סיפורו של המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל

"לא חשבנו שאנחנו עושות היסטוריה. בסך הכל רצינו לפעול למען נשים": סיפורו של המקלט הראשון בישראל לנשים מוכות שקם בחיפה בשנת 1977, וסיפורן של הגיבורות שהקימו אותו

המקלט הראשון לנשים מוכות בישראל בחיפה. הצילום באדיבות הארכיון הפמיניסטי של ארגון "אישה לאישה", חיפה

צילה היתה בין הראשונות שהגיעו למקלט. היא באה הישר מבית החולים, כשעינה האחת, שאותה כמעט איבדה, עדיין חבושה. איתה הגיעו גם תמר וארבעת התינוקות שלה; שרה, קיבוצניקית שבעלה ניסה לרצוח אותה; כרמלה, שהגיעה עם 20 תפרים בראשה ותחושה מוצקה שלעולם לא תצליח לחמוק מבעלה המאיים לרצוח אותה; ואחרונה אחרונה שולה, אם לחמישה, שהרימה את חולצתה כדי להראות לנו את חזה וגבה, שהיו מכוסים בצלקות של סכינים וכוויות סיגריות.

כל אותן נשים הגיעו אלינו משום שהיו בטוחות כי הפעם הבאה בה יספגו מכות מבעליהן תהיה גם הפעם האחרונה בחייהן. הן הגיעו אלינו כיוון שפחדו למות, ולא היה להן לאן ללכת. הדירה בחיפה, אמרו, היא תחנתן האחרונה. לא, אמרנו אנחנו, אתן תצאו מכאן ותחזרו לחיות חיים מלאים. צדקנו ביחס לרוב הנשים. ביחס לכרמלה טעינו.

(מתוך ספרה של מרשה פרידמן "גולה בארץ המובטחת")

"מה דעתך שנפתח מקלט לנשים מוכות?". רגע אחרי שלא הצליחה להיכנס לכנסת פעם נוספת, כראשת מפלגת נשים בישראל, שאלה מרשה פרידמן את חברתה ג'ודי היל את השאלה ששינתה את ההיסטוריה שלנו בכל מה שקשור ליחס לנשים מוכות בישראל. חמש נשים הפכו את "השאלה" למציאות: מרשה פרידמן, ג'ודי היל, ג'ויס ליבינגסטון, חולית בת-עידית וברברה סבירסקי. אף אחת מהן לא נולדה בישראל, וכולן היו חלוצות תנועות הנשים בארץ. אם תחפשו אחרי תמונה אחת שמנציחה את הגיבורות האלו יחד, לא תמצאו. הן פשוט לא חשבו שיש צורך בתמונה כזו. "לא חשבנו שאנחנו עושות היסטוריה, אז לא מצאנו סיבה להצטלם", מספרת לנו ברברה סבירסקי, ממייסדות המקלט, ומי שניהלה את המקום בשנותיו הראשונות, "בסך הכל רצינו לפעול למען לנשים".

מרשה פרידמן. ינואר, 1974. צילום: יעקב סער, לע"מ

כמו הרבה מאוד דברים גדולים, ההתחלה הייתה צנועה: חבורת הנשים, בסיוע של עוד עשרות פעילות פמיניסטיות נוספות, החלה את הדרך למקלט בשכירת דירה בהדר הכרמל שבחיפה. הכל נעשה בצורה מאולתרת: הרהיטים נתרמו מתושבי העיר ונאספו במשאית קטנה. מקום המקלט נשמר בסוד מסיבות ברורות.

המקלט היה בעצם דירת מגורים בת חמישה חדרים. לא הרבה, אבל מסעות ארוכים מתחילים בצעד אחד קטן. כמעט כל בעלי התפקידים במקלט הטרי הסכימו לעבוד בהתנדבות: עורכת דין, רופא, גינקולוג, כולם עבדו בחינם או בתשלום סמלי. בסתיו 1977 המקלט נפתח. בפעם הראשונה בהיסטוריה הישראלית ניתן מענה לאותן נשים נרדפות ומוכות, שעד עתה לא היה להן לאן לפנות.

"הארץ" מדווח על הקמת המקלט. 4 בנובמבר 1977. לקריאת הכתבה המלאה

מכיוון שלא היה תקדים בישראל למקלט מסוג זה, נאלצו צוות הנשים המקימות ללמוד מפרוייקטים דומים שכבר פעלו במדינות אחרות, ולקבוע בעצמן את הכללים לשימוש במקלט. כך למשל הן קבעו כי ניתן לשהות במקלט עד שלושה חודשים. הכניסה לגברים – אסורה. כל שוהה זוכה לסיוע משפטי, אישי ורפואי בזמן שהייתה במקלט, כדי שתוכל  לבחור את דרכה החדשה עם תום תקופת שהותה.

"בסופו של דבר כל מה שרצינו הוא לסייע לנשים שסובלות מאלימות", מספרת סבירסקי בשיחה עמנו. "קראנו את הספרות המקצועית בנושא. למדנו על המקלטים שהוקמו באנגליה והולנד. אחר כך נאלצנו ללמוד על בשרנו מה עושים ומה לא עושים".

לאחר פתיחת המקלט ב-3 בנובמבר 1977, פרסמו המייסדות "קו חם" לנשים המבקשות סיוע. בתחילה זרם הפונות למקלט היה מצומצם מאוד, אך כתבה שפורסמה ב"ידיעות אחרונות" ב-3 בפברואר 1978, חודשים ספורים בלבד אחרי הקמתו, שינתה את הכל. פתאום הטלפון לא הפסיק לצלצל. נשים פשוט הופיעו בפתח המקלט, ויותר מ-100 נשים ביקשו מקלט בחודשים שלאחר פרסום הכתבה.

הכתבה שהתפרסמה ב-3 בפברואר 1978. באדיבות "ידיעות אחרונות"

"אחרי שהתפרסמה הכתבה ב'ידיעות', המקלט אף פעם לא היה סגור", מספרת סבירסקי. "הנשים הראשונות שהגיעו למקלט היו דווקא הנשים החזקות יותר שמבחינתן המקלט היה חבל הצלה. הן פשוט הצילו את עצמן. רק בשלב מאוחר יותר הגיעו נשים גם משאר חלקי החברה".

השינוי היה מהיר וחד-משמעי. בדוח מיוחד שהוציאו המקימות חצי שנה לאחר פתיחת המקלט הן תיארו זאת כך:

תוך שבועיים האשה נרגעת. היא מתחילה לאכול ולישון. לאחר חודש במקלט, היא בדרך כלל מוכנה ללוות נשים חדשות בסידוריהן השונים. היא מתחילה לחשוב על עבודה ועל עתיד. היא אינה עוד קורבן חסר אונים העומד מול גבר כל יכול, אלא אשה חזקה יותר, ולא נפחדת.

המקלט בחיפה, 1978. צילום: יוסי רוט, ידיעות אחרונות

לא הכל הלך חלק, ולא כל הנשים הצליחו לצאת ממעגל האלימות ולהתחיל חיים חדשים, אך כל אישה שניצלה והשתקמה היא עולם שלם. "כל המצילה נפש אחת כאילו הצילה עולם ומלואו", מצטטת סבירסקי. "הייתה אישה אחת שהשתקמה במקלט, וכבר הייתה בדרך ליציאה מהמציאות הקשה שלה. אנחנו מאוד נקשרנו זו לזו ברמה האישית. לפני כשנתיים היא פנתה אלי דרך המסנג'ר של פייסבוק. נסעתי אליה וראיתי שהיא חיה טוב, גידלה ילדים, אחת מהן הייתה תינוקת בעריסה כשהיא שהתה במקלט. יש לה בן זוג קבוע, אבל להתחתן שוב היא לא הייתה מוכנה. בילינו כמה שעות יחד. איזו שמחה!".

חצי שנה לאחר הקמת המקלט הראשון, נפתח מקלט שני בהרצליה. ב-1981 קם מקלט גם בירושלים, ובסוף אותה שנה נפתח מקלט רביעי באשדוד. השנים חלפו ומקלטים רבים אחרים קמו ואף קיבלו "מעטפת" ארגונית ושלטונית, אבל המקלט הראשון בחיפה הוא זה שפרץ את הכביש הבלתי סלול להגנה על קורבנות אלימות במשפחה. "זה דבר אדיר לעשות, משהו שלא נעשה קודם", אומרת סבירסקי. "לראות אישה שנכנסת מכופפת, יוצאת עם גב זקוף ומסתדרת בחיים. כשזה קורה זו הרגשה אדירה! את משנה את העולם!".

ברברה סבירסקי. אביב 2021

"בעצם לא השתנה שום דבר", מסכמת סבירסקי במבט מפוכח על ההווה. "מה בכל זאת השתנה? יש יותר מוסדות, יש עוד פתרונות, יש יותר אפשרויות. התופעה לא נעלמה וכנראה לא תיעלם. לצערי, בישראל מנסים להתחרות עם ארה"ב, והופכים להיות יותר ויותר אלימים בכל התחומים. לא רק בבית".

תודה רבה לחנה ספרן מארגון "אשה לאשה" על הסיוע בהכנת הכתבה.

הכתבה מוקדשת לזכרן של כל קורבנות האלימות נגד נשים בישראל

לקריאה נוספת

מרשה פרידמן, "גולה בארץ המובטחת"

ברברה סבירסקי, "בנות חוה, בנות לילית : על חיי נשים בישראל"

חנה ספרן, "לא רוצות להיות נחמדות: המאבק על זכות הבחירה לנשים וראשיתו של הפמיניזם החדש בישראל"

החברות עם אבשלום והאהבה המטורפת לשרה: סיפורו של ליובה שניאורסון

האיש שלא הפסיק לכתוב כל חייו מצא את עצמו פעמיים ללא מילים: במותו של אבשלום פיינברג ובמותה של שרה אהרנסון. סיפורו של האיש שנתן לניל"י את שמה

לוי יצחק שניאורסון במדי הגדודים העבריים, שנת 1917. מתוך ארכיונו הפרטי השמור בספרייה הלאומית

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

לוי יצחק (ליובה) שניאורסון היה בעל ייחוס מרשים. הוא נולד בסוף המאה ה־19 לאחת המשפחות העשירות ברוסיה, שאף החזיקה ברשותה אלפי דונמים בחדרה. הוא היה נצר ישיר למייסדי חסידות חב"ד, ובן דודו היה הרבי מלובביץ'. אבל שום דבר לא ריגש והלהיב אותו כמו החברים הטובים שלו, הלוחמים האמיצים: אבשלום פיינברג, אהרון אהרנסון ויותר מכולם – שרה אהרנסון.

ב־1915 הוא הצטרף לארגון ניל"י – שניאורסון הוא שהציע את השם ניל"י – והפך לקצין הקשר שהעביר את המסרים מחוות הניסיונות בעתלית למפקדה הבריטית במצרים. ושם, בעתלית ועל אוניית הריגול "מנגם", הוא התאהב באופן נואש, דרמטי ומלא עוצמה באישה החזקה, האמיצה והיפה – שרה אהרנסון.

מכתבי האהבה של ליובה לשרה, שביטאו את תשוקתו והערצתו אליה, שמורים כולם בארכיונו שבספרייה הלאומית. מכתביו שופכים אור על צעירי העלייה הראשונה, על המאבק בטורקים ועל סיפור אהבה אחד – יוצא דופן בעוצמתו – של אחד מבני המושבות הראשונות בארץ ישראל עם שרה גיבורת ניל"י.

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון־ירושלמי

אורח: יבגני (איבגי) סלוצ'ק, יוצר הקטלוג של ארכיון לוי יצחק שניאורסון בספרייה הלאומית

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


עוד בנושא:

סיפורה של ניל"י דרך יומניו של האיש שנתן לה את שמה

את האלילה של בית-המקדש שלי: מחברת השירים שנכתבה לשרה אהרונסון

ארכיון לוי יצחק שניאורסון בספרייה הלאומית

הסופר היהודי שאייר את גיבור הילדים האפרו-אמריקאי האהוב

הספר The Snowy Day, מספר את סיפורו של פיטר, ילד ברוקלינאי שמתעורר ליום מושלג. זהו הספר המושאל ביותר בכל הזמנים בספרייה הציבורית של ניו יורק, ספר שאהוב על וופי גולדברג ומישל אובמה. אבל בישראל בכלל לא מכירים את היוצר שלו, יעקב עזרא כץ

הסופר עזרא קיטס לצד איור מתוך אחד מספריו. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס - Ezra Jack Keats Foundation

בחודש דצמבר 2019 פרסמה הספרייה הציבורית של ניו יורק את רשימת עשרת הספרים המושאלים ביותר בכל 125 שנות קיומה. את הרשימה מאכלסים ספרי ילדים ומבוגרים מוכרים מאד כמו חתול תעלול, ארץ יצורי הפרא, אל תיגע בזמיר, הארי פוטר והזחל הרעב. רק ספר אחד ברשימה הזו לא תורגם לעברית, ומדובר, וכאן החלק המפתיע ביותר, על הספר שהגיע למקום הראשון, עם קרוב לחצי מיליון השאלות. ספר שממשיך לצאת לאור במהדורות חדשות, במדינות שונות ובשפות שונות גם 60 שנה לאחר שיצא לאור לראשונה.

אמת, מדובר בספר על שלג, נושא קצת פחות רלוונטי עבור ילדי ישראל, אבל עם פופולריות עצומה כל כך, ועם יוצר יהודי פורה ניתן היה לצפות שהספר ומחברו יהיו מוכרים גם כאן. כיוון שזה עוד לא קרה, אנחנו שמחים להיות אלה שעורכים לכם את ההיכרות הזו, ולהציג את הסופר והמאייר עזרא קיטס, את ספרו המצליח ביותר: The Snowy Day ובאותה ההזדמנות גם את פיטר – אחד מהגיבורים האפרו-אמריקאיים הראשונים בספרות הילדים הפופולרית.

נתחיל את סיפורנו בשנת 1940, כאשר האמן והמאייר הצעיר יעקב עזרא כץ עלעל במגזין Life ונתקל בתמונות של ילד אפרו-אמריקאי ששבה את לבו. כץ גזר את התמונות מהעיתון ושמר אותן אצלו. הוא לא ידע להסביר מדוע הוא שומר את התמונות הללו, ובוודאי לא שיער שהילד הזה ישנה את חייו.

כץ, שהיה אז בשנות העשרים לחייו, נולד בברוקלין למשפחה יהודית קשת יום שהיגרה לארצות הברית מפולין. נטייתו האמנותית התגלתה כבר כשהיה ילד קטן ומילא את שולחן המטבח בציורי דיו. בגיל 8 קיבל תשלום צנוע (25 סנט) כדי לצייר שלט של חנות מקומית ובמהלך לימודיו קיבל כמה אותות הוקרה על ציוריו. כשבגר, כישרונו ואהבתו הפכו לפרנסה. הוא אייר מודעות פרסומת, לקח חלק באיורי קומיקס של מארוול, ובהמשך החל לאייר ספרי ילדים. בתחילת הדרך, לאחר שנתקל באנטישמיות ובאפליה על רקע יהדותו, שינה את שמו לעזרא ג'ק קיטס.

 

איור מתוך snowy day – התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס –
Ezra Jack Keats Foundation

בראשית שנות ה-60 קיבל החלטה לכתוב בעצמו ספר ילדים. הוא שלף את גזירי העיתון שליוו אותו עשרים ושתיים שנים, ובהשראתם יצר את הספר The Snowy Day שבמרכזו עומד הילד פיטר עם שכמייתו האדומה. יש המכתירים את פיטר לגיבור האפרו-אמריקאי המשמעותי הראשון בספרות הילדים האמריקאית, כיוון שהיה הראשון שהיה הדמות הראשית בסיפור, אוייר בצבע מלא ויצא במסגרת הוצאה לאור מרכזית.

 

איור של עזרא קיטס מאחד מספריו. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation

The Snowy Day הוא ספר מאויר (picture book) שמביא באיורי קולאז' ובטקסט קצר את חוויותיו של ילד ברוקלינאי שמתעורר ליום מושלג שמכסה את כל העיר בלבן. הוא יוצר עקבות, שבילים וצורות בשלג, מטפס על גבעת השלג ומחליק עליה, ואף לוקח הביתה כדור שלג למזכרת, רק כדי לגלות בעצב, לפני שהלך לישון, שהוא נעלם. בבוקר למחרת הוא יתעורר לעוד יום מושלג, וייצא אליו שוב – הפעם עם חבר. בטקסט עצמו אין שום התייחסות למוצאו של פיטר או לעורו הכהה, ודווקא הטבעיות הזו מעצימה את החלוציות של הספר בהיבט הרב-תרבותי. אישים בולטים כמו מישל אובמה ווופי גולדברג הזכירו את הספר כאחד הספרים האהובים על כמה דורות של ילדים במשפחתם. הספר חלוצי גם בכך שמיקם את הסיפור בסביבה אורבנית של בני מעמד הפועלים, ולא בסביבה כפרית, כפי שהיה מקובל עד אז.

כריכת הספר The Snowy Day. התמונות באדיבות קרן עזרא ג'ק קיטס – Ezra Jack Keats Foundation

הספר זיכה את קיטס בפרס קולדקוט היוקרתי לספרי ילדים מאויירים וזכה להצלחה גדולה בקרב הקוראים והמבקרים.  ההצלחה הזו הולידה ספרים נוספים שפיטר הוא גיבורם, וביניהם Goggles, בו פיטר וחברו ארצ'י מתמודדים עם חבורת בריונים שרוצים את משקפי הרכיבה שמצאו, Whistle for Willie שבו פיטר מנסה ללמוד לשרוק, כדי שיוכל לשרוק לכלב שלו ו-Peter's Chair שבו נולדת לפיטר אחות קטנה. הספרים על פיטר, כמו גם ספרים נוספים שכתב ואייר קיטס (22 ספרים בסך הכל, בנוסף ל-33 ספרים שאייר) יצאו מגבולות ארצות הברית ותורגמו לכ-20 שפות (אך אפילו אחד מהם לא לעברית!). חלקם גם עובד לספרים ולהצגות.

עזרא קיטס נפטר מהתקף לב בשנת 1983 והוא בן 67 בלבד, אמנותו ממשיכה לתת השראה ליוצרים רבים וספריו ממשיכים לשמח ילדים ברחבי העולם וללוות אותם ואת הוריהם ברגעים המיוחדים שלפני ההליכה לישון. אולי יום אחד הם ישמחו גם את הילדים והילדות בישראל.

האזינו: בנישואיי האומללים הקמתי את מדינת היהודים

הרצל בנעלי בית: הקשיים, התסכול והטרגדיות בסיפור המשפחתי והמוכר פחות של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל

בנימין זאב הרצל. אוסף אברהם שבדרון, הספרייה הלאומית

Listen on Spotify
Listen on Apple Podcasts

הסכת הספרנים: כל הפרקים 

"נשאתי ליוליה נשאואר בשנת 1889. חיי הנישואין לא המשיכו יפה, אך נשארנו ביחד בגלל דאגה לילדנו: פאולינה הנס וטרודה". כך כתב בנימין זאב (תיאודור) הרצל. ואכן הביוגרף החשוב של הרצל, ד"ר אלכס ביין, כתב כי העם היהודי חב חוב גדול של תודה לנישואיו האומללים של הרצל.

בשל פעילותו הרבה בתנועה הציונית הרצל כמעט שלא הקדיש זמן או משאבים לשהות עם משפחתו. באלפי העמודים של יומנו הזכיר הרצל את ילדיו ואת הוריו, אולם אין בו אף אזכור ישיר אחד של אשתו הצעירה – ג'ולי, כפי שכונתה בפי כול.

אבל את מה שהרצל לא חשף ביומניו, הוא גילה במאות רבות של מכתבים אישיים לג'ולי ולהוריו.

למעשה המשבר בחיי הנישואים של תיאודור וג'ולי כבר החל בירח הדבש כאשר הם יצאו לטיול של חודשיים בצרפת ובשווייץ. הקרע ביניהם נמשך כשחזרו להתגורר בווינה. ובהמשך גם כשלו הניסיונות להשיג שלום בית בפריז, שבה שהה הרצל בשנים שסיקר עבור עיתונו את הפוליטיקה הצרפתית ואת משפט דרייפוס. אפילו עיר האורות לא הצליחה להפיג את החושך, העצבות, התסכול והכעס ששררו בין בני הזוג.

בפרק על חייו האישיים של הרצל בהסכת הספרנים נחשוף זווית קצת אחרת של חוזה המדינה. נעסוק פחות בדמות איש העולם הגדול – הרצל המוכר כאדם מטופח, עיתונאי שנון ומדינאי דגול. במקום זאת נספר יותר על המכתבים שבהם שיתף הרצל את הוריו בקשייו המשפחתיים; על הערצתו לאימו; ועל גורלם העצוב של שלושת ילדיו, שמתו בנסיבות טרגיות.

האזנה נעימה!

מגישה: ורד ליון-ירושלמי

אורחת: גליה ריצ'לר-גרבלר, מידענית בתחום ישראל, הספרייה הלאומית

מפיק: דניאל גל

עורך: נתי גבאי


עוד בנושא:

פאפא הרצל שולח נשיקות עדינות לבתו

עוד כתבות בבלוג הספרייה על בנימין זאב הרצל