לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

"אינני רואה אתכם, אבל אני חשה אתכם ויודעת שאתם מאושרים, כיוון שאתם שרויים במולדתכם הנבנית מחדש"

הלן קלר מחזיקה תינוקת בבית הילדים בכפר העיוורים אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

הלן קלר ידועה ברחבי העולם בזכות התמודדותה עם עיוורון וחירשות – יחד. היא הפכה לפעילה חברתית, החלה לקדם את המודעות בנושא ונרתמה לשילוב שוויוני של אנשים עם מוגבלות בחברה. בתחילת שנות החמישים היא אפילו טסה למדינתנו החדשה והצעירה במסגרת סיור מטעם 'הקרן האמריקנית למען העיורים'.

הביקור של הלן קלר בישראל בחודש מאי 1952 לא נועד רק להיפגש עם פוליטיקאים בכנסת או עם רוה"מ דוד בן-גוריון בביתו; קלר יצאה לסייר בשטח ולפגוש מקרוב את חברי קהילתה בישראל. "אינני רואה אתכם, אבל אני חשה אתכם", היא מסרה בחיבוק לילדי קיבוץ דגניה שהתאספו סביב מכוניתה. "אני יודעת שאתם מאושרים, כיוון שאתם שרויים במולדתכם הנבנית מחדש".

הלן קלר (משמאל) בפגישה עם שרת העבודה גולדה מאיר, צילום: דוד אלדן, לע"מ

כשעלתה לירושלים הייתה להלן קלר הזדמנות להתרשם מהרפואה היהודית ב'מרכז בריינדיס' שבו הוסברו לה השיטות החדשות ללימוד עיוורים, וגם בבית ספר לאחיות של 'הדסה'. הרושם שנוצר היה טוב והלן קלר קבעה: "ישראל מתקדמת יותר מארה"ב בפעולות להקלת סבלותיהם של מוכי הגורל".

ב'בית חינוך לעוורים' בעיר תועד רגע מרגש מאוד כשהלן קלר נכנסה בשער. "בכניסה לבית מסרו לה תלמידי המוסד את עשרות מכתבי הברכה בכתב ברייל, והגב' קלר קיבלה את הברכות כשהיא מחבקת ומנשקת את התלמידים בהתרגשות". בסיום המסיבה שנערכה עבורה הלן קלר לא יכלה להסתיר את התרגשותה: "הטיפול המסור והעבודה הרבה הנעשית לעזרת העוורים והחרשים בארץ משמשת לי עידוד רב לעבודתי למען אנשים אלה".

מכוניתה של הלן קלר מגיעה לכפר אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

מפגש מעניין במיוחד התרחש בכפר אוריאל ליד גדרה, שהיה למעשה פרויקט נסיוני לשילוב עיוורים בעבודות שונות. הלן קלר ראתה את בית המלאכה בכפר שבו עמלו בין השאר גם עולים מתימן ומשפחותיהם, והתרשמה מאוד מהמלאכה שנעשית במקום. היא נהנתה לפגוש ולשוחח עם העולים התימנים העיוורים ועודדה אותם. בביקור בגן הילדים נחזה רגע מתוק שבו הזאטוטים שרו לה את 'סלינו על כתפינו'. כתב מעריב שנכח במקום תיאר את הסצינה הנוגעת ללב: "ידי החירשת נעות בקצב המנגינה והנך מאמין, כי היא שומעת. מניחה את ידה על גרון תימניה פעוטה ו"מאזינה" לשירה. הילדה אינה נבהלת. זאטוט אחד מגיש לה צרור פרחי חרציות, מקבל נשיקה מהישישה ומסמיק בבושה".

הלן קלר מגיעה לביקור בכפר אוריאל, צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

תחנה חשובה נוספת עבור הלן קלר הייתה העיר נתניה, שאליה הגיעה לביקור מיוחד בספרייה המרכזית לעיוורים. לאחר שנשאה דברי ברכה לכל הנוכחים, ניגשה קלר להרגיש את הספרים ועלעלה בספר גרמני של סטפן צוויג. כשמיששה את שמו של הסופר, הפטירה: 'חבל שסיים את חייו בצורה כה טראגית'".

אבל חלקו העסיסי של האירוע הגיע בעת ששוחחה עם ראש עיריית נתניה ע. בן עמי. במהלך השיחה תבעה לפתע מראש העירייה להעסיק עיוורים במפעלי התעשייה, ולנצל את הכישרון והדייקנות שלהם: "בארצות הברית יש 257 מקצועות שבהם מעסיקים עיוורים!" דרשה מראש העירייה.

הלן קלר מקבלת פרחים מילדה בכפר אוראיל. צילום: בנו רותנברג, מתוך ארכיון מיתר

את המסע בן חמישה עשר הימים בארץ הקודש סיכמה הלן קלר במילים מעוררות השראה ותקווה לאזרח הישראלי: "אני עוזבת את ישראל מלאה רשמים מכל מה שנעשה כאן. הערים, הכפרים והקיבוצים הנבנים ופורחים, מפעלי התעשייה ופניהם המאושרים והבריאים של הילדים והנוער – כל אלה נוטעים בלבי את האמונה בסיכויי ישראל להתפתחות בעתיד".

כל חייה פעלה הלן קלר בזירה הציבורית למען העיוורים, החירשים והאילמים. ביקורה בישראל הוא רק סיפור מרגש אחד מיני רבים על נשים מדהימות שמחכים לכן ולכם בקבוצה שלנו – גיבורות.

 

כתבות נוספות

לילי הנוך המופלאה: הסיפור העצוב של שיאנית העולם

הגיבורה שהצילה את הנערות היהודיות מלבנון ומסוריה

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

לילה ראשון של שבי: סיפורו של שבוי מהעיר העתיקה

טקסט שנמצא בספרייה הוליד מסע מרגש בעקבות אהרון לירון, הלוחם הצעיר שנשבה בקרב על הרובע היהודי בירושלים, ותיעד בצורה אינטימית את החוויות והמראות הקשים בזמן שהרובע נפל סביבו

אהרון לירון, במרכז התמונה, על המשאית שהחזירה אותם מהשבי

ירושלים שמות רבים לה, ועוד יותר ספרים נכתבו עלייה. אם תכתבו את המילה 'ירושלים' בשורת החיפוש שבאתר הספרייה, תקבלו יותר מארבע מאות אלף תוצאות. בין מאות אלפי הפריטים האלו, מצאנו חוברת בשם 'חטא חטאה ירושלים', ובה כתב יד המתאר בפירוט מרגש ונדיר את הקרבות מתוך העיר העתיקה בירושלים במלחמת העצמאות, ואת לילו הראשון של חייל ה'הגנה' אהרון לירון, בשבי הלגיון הערבי בתוך הרובע היהודי שנפל וחרב סביבו. שיחה עם אלמנתו ובתו הניבה תרומה חדשה מזיכרונותיו לספרייה, לצד תמונות נדירות ממחנה המעצר בירדן והשחרור המיוחל, שנחשפות כאן לראשונה.

אהרון לירון ז"ל נפל בשבי המג"ד הערבי עבדאללה תל לאחר כניעת הכוחות ברובע היהודי בירושלים ב-28 במאי 1948, כשמחלקה של הלגיון הערבי נכנסה בערך בשעה חמש אחר הצוהריים לבצע את חוזה הכניעה. הוא נפצע בקרבות, ולאחר שהלוחמים הבריאים פונו מהרובע לקישלה, ותושבי הרובע גורשו בידי חיילי הלגיון לאיזור שער ציון להתכונן למסירתם לפלמ"ח, נותר אהרון שנפצע בקרב עם שאר הפצועים בשכונת 'בתי מחסה', "במבנה ארוך המקביל לחומה, שחדריו והאכסדרה שלו שימשו בית חולים".

בתי הרובע היהודי עולים באש

כשהזיכרונות עוד היו טריים בראשו, ישב אהרון וכתב את שזכר בצורה מוחשית כל כך, מהלילה הראשון בשבי בתוך העיר העתיקה: "קרני השמש האחרונות הלכו ודהו על גגות הרעפים האדומים. הכתלים, האפורים מרוב ימים, הלכו ונתכסו אפלולית. העמודים התומכים בקשתות האבן הטילו צלליהם על האכסדרה הארוכה של 'בתי מחסה' בירושלים העתיקה, ובצללי קימוריה, היורדים ומתמזגים עם הקירות, היינו שכובים על מזרנים נטושים מימין ומשמאל, עשרות פצועים".

כשפתח את עיניו והביט החוצה, הוא נזכר כיצד הדבר הראשון שראה הייתה הביזה שהתרחשה בבתי היהודים ברחוב, וכיצד דרשו משוביהם לעשות משהו בנידון, מה שהוביל לרגע שבו הבין באמת שנפלה ירושלים: "תחילה מחינו בפני שומרינו וביקשנו שיסלקו את ההמונים. לנוכח אדישותם הבנו כי עלינו להסתגל למחשבה שהבתים אינם עוד ברשותנו, ומה שהבוזזים עושים אינו עוד מעניינו".

שער החוברת 'חטא חטאה ירושלים', בכתיבת ועריכת אהרון לירון

לאחר מכן נפל השקט בין כולם, ואיפשר לקולות היריות והפגזים מהלחימה להתגנב אל החדר. אך נראה שמלבדם היו כולם אדישים. אהרון נזכר בשומר שהשעין את הרובה שלו על הדלת ונראה שנמנם. את האחיות במדים הלבנים המכובסים שנכנסו ויצאו מהחדרים בחופשיות כדי לטפל בפצועים. "אחת מהן פסעה אט אט בין הגופות הסרוחות ותלתה עששית על מסמר בקיר האכסדרה".

הם החלו להשלים עם המצב כפי שהוא היה, ואף החלו לנמנם מעט, אבל אז נכנס אל האכסדרה קול שונה מהבחוץ. לא הפגזות, אלא קריאות, צהלות – שנדמה שהתקרבו. בתחילה נבהלו השבויים: "הם נשמעו כאילו מתוך הזיה, המיה, והם הלכו הלוך והתבהר, הלוך והתחזק. הנה נשמעו תרועות צהלה ברורות, מונוטונויות, בני הכפרים שבסביבה העפילו לעבר העיר העתיקה למשמע הבשורה על כיבוש הרובע היהודי". קצין הלגיון ירה פעמיים והניס את הקהל, ובדיוק כשאהרון חשב שהם בטוחים מסכנה – הוא הבחין באור אדמדם שמתחזק בחוץ.

סיכת 'לוחם העיר העתיקה' של אהרון

 

"בית בוער! עוד בית הוצת ועוד בית! הם הציתו את הרובע. הסתכלנו באור המהבהב על הקירות ושתקנו. בלי משים הרהרתי: אבא ואימי עומדים בוודאי על מרפסת דירתנו ברחוב יפו שבירושלים החדשה, צופים בלהבות וחרדים לגורלי. מי יודע במה הם מהרהרים?"

תוך כדי שצפה באור הלהבות רוקד על הקיר, והרהוריו לקחוהו לחיק משפחתו, נכנסו לפתע לחדר הרופאים וכמה חיילים, והביאו איתם את הרב מרדכי וינגרטן ושתי בנותיו. הם עדכנו על מאמצי פינוי היהודים מהרובע, על ההתקפות והיריות, וסיפרו שהאש משתוללת בכל הרובע היהודי. עד סוף הלילה הם יאלצו לפנות גם את השבויים מהרובע.

כל מי שיכול היה להזיז את ידיו ורגליו התגייס לפקודת ביתו של הרב יהודית: "כל מי שיש לו יד או רגל לעזור, יבוא ויעזור!". משימתם הייתה ברורה; בימי הקרבות חסמו את שער הברזל הגדול של 'בתי מחסה' בקירות אבנים, ואם לא יפנו את האבנים לא תהיה להם דרך להתפנות בשלום מהרובע. אהרון מספר כיצד התבצעה המשימה:

אהרון והשבויים במחנה המעצר בירדן, ממתינים לשחרור

 

"לאור עששית נשאנו אבן אבן, אבל לא היה בנו כוח רב. והלגיונרים הערבים הצטרפו גם הם למלאכה. עבדנו ביחד". אך לפתע נשמעו מהלומות על שער הברזל, קללות ואיומי יריות שהומטרו על החבורה. המון זועם בחוץ דרש לידיו את היהודים, אך קצין הלגיון שבמקום רדף אותם דרך סמטה צדדית וירה לכיוונם עד שהצליח להניסם, בפעם השנייה: "ציפינו בחרדה. חיילי הלגיון לבדם עסקו בסילוק מחסום האבן".

את מראות החורבן שראה אהרון בזמן שהובלו השבויים בשלשות אל מחוץ ל'בתי מחסה', לא יכול היה לשכוח: "הרובע היהודי היה מואר כולו באודם להבות האש שכילו את תכולת בתיו… המראה כאילו נלקח מ'מגילת האש' של ביאליק. 'כל הלילה רתחו ימי להבה והשתרבבו לשונות האש מעל הר הבית'. הסתכלנו בכול, כואבים למראה החורבן, משתדלים לחרוט בזכרוננו מראה כל בית, כל עמדה וכל פינה".

"לילה ראשון של שבי", הטקסט של אהרון לירון

מהרובע נלקח אהרון הפצוע לבית הספר הארמני. ביום ראשון בבוקר הוצא דרך שער האריות עם שבויים נוספים, והועלה על שיירת משאיות שלקחה את השבויים לרבת-עמון ומשם למחנה מעצר בירדן. הוא מתאר בעצב רב את הפעם האחרונה שבה ראה את ירושלים מהר הזיתים, בדרך לירדן: "היה זה ביום השלישי לאחר כניעתנו, ומהר הזיתים נראו בתי הכנסת ברובע, שהיו בהם ספרים מהרצפה עד התקרה, עולים בלהבות. זימרתי בלבי את שירו של אביגדור המאירי 'מעל פסגת הר הצופים, אשתחווה לך אפיים, מעל פסגת הר הצופים, שלום לך ירושלים'".

אהרון לירון שהה בשבי שבעבר הירדן תשעה חודשים ושבוע. הוא שוחרר בשיירת הפדויים האחרונה בתאריך 3 במרץ 1949. לאחר שחרורו עסק בחינוך, חקר את הנצרות, וכתב ספרים רבים גם על חקר הנצרות וגם על העיר העתיקה בירושלים במהלך המצור. הוא הלך לעולמו בשנת 2010. לאחר שיצרנו קשר עם אלמנתו שרה ובתו ירדנה – שלחה לנו שרה לתרומה את ספרי זיכרונותיו, בעוד שירדנה סייעה לנו במציאת התמונות הנדירות של הסיכה ושל אביה מהשבי.

 

כתבות נוספות

יומן אישי מירושלים הנצורה

"מעטים נלחמו בחירוף נפש, אחרים התחבאו" – פרוטוקול ועדת החקירה לכניעת העיר העתיקה בירושלים נחשף

"הטנקים של איתן ייכנסו משמאל": כך נשמעו רגעי הפריצה לעיר העתיקה

ירושלים במלחמה: המפה החשאית של צה"ל מתש"ח

מסעה של מחברת השירים הקטנה אל הספרייה הלאומית

חייל חוזר מלבנון ואיתו מחברת שחורה עם מילות שירים בעברית. איך הגיעה המחברת דווקא לצידון, וכיצד התגלגלה משם אל הספרייה הלאומית?

1

רבקה וחיים גרבובסקי, מתוך הספר "שלושה ימים בסיוון"

רבקה פיינשטיין נולדה בראש פינה. בת לאחת ממשפחות המייסדים של המושבה הגלילית. גם כשבגרה ונישאה, נשארה רבקה בגליל – והקימה משק במשמר הירדן. רבקה מעולם לא סיפרה על כך לבני משפחתה, אך אנו נרשה לעצמנו לדמיין כיצד בכל מסעותיה ליוותה אותה מחברת שחורה, השמורה היום בארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית.

מה היה באותה מחברת שחורה ומרופטת? שירים. מילותיהם של שירים שאהבה או שירים שנהגו לשיר חלוצי העלייה השנייה בגליל בתחילת המאה העשרים. חמישים ושישה שירים כאלו כתובים בכתב ידה של רבקה. בין השירים אפשר למצוא לא מעט משיריו של ביאליק וכמה מלהיטי התקופה כדוגמת "שאו ציונה נס ודגל" ו"חושו אחים חושו".

 

1
שער חוברת השירים של רבקה גרבובסקי. בגדול מופיע שם נעוריה ושם המושבה ראש פינה. בחותמת למטה נכתב "זאכי משה לוי – צידון".

 

בסדר, תגידו, נחמד מאוד. שירון בכתב יד שנותן לנו הצצה למוזיקה הפופולרית של מושבות הגליל באותה תקופה. מרגש, אבל מה לנו ולמחברת שהיא עניינם של מוזיקולוגים או סתם חובבי נוסטלגיה? ובכן, בכך לא תם סיפורה המופלא של המַּחְבֶּרֶת ולא סיפורה המופלא של המְּחַבֶּרֶת.

אולי נתחיל בהתחלה, ברבקה – שכפי שהזכרנו נולדה בראש פינה למשפחת פיינשטיין בשנת 1898. בזיכרונותיה סיפרה על אביה שהיה יהודי, יליד לטביה, שנחטף לשירות בצבא הצאר. הוא הצליח לערוק בזמן מלחמת קרים ועשה את דרכו לטריפולי, בלבנון, שם נשא לאישה אחת מבנות הקהילה היהודית שבמקום והתיישב בביירות. יחד הם עלו לארץ ישראל והיו מראשוני המושבה החדשה שהוקמה סמוך לצפת – ראש פינה. כשבגרה נישאה רבקה לחיים גרבובסקי, גם הוא מבניה של ראש פינה, שאביו היה אחד השומרים האגדיים של המושבה. משק המשפחה במושבה היה צר מלהכיל את המשפחה כולה, והזוג העתיק את מגוריו למשמר הירדן, מושבה קטנה באצבע הגליל.

1
חיים ורבקה גרבובסקי עם בנם כרמי ובחברת נוטרים בתקופת המרד הערבי. מתוך הספר "שלושה ימים בסיוון"

 

החיים במושבת הסְפר הקטנה, שלצד קשיי ההתיישבות האובייקטיביים סבלה גם ממצב ביטחוני עגום במיוחד, לא היו קלים. אך משפחת גרבובסקי התערתה במקום וחיה את חייה באושר. אך ימי האושר נקטעו באבחה אחת. במהלך המרד הערבי, בקיץ 1938, ירד אב המשפחה חיים גרבובסקי עם בנו הבכור מנחם לשאוב מים ממימי נהר הירדן. קבוצת ערבים ששכבה במארב פתחה באש על עגלתם והשניים נהרגו. כמה חודשים לאחר הירצחם ילדה רבקה בן, שנקרא על שמם: חיים־מנחם.

הביוגרפיה הקשה לא תמה כאן. המושבה משמר הירדן היא הנקודה היחידה בארץ שהוחרבה בזמן מלחמת העצמאות ולא הוקמה מחדש על ידי תושביה. סיפורה של רבקה גרבובסקי שזור גם בנקודת הציון הקשה הזאת בתולדות המושבה. בנה הצעיר, כרמי גרבובסקי, נפל במהלך קרבות ההגנה על המושבה נגד הסורים, ואילו רבקה, שסירבה להתפנות מהמושבה עם שאר הנשים והילדים, נפלה בעצמה בשבי הסורי ושהתה בו עד אמצע 1949. בשובה, רצתה לחזור אל המשק במשמר הירדן, אך ממשלת ישראל החליטה שלא להשיב את האדמות לידי בעליהן מלפני המלחמה, וליישב שם קבוצה אחרת. רבקה גרבובסקי גרה עד סוף ימיה סמוך לבתה ולחתנה בנתניה.

 

1
קטע מטור שבו סיפרה רבקה גרבובסקי על חוויותיה בשבי הסורי. מתוך "הבוקר", 2 ביוני 1949. הכתבה המלאה בקישור.

 

ועכשיו, מה עם מחברת השירים הנזכרת? למחברת השירים היה מסע משלה, והוא לא פחות מופלא. בתחילת 1983 נערך ערב שירה בציבור בקריית שמונה. אל הבמה עלה חייל ששב מקרבות מלחמת לבנון (הראשונה), נופף במחברת שחורה ומקומטת ושאל: "מי מכיר את רבקה פיינשטיין מראש פינה?". איך הגיעה המחברת לידיו של אותו חייל?

במהלך הלחימה בלבנון נכנסו חיילי צה"ל לעיר החוף צידון. שם, בבית הכנסת של העיר, הכניס אחד החיילים את ידו לארגז שמצא במקום ושלף משם את המחברת. בשערה התנוסס הכיתוב העברי "שייך לרבקה פיינשטיין, ראש פינה". משם החזירו אותה החיילים והיא עשתה את דרכה לידיה של צפורה אדלר, בתה של רבקה. רבקה עצמה כבר לא הייתה בין החיים, וכאמור – מעולם לא סיפרה לבני משפחתה על קיומה של המחברת.

 

1
שיר המים של רבי שלמה אבן גבירול, צילום מתוך מחברתה של רבקה גרבובסקי

 

1
"הכניסיני תחת כנפך" של ביאליק, צילום מתוך מחברתה של רבקה גרבובסקי

 

ואיך הגיעה אותה מחברת לצידון? בהקלטה ששמורה גם היא בארכיון הצליל הלאומי, מספר אביב קלר – גם הוא מבני ראש פינה – על הנסיבות האפשריות לכך. קלר סיפר על החיים בגליל בתקופת השלטון העת'מאני ותחילת המנדט הבריטי. באותה התקופה הגבולות בין הגליל לדרום לבנון לא היו נוקשים במידה שאנו מכירים היום. ככל הנראה, ביקרו תושבי ראש פינה בצידון – שבה הייתה קהילה יהודית גדולה – פעמים רבות, וגם להפך. קלר סיפר־שיער שבאחד מביקוריה של רבקה גרבובסקי בצידון, ביקשו ממנה נערי הקהילה היהודית המקומיים להשאיר את המחברת אצלם, כדי שיוכלו ללמוד ממנה את השירים האהובים. כך התגלגלה המחברת לארגז נשכח בבית הכנסת הנטוש.

 

1
"התקווה" מאת נפתלי הרץ אימבר. במחברתה של גרבובסקי מופיע הטקסט המלא ולא רק הבית הראשון שהפך להמנון מדינת ישראל

 

את גרסתה של רבקה גרבובסקי לאירועים כבר לא נוכל לשמוע, ואת הסיפור האמיתי לא נדע בוודאות לעולם. מה שכן אפשר לעשות, זה להאזין בקישור הזה לחלק מהשירים המופיעים במחברת השחורה של רבקה גרבובסקי, שירי החלוצים של העליות השנייה והשלישית, בביצועה של בתה, צפורה אדלר, ובאדיבות ארכיון הצליל הלאומי של הספרייה הלאומית – שבו שמור עותק מצולם של החוברת יקרת הערך, שנמצאת ודאי עד היום בידי משפחתה של רבקה.

בהכנת הכתבה סייעה רותי פריד ועל כך אנו מודים לה מאוד.

עדכון: זמן קצר לאחר פרסום הכתבה, פנה אלינו חיים שני והזדהה בתור החייל שמצא את המחברת בלבנון, והביא אותה לקרית שמונה. חיים תיאר את התגלית מנקודת מבטו:

"בצבא הייתי חובש קרבי. במלחמת שלום הגליל שירתתי במילואים, וסופחתי כחובש ליחידת סלקי פצצות של חיל אוויר. זה תפקיד ברמת האוגדה, יש קצין, שני מש"קים, נהג וחובש. זה היה כבר כמה חודשים אחרי שהחלה המלחמה. היינו שם בימים האחרונים לפני שצה"ל פינה את נמל התעופה של ביירות. מומחיותה של היחידה שסופחתי אליה הייתה בנטרול פצצות של רבע טון ומעלה, בדרך כלל נפלים, או מערומי נשק שהתגלו.

יום אחד קיבלנו קריאה, שליד החומה של העיר העתיקה של צידון נפלה פצצה שיש צורך לנטרל אותה, בתוך חצר בית ספר. הקצין של היחידה היה דרוזי והוא זה שאמר לי שיש ליד בית כנסת. אמרתי לו, "וואלה בוא ניכנס". בית הכנסת היה סגור, ואמרו לנו שנשארה במקום משפחה יהודית אחת, משפחת לוי, ולבן שלה יש מפתח לבית הכנסת. הם אחראים על אחזקת המקום.

הבן פתח לנו את בית הכנסת, נכנסנו, זה היה כמובן רגע מאוד מרגש. שם נתקלתי לראשונה בתופעה שמקום התפילה ומקומו של החזן נמוך מהספסלים של המתפללים.

הבן הוביל אותנו לארגז שהיו בו כל מיני ספרים. ספרי קודש, חוברות, וקצת ספרים ללימוד עברית.

בין לבין ראיתי מחברת שחורה, כתובה בעט נובע, וכתוב עליה "רבקה פיינשטין ראש פינה". במחברת היו שירים מפורסמים מאותה תקופה. ככה גיליתי שלהמנון שלנו, "התקווה", יש בעצם תשעה בתים. אמרתי שאני גר ליד ראש פינה, ואני יכול לקחת את זה ולנסות לאתר את הכותבת, או את משפחתה. הבחור שם מבית הכנסת אמר שאין בעיה. הקצין הסב מבטו ואמר "לא ראיתי לא שמעתי". תחבתי את זה לתוך האפוד וזהו. יצאתי, הסתיים שירות המילואים.

באותה תקופה באצבע הגליל היו "חגיגות זמר". כל חודש ביישוב אחר היו חגיגות זמר. אני השתתפתי בחגיגה כזאת, הייתי שותף בהפקה. ניגשתי למנחה, הראיתי לו את המחברת ואמרתי לו בוא נעלה לבמה, אולי נמצא את הבעלים. שם סיפרתי את הסיפור וקמה מישהי בקהל ואמרה "אני מיסוד המעלה ואני קרובת משפחה". כמו אידיוט פשוט נתתי לה את המחברת.

עברו כמה שבועות והתקשר אליי חבר ואמר לי: "תפתח עיתון מעריב מחפשים אותך". הייתה שם כתבה של אהרן אבן חן שהיה אז כתב של מעריב, והוא עצמו גם איש ראש פינה. הוא היה קרוב של רבקה פיינשטין – אבן חן זה שמו המעוברת. והוא כתב שם שהמחברת הגיעה לבתה של רבקה, ציפורה אדלר, והיא מחפשת את החייל שמצא את המחברת. התקשרתי אליה, והיא סיפרה שלא ידעה על המחברת הזאת. היא התרגשה מאוד מהשירים שאמה שרה לה כשהייתה ילדה.

היא סיפרה אז שהיה להם דוד נהג דיליז'אנס בקו ראש פינה-ביירות, והעלתה את הסברה שאולי הוא, באחת מנסיעותיו, לקח את המחברת איתו. אבל מאז עדיין לא יודעים איך בדיוק המחברת הגיעה לשם".

חיים שני עסק עשרות שנים בחינוך, והיה אף מפקח של משרד החינוך. הוא עדיין תושב קרית שמונה. אנו מודים לו על המידע שמסר.

לקריאה נוספת:

"ראש פינה – זכרונות רבקה גרבובסקי", עריכה: מלכה ארגוב, הוצאת ספרים "אח", תש"ס

"שלושה ימים בסיון – סיפורה של איכרה ממשמר הירדן", כינס וערך: אהרן אבן-חן, דפוס שמגר, 1987.

 

כתבות נוספות

החתונה הראשונה של הרפתנית הראשונה

השביל הזה מתחיל כאן: הסיפור מאחורי שיר המסע של אהוד בנאי

פריט נדיר חושף: כך נראה בית המקדש

אספו כוח ובריאות בלבנון: בואו לחופשה בפרברי ביירות

 

מכתבים נדירים בג'והורי ממלחמת העולם השנייה

השלטון הסובייטי רצה לנתק את היהודים ההרריים מכל סממן דתי, אך הם שמרו על זהותם בסתר, וחלקם אף המשיכו לכתוב בכתב רש"י בזמן המלחמה

לוחמים יהודים הררים

אימי,

נראה שלגמרי שכחתם ממני, למה הינכם לא כותבים? הרי לא קשה למצוא מישהו שיכתוב כמה מילים. בסופו של דבר חנוכו יודע לכתוב בשפתינו. למה לא לכתוב? נכון שאומרים שאנשים לא רואים מלבד אפם כלום, כי אם היתם רואים, הלב היה מכריח אתכם לכתוב לי. עכשיו יש כאן קרבות קשים, קשה לתאר. אך למרות הכל אנו נביס את האויב ולא משנה כמה זה יעלה לנו.

(מכתב ששלח מהחזית אוספוב שמאי למשפחתו. אוספוב נפצע ונפל בשנת 1944)

ב-22 ביוני 1941 החלה המלחמה בין גרמניה הנאצית לבין בריה"מ. בשורות הצבא האדום לחמו כ-500,000 חיילים יהודים. עבורם, הניצחון במלחמה על הנאצים היה הכרח קיומי נוכח סכנת ההשמדה שריחפה מעל העם היהודי. הלוחמים הגיעו מכל מדינות בריה"מ ובהם גם ממדינות הקווקז. על המוטיבציה להילחם באויב הגרמני בקרב הקהילות הקטנות של יהודי צפון הקווקז ומזרחו, "היהודים ההרריים", יש עדויות רבות העולות על פני השטח. עם פרוץ המערכה הצבאית, חיילים יהודים הררים רבים פנו במכתבים מן החזית לבני קהילותיהם ועודדו אותם להתנדב לצבא. בעוד שרוב צעירי העדה לחמו בצבא האדום – הצטרפו המבוגרים לפלוגות המקומיות על מנת להילחם בכנופיות הפרו-גרמניות שהוקמו בקווקז. גם הנשים השתלבו במאמץ המלחמתי, הן בתפקידים צבאיים והן בעבודות הביצורים שכללו חפירות תעלות אנטי-טנקיות.

השמועות על הנעשה ליהודים באירופה התגברו עם הגעתם של פליטים יהודים לשטחי הקווקז. יהודים אירופיים רבים נקלטו בבתיהם של היהודים ההררים, והוקם ארגון בדאגסטן הנועד לסייע לפליטים. הפלישה הנאצית לקווקז ביולי 1942 הגבירה את החששות. בניגוד לאוכלוסייה הסובבת לה, הייתה אפשרות לחדש את חייה הלאומיים והדתיים בחסות השלטון הנאצי. עבור קהילות היהודים בקווקז, בהכרעת המערכה הצבאית הייתה תלויה התקווה לשרוד.

באותה העת נשלחו מכתבים רבים מהלוחמים בחזית למשפחותיהם, ובהם התגלו גם מכתבים נדירים שנכתבו בכתב רש"י בשפה הג'והורית, שפתם היהודית של היהודים ההרריים. בתוכן המכתבים דרישות שלום לכל בני המשפחה ולכל הקרובים, הבעת מילות חיבה ואהבה להורים, אחים וילדים, וברכות חג שמח לקראת החגים והמועדים המתקרבים.

שלום מנתן לאבי, לאימי,
יוריב יקירי, לדניל ובתיה, ליפה אחותי, לאלטי אחותי, למשפחתו של חנום
לכל יקירתי ואהובי, אני בריא ושלם, תהיו גם אתם בריאים ושלמים, אמי האהובה, אבי האהוב, תכתבו לי מה שלמוכם ומה שלום גרשום, סעדיה, אלחס, אברהם ורמבם
שלחתי לכם מכתב אך לא קיבלתי כל תשובה, למה אתם לא עונים לי? ברגע שהמכתב יגיע, תכתבו לי על בריאותכם ושלומכם.

 

מכתבים מנתן שלומוב למשפחתו בשנת 1944, נתן נפצע ומת מפצעיו בשנת 1945

 

מכתב מהרב דוידוב אוניאל שהוכרז כנעדר בשנת 1943

 

מכתב מאוסיפוב שמאי למשפחתו. אוספוב נפצע ונפל בשנת 1944

 

ייחודם של המכתבים הוא בכתב העברי שבאותה העת כבר הוצא משימוש בידי גורמי השלטון הסובייטי. המפלגה הקומוניסטית, שרדפה את נציגי הדת ואת התנועה הציונית, פעלה באמצעים שונים לנתק את היהודים ההררים מהסממנים הדתיים. שפתם שנכתבה במקור בכתב עברי הועברה כבר בסוף שנות העשרים לאלפבית לטיני, ומאוחר יותר לאלפבית קירילי.

העובדה שבשנות הארבעים חלק מהיהודים ההרריים עדיין השתמשו בכתב העברי מעידה על דבקותם במסורת. ממכתבים אלה משתקפת המציאות שבה הייתה שרויה קהילה יהודית זו כחלק מכל יהדות בריה"מ. לצד גבורת הלחימה נגד האויב הנאצי, הם היו צריכים להוכיח גם גבורה רוחנית, לשמור על זהותם ותרבותם ממי שניסה לדכאה מבית.

 

תודתי נתונה לאירינה מיכאלובה, חוקרת היהודים ההררים במלחמת העולם השנייה, ולמוזיאון היהודים ההררים בגובה, אזרביג'ן על החומרים והמידע.