יציאת מצרים שלנו

"כשיצאנו ממצרים יכולנו לקחת רק מזוודה אחת ועשרים לירות. זהו." סיפרה סבתא שלי, "יותר מזה היה אסור ואני דאגתי מאד, איך נסתדר בלי כלום בארץ החדשה?"

סבא יצחק וסבתא טוני, קצת לפני יציאת מצרים שלהם, אלכסנדריה 1953

סבא שלי יצא ראשון ממצרים. הוא גורש כבול באזיקים על אנייה שהפליגה לאיטליה. שניהם, סבי וסבתי, היו חברים במחתרת ציונית שפעלה במצרים. הם לימדו ילדים לדבר עברית, יצרו פעילויות שעודדו תפיסה ציונית בקרב בני נוער ואפילו כתבו עלון ציוני שהפיצו בין חברי התנועה.

עד שיום אחד הרשימות הסודיות ובהן כל שמותיהן של חברי הקבוצה נפלו לידיים הלא נכונות וכל חברי המחתרת מצאו עצמם בכלא המצרי. מי שהייתה לו אזרחות זרה, כמו סבא שלי, גורש ממצרים. אחרים, נשארו בכלא זמן רב. אבל היה שם אחד ברשימה הזו שהמשטרה המצרית לא הצליחה למצוא. חבר מחתרת אחד לא נתפס. טוני. זה היה חבר המחתרת החסר. סבא שלי סיפר שגם כשניסו בכוח להוציא ממנו את מיקומו של טוני הוא לא גילה. המצרים חיפשו גבר. הם לא הבינו שטוני זו בעצם אישה. טוני היא סבתא שלי.

סבתא טוני

 

הכתבה מבוססת על רשימה שפורסמה לראשונה באתר "פוליטיקלי קוראת"

 

היא לקחה את כספה והלכה לצורף. היא ביקשה ממנו שיכין לה צמיד זהב כבד. כסף אי אפשר היה לקחת, אבל מה שהיה על גופם יכול היה לצאת יחד איתם. וכך, עם צמיד הזהב על ידה היא יצאה ממצרים והתחילה את מסע לישראל ולמפגש המחודש עם סבא שלי. הצמיד נמצא אצלה עד היום, עדות אילמת למסע המיוחד שעשתה בחייה ולמה שנשאר מאחור.

בשנת 2014 חקקה הכנסת חוק שלפיו ה-30 בנובמבר נקבע כיום לציון יציאת יהודי ארצות ערב ואיראן. התאריך הספציפי נבחר בכוונה יום אחד אחרי ההכרזה ההיסטורית באו"ם. היום שאחרי, זה שעומד בצלו של כ"ט בנובמבר המפורסם. זה היה בדיוק הרגע שבו היציבות בקהילות היהודיות בארצות ערב החלה להיסדק. בעקבות ההכרזה על הקמת מדינת ישראל והמתיחות האזורית שינו מדינות ערב את נקודת המבט על היהודים שביניהם. ברגע אחד התערער עולמם והקהילות היהודיות החלו לקרוס בזו אחר זו. חלקן בבת אחת וחלקן בכרסום איטי ארוך ומתמשך.

רובם הגדול של יהודי ארצות ערב נאלצו לעזוב חסרי כל את המדינות שבהן נולדו וחיו. זהו תהליך שהתחולל בסמיכות להקמת מדינת ישראל, נמשך בשנות ה-50 וה-60 ובמהלכו חדלו מלהתקיים קהילות בעלות היסטוריה בת מאות ואלפי שנים.

דוגמא אחת היא הפרעות שהתרחשו בחלב, בסוריה, מיד אחרי החלטת החלוקה באו"ם. כפי שתיאר זאת חכם טוויל שהיה הרב הראשי של קהילת חלב: "ההכרזה על החלוקה הייתה ביום ו'. ביום א'…הכריזו לסגור כל העיר ולשבות. והיהודים קיבלו על עצמם שלא לצאת מפתחי בתיהם…בצהריים התאספו גויים רבים ליד בית הכנסת ומכריזים 'פלסטין בִּלָאדְנָא ויָאהוּד כִּלָאבְּנָא' (פלסטין היא ארצנו והיהודים כלבינו) והצבא מחריש. אחרי הצהריים התנפל ההמון על בית הכנסת והרס, והצבא מסייע להם…אחר חצי שעה נשרף הכול. הוציאו ארבעים ספרי תורה ושרפו אותם בחוץ בנפט ובשמן…". גם במצרים בשנת 1948 הרחובות בערו. פצצות התפוצצו ברובע היהודי בקהיר. במקביל היו מעצרים המוניים, התנכלויות לבתי כנסת ועוד.

בית הכנסת הגדול באלכסנדריה היה בית קהילתי שוקק חיים ובמרכזו בית ספר. ובבית הספר לימד הרב ונטורה. "אם הייתי פוגשת אותו היום" אמרה לי סבתא שלי "הייתי אומרת לו תודה, בזכותו אנחנו הגענו לארץ". אחת עשרה שנים הוא לימד באלכסנדריה עד שגורש משם בשל פעילותו הציונית ובשנים האלה הצית את רוחם של צעירי הקהילה ובתוכם סבא וסבתא שלי ועורר בהם את החלום להגיע לישראל.

חתונה משפחתית בבית הכנסת אליהו הנביא באלכסנדריה

"הוא היה שונה משאר המורים" היא סיפרה "הוא הלהיב אותנו הצעירים, הוא דיבר אתנו על ציונות, על ישראל, בלי לפחד. והוא לא רק דיבר הוא גם עשה. הדרך שלו הייתה דוגמא אישית".

הרב משה ונטורה נולד באיזמיר, טורקיה, ב-1892. הוא כיהן כרב בבגדד ובביירות. בשנת 1937 נקרא להיות הרב הראשי של אלכסנדריה. הוא חינך דורות של תלמידים בבית ספר התיכון היהודי שהקים, בניהם גם אלי כהן. ונטורה הנהיג קו ציוני לאומי בקהילה היהודית. בהשקפתו, התחייה הלאומית היהודית, הציונות, הייתה חלק אינטגרלי מתהליך תחייה כולל של עמי המזרח, ולכן הרבה לנאום על הצורך לשיתוף פעולה בין העמים השמיים השונים ובפרט בין "בני ישראל ובני ישמעאל". בשנת 1948 הוא גורש ממצרים על ידי השלטונות בשל פעילותו הציונית.

כילדה, הסתובבתי עם הסיפור המשפחתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסבים והסבתות שלי היו גיבורים. הם היו חברים במחתרת במצרים והפכו עולמות כדי להגיע לישראל. מצד שני, הם היו מזרחיים והמזרחיות תמיד עמדה שם באמצע הדרך, מפריעה. לפעמים כשהייתי שואלת את סבא שלי על מצרים היה אומר "עד מתי ישפטו אותי לפי איפה סבא שלי נולד?". מבחינתו הוא היה ישראלי, ציוני וקיבוצניק נלהב. את מצרים הוא השאיר מאחור. המטרה שלו תמיד הייתה – ארץ ישראל.

הם עבדו קשה והצליחו להכחיד כל זכר למזרחיות הזו, לא דיברו אף פעם בערבית, רק עברית. אפילו לא הבנתי כמה ערבית הם מבינים, לא יכולתי לנחש שזו השפה המדוברת ברחוב שבו הם גדלו. רק הצרפתית עלתה מידי פעם על שפתיהם.

אבל היום אני חוזרת לשם. לסיפורים שבצל. לאלה שהשמש החזקה החביאה והסתירה. אני מביטה בתמונה הזו, של בית הכנסת באלכסנדריה שכל כך הרבה זיכרונות משפחתיים נצרבו בין כתליו. אני לא הייתי שם. אבל אני מדמיינת את סבתא טוני שלי עומדת על המדרגות האלה בשמלה לבנה ומדקלמת את עשרת הדברות בבת המצווה שלה ואת סבתא סוזי זיכרונה לברכה צועדת בו בשמלת השושבינה שלה. ושתיהן מחייכות אלי בשמלות חגיגיות חיוכים של ילדות בעולם אחר כל כך. עולם שהיה ואיננו עוד. ורק הסיפורים משמרים את היותו. ואני, מנסה לאסוף מתוכו את כל האוצרות החבויים בו, לפני שייעלמו אל התהום.

לאחרונה יצא לאור הספר שלי, "הביתה הלוך חזור", רומן היסטורי שנע בין תקופות בין מצרים של אז לישראל של היום. יש בו מסע ששופך אור על דברים שהתרחשו בקהילה היהודית של אלכסנדריה באותם ימים, וניסיון לחזור אחורה בזמן ולגלות את האוצרות שחבויים שם.

הסופר היהודי שאייר את גיבור הילדים האפרו-אמריקאי האהוב

הספר The Snowy Day, מספר את סיפורו של פיטר, ילד ברוקלינאי שמתעורר ליום מושלג. זהו הספר המושאל ביותר בכל הזמנים בספרייה הציבורית של ניו יורק, ספר שאהוב על וופי גולדברג ומישל אובמה. אבל בישראל בכלל לא מכירים את היוצר שלו, יעקב עזרא כץ

הסופר עזרא קיטס לצד איור מתוך אחד מספריו. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס - Ezra Jack Keats Foundation

בחודש דצמבר 2019 פרסמה הספרייה הציבורית של ניו יורק את רשימת עשרת הספרים המושאלים ביותר בכל 125 שנות קיומה. את הרשימה מאכלסים ספרי ילדים ומבוגרים מוכרים מאד כמו חתול תעלול, ארץ יצורי הפרא, אל תיגע בזמיר, הארי פוטר והזחל הרעב. רק ספר אחד ברשימה הזו לא תורגם לעברית, ומדובר, וכאן החלק המפתיע ביותר, על הספר שהגיע למקום הראשון, עם קרוב לחצי מיליון השאלות. ספר שממשיך לצאת לאור במהדורות חדשות, במדינות שונות ובשפות שונות גם 60 שנה לאחר שיצא לאור לראשונה.

אמת, מדובר בספר על שלג, נושא קצת פחות רלוונטי עבור ילדי ישראל, אבל עם פופולריות עצומה כל כך, ועם יוצר יהודי פורה ניתן היה לצפות שהספר ומחברו יהיו מוכרים גם כאן. כיוון שזה עוד לא קרה, אנחנו שמחים להיות אלה שעורכים לכם את ההיכרות הזו, ולהציג את הסופר והמאייר עזרא קיטס, את ספרו המצליח ביותר: The Snowy Day ובאותה ההזדמנות גם את פיטר – אחד מהגיבורים האפרו-אמריקאיים הראשונים בספרות הילדים הפופולרית.

נתחיל את סיפורנו בשנת 1940, כאשר האמן והמאייר הצעיר יעקב עזרא כץ עלעל במגזין Life ונתקל בתמונות של ילד אפרו-אמריקאי ששבה את לבו. כץ גזר את התמונות מהעיתון ושמר אותן אצלו. הוא לא ידע להסביר מדוע הוא שומר את התמונות הללו, ובוודאי לא שיער שהילד הזה ישנה את חייו.

כץ, שהיה אז בשנות העשרים לחייו, נולד בברוקלין למשפחה יהודית קשת יום שהיגרה לארצות הברית מפולין. נטייתו האמנותית התגלתה כבר כשהיה ילד קטן ומילא את שולחן המטבח בציורי דיו. בגיל 8 קיבל תשלום צנוע (25 סנט) כדי לצייר שלט של חנות מקומית ובמהלך לימודיו קיבל כמה אותות הוקרה על ציוריו. כשבגר, כישרונו ואהבתו הפכו לפרנסה. הוא אייר מודעות פרסומת, לקח חלק באיורי קומיקס של מארוול, ובהמשך החל לאייר ספרי ילדים. בתחילת הדרך, לאחר שנתקל באנטישמיות ובאפליה על רקע יהדותו, שינה את שמו לעזרא ג'ק קיטס.

 

איור מתוך snowy day – התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס –
Ezra Jack Keats Foundation

בראשית שנות ה-60 קיבל החלטה לכתוב בעצמו ספר ילדים. הוא שלף את גזירי העיתון שליוו אותו עשרים ושתיים שנים, ובהשראתם יצר את הספר The Snowy Day שבמרכזו עומד הילד פיטר עם שכמייתו האדומה. יש המכתירים את פיטר לגיבור האפרו-אמריקאי המשמעותי הראשון בספרות הילדים האמריקאית, כיוון שהיה הראשון שהיה הדמות הראשית בסיפור, אוייר בצבע מלא ויצא במסגרת הוצאה לאור מרכזית.

 

איור של עזרא קיטס מאחד מספריו. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation

The Snowy Day הוא ספר מאויר (picture book) שמביא באיורי קולאז' ובטקסט קצר את חוויותיו של ילד ברוקלינאי שמתעורר ליום מושלג שמכסה את כל העיר בלבן. הוא יוצר עקבות, שבילים וצורות בשלג, מטפס על גבעת השלג ומחליק עליה, ואף לוקח הביתה כדור שלג למזכרת, רק כדי לגלות בעצב, לפני שהלך לישון, שהוא נעלם. בבוקר למחרת הוא יתעורר לעוד יום מושלג, וייצא אליו שוב – הפעם עם חבר. בטקסט עצמו אין שום התייחסות למוצאו של פיטר או לעורו הכהה, ודווקא הטבעיות הזו מעצימה את החלוציות של הספר בהיבט הרב-תרבותי. אישים בולטים כמו מישל אובמה ווופי גולדברג הזכירו את הספר כאחד הספרים האהובים על כמה דורות של ילדים במשפחתם. הספר חלוצי גם בכך שמיקם את הסיפור בסביבה אורבנית של בני מעמד הפועלים, ולא בסביבה כפרית, כפי שהיה מקובל עד אז.

כריכת הספר The Snowy Day. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation

הספר זיכה את קיטס בפרס קולדקוט היוקרתי לספרי ילדים מאויירים וזכה להצלחה גדולה בקרב הקוראים והמבקרים.  ההצלחה הזו הולידה ספרים נוספים שפיטר הוא גיבורם, וביניהם Goggles, בו פיטר וחברו ארצ'י מתמודדים עם חבורת בריונים שרוצים את משקפי הרכיבה שמצאו, Whistle for Willie שבו פיטר מנסה ללמוד לשרוק, כדי שיוכל לשרוק לכלב שלו ו-Peter's Chair שבו נולדת לפיטר אחות קטנה. הספרים על פיטר, כמו גם ספרים נוספים שכתב ואייר קיטס (22 ספרים בסך הכל, בנוסף ל-33 ספרים שאייר) יצאו מגבולות ארצות הברית ותורגמו לכ-20 שפות (אך אפילו אחד מהם לא לעברית!). חלקם גם עובד לספרים ולהצגות.

עזרא קיטס נפטר מהתקף לב בשנת 1983 והוא בן 67 בלבד, אמנותו ממשיכה לתת השראה ליוצרים רבים וספריו ממשיכים לשמח ילדים ברחבי העולם וללוות אותם ואת הוריהם ברגעים המיוחדים שלפני ההליכה לישון. אולי יום אחד הם ישמחו גם את הילדים והילדות בישראל.

האזינו: בנישואיי האומללים הקמתי את מדינת היהודים

הרצל בנעלי בית: הקשיים, התסכול והטרגדיות בסיפור המשפחתי והמוכר פחות של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל

בנימין זאב הרצל. אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

"נשאתי ליוליה נשאואר בשנת 1889. חיי הנישואין לא המשיכו יפה, אך נשארנו ביחד בגלל דאגה לילדנו: פאולינה הנס וטרודה". כך כתב בנימין זאב (תיאודור) הרצל. ואכן הביוגרף החשוב של הרצל, ד"ר אלכס ביין, כתב כי העם היהודי חב חוב גדול של תודה לנישואיו האומללים של הרצל.

בשל פעילותו הרבה בתנועה הציונית הרצל כמעט שלא הקדיש זמן או משאבים לשהות עם משפחתו. באלפי העמודים של יומנו הזכיר הרצל את ילדיו ואת הוריו, אולם אין בו אף אזכור ישיר אחד של אשתו הצעירה – ג'ולי, כפי שכונתה בפי כול.

אבל את מה שהרצל לא חשף ביומניו, הוא גילה במאות רבות של מכתבים אישיים לג'ולי ולהוריו.

למעשה המשבר בחיי הנישואים של תיאודור וג'ולי כבר החל בירח הדבש כאשר הם יצאו לטיול של חודשיים בצרפת ובשווייץ. הקרע ביניהם נמשך כשחזרו להתגורר בווינה. ובהמשך גם כשלו הניסיונות להשיג שלום בית בפריז, שבה שהה הרצל בשנים שסיקר עבור עיתונו את הפוליטיקה הצרפתית ואת משפט דרייפוס. אפילו עיר האורות לא הצליחה להפיג את החושך, העצבות, התסכול והכעס ששררו בין בני הזוג.

בפרק על חייו האישיים של הרצל בהסכת הספרנים נחשוף זווית קצת אחרת של חוזה המדינה. נעסוק פחות בדמות איש העולם הגדול – הרצל המוכר כאדם מטופח, עיתונאי שנון ומדינאי דגול. במקום זאת נספר יותר על המכתבים שבהם שיתף הרצל את הוריו בקשייו המשפחתיים; על הערצתו לאימו; ועל גורלם העצוב של שלושת ילדיו, שמתו בנסיבות טרגיות.

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: גליה ריצ'לר-גרבלר, מידענית בתחום ישראל, הספרייה הלאומית

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


עוד בנושא:

פאפא הרצל שולח נשיקות עדינות לבתו

עוד כתבות בבלוג הספרייה על בנימין זאב הרצל

מאחורי התפוז והאבטיח של נורית זרחי

נורית זרחי כתבה מאות ספרי ילדים ויותר מכך שירים. הקסם הפרוע של כתיבתה הפך את השירים שלה לבני ברית של כל ילד וילדה שמחפשים משהו קצת שונה ומפתיע. לרגל יום הולדתה ה-80 חזרנו אל שניים משיריה המולחנים והאהובים ביותר

1

מתוך עטיפת האלבום "אישה באבטיח" של חוה אלברשטיין, הוצאת CBS

"ספרות צריכה להיות חידתית", אמרה פעם המשוררת והסופרת נורית זרחי בראיון שנערך עימה במוסף הספרות שלנו, "המוסך". "לילדים זו לא בעיה, רק להורים זו בעיה. לילדים יש תריס פתוח, והוא נסגר רק אחרי גיל ההתבגרות", היא אמרה. נורית זרחי היא במידה רבה "הילדה המרדנית" של שירי הילדים. שיריה מלאים בהפתעות, אירועים פלאיים וקסם פרוע שמושך עיני קוראים צעירים ומבוגרים. השנה היא חוגגת 80 וזאת הזדמנות מצוינת להיזכר בכמה משיריה האהובים ביותר, אלה שהצליחו להגיע לקאנון פזמוני הילדים, אפילו שהם די חריגים בנוף.

השנה האחרונה הייתה משמחת במיוחד עבורה, כשביום העצמאות תשפ"א זכתה גם בפרס ישראל לספרות. המשוררת שכתבה שירים על נמרים מתחת למיטה ונתנה דרור ליחס חצוף כלפי דודות שנפלו לשלוליות, זכתה סוף סוף בהכרה האולטימטיבית. לא שחסרים לה פרסים: היא כבר זכתה בשורה ארוכה, ביניהם פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה וגם עיטור אנדרסן הבינלאומי לספרות ילדים. 

1
נורית זרחי. צילום: איריס נשר

ביקשנו משניים מהיוצרים ששרו משיריה, יוני רכטר וחוה אלברשטיין, שיספרו לנו קצת על החיבור עם השירים הפלאיים, המפתיעים והמצחיקים של זרחי.

קילפתי תפוז

איש אחד מקלף תפוז ומוצא בפנים ילד ישן. הילד מתרעם, ובצדק. גם העירו אותו וגם קר לו עכשיו משנפתח התפוז. האיש מבקש את סליחתו ומשיב את הפלחים למקום על מנת שהילד יוכל להמשיך לישון. כעת, קצת כמו אצל שרדינגר, האיש לא יודע אם הילד עדיין שם ואם הוא עדיין ישן. זאת בקצרה עלילת השיר "קילפתי תפוז" שכתבה נורית זרחי. במקור זו ילדה שמקלפת את התפוז, אבל רובנו מכירים את השיר הזה בביצועו של אריק איינשטיין, כפי שהופיע באלבומו "הייתי פעם ילד". האלבום הזה מורכב כולו משירי ילדים שהלחין יוני רכטר, ואתם מכירים מהם לא מעט: "שבת בבוקר", "אדון שוקו", "גברת עם סלים". חלקם זכו אחר כך גם לקליפים מתוך קלטת הוידאו "כמו גדולים".

1
איור: לנה גוברמן, מתוך ״דודה מרגלית נפלה אל השלולית״ בהוצאת כנרת זמורה ביתן

בין כותבי וכותבות שירי הילדים שבאלבום הזה נמצאים חיה שנהב, יהונתן גפן, תרצה אתר ושלומית כהן-אסיף. אבל רק שיר אחד באלבום נכתב על ידי נורית זרחי. זה השיר "קילפתי תפוז". "כשעבדתי עם אריק איינשטיין על שירי ילדים, הוא הביא הרבה ספרי ילדים, ובהם גם ספר של נורית זרחי", מספר יוני רכטר על הבחירה דווקא בשיר הזה. "כשנתקלנו ב'קילפתי תפוז' מיד אהבנו אותו בגלל הייחודיות שלו, ההומור והדמיון שבו".

היה קל להלחין אותו?
השיר עצמו אינו קשה להלחנה. הטקסט נתן לי מיד השראה ללחן, וחשבתי שסגנון של רגאיי יתאים לו. ברגע שבחרתי בז'אנר זה נתן לי כיוון, וההלחנה זרמה די מהר. אפשר לשמוע זאת מהתוצאה.

למה דווקא רגאיי?
הרגאיי מגיע מג'מייקה, והתפוז שהוא פרי היה עבורי איכשהו דימוי לאי הזה. זה עבד. השיר אהוב מאוד במשך שנים רבות, ונדמה שאינו מאבד מרעננותו. אני גם מבצע אותו בהופעות שלי מזה כמה שנים.

1
יוני רכטר על הפסנתר, אריק איינשטיין ברקע. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

אישה באבטיח

ילד ישן בתפוז זה דבר אחד, אולי הוא סתם עצר שם לנוח. אבל מה לגבי אישה שבוחרת לקבוע את ביתה דווקא בתוך אבטיח? נכון, מדובר בפרי מרווח, ובוודאי טעים מאוד, ובכל זאת לא מדובר בהכרח בפתרון טוב לבעיית מחירי הדירות. השיר הזה של זרחי, "אישה באבטיח", מספר על אישה אשר – כמו שאפשר להבין – גרה בתוך אבטיח. יש לה שם מקום ל"שני שרפרפים וכיסא ומנורה", יש לה שם סלון וארון, ואפילו חתול היא מביאה. אבל כמו שקורה כל שנה, יום אחד תמה לה העונה. כבר אין אבטיחים כשמגיע הסתיו, והאישה נאלצת לתור אחר מקום מגורים אחר. אז היא מגלה את מצוקת הדיור ונאלצת להסתפק בחדרון קטן בתוך גזר. שם כבר אין כל כך הרבה מקום, והיא מסתפקת בחצי ארון, ברבע כיסא ובשרפרף, ו"מעצמה היא בקושי הצליחה לדחוק את האף". גם השיר הזה הולחן על ידי פסנתרן מוכר – שלמה גרוניך – ובוצע בוירטואוזיות על ידי האחת והיחידה, חוה אלברשטיין במסגרת תקליט שלם משיריה של זרחי. אלברשטיין היא זו שבחרה את השיר וביקשה להלחינו. דיברנו איתה על התהליך.

"ביקרתי אצל שכנים שלי ואת עיני משכה עטיפה צבעונית מאוד של ספר. זה היה ספר של נורית זרחי, והציורים הנפלאים היו של רות צרפתי. בזכות הציורים התחלתי לקרוא גם את השירים ופשוט נדהמתי".

1
איור של רות צרפתי עבור ספרה של נורית זרחי "כישוף". ארכיון רות צרפתי שטרנשוס זמין דיגיטלית באדיבות המשפחה ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, שנקר-הנדסה עיצוב ואמנות, ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.

מה אהבת בשירים האלה?
"הבנתי שמדובר בספר לילדים אבל מעולם לא קראתי שירי ילדים כאלה. התאהבתי בהם מיד, וגם במשוררת. רק מאוחר יותר גיליתי שהיא הייתה אשתו של יורם טהרלב, שאיתו הרביתי לעבוד עוד קודם".

ואיך העיון בספר הפך לאלבום שלם?
"התחלתי לקרוא את כל השירים של נורית שהיו בנמצא, ומהר מאוד החלטתי שהם ראויים לפרויקט מיוחד. רציתי שהם יזכו להלחנות מיוחדות אז פניתי לכמה יוצרים צעירים, ממש בתחילת דרכם, וחילקתי לכל אחד מהם שיר להלחנה".

מי היה שם? ואיך הייתה העבודה איתם?
"שלמה גרוניך, מתי כספי, דני עמיהוד ומישה סגל שגם הפיק ועיבד את הפרויקט. זאת הייתה הרפתקה נהדרת. את נורית הכירו אז בעיקר אוהבי שירה ואנחנו הצלחנו להביא אותה לכולם".

אלברשטיין הפכה את שירי זרחי לתקליט שלם בשם "לאט לאט לאט". "על העטיפה הייתה אמורה להיות תמונה שלי עם שמלת תחרה לבנה וארוכה עם שמשיה לבנה", מספרת אלברשטיין. "לידי היו עז וכלבלב. הכל בהשראת השיר שנתן לאלבום את שמו, שם כתבה זרחי על 'גברות זקנות עם שמשיות לבנות פוסעות לאט לאט'". אבל בהתחלה, מתברר, "אישה באבטיח" לא היה דווקא השיר הבולט מתוכו, וגם האלבום לא התקבל מיד בעין יפה.

מה אמרו על התקליט כשהוא יצא?
"הוא לא התקבל בהתלהבות. טענו שהוא נופל בין הכיסאות – יש בו שירי ילדים עם מנגינות מורכבות מידי. אז הוחלט לשנות את העטיפה ואבנר כץ אייר אותי בתוך אבטיח. כך או כך, במשך השנים התקליט הזה מצא את מקומו, ועד היום הוא אחד האהובים עליי ביותר", מסכמת אלברשטיין.

1
חוה אלברשטיין. מתוך ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"יצירתה של נורית זרחי לילדים מלאה באיגיון פרוע ובפנטסיה, בסיפורים ובשירים שמאכלסים אותם חיות מדברות, מכשפות מקסימות ופירות שמשמשים כבית", אומרת לנו דורית גני, סופרת ועובדת בצוות היעץ של הספרייה הלאומית. "אבל בצד ההומור והדמיון, יש ביצירותיה גם מלוא החופן עצב ובדידות. חלקם מקורם ביתמותה המוקדמת ובהתמודדות הלא פשוטה עם חברת הילדים בקיבוץ".

1
איור של אורה איתן עבור ספרה של נורית זרחי "באה המלכה למלך". ארכיון אורה איתן זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, שנקר-הנדסה, עיצוב ואמנות ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד.

מה מיוחד בשירה לילדים של נורית זרחי?
"היא לא דומה לשום דבר אחר. יצירותיה של זרחי מסרבות לציית לגבולות ולהגדרות של קהלי יעד, ז'אנרים, חוקי טבע או חוקים בכלל. אלה יצירות שאין בהן רצון לחנך או להעביר מסר, אלא לבטא אמת פנימית עמוקה ולא מתחנפת. ודבר נוסף עומד בבסיס כל יצירתה של זרחי – גם בגיל 80 זרחי תמיד בצד של הילדים, מבינה אותם, דואגת להשמיע את קולם ומאמינה בזכותם לחופש, לאוזן קשבת, לאהבה ולכבוד".

איזה משיריה של נורית זרחי אתם ואתן הכי אוהבים/ות? ספרו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.