האישה הראשונה שחתמה על מגילת העצמאות

רחל כהן-כגן הייתה מהפעילות הבולטות למען קידום נשים בישראל הצעירה. כך היא הגיעה לחתום על מגילת העצמאות

1

רחל כהן-כגן במעמד הכרזת המדינה. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

בזמן האחרון מדברים בישראל כל הזמן על בחירות, אך רק מדי פעם עולה לכותרות נושא משמעותי בפני עצמו: ייצוג נשים. בבוקר התוצאות עוד בוחנים המשדרים מה יהיה מספר הנשים בכנסת החדשה על פי התוצאות הצפויות, אך הנושא נדחק לשוליים חיש מהר.

מתברר שעניין הייצוג הנשי העסיק את נבחרי הציבור של ישראל – ובעיקר את נבחרות הציבור – עוד מימיה הראשונים של המדינה. מי שבלטה בפעילותה בנושא הייתה רחל כהן-כגן, מנושאות הלפיד של הפמיניזם הישראלי; לאורך שנות כהונתה בכנסת, היא נאבקה רבות למען שוויון לנשים ושמירה על זכויותיהן.

1
רחל כהן-כגן

איך הגיעה כהן-כגן לדוכן הכנסת – העמדה שאפשרה לה לפעול למען זכויותיהן של נשים? נסקור זאת בקצרה; כהן-כגן נולדה בעיר אודסה בשנת 1888 למשפחת לוברסקי. כשבגרה למדה באוניברסיטת אודסה מתמטיקה, ולאחר מכן נישאה לד"ר נח כהן, רופא מטשקנט. ב-1919 עלו לארץ באוניה המפורסמת "רוסלן", שציינה את תחילת העלייה השלישית. בארץ הצטרפה לויצ"ו ופעלה במסגרת הארגון, עד שב-1946 נבחרה להיות יושבת ראשו, לאחר מותה של הנרייטה סאלד.

1
כרזת בחירות של מפלגת ויצ"ו לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

כנציגת ויצ"ו, הייתה חברת הוועד הלאומי ושם ניהלה את המחלקה הסוציאלית. כשהוקמה מועצת העם, הייתה רחל כהן-כגן נציגת ארגון ויצ"ו גם שם. כחברת מועצת העם היא הייתה לאחת מ-37 החותמים על מגילת העצמאות, ואחת משתי הנשים היחידות שחתומות עליה. שמות החותמים על המגילה מסודרים לפי סדר האלף-בית, ומאחר שהאות כ' נמצאת לפני האות מ', אפשר לכנות את כהן-כגן האישה הראשונה שחתמה על מגילת העצמאות, לפני עמיתתה גולדה מאיר (מאירסון). כהן-כגן תיארה את הרגשתה בעת המאורע ההיסטורי: "ברגעים בהם חש האדם שחלום הופך למציאות והשמחה ממלאה את ליבו, הוא מסוגל לרחף מעל גגות. ועד היום קשה לי לתת ביטוי במילים לרגשותי באותו יום. שפתי, ואולי שפת אנוש בכללה, דלה מדי. דומני שרק במוסיקה ובאמנות אפשר לתת לכך ביטוי נאות".

1
רחל כהן-כגן חותמת על מגילת העצמאות. מימין: משה שרת. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, הספרייה הלאומית

לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, או למעשה ל"אסיפה המכוננת" כפי שנקראה אז, ארגון ויצ"ו הצטרף לתנועת "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות" על מנת לרוץ בבחירות כמפלגת נשים שברשימתה נשים בלבד. מאז ועד היום זוהי המפלגה היחידה שעשתה זאת. עוד לפני הבחירות, העלתה כהן-כגן את סוגיית ייצוג הנשים בפרלמנט. כהן-כגן התראיינה לעיתון "הארץ" בדצמבר 1948 (שבועות מספר לפני הבחירות שנערכו בינואר), ריאיון שנדחק למדור הנשים של העיתון "לאשה ולבית". הריאיון קיבל את הכותרת: "דרושות נשים במועצתנו המכוננת", ובו אמרה כהן-כגן: "ובאמת, להיות אישה יחידה בפרלמנט לא נעים, ויתר מכן: קשה!…עצם העובדה יש עימה קשיים. ממש כשם שקשה היה מצבו של גבר אילו היה יחיד בפרלמנט של נשים".

1
כרזת בחירות של מפלגת ויצ"ו לקראת הבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

כהן-כגן ראתה בייצוג הנשים בפרלמנט מרכיב הכרחי ונחוץ בניהול המדינה, משום שלדעתה לנשים נקודת מבט ייחודית: "…חשוב וחיוני הוא שנקודת הראות הנשית תבוא לידי ביטוי חזק יותר. כשם שבמשק הבית הפרטי משתלבות נקודות הראות של הגבר והאישה והכל מתנהל מתוך מיזוג והשלמת שתי הגישות לטובת ההרמוניה הכללית, כן גם במשק הממלכתי. שכך תבוא לכלל ביטוי ומימוש נקודת הראות של האישה בכל העניינים הכלליים, ובעיקר באותם העניינים שבהם חיונית השתתפותה של האישה, כיוון שהיא היא העומדת על הדברים מבחינת הצרכים בחיי היום-יום". כהן-כגן סברה שיש נושאים מסוימים בהם עמדתן של נשים משמעותית יותר: "כאן בעיקר חשובות שאלות הסעד, הביטוח הסוציאלי לילדים ולזקנים ובעית החינוך בכללותה. אין לי כל ספק שבהשפעת השתתפותה של האישה בחיי המדינה, הייתה נועדת דאגה הרבה יותר גדולה לכל הנכשלים והחלשים במדינתנו, היחס אל בעיותיהם היה אנושי יותר ובלי ספק היו משביחים את מצבם".

1
קטע מתוך הריאיון של רחל כהן-כגן בעיתון "הארץ", 21 בדצמבר 1948. לריאיון המלא לחצו כאן.

ויצ"ו זכתה אכן במנדט אחד – ורחל כהן-כגן נכנסה לכנסת הראשונה. במהלך כהונתה היא הציעה את "חוק המשפחה ושוויון האישה", ביקשה להיאבק באלימות נגד נשים, תמכה בשירות נשים בצה"ל ועסקה בנושאים נוספים לקידום מעמד האישה בישראל. ב-1951 התפזרה הכנסת וגם מפלגת ויצ"ו לא רצה שוב כמפלגה עצמאית בבחירות. רחל כהן-כגן עצמה רצה שוב לכנסת עשר שנים לאחר מכן, ונבחרה כחלק מהמפלגה הליברלית ב-1961, אז כיהנה כחברת כנסת עוד ארבע שנים.

תודה רבה לד"ר שרון גבע שסייעה רבות בהכנת כתבה זו. מידע נוסף על רחל כהן-כגן ועל פעילותן של נשים נוספות בימי ראשית מדינת ישראל אפשר למצוא בספרה "האשה מה אומרת?", הוצאת מאגנס, 2020

 

פרוזה | משמר ההר

"מזרח ירושלים רוחשת וגועשת, הוא אומר וניכר שהוא מרוצה מעצמו, מכישורי הניסוח שלו, מהידע שלו בתחום, מעמדתו הבכירה במשמר ההר." סיפור מאת יונית נעמן

שרון פידל, מתוך הסדרה "אנשים מהפייסבוק", מרקר, נייר צבעוני ונייר דבק על נייר, 30X17 ס"מ, 2014

.

משמר ההר

יונית נעמן

.

אמרו לה ללכת ימינה עד סוף המסדרון ובקצה היא תראה כבר, שם נמצא המשרד של הביטחון. שתחפש את עמית הקב"ט, הוא ידריך אותה ויגיד לה מה הלאה. תודה, היא ענתה בחיפזון ונפנתה לכיוון שאליו הצביעו. גל של הקלה וראיית טוב שטף אותה. הריאיון הזה עבר כמעט בלי מאמץ, אפילו לא שאלו אותה מה עשתה בצבא. שניות אחרי הזהרורים האלה כבר לגלגה על עצמה: "טוב, זה לא בדיוק שהתקבלת למכון ויצמן. עם כל הכבוד, כולה עבודת שמירה." המחשבה על המדים שתצטרך ללבוש החלה לדכדך אותה אבל אז נהדפה כבר לתוך החדר ההוא בקצה המסדרון. הדלת הייתה פתוחה למחצה ובחור אחד גבוה, שעון על שולחן עבודה, דיבר בטלפון בסימני קריאה. הוא החווה בידו הפנויה לעבר כיסא כתום והיא התיישבה עליו בהיסוס. "אז תגיד לו שאני אמרתי! כן, כי ככה אמרתי! נכון… לא על כל דבר צריך לשאול שאלות. ברור. אז תעדכן אותי." אחרי שסגר את הטלפון שאל: "ומי את?" היא ניסתה למלט חיוך. "אני…אה… נעמה… שלחו אותי מהמשרד. עברתי את הריאיון… בקשר ל… שמירה."

"נ־ע־מה" הוא הטעים, "נעים מאוד. אני עמית." היא חיכתה שיישען על קצה השולחן לפחות אבל הוא נותר עומד, מתנשא לאיזה גובה לא שגרתי, בעודה ישובה על הכתום הזה, צווארה נמתח לעומתו, סנטימטרים ספורים מדי מפרידים בינה לבין תלפיות הגוף שלו. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי באיזה שיעור, אולי באיזה מסדרון. כשהסתובב לענות לטלפון שצלצל שוב, הבחינה באקדח שנעוץ בחגורה שלו, מאחור. פתאום הרגישה כמה ניחר הגרון שלה. ניסתה לבלוע רוק. הוא מיהר לסיים את השיחה ואמר: "טוב, אז, נעמה. באיזו שנה את אומרת שאת?" בסימן שאלה השיבה לו "אל"ף?", חוששת שיגיד לה שמקבלים רק משנה גימ"ל או שידחה אותה מטעמים אחרים.

זה לא קרה. עוד באותו הערב תתייצב ל"עליית משמר" ברבע לשש. חסרים לו שומרים, והעבודה שלה נכנסה לתוקף במיידי, כמו שביקש עמית הקב"ט. הוא שיווה לדבריו לוויית חן של הצעה, אבל לשניהם היה ברור שאין לה אלא לקבל אותה, אם היא באמת רוצה לעבוד. למרות שהייתה צריכה לקרוא מאמר ב"מבוא לסוציולוגיה של החינוך" למחר ועוד לא סיימה לכתוב את החיבור השבועי לתרגול של "טקסט וקונטקסט", לא הייתה לה ברירה אלא לומר שבטח.

הם הלכו יחד למחסן לקחת מדים, ובדרך לשם היא נשאה תחינה כמוסה שיימצאו כאלה שיעלו עליה ונבוכה עד חורמה למחשבה שהוא ישאל אותה מעל המדפים "איזו מידה את?". כמה מטרים לפני שהגיעו זינקה עליהם פתאום גליה, זאת שלומדת איתה מבוא לסיפורת, שהגיעה מתל אביב, שגדלה בתל אביב, שגופה הדקיק ופניה הנאים המופזים עוררו בה קנאה נוקבת, מוריקה. גליה כרכה את עצמה על הגוף הגבוה של עמית והם פצחו בטקסי נאהבים, ורק כעבור כמה המיות ומצמוצים, פנתה אליה ואמרה "איזה קטע, את הולכת לעבוד אצל עמיתי?". זיכרון עמום של שניהם אחוזים זה בזה ניעור עתה בתוכה. ייתכן שהילך לצידה באחד ממופעי הראווה שלה בקמפוס האפרורי, שמלותיה ועדייה מנשבים מרוח תל אביב על הבירה העבשה. השניים עמדו והתלטפו עוד שעה ארוכה, הסתודדו בראשים סמוכים. עמית חדל לרגע, פתח עבורה את דלת המחסן, הסביר דבר־מה, והשאיר אותה שם לבדה, כדי שתדלה לה את מה שצריך. היא יצאה משם בראש שפוף, נושאת מדים תחת הזרוע. אחרי שהשלימה בשן ועין את השירות הצבאי לא האמינה שתצטרך אי פעם להעלות שוב על גופה תלבושת אחידה, שהזמין במיוחד ארגון גדול ונתפרה בגדה. "חכי לי," אמרה גליה. היא לפתה אותו עוד רגע ארוך ואז, כולה נגוהות, הרימה אותה ממורדות מבטה, "בואי! את באה לסופּר?"

הן הלכו יחד וכל הדרך תינתה גליה את אושרה באוזני נעמה. כמה נפלא הוא וכמה חכם ואיך שהיא לא מצליחה להתרכז בלימודים מרוב ערגונות. מזל שהוא גם צריך ללמוד וגם עובד ביחידת הביטחון ויש לו אפילו שאיפות פוליטיות. מזל שאבא שלה הבטיח לה אוטו, אם תסיים בהצטיינות. והיא תסיים. בין המדפים של הסופר היא מתוודה על הפרעת אכילה, מחכה שגם נעמה תגיד משהו, נו, כי רואים עליה. אבל נעמה שותקת וגליה מספרת שכל אתמול אכלה רק צנצנת שלמה של חמאת בוטנים, אבל אז יבואו ימים שלמים של אהבה וירקות ואיכשהו זה מתאזן. כשסגרה אחריה את הדלת של חדר המעונות, מנסה לחלץ מהעצמות את המר העיקש שאחז בה, להתנער מתחושת אי־הצדק שלפתה אותה, "את הולכת לעבוד אצל עמיתי?", עיוותה את פרצופה להד קולה הפעמוני המצהל. "לעבוד אצל עמיתי," שבה וחזרה על שלוש המילים המעיבות לעצמה. אחר כך התנפלה על הקניות שעשתה, אכלה כאילו חייה תלויים בזה עד אחרי שניעור הקבס. שתתה גלון של מים מהברז והלכה למקלחות. אלוהים מרחם לפעמים, ציינה לעצמה כשמצאה את עצמה לבד בחדר הרחצה הטחוב, נזכרת כמה היה מוזר בהתחלה בלי וילונות מפרידים בין התאים לאזור הכיורים והמראה הגדולה המרובבת, ואיך הוותיקות אמרו לה שלמי שעשתה צבא זה לא קשה. היא בחרה בתא המרוחק מהכניסה, חושבת על ההרגל ועל כוחו הטוב, המשכך. מים חמימים השיבו בה איזו חיות ולרגע שכחה את הקדרות של צרות העין שמשבשת הכול, שמאפילה על כל בהיר. כשתצא מבניין חמש של המעונות, לבושה במדי השפל החדשים שלה, היא תקווה לא להיתקל באף אחד שמכיר אותה. היא ידעה שתימק אם תיראה בכחול הכהה הזה עם הכיתוב הצהוב הדהוי של חברת האבטחה.

מאז שעזבה את בית ההורים והיגרה לירושלים, חיפשה דרכים להתפרנס. הכי רצתה לעבוד בספרייה עם עגלות ספרים, אבל שתי המשרות הפנויות אוישו עוד לפני שהספיקה והמנהלת האנגלוסקסית שמרה לעצמה את הפרטים, למקרה שיזדקקו לה בעתיד. היא התקבלה לפרויקט חונכות עם ילדי אסירים ושידכו לה נערה שהייתה בתו של אסיר מפורסם, רוויית חונכים ויגעת יזמויות טיפוליות וימי כיף עם ילדים אחרים שאיתרע מזלם. באוטובוסים, הלוך וחזור מהשכונה המדכאת שבה גרה עם אמהּ שנישאה מחדש ואחיה הקטנים, נגדש ראשה בהרהורים כבדים על אופי וגורל. היא חשבה על הילדה המעונה והתמה הזו, ותהתה מה היה חלקה אילו נולדה בצד אחר של העיר. מחנה הפליטים שועפאט ניבט מחלונות האוטובוס וירושלים תקעה אצבע משולשת אל מול הרהורי המהפכה שלה. אחת לכמה דקות התנערה והמשיכה לסקור את הדפים ממאגר העבודות של אגודת הסטודנטים. עוד רגע הסכמי אוסלו יקרסו והאדמה תרעד והאוטובוסים שהיא נוסעת בהם יתחילו לבעור על יושביהם. בינתיים כבר פוטרה ללא הסברים מעבודת ניקיון אצל זוג דוקטורנטים בגבעה הצרפתית. מה חשבה לעצמה? תמיד שנאה לנקות והפגינה אך כישרון דל ביותר בתחום. גם מלצרות לא הלמה את גולמניותה, וכדי שיזמינו אותה לשמרטף, צריכים להכיר אותה כאן. והלא היא זרה.

היא חצתה בזריזות את המתחם והגיעה לפני הזמן לעליית המשמר. ישבה על החומה לחכות, וראתה איך תוך זמן קצר נקבצים ובאים כל שאר החלכאים, כולם נראו לה קהויים, רובם גברים מלבדה ועוד אישה אחת. הידיד שהמליץ לה על העבודה הזו עבד במשמרת צהריים, אולי יתראו בהחלפת משמרות. כשעמית מגיע בצעדים בטוחים, היא מבחינה בסימן מציצה חדש מחברבר את צווארו. מתי הספיקו? כל רגע פנוי, אמרה לה גליה קודם, מצחקת. הקב"ט מצוץ הצוואר נעמד מול פקודיו ומסביר את הנהלים. אסור לאכול, מותר לשבת רק אם עייפים, אבל רצוי לעמוד. אסור לקרוא, מותר להקשיב לרדיו, אבל לא באוזניות ולא בקולי קולות. אסור לעשן. תקפידו לשתות. אם צריכים ללכת לשירותים, קוראים בקשר שיבואו להחליף אתכם. קצין תורן מסתובב בשטח ועורך ביקורי פתע. ראו הוזהרתם. אחת לשעה יש לדווח בקשר שהכול תקין. בכל עמדה יש חוברת נהלים. לקראת סיום הוא מפרט על ההתראות החדשות שהתקבלו. מזרח ירושלים רוחשת וגועשת, הוא אומר וניכר שהוא מרוצה מעצמו, מכישורי הניסוח שלו, מהידע שלו בתחום, מעמדתו הבכירה במשמר ההר. חייליו הצייתנים יתפזרו בקרוב בעמדות והוא יוכל לשוב ולפקוד את חדרה של אהובתו, למצוץ ולהימצץ בה. מכשירי הקשר נמצאים בעמדות, הוא אומר ומפקיע אותה מהרהוריה, ואז שולף מהכיס האחורי במכנסיו דף מקופל ומקריא מתוכו את זיווגי השומרים. היא נדרכת.

השמירה הראשונה שלה עם אילן. בהתחלה הם שותקים הרבה. האפֵלה מתבססת ואז נזרעת כוכבים. הוא ככל הנראה לא דברן גדול. אבל אז נשמעים קולות בקשר ואילן מסביר כמה דברים. אחר כך שאלה אותו מה הוא לומד, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. כבר שנה שנייה בשמירה, זה נוח לו. הוא מעדיף משמרות לילה ואז ישן כמה שעות והולך ללמוד. בלילה שקט ואפשר לחשוב, עניין נדיר בימינו, הוא מחייך. יש לו חיוך זהיר והעיניים שלו מתרוצצות מסביבה, לא מתמקדות. יש גמישות במשמרות אז זה מתאים למערכת השעות, המשכורת לא הכי טובה, אבל גם לא הכי רעה שיש, יחסית לעבודת סטודנטים. "את תראי שזה משתלם, כי אין לך נסיעות, את באה ברגל מהמעונות. את במעונות, כן? איזה בניין? אה, חברה אחת שלי גרה בחמש. בקיצור, את גם חוסכת כסף וגם זמן." הזמן מזדחל. עוד שעה נוקפת ועוד שעה. פעם הוא מדווח בקשר, ופעם נותן לה, שתתנסה. העייפות משנקת את גרונה, מאיימת על העפעפיים, ככל שעובר הזמן היא מפסיקה לתהות אם יש או אין ביניהם מתח מהסוג ההוא. מחשבות נוגות נענות לה, היא חוששת שהדהוי צרוב בבשרה. בסוף המשמרת באים שומרי הלילה, והשניים צועדים בדממה למעונות. לילה טוב, לילה טוב. היא הולכת לחדר, השותפה שלה ערה. "איך היה?" היא שואלת. נעמה נתקפת פרץ דיבור, מכבירה מילים. השותפה מכבה את האור ונעמה הולכת שוב להתקלח, ואז נכנסת למיטה ולא נרדמת. לאורה של מנורת הקריאה תקרא עוד כמה עמודים בביוגרפיה המדכדכת של לאה גולדברג. מדי פעם הקול הפעמוני של גליה וקרקושה הצמידי צורם באוזניה. היא מתמסרת לחבלי העצב ונרדמת במחשבה על הגופים היפים שלהם באהבהביהם, וחולמת שהמדים נדבקים לה לעור.

עוברים כמה שבועות והיא כבר שגורת שמירה. הרבה פעמים יוצא לה לשמור עם החבר שהביא אותה לעבודה הזו. הם הכירו בערב שבו נרצח ראש הממשלה. הוא היה במשמרת, והיא נכנסה דרך השער שלו למעונות. שבר אותו, הסיפור הזה, אבל באותה מידה הרוצח עשה לו את זה והוא היה מתרגש מהתמונות שלו המחייכות בעיתונים. חומים ומסוכנים הוא חשק בהם, ובשעות השמירה שלהם נטוו אריגי נצח של כמיהה ותסכול. היא גם אוהבת לשמור עם יורי, הבלשן רחב האופקים, בעל השליטה המרהיבה בעברית, אף שרוב שנותיו עברו עליו במחוזות של הגאים אחרים. המשמרות המשותפות שלהם חולפות בקלילות, כי הוא נהנה להסביר ולה נחמד להקשיב. הסמסטר עומד להיגמר, והעבודות להגשה מצטברות. עמיתי סומך עליה ונותן לה עוד ועוד משמרות לילה, הן יותר משתלמות אבל גם יותר משבשות. היא שומרת בלילה וישנה ביום ולאט נושרת מהלימודים. במאמצים עליונים מגיעה לשיעורים החביבים עליה, על האחרים מדלגת. באחד הלילות הלכה עם אילן לשתות ואז שכבו בלי חמדה. הוא כבר גולל בפניה הסברים על בנות מינה. הוא בטוח שנשים מסוימות הן יותר, איך לומר, נועזות, חשקניות, מתגרות, נלהבות ללא גבול. היא נחרדה מהדברים שאמר וחשבה על גליה שכולה רטטים ואביונות, שמדברת על זה בתאווה, שמלקקת את האצבעות כשהיא אוכלת וגם נושכת את קצה העט בשפתיה התפוחות כאילו מבלי משים, בשעה שהיא גוהרת על ספרים בספרייה. היא מחתה על דרגת הבשר שהוא כופה עליה, אבל הוא התעקש שזה כמעט מדעי, שמשהו בחום השמש גורם לנשים מעדות מסוימות להיות יותר ליבידינליות וזה מוכח. אחרי הפעם ההיא הם עשו את זה עוד פעמים ספורות בלבד, בסופי משמרות, אולי כדי להשלים מדגם מייצג להפרכת התיאוריה שלו. השותף שלו עובד כמעט תמיד בלילות, אז אצלו בחדר, על מיטת יחיד. היא נכשלה פעם אחר פעם בניסיון להימנע משיפוט על תפקודה, משל הייתה נערה על קורה וחבר שופטיה, מתקשה להדוף את החזיונות על גליה ועל גמישותה המתנחשלת. בפעם האחרונה עם אילן רבצה ביניהם שתיקה סמיכה. היא ישבה על קצה המיטה שלו ונעלה נעליים, ואז שמעה אותו מפטיר איזה דבר, ממלמל על המבחנים והלחץ לקראת סוף התואר, הולך ומתגמגם על החיפוש הנכון אחרי אהבת אמת.

באביב פיטרו אותה. ולא זו בלבד אלא שהצליחה להיות מפוטרת פעמיים באותו החודש. הקצין הבכיר, זה שמופקד על עמית, אם ניתן להאמין שדרג כזה אפשרי כלל, אמר לה ששברה את השיא של כל הזמנים בשבירת שמירה. בפעם הראשונה התנמנמה שמוטת ראש מכורבלת במעיל של חברת האבטחה ויורי נתן לה לנוח, עומד עם הפנים לכיוון השני, מתאמן בהגיית עיצורים באחת משפות הקליקים. פעם סיפר לה שהוא יכול לעמוד גם שלוש שעות אם צריך, ולהפיק צלילים שוב ושוב עד שיוצא לו מוצלח. את יודעת כמה זה קשה להפיק עיצור אפיגלוטי או עיצור מצוץ? ויש את העיצורים האלה עם ריבוי בסיסי חיתוך, מי שלא נולד לזה צריך להקיז דם כדי לבטא אותם. כשעמית התקרב מאחורה בחשאי, הוא תפס אותה ישנה ואותו מוצץ עיצורים. נעמד מולה מלוא אורכו וחיכה לראות מתי תקום. יורי לא יכול היה לשאת את מראה הנפוח הזה שמשפיל אותה ולכן קרא בשמה בקול. היא ניעורה הלומה. "יכולתי לרדת לעיסאוויה ולהביא את כל החברים שלי, בזמן שלקח לך להתעורר! את מלחמה ושלום יכולתי לדקלם!" הוא שאג בדממת האורנים הלילית. למחרת פוטרה, אבל יומיים אחר כך נתנו לה עוד הזדמנות, מבלי שביקשה, ואפילו לא היה צורך למלא שוב טופס מאה ואחת. את גליה לא ראתה כמה ימים ולא ידעה אם הייתה זו היא שלחשה באוזנו. לא ידעה אם עליה להודות לה על שהאריכה עבורה את השירות במדים הכחולים, וממילא שבועיים מאוחר יותר נרדמו שניהם, היא ואילן, על משמרתם. היה שלוש לפנות בוקר, והעמדה שלהם דילגה על הדיווח השעתי בקשר, אז קראו להם ולא זכו לתגובה. תוך שניות זינק לעבר העמדה הקצין התורן ברכבו, והאורות המסנוורים חשפו את מפגן עליבותם. הוא השאיר את האורות להכאיב לאישונים המכווצים וצרח עד שהאדים.

זמן לא רב אחר כך תחליף חברת האבטחה את חדלי האישים שאיישו את העמדות בשומרים חמושים, חלקם מקשישים. היא תתקבל בסופו של דבר למשרת פיזור הספרים הנחשקת בספרייה ואז תחליט לרדת מההר כי לא תמצא בזה תועלת. היא תעבוד באיזה תאגיד ותפרוש ממנו כעבור הרף או שניים. את התואר הראשון תשלים רק כעבור עשור של עליות משמר ומורדות תלולים. האבחנות של אילן על טבעה המיני מטבעו ישתרשו בגופה ויפתחו בו נוגדנים עקשנים לכל העניין הזה על מופעיו השונים. גליה תצטיין ותתחתן עם מישהו שאינו עמיתי. חברות ישראליות ייצאו את מלאכת התפירה שלהן לסין, ואנשים במה שנהוג לכנות "המדינות המפותחות" ייהנו לבחור בעצמם ממגוון המדים שנתפרים בזול בחצרות האחוריות הזנוחות של העולם. מאגרי המידע המקוונים יהפכו את הספריות מטילות האימה על רבבות ספריהן המאובקים לתופעה כמעט מוזיאלית. היא תתמקם בתל אביב ותשתדל במאמץ מתמשך להפריד בין העיקר לתפל. בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, יכהן גם עשרים שנה אחר כך אותו ראש ממשלה, האדמה תוסיף ותבער, ולרשימת הנהלים של משמר ההר יתווסף האיסור על שימוש בטלפונים הסלולריים.

 

יונית נעמן היא משוררת, עורכת וחוקרת ספרות. פרסמה עד כה שני ספרי שירה: "כשירדנו מהעצים" (גמא והקיבוץ המאוחד, 2014) ו"אם לב נופל" (לוקוס, 2018). ספר מסות פרי עטה עתיד לראות אור בקרוב.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "כדורסל מבוגרים", סיפור מאת שירז אפיק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | התבוננות באדם הנפרד מחייו

"העולם יפה, חי, ובשוליו אדם נפרד. אנו מוזמנים, לרגע, לראותו, להיפרד ממנו, לזכור שיום יפה וחי אחד גם אנחנו ניפרד." גיא פרל קורא בספר השירה "מְקוֹמִי" מאת דידו

שלומי ללוש, ונפל אור, שמן על בד, 180X120 ס"מ, 2018 (אוסף דובי שיף)

.

"נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים": קריאה בספר "מְקוֹמִי" מאת דידו (ש. דידובסקי)

גיא פרל

.

נִגְמְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַכְּבֵדָה

הָעוֹטֶפֶת בַּיִת שָׁלֵם אֶחָד

בִּנְחִירוֹת מְתוּקוֹת.

נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה

עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים

שֶׁל זְקֵנִים בְּגִילְךָ:

.

הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,

הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,

כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ

נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ

לְעוֹד מִפְגָּשׁ

שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ

אֵינוֹ יָדוּעַ

.

וְדִבַּרְתָּ בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

וְהֵם אִתְּךָ

כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם

כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע

בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

.

כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם

עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,

וּבִשְׁעָרֶיךָ:

.

שְׁמַע,

יִשְׂרָאֵל,

הַדְּעִיכָה בְּעִצּוּמָה,

נִמְהֶרֶת כִּפְרִיחַת אָבִיב

לִפְנֵי שִׁבְטֵי חַמְסִין,

סְדָקִים בַּשְּׁבִיל

.

וְדָּם וְאָבָק עוֹלֶה

וְתִימְרוֹת עָשָׁן

.

זֶה לֹא זֶה מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי

כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא

לְיַד שֻׁלְחָן

וְרָאִיתִי גִּדְרוֹת בָּקָר

מַדְרֵגוֹת בַּסֶּלַע

מִדְרוֹן חֲלַקְלַק

(אִם כִּי קָצָר)

וְהִתְּכּוֹנַנְתִּי לְהִלָּחֵם.

.

מָה שֶׁתִּכְנַנְתִּי

הָיָה אַחֵר

זֶה הָיָה עוֹבֵר

בְּקַלּוּת

.

אֲבָל קוֹל חָדָשׁ

אוֹמֵר בֹּקֶר טוֹב

אַתָּה לֹא נִמְצָא

בְּאֵזוֹר הַנּוֹחוּת שֶׁלְּךָ

מִזְּמַן

.

(עמ' 18–19)

.

שירי הספר מקומי הם שיריו של גבר במחציתם השנייה של חייו, הבוחן בדרכים שונות מה יש לו בחייו, מה היה בהם, ומה כבר לא יהיה. בשפה שירית שעוצמתה מרוסנת ודחוסה הוא זוכר, נפרד ויותר מכול – מישיר מבטו אל הקיים. בין שהוא עוסק בעצמו, במשפחתו ויחסיו הזוגיים או בטבע הסובב אותו, נוכחים בשיריו העצב, האבל והחוכמה. השיר הנפלא שבו פתחתי את הרשימה הוא דוגמה טובה לדברים – כולו פרידה ואבל, ובכל זאת הוא חף מרגשנות, ויש בו השלמה מלאת כוח. השיר הקצר בעמ' 27 הוא דוגמה מרוכזת לזה. הפעם הדובר מתייחס לאישה:

.

מִתַּחַת לַבְּגָדִים אֲתְ לוֹבֶשֶׁת

מִדּרוֹן שָׁלֵם שֶׁל פִּרְחֵי אֲבִיב

עִשְׂבֵּי בָּר וְקוֹצִים.

.

כמה חוכמה יש בשיר הזה. מתחת לפני השטח מזהה המשורר את מדרון ההתכלות הבלתי נמנע, והקבלתו לרצף ההשתנות המוכרת לכולנו – פרחים > עשבים > קוצים – מחזיקה לתפיסתי תהליך אבל המוביל להשלמה באמצעות הקבלתו לתהליכים טבעיים, מעגליים ואין־סופיים.

אבקש להתמקד בארבעה שירים קצרים המופיעים בעמ' 50–53, והם משיאיו של הספר. דידו אינו מציגם כמחזור, וייתכן כי אינם קשורים זה לזה, אולם זיהיתי בהם רצף תמאטי, וכך ברצוני להציגם כאן.

זהו השיר הראשון:

.

עֵצִים מְצֻיָּרִים

בְּשֶׁמֶשׁ רַכָּה

וְיֵשׁ צָהֹב בָּהִיר,

עֵשֶׂב יָבֵשׁ אוֹ חִטָּה,

בֵּין עְַצֵי הַפְּרִי וּגְבוּל הַמַּטָע,

שָׁם עוֹמְדִים כַּמָּה בְּרוֹשִׁים

בְּשַׁעַר הַכְּנִיסָה וְהַיְּצִיאָה.

.

בְּחַלּוֹן בֵּית הַחוֹלִים

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית עוֹמֵד

אִישׁ. הוּא נִפְרָד.

.

השיר העלה בדעתי את הציור נוף עם נפילת איקרוס מאת פיטר ברויגל האב: עולם כמנהגו נוהג בעוד נער נופל מן השמיים אל מותו בים. רגליו עודן מבצבצות מן המים ועוד רגע תיעלמנה אף הן. רק הצייר ועימו המתבונן/ת בציור משגיחים בדבר. רק המשורר ועימו הקורא/ת משגיחים באדם הניצב בקומתו הרביעית של בית החולים ונפרד. העולם יפה, חי, ובשוליו אדם נפרד. אנו מוזמנים, לרגע, לראותו, להיפרד ממנו, לזכור שיום יפה וחי אחד גם אנחנו ניפרד.

 

פיטר ברויגל, נוף עם נפילת איקורס

 

וזה השיר הבא ברצף השירים בספר:

.

מְעַט מְאֹד בָּשָׂר תָּלוּי בֵּין

הַשֶּׁלֶד לַבֶּגֶד הַדַּק. פֵּרוֹת

שֶׁזְּמָנָם עָבַר אֲחוּזִים בַּיָּד.

.

מִבַּיִת סָמוּךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ

מַזְלֵג מְעַרְבֵּב מַשֶּהוּ בְּמַחֲבַת.

.

לתפיסתי, אם השיר הקודם תיאר התבוננות ממרחק באדם נפרד מחייו, שיר זה מתקרב אל אדם הנפרד מחייו (ואולי זהו אותו אדם, אין דרך לקבוע). באופן התואם את מגמת ההתקרבות וההתמקדות, תמונת הנוף הרחבה, המייצגת את המשכיות שגרת החיים, מתחלפת בצלילי מזלג מערבב במחבת.

נעבור לשיר הבא בספר:

.

הָרוֹפְאִים יִמְצְאוּ לֵב עָיֵף,

לֵב שֶׁסָּרַח פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם,

וְאוּלַי קְצַת יוֹתֵר.

.

הוּא מְוַתֵּר, מוּכָן לִפְרִידָה,

בְּלִי פְּלִישָׁה לַחֲדָרָיו

הָרֵיקִים

.

אנו ממשיכים ללוות את האדם הנפרד. ההתבוננות שהתחילה מרחוק ואז קרבה אליו, נעשית עתה בתוככי גופו, ועולה ממנה האפשרות שבמובן הרגשי, אותו אדם כבר נפרד זה מכבר, וזה מכבר החלה הפרידה מעליו.

וזהו השיר האחרון ברביעייה:

.

יַעַר כְּנֶצַח עָכוּר.

.

אֶת אַבָּא אֶפְשָׁר הָיָה לְצַיֵּר

כַּעֲרֵמָת בְּגָדִים גְּדוֹלָה

ועָלֶיהָ מִנֵּי מְזו­ֹנוֹ­ת

פֵּרוּרִים וְכִתְמֵי שֶׁמֶן.

עֲשַׁבִּים מְאַיְמִים לְכַסּוֹת.

 

כאמור, אין דרך לקבוע אם ארבעת השירים אכן קשורים זה לזה, ואם הם עוסקים בפרידת המשורר מאביו. הקושי להכריע בדבר נובע בין השאר מאיפוקם של שירי הספר – המשורר איננו מכביר במילים או מפליג בתיאורים, כי אם מתכנס אל עמדה שבה היכולת להביא דברים על דיוקם ולתארם בשיר היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההיזכרות, הפרידה וההשלמה.

כך כותב דידו בשיר שבו פתחתי את הרשימה:

.

הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,

הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,

כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ

נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ

לְעוֹד מִפְגָּשׁ

שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ

אֵינוֹ יָדוּעַ

.

וְדִבַּרְתָּ בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

וְהֵם אִתְּךָ

כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם

כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע

בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

.

כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם

עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,

וּבִשְׁעָרֶיךָ

.

הדברים ניכרים בשיריו: המתים מידיו ובתוכו, החיים מידיו ובתוכו, כולם על לבבו המלא שלא כליבו של האדם הנפרד, והם נאספים אצלו, והוא אכן כותבם בספרו יוצא הדופן.

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

 

דידו (ש. דידובסקי), "מקומי", ספרי עיתון 77, 2020.
.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: חגית חוף קוראת בשיר "שמעתי אומרים", מאת פול צלאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אורות ערפל | הזכות לעונג

"לאקטיביזם שלה גייסה גרוּלט בנחישות, מלבד בניית גיבורה חזקה, דעתנית ואמיצה, גם את עונג הגוף, התשוקה והערגה". ענת לב־אדלר על מהפכנותה של הסופרת הפמיניסטית בנואט גרוּלט, לכבוד מאה שנה להולדתה

נעמי טנהואזר, ורד (פרט), שמן על פשתן, 130X130 ס"מ, 2015

.

מאת ענת לב־אדלר

.

בחודש ינואר 2020, בצרפת, רגע לפני שמגפת הקורונה קטמה את קצות הבגטים ועקרה את לבבות הקרואסונים, עסקי התרבות עדיין התנהלו כרגיל, ובתקשורת ובמבחר ספריות ברחבי המדינה ציינו מאה שנים להולדתה של הסופרת והעיתונאית הפמיניסטית האקטיביסטית בנואט גרוּלט, "לוחמת פמיניסטית ראשית במערכה למען הנשים במאה העשרים", כפי שהגדיר אותה הלה מונד.

גרולט נולדה בצרפת ב־31 בינואר 1920 והלכה לעולמה לפני ארבע שנים, בגיל 96, שבעת קרבות ותענוגות של בשר ושל נפש, של שינוי תודעה ושל ניפוץ אמיץ של מוסכמות.

בעוד בקרב קוראי העברית שמה של גרולט המיליטנטית־רומנטית אינו מתגלגל על הלשון, בצרפת היא ידועה כאחת הלוחמות הפמיניסטיות הגדולות, שכתבה עשרות ספרים ומחזות, מאות מאמרים ורשימות, והקימה וערכה כתבי עת שונים לנשים. כאשר עזבה את העולם עקב מחלת האלצהיימר (בהמתת חסד, לבקשתה), הסיקור החדשותי של מותה דמה לפרידה מכוכבת גדולה וגם מלוחמת גדולה – כי כזו היא הייתה, אישה שהחליטה לשלוט בחייה. זהו גם חוט השני שעובר בין יצירותיה – יכולתה וחובתה של אישה להשיט את ספינת חייה.

האמת היא שגם אני לא הייתי מתוודעת אליה אלמלא נכנסתי, לפני רבע מאה, לחנות ספרים ויצאתי ממנה עם ספר בעל עטיפה כחולה ועליו פסל הלניסטי של פני אישה, ובאלכסון מוטבע השם: ספינות הלב. מבחינתי, קניתי רומן אוטוביוגרפי המבוסס על חייה של גרולט ומגולל סיפור אהבה ארוך שנים של אינטלקטואלית פריזאית ודייג פשוט, בעת ששניהם נשואים לאחרים. בדיעבד הבנתי שיש בספר יותר מסיפור אהבה; זהו כתב הגנה לזכות האישה על גופה ועל העונג שלה.

לאקטיביזם שלה גייסה גרולט בנחישות, מלבד בניית גיבורה חזקה, דעתנית ואמיצה, גם את עונג הגוף, התשוקה והערגה, ובשל כך קשרו לה כלי התקשורת המרכזיים בצרפת שני כתרים: האחד עניינו פמיניזם, והשני עניינו ז'אנר הרומן הרומנטי – אף שהרומן שכתבה הוא דווקא ההוכחה הגדולה ביותר שמסרים פמיניסטיים וערגה רומנטית יכולים לדור בכפיפה אחת. "ליידי צ'אטרלי פמיניסטי"; "כתיבה משוחררת על מין נהדר שהשאירה את הפמיניזם התוקפני הרחק מאחור"; "מפתיע לקרוא רומן פייסני ומשכנע כזה פרי עטה של פמיניסטית דגולה", היו רק חלק מהסופרלטיבים המפתיעים שהורעפו על הספר, והוא היה לרב־מכר בצרפת מיד עם צאתו, תורגם לעשרות שפות וזכה להצלחה במדינות רבות, ובכללן ישראל. לעברית תורגם גם עוד רומן שכתבה, שלושת רבעי הזמן (הוצאת מעריב, 1986, תרגם אביטל ענבר), אולם הצלחתו הייתה פחותה בהרבה.

ז'ורז', הגיבורה של ספינות הלב, בת דמותה של גרולט, פוגשת במהלך חופשת קיץ משפחתית בבריטאני שבמערב צרפת את גווין, דייג פשוט ושתקן, בעל נוכחות פיזית פראית, ועל חופי המלח נערם סיפור אהבתם הטוטלי, רב השנים ורב השכבות. לאורך הספר הופכת הנערה מפריזאית שנונה ומתוחכמת לאישה בשלה, סוערת ומורכבת, והתנהלותה מעידה על זכותה של האישה על חייה, גופה, תשוקותיה, והגשמת מאווייה – גם כאשר מוצמד לכך תג מחיר. "אני מאמינה שצריך לחוות, ולאהוב, ולהתנסות. זה סיכון, אבל הרי החיים עצמם הם סיכון", אמרה גרולט בריאיון, כשנשאלה על ההחלטה להמשיך ולנהל קשר רומנטי לאורך חמישים שנה, שבמהלכן הייתה נשואה לשלושה בעלים.

אז נכון, הספר הזה, שעונה לכל חוקי הז'אנר של הרומן הרומנטי, לא קטף פרסים ספרותיים, אבל הוא בהחלט העניק לקוראותיו וקוראיו הרבה נקודות למחשבה בנוגע לשבירת מוסכמות ולניכוס החירות להתענג, וזאת כנראה לא מעט בזכות חוטי האמת שמהם ארוגים רובדיו השונים, ובהם האירוטיקה הנועזת השזורה לאורך כל הספר ולופתת את הנשמה. לא כולם יסכימו עם הדברים הנכתבים כאן. בקבוצות קריאה ששוטטתי בהן בימי כתיבת הרשימה הזאת נתקלתי בקוראים שאינם מבינים על מה המהומה. אני, לעומתם, מוצאת בספר שפה חושנית וחכמה לצד כנות ובוטות מכוונת, וזאת בכל אחד משני התרגומים העבריים שהוא זכה להם – תרגומה של מרים יחיל־וקס (ביתן, 1992) ותרגומה של אביגיל בורשטיין (כנרת, 2008). ספינות הלב הוא ספר החוקר את המיניות הנשית ונותן לה מקום בעולם. מצד אחד לכל היצרים של ז'ורז' ניתן דרור: "היא אוהבת להחניף לו, לדבר שטויות, לכרוע ברך – כמו ליידי צ'טרלי שהוא אינו מכיר – בפני הכלי האלוהי. היא אוהבת אפילו לשקר לו מעט כדי להגביר את תשוקתו, ובקיצור מוצא חן בעיניה להתנהג כאובייקט נשי פשוט ולתת דרור לחלקים הוולגריים וקלי הדעת שלא ידעה על קיומם" (תרגומה של בורשטיין). ובה בעת היא חוקרת את גופה, את איברי המין שלה ואת ליבה, ובודקת כיצד הם מחוללים בה את התשוקה הבלתי נדלית לסקס – דבר שלא יעלה על הדעת בשנים שבהן נכתב הרומן, "בשנתיים האחרונות היא שוקדת על ספר בנושא האביונה הנשית שייקרא בפשטות 'אורגזמה!' … אורגזמה, המילה הזאת שב־1965 עדיין הכתה את כולנו בהלם."

.

בנואט גרולט (צילום: Esby)

.

גרולט נולדה למשפחה בורגנית פריזאית, אינטלקטואלית ואמידה. בתם של מעצבת אופנה אקסטרווגנטית ומעצב רהיטים. אחותה, פלורה, אף היא סופרת, וגרולט כתבה עימה שלושה מתוך עשרות הספרים שפרסמה לאורך חייה, רובם בעלי אופי פמיניסטי־חברתי. גרולט חונכה חינוך קתולי נוקשה, ובעידודו של אביה למדה לטינית. בתחילת שנות העשרים לחייה לימדה לטינית בבית ספר לבנות. יש להזכיר בשנים ההן לנשים בצרפת עדיין לא הייתה זכות הצבעה (הדבר יקרה שנים אחדות לאחר מכן, ב־1944), וסימון דה בובואר עוד לא כתבה את המין השני, טרם הרעידה את אמות הסיפים בגדה השמאלית עם המניפסט המכונן שלה. היא תפרסם אותו כמה שנים אחר כך, כשגרולט תהיה בת 29, וזו תהיה לה יריית ההזנקה לדרכה הפמיניסטית, שהתחילה, כפי שאמרה בריאיון, "יחסית מאוחר. הייתי כמעט בת שלושים כשקראתי את המין השני. אז עוד לא ידענו שיש לנו על מה להילחם. עוד לא דיברנו על המילה פמיניזם. נשים בדור שלי נולדו עם אפס זכויות. ראינו את הזכויות שלנו באות אלינו אחת אחרי השנייה, לאורך החיים." באותו ריאיון אף סיפרה שאל אחד השיאים בהבנה שלה מהו פמיניזם תגיע רק שני עשורים מאוחר יותר, כאשר תיחשף בשנת 1968 לטקסי מילת הנשים הנוראיים שנעשים בחלק ממדינות אפריקה ומדינות האסלאם, ותתחיל לכתוב עליהם בעיתונות הנשים הצרפתית.

חייה האישיים של גרולט לא היו פשוטים. היא נישאה שלוש פעמים והתאלמנה פעמיים, אולם סיפור האהבה הארוך והמשמעותי ביותר שלה היה עם טייס אמריקאי ששהה בחופשה בפריז, ולימים יהיה בן דמותו של גיבור הספר המדובר ספינות הלב, המתאר כאמור את סיפור אהבתם ארוך השנים שפרץ מוסכמות. גרולט לא רצתה לנדוד אחריו אל הצד השני של האוקיינוס. "הוא רצה שאעזוב את הכול ואחיה איתו, והבטיח שכך אוכל לכתוב כל היום, אבל ידעתי שלא אהיה מאושרת איתו. כל עניינו היה בטיסה. הוא לא ידע מי זה לואי ה־14, הוא לא הבין דבר באמנות, אבל אהבנו לאורך כל חיינו והיינו חברים טובים", היא אמרה בשנת 2008 בריאיון לנורית קנטי במוסף "סגנון" של מעריב, שהוא הריאיון היחיד שלה בעברית, ככל הידוע לי. אגב, כל הגברים בחייה של גרולט מתו לפניה, ועלילותיהם הונצחו בספרים שכתבה, לצד ספריה המתעדים את דברי ימיהן של נשים שנמחקו מההיסטוריה.

"אני כותבת על נשים שלימדו נשים אחרות ליצור את סביבתן, את מרחב החופש שלהן, לא נגד גברים, אלא מחוץ למה שגברים ייחסו לנשים במשך מאות שנים. עלינו סוף־סוף לרפא את היותנו אישה. לא זו שנולדה אישה, אלא זו שחונכה כאישה ביקום של גברים", היא אמרה ועשתה: גרולט חקרה ופרסמה את הביוגרפיה של אולימפיה דה גוז', מחזאית ועיתונאית צרפתייה ילידת 1748 שדרשה בזמן המהפכה הצרפתית שוויון זכויות לנשים וגם ניסחה את הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות בצרפת ב־1791, ולימים הוצאה להורג בגיליוטינה.

כמוה, גרולט נעשתה לוחמת למען זכותן של נשים על גופן ונאבקה (לצד סימון דה בובואר) למען לגליזציה של הפלות. גם היא עצמה נאלצה להתמודד עם הריונות לא רצויים, ובחלק מהראיונות עימה היא אף מתארת, באופן גרפי למדי, כיצד ביצעה בגופה את הפעולות האסורות לזמנן – באומץ רב ועל בסיס ידע באנטומיה וברפואה שרכשה במהלך נישואיה לרופא – ובלבד שתהיה לה הזכות והחירות להמשיך ולהתענג על גופה. "כי זה היה או זה או לא לעשות יותר אהבה. אנחנו נמצאים בעידן של שחרור, והגוף חייב להיות צוהל, להתעלס", אמרה באותן השנים בריאיון לעיתונאית הצרפתייה קלמנטין אוטיין.

בשל חייה ועבודתה של גרולט היא הייתה עדה מקרוב למגוון הטלטלות החברתיות ביחסים בין גברים ונשים במהלך המאה העשרים, והפמיניזם שלה היה בלתי נפרד מהקריירה שלה: עם פרסום חיבורה Ainsi soit-elle (אז שתהיה, 1975) היא הייתה לסופרת הראשונה בצרפת שהוקיעה בפומבי את השחתת איבר המין הנשי. בשנת 1978 הקימה עם קלוד סרבן־שרייבר את הירחון הפמיניסטי F (על פי המודל האמריקאי של גלוריה שטיימן), ובו כתבה את מאמרי המערכת. משנת 1982 הייתה חברה בחבר השופטים של פמינה, אחד הפרסים הספרותיים החשובים בצרפת. בשנים 1984–1986 פעלה עם איווט רודי, אז השר לזכויות נשים בצרפת, לפמיניזציה של תפקידים ודרגות בציבוריות הצרפתית. אולם, כפי שאנחנו קוראות בספר הדגל שלה ספינות הלב, לא רק על הציבורי והחברתי תובעת גרולט בעלות נשית. את תפיסת עולמה זו היא פורשת גם על המרחב האינטימי והפרטי.

בערוב ימיה סבלה גרולט ממחלת האלצהיימר, אך הספיקה לכתוב גם על הזקנה ועשתה זאת בדרכה האותנטית והחשופה. "ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו הופכים לבלתי נראים. אנשים כבר לא מסתכלים עלינו ברחוב. כשאני לוקחת את המטרו בערב כדי לחזור הביתה, יש צעירים ששקועים בטלפונים שלהם ולא היו מבחינים בי גם אם הייתי נופלת אל המסילה. אני שם, אבל המבט בורח. הזקנה לא מעניינת אף אחד". בסוף ימיה כיהנה גרולט כחברה בוועדת הכבוד של האגודה למען הזכות למות בכבוד וביקשה לסיים את חייה בהמתת חסד.

הלוואי שהוצאות הספרים בישראל היו מתרגמות עוד מבין עשרות הספרים שכתבה, וכך היינו זוכות לא רק למניפסט תבוני באשר לזיקוקים הארוטיים המתפרצים במעמקי הבשר, אלא גם מביטות באומץ באופן העצוב והבלתי נמנע שבו הזמן מרוקן את הגוף מחיוניותו והופך אותו לקליפה. תמיד טוב ללמוד על העתיד לבוא מאלה שכתבו לפנינו ולהתכונן.

.

ענת לב־אדלר, עיתונאית ועורכת בידיעות אחרונות, פעילה במאבק באלימות כלפי נשים, מחברת הרומן "כותבת ומוחקת אהבה" (ידיעות ספרים, 2013). מסיימת בימים אלה את כתיבת הרומן השני שלה, שעתיד לראות אור בשנת 2021. 

.

» במדור אורות ערפל בגיליון קודם של המוסך: אורן פרי־הר על "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן