעמוס עוז 70, הוזמן חיים גורי לברך במסיבת יום ההולדת שנחגגה לו בערד.
וכך אמר:

לפני 53 שנים קיבלתי צרור שירים מידי משורר צעיר החי בקיבוץ חולדה בשם עמוס עוז […] עמוס החל כמשורר והיה לימים לאחד מגדולי הפרוזאיקנים של הספרות העברית החדשה. שירתו נבלעה לימים בסיפורים וברומנים שכתב והעניקה להם עושר נוסף וסמוי המעצים ומייפה אותם. אני אומר זאת היום בערד, מעלה באוב את הפגישה הראשונה שלי עם יצירתו של עמוס.

הייתה בהם, בשירי הביכורים האלה עצמת ביטוי, וסיוטי מראות וקולות, בצד חטאות נעורים של שימוש מופרז במקצת בתארים למינהם […]

הנער שהחל את דרכו כמשורר מיוסר מכאובים ופחדים היה לסופר מבוגר ובשל הממשיך את המסורת הריאליסטית בספרותנו ונותן בפי גיבוריו עברית המייחדת אותם […] בארץ קשה זו המקמצת לא פעם במחמאות רצוי לומר לו סמוך ליום הולדתו השבעים את "כל המילים הטובות שישנן, שישנן עדיין".

עמוס. עוז חותם על אחד מספריו, 2017

 

כתבות נוספות

"יותר מאשר צל אחד"- עמוס עוז בין צלליו של עגנון

הדיבר האחד-עשר: עמוס עוז חושף את דתו

המתנה של עמוס עוז לאמא