אדית גרזון-קיוי: האישה עם הטייפרקורדר

"היא התרוצצה עם מכונת ההקלטה, רצה למעברות ולכל מיני מקומות. המכשיר היה כבד הרבה יותר ממנה ואני תהיתי איך היא בכלל סוחבת את זה... מבחינתי זה היה מעשה הרואי"

פרופ' אדית גרזון קיוי עם הפטיפון, 11.1.1952 (צילום: מאוסף המשפחה)

פרופ' אדית גרזון קיוי עם הפטיפון, 11.1.1952. צילום: מאוסף המשפחה

"אדית או עדית? ואולי בכלל אסתר?" שאלתי את פרופ' אליהו שלייפר, והוא השיב: "נדמה לי שאדית. היא חתמה אומנם עדית – אולי כי השתמשה באות עי"ן בדומה לשימוש שנעשה בה בכתיבה ביידיש, ואולי גם כי קישרה את זה לשם העברי 'עידית'. אבל השם 'אסתר' היה שם תמיד, זה היה השם העברי שלה."

את השם 'אדית גרזון-קיוי' שמעתי לראשונה לפני מספר שנים, בעיצומו של פרויקט לגסי-הריטג' – פרויקט ההצלה, השימור וההנגשה של הקלטות ארכיון הצליל הלאומי. נתבקשתי אז להאזין לכמה פריטים מתוך אוסף גרזון-קיוי ולטפל בקיטלוג שלהם. לראשונה נחשפתי למסורות מוזיקליות יהודיות שלא הכרתי, ולאינפורמנטים (מידענים) שונים שלראשונה פגשתי בשמם.

בחדר הפנימי של ארכיון הצליל שכן ארון מתכת ישן ובתוכו ניצבו עשרות תקליטים זה לצד זה. לכל אלו נלוו מחברות בכתב ידה של גרזון-קיוי ומספר כרטסות מאופסנות בקופסאות עץ ישנות. טובים ומוכשרים קדמו לי בניסיון לקטלג את האוסף. האוסף, שכלל הקלטות רבות ומגוונות, נותר עד היום אתגר קיטלוגי בעבור צוות עובדי מחלקת המוזיקה וארכיון הצליל.

 

דף ממחברת בכתב ידה של אדית-גרזון קיוי.
תיעוד של הקלטה משנת 1950 בכתב ידה של אדית גרזון-קיוי. מתוך: אוסף גרזון-קיוי, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית.

 

לפני חודשים מספר פגשתי באיש הרדיו, החוקר והמוזיקאי ישראל דליות, שסיפר על מפגש מיוחד שהשפיע עליו בצעירותו. "זו הייתה חוויה גדולה," סיפר דליות על ההיכרות בינו ובין אדית גרזון-קיוי, "נפתח בפניי עולם של מוזיקה אנושית שבאה מבני אדם שלא בקיאים בקריאת תווים, חסרי רצון לפתח קריירה או להיות כוכבים. זה הקסים אותי מאוד. אנשים שלא משתייכים לאליטה חברתית, מוזיקליים כל כך, ושהמוזיקה היא חלק בלתי נפרד מחייהם. אז גם הבנתי שמוזיקה מסורתית היא חלק מהחיים. תמיד קשורה למשהו משפחתי או משהו בחיי האדם, והיא לא נוצרת באיזו מגמה כדי להתקבל על ידי אחרים, אלא היא צורך, היא הכרח."

לאחרונה התקבלה פנייה מצד מרכז המבקרים בספרייה בבקשה להשתתף באירוע 'ספרייה משלך' ולהציג דמות נשית שקשורה במחלקת המוזיקה וארכיון הצליל. דמותה של גרזון-קיוי עלתה במחשבתי. אישה שהמוזיקה הייתה חלק בלתי נפרד מחייה, ושמפעל התיעוד והמחקר שיצרה היה למפעל חלוצי ויחידאי.

פרופ' אסתר (אדית) גרזון-קיוי נולדה בגרמניה בשנת 1908. מגיל צעיר נחשפה למוזיקה: "בגיל חמש נכנסתי לקונסרבטוריון למוזיקה, ובגיל תשע נתקבלתי לבית המדרש למוזיקה 'שטרן' בברלין וסיימתי את לימודיי כפסנתרנית, בקבלי דיפלומה ממשלתית מאת האקדמיה למוזיקה בלייפציג ב-1930," כתבה גרזון-קיוי במסמך קורות חיים שנמצא בארכיונה האישי. בשנת 1933 השלימה את לימודיה באוניברסיטת היידלברג שבגרמניה וקיבלה תואר דוקטור על עבודתה "תולדות המדריגל העממי בימי התחייה האיטלקית". באותה שנה עזבה לבולוניה שבאיטליה, שם השתלמה במדעי הספרנות.

 

3
אדית גרזון-קיוי (סביב שנת 1947)

 

בשנת 1935 עלתה ארצה והתיישבה בתל-אביב. למחייתה עבדה כנגנית פסנתר בבר ששירת חיילים בריטים. שנה לאחר מכן נישאה למהנדס קורט גרזון והעתיקה את מגוריה לירושלים. בירושלים פגשה בד"ר רוברט לכמן, יליד גרמניה כמוה, ששימש כמנהל הארכיון למוזיקה מזרחית. לכמן הוא שעורר בה את הרצון לחקור, ללמוד ולתעד מסורות מוזיקליות יהודיות. לימים אמרה: "הוא לימד אותנו להקשיב."

גרזון-קיוי החשיבה את עצמה ממשיכת דרכם של קודמיה האתנומוזיקולוגים אברהם צבי אידלסון ורוברט לכמן. אידלסון ולכמן, שפעלו בשלושת העשורים הראשונים של המאה הקודמת, הכשירו את הקרקע למפעלה. את אוסף המנגינות שרשם אידלסון והוציא לאור בעשרה כרכים – 'אוצר נגינות ישראל' תיארה גרזון-קיוי כ"עדות העיקרית על תרבות השיר העדתי שממנו אנו שואבים ללא הפסק עד היום הזה." אידלסון נמנה בין ראשוני החוקרים שניצלו את מכשיר הפונוגרף שהומצא בידי אדיסון, באמצעותו הנציח מסורות מוזיקליות יהודיות בהקלטות יחידאיות שהקליט על גבי גלילי שעווה.

לכמן, מצידו, המשיך במלאכת האיסוף והתיעוד, ובשנת 1935 הקים בירושלים בחסות האוניברסיטה העברית את ארכיון הצליל הראשון למוזיקה מזרחית ויהודית. על העבודה לצידו של לכמן עד פטירתו בשנת 1939 סיפרה: "במחיצתו התחלתי לעסוק בהקלטות וביתר תפקידי האתנולוגיה המוזיקלית והמוזיקה היהודית". בעידודו של פרופ' אמיל האוזר, מנהל הקונסרבטוריון הארצישראלי, הקימה גרזון-קיוי בשנת 1947 ארכיון צליל שעבד במשותף עם 'המכון הארצישראלי לפולקלור ואנתולוגיה'. במסגרת זו נוצרו למעלה מ-300 תקליטים שהוקלטו באמצעות מכשירי הקלטה חדישים ומשוכללים לאותם ימים.

 

4
ד"ר רוברט לכמן, מנהל הארכיון למוזיקה מזרחית, עם מזכירתו. מתוך: אוסף רוברט לכמן, מחלקת המוזיקה, הספרייה הלאומית

מלחמת העצמאות הובילה לסגירת הארכיון שנפתח מחדש בשנת 1950, בחסות מדור המוזיקה של משרד החינוך והעומד בראשו המלחין פרנק פלג. כבעלת תודעת שימור חזקה, זיהתה גרזון-קיוי את הצורך והחשיבות שבתיעוד המציאות הישראלית של אותם הימים: "ההזמנה לפתוח מכון אתנולוגי למוזיקה יהודית, באה בשעה כשרה, בשיא העלייה ההמונית לארץ. היה זה אתגר מרתק ביותר לנצל את ההזדמנות החד-פעמית והבלתי חוזרת שיצר ריכוזן הזמני של העדות, מיד עם עלייתן, במעברות ובאתרי קליטה אחרים. כך התחלתי באותו 'אסיף' של מנגינות יהודיות, בעיקר בקרב עולי עדות המזרח. כל זה נעשה תחת הדחף הכביר שלא להחמיץ את צו השעה, ולהביא את הלחנים בזמן הקצר ביותר ובצורה מרוכזת ביותר לדוקומנטציה מדעית בת-קיימא."

כשהיא נושאת מכשיר הקלטה כבד, עברה אדית גרזון-קיוי, אישה קטנת-קומה, עם מבטא יקי בולט, ממעברה למעברה, ממקום למקום, מתעדת ומשמרת זיכרונות מוזיקליים. "היא התרוצצה עם מכונת ההקלטה, רצה למעברות ולכל מיני מקומות. המכשיר היה כבד הרבה יותר ממנה ואני תהיתי איך היא בכלל סוחבת את זה… מבחינתי זה היה מעשה הרואי." סיפר לי פרופ' אליהו שלייפר.

על הגלגולים שעבר האוסף סיפר: "עבדתי עם פרופ' גרזון-קיוי בראשית שנות השישים. הארכיון שכן אז בבית קטן בצידו הדרומי של מלון המלך דוד. המקום היה שייך לאוניברסיטה העברית שאפשרה לה להשתמש בשני חדרים, שנדמה ששימשו במקור כאמבטיה ובית שימוש. בתוך החדרים הצרים הללו ארגנה גרזון-קיוי מדפים עבור חומרי הארכיון ואולפן הקלטה קטן שכלל בראשיתו מכונת חריטה של תקליטים. טכנאי ממוצא הונגרי סייע לה בהקלטות.

 

6
אדית גרזון-קיוי וטכנאי ההקלטות ב"אולפן" המאולתר סמוך למלון "המלך דוד" בירושלים (15.2.1955). צילום: מאוסף המשפחה

"לא היה ברור למי באמת שייך האוסף לגרזון-קיוי או לאוניברסיטה. האוסף כלל הקלטות רבות שהוקלטו בפורמטים שונים: תקליטים, סרטים מגנטים, והקלטות על גבי חוט. בנוסף הכיל האוסף חומרים מארכיונו של רוברט לכמן, ביניהם תקליטי פח שהוקלטו על ידו. בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, החלה הפגזה מכיוון העיר העתיקה. פרופ' קיוי, בעלה ואני הוצאנו את החומרים והעברנו אותם ידנית ב'תשלומים' חלק ועוד חלק אל מכונית הפיאט הקטנה של מר גרזון. משם לקחנו הכל לביתם. בהמשך עבר האוסף אל מתחם טרה סנטה ששימש כמשכנה הזמני של האוניברסיטה העברית".

על מעבר הארכיון ממתחם טרה סנטה אל ארכיון הצליל בספרייה ועל דמותה של גרזון-קיוי, סיפרה רות פריד – רכזת ארכיון הצליל במשך שנים רבות: "גרזון-קיוי שמרה על האוסף שלה בקנאות. האוסף נשמר במרתף בטרה סנטה. שנה אחת, במהלך החורף, חדרו מים למרתף. גרזון-קיוי חרדה מאוד לאוסף. היא החליטה להעביר חלק מהחומרים לפונותיקה (ארכיון הצליל) כדי שיצרו מהם עותק. אני זוכרת אותה מגיעה לפונותיקה בכל שבוע עם שלושה תקליטים תחת הזרוע, מביאה אותם לטכנאי שהקליט אותם על גבי סרטים מגנטיים. כשהסתיימה ההעברה היא לקחה את התקליטים בחזרה, צועדת על הדשא בגבעת רם אל עבר תחנת האוטובוס בחזרה לטרה סנטה. בשלב מאוחר יותר הועבר האוסף כולו."

 

לצפייה בוידאו השלם לחצו כאן

 

גרזון-קיוי הרבתה לנסוע לחו"ל ולהשתתף בכנסים מוזיקולוגיים בהם שטחה את רעיונותיה ומחקריה. היא גם שימשה יו"ר מדור המוזיקולוגיה באונסק"ו וזכתה בפרס אנגל היוקרתי. מפעל ההקלטות שיצרה שמור בארכיון הצליל הלאומי, וזה מכבר עבר תהליך של דיגיטציה. גם כיום, שנים רבות לאחר שנוצרו, נשתמרו ההקלטות באיכותן. היא גם העמידה תלמידים רבים שדמותה היוותה השראה לעבודתם.

יעקב מזור, אתנומוזיקולוג, מחשובי חוקרי הניגון החסידי, סיפר בראיון לד"ר עמליה קדם ומתן ויגודה על אחד מהרגעים שגרמו לו לרצות לשמר, לתעד ולחקור את המוזיקה החסידית: "שמעתי הרצאה של גרזון-קיוי באקדמיה למוזיקה והסיסמה שלה הייתה 'רבותי זוהי שעת השתים-עשרה. אם לא נקליט היום תימנים, כורדים, פרסים ועוד, המוזיקה הזו תעלם מהאופק. התרבות הזו לא תתקיים יותר."

גרזון-קיוי, אישה קטנת-קומה שיצרה מפעל גדול, מפעל של הקשבה, מפעל שבו "הבן-אדם עצמו הוא המכשיר הטוב ביותר והאחרון גם כן. אם נמשיך לעבוד ברוח זו אז נציג משהו חדש…"

 

תודה לד"ר גילה פלם וליורם גרזון על הסיוע בהכנת הרשימה.

 

להקלטות של אסתר (אדית) גרזון-קיוי

 

בואו להכיר את אדית גרזון-קיוי באירוע "ספרייה משלך" שיתקיים בספרייה לכבוד יום האישה 2019

 

כתבות נוספות

השיעור שלמד המלחין מרדכי זעירא מתלמידת כיתה ח'

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני מספרת כיצד התחילה לנגן

"מוזיקה זה לא הכול, אבל הכול זה מוזיקה": נפרדים מהמלחין נועם שריף

אֲנִי גִּיטָרָה הָרוּחַ מְנַגֵּן עָלַי – השיר לבני אמדורסקי

 

כיצד נראה אריה גיבור?

99 שנים לנפילת תל-חי: כך הקים הפסל אברהם מלניקוב את אנדרטת האריה השואג

תל חי

"את מלניקוב אתם מכירים?" שואלים דן בן-אמוץ וחיים חפר את קוראיהם, בפתח אחד מסיפורי "ילקוט הכזבים". "הסיפור הזה הוא לא על אחיו ולא על אביו, כי אם עליו בעצמו", הם ממשיכים, מתוך הנחה שבעת כתיבת הדברים כל ישראלי ידע בדיוק במי המדובר. לצ'יזבט שסיפרו בפלמ"ח על מלניקוב נשוב בהמשך הדברים, במיוחד בשל העובדה המפליאה שברובו הוא נכון. למען אלה שעדיין אינם יודעים מיהו מלניקוב ובמה מדובר, נערוך תחילה היכרות קצרה עימו, בעזרת תיעוד מארכיונו האישי שבספרייה הלאומית, הטומן בחובו תשובות לכמה מן החידות האופפות את פרשת חייו.

מעטים בלבד מבין העולים לרגל אל פסל האריה השואג בתל-חי, הניצב במקום בו נטמנו טרומפלדור וחבריו, מבחינים כי לא הרחק מן האנדרטה המרשימה קבור גם האיש שיצר אותה. אברהם מלניקוב, מאבות הפיסול הארצישראלי, מצא את מנוחתו האחרונה דווקא בין אנשי "השומר", לרגלי האנדרטה המזוהה עמו יותר מכל. את פרשת חייו הסוערים התחיל מלניקוב הרחק מהרי הגליל. הוא נולד בשנת 1892 בבסרביה, חבל ארץ שבאותה עת היה תחת שלטון הצאר הרוסי.

הנער הרגיש שגילה כישרונות ציור נשלח על ידי הוריו, בניגוד לרצונו, אל וינה, שם רשמוהו ללימודי רפואה. על רקע חילוקי הדעות ביניהם באשר להמשך לימודיו, הם הפסיקו לתמוך בו אחרי זמן לא רב והוא, אשר נטש את ספסל הלימודים, החל במסע הרפתקאות שבמהלכו הגיע לארצות הברית. שם, כך סיפר לימים, פגש בסופר הנודע ג'ק לונדון שעמו התיידד. באחת הפעמים שבהן בילוי לילי של השניים הסתיים בכי רע, הם אף נעצרו יחד על-ידי המשטרה המקומית.

התשוקה ללמוד אמנות גברה על יצר ההרפתקנות, ובשנת 1917 מלניקוב בן ה-25 נרשם ללימודי אמנות בשיקגו. אך למרות הכישרון המבריק והעתיד המזהיר שמנבאים לו מוריו, הוא לא הצליח להתמיד גם בלימודיו אלה. במארס 1918 נענה מלניקוב בהתלהבות לקריאות שנשמעו אז, להצטרף אל הצבא העברי הראשון, והוא מתנדב לגדודים העבריים. את רעייתו הצעירה ובתו התינוקת, שנולדה חודשים אחדים קודם לכן ולה העניק את השם בת-ציון, לא יראה עוד לעולם.

המערכה במזרח התיכון נסתיימה עד מהרה, ומלניקוב הגיע לארץ ישראל אחרי שהות קצרה במצרים, במחנה הצבא הבריטי. הוא עתיד היה לשוב לשם שנים אחדות מאוחר יותר, בחיפושיו אחרי דמותו של האריה השואג.

 

אברהם מלניקוב בירושלים, 1922. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 49‬
אברהם מלניקוב בירושלים, 1922. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 49‬

 

גם אחרי שפשט את מדיו והיה לאחד ממנהיגי קהילת האמנים הארצישראלית הצעירה שמרדה ב"בצלאל", המשיך מלניקוב לאחוז בנשק בעת הצורך. הצעיר החסון והשרירי, היה אחד ממגניה של ירושלים בימי מאורעות תר"ף, והחדשות על נפילתם של טרומפלדור וחבריו בגליל, הדהימוהו.

מלניקוב הפגין את כשרון הפיסול שלו במונומנטים ומצבות רבות רושם, שהגדולה והמרשימה מכולן היא האנדרטה שהקים לכבוד הגנרל אלנבי בבאר-שבע. גם פסל זה, כאחרים שהציב ברחבי הארץ, עתיד היה לגרום לו מפח נפש, כאשר נותץ, מקץ שנים אחדות, בידי המון פורעים מוסת.

 

מלניקוב מפסל את דיוקן אלנבי בסטודיו שלו שבשער שכם, 1922. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 42
מלניקוב מפסל את דיוקן אלנבי בסטודיו שלו שבשער שכם, 1922. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 42

 

ואולם, שנות העשרים היו עדיין תקופת השיא ביצירתו, ימי פריחה ויצירה מתפרצת: מלניקוב, העומד בראש "אגודת אמנים עברית", נבחר ליצור את המצבה על קברו של אחד-העם, ובאמתחתו תכניות לאנדרטאות גדולות נוספות.

 

תצלום דגם גבס של המצבה שפיסל מלניקוב על קברו של אחד העם, בתל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 07
תצלום דגם גבס של המצבה שפיסל מלניקוב על קברו של אחד העם, בתל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 07

ההזדמנות לה חיכה מלניקוב הגיעה בסוף 1928, כאשר הנדבן סיר אלפרד מונד הזדעזע מכך שטרם הוקמה מצבה על קברם של מגיני תל-חי, והחליט לממן את בנייתה מכיסו. מלניקוב היה האיש שנבחר על-ידו לבצע את המשימה של פיסול אנדרטה לאומית-ציונית מודרנית אולי הראשונה מסוגה בארץ-ישראל.

לפני ראשי המוסדות הלאומיים שנטלו על עצמם את ביצוע עבודת הקמתה של האנדרטה, הציג הפסָּל הנמרץ תכנית סדורה. היה בדעתו ליצור פסל בדמותו של אריה שואג, מגוש אבן שייחצב בגליל, סמוך לתל-חי. לעזרתו של מלניקוב גוייס יצחק שדה. יחד הם איתרו סלע שממנו יחצבו הפועלים, תחת ניצוחו של שדה, את גוש האבן שישמש את האמן.

נדלג על הקשיים הביורוקרטיים שנערמו לפני מלניקוב בטרם התחיל בעבודת החציבה עצמה, ונשוב אל הצ'יזבט שפתחנו בו. מהו הסיפור של בן-אמוץ וחפר על מלניקוב?

"כשביקשו את מלניקוב שיעשה את פסל האריה על קברו של טרומפלדור", הם ממתיקים סוד, "אמר שקודם כל הוא מוכרח לראות אריה אמיתי. אמרו לו: לך, חפש לךּ אריה. ובאותם הימים לא היה בארץ אף אריה אחד. הלך אל ד"ר בודנהיימר בירושלים שמבין בחיות ושאל אותו בגרמנית איפה אפשר למצוא אריה חי. אמר לו הדוקטור: לך לקאירו [קהיר]. נסע למצרים. בא ושאל: איפה כאן גן החיות? אמרו לו: אתה שומע את שאגות חיות המדבר? שמה גן החיות. הלך, הלך, עד שהגיע. […] רק נכנס, רץ לכלוב האריות." בהמשך מספרים חפר ובן-אמוץ בציוריות רבה כיצד נאלץ מלניקוב לשחד את הפקיד המצרי הממונה, כדי שייתן לו אישור רשמי להכנס אל כלובי האריות ולעשות רישומים מהם.

תצלומים ותעודות ששרדו בארכיונו של מלניקוב, מגלים לנו כי אין זו בדייה כלל: מלניקוב אכן התייעץ, קרוב לוודאי, עם שמעון פריץ בודנהיימר, מראשוני הזואולוגים בארץ-ישראל, אשר סייע לו להגיע למצרים, ולפנות שם לגן החיות הגדול אשר בגיזה. בודנהיימר, יש להניח, הכיר היטב גן חיות עצום ממדים זה, שנפתח עוד בשנת 1911. למרות שאין בידינו כל תיעוד על השוחד שנאלץ לתת לפקיד הממונה, הרי שסביר כי כך היה. אך ראו זה פלא: במקום הנייר והעיפרון ששלף מלניקוב, על-פי המסופר, הוא כנראה הוציא מכיסו דווקא את המצלמה שניתנה לו, והחל לתעד באמצעותה את האריות שראה לפניו. תצלומי האריות שנמצאו בארכיונו של מלניקוב, מגן החיות בגיזה, מתעדים את הסיוע שקיבל מן העובדים המקומיים, בבימוי בעלי החיים והעמדתם בתנוחות מסויימות, שנדרשו לאמן לקראת הכנת הפסל. האריה המצרי המתועד כאן, הוא, למרבה ההפתעה, הדוגמן שבדמותו נוצרה אחת האנדרטאות הציוניות הידועות ביותר.

 

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38
תצלומי אריות בגן החיות בגיזה, ספטמבר 1932. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 38

 

רק בסוף 1930 נחצבה האבן שבחר לו מלניקוב, ובמאמצים רבים החל הפסָּל במלאכת עיצובה של הדמות. התצלומים המטושטשים מעט ששרדו בין ניירותיו של מלניקוב, מגלים פן לא ידוע בתהליך הפיסול וגרירת הסלע למקומו, בתנאים פרימיטיביים למדי.

 

 עבודות ההקמה של אנדרטת תל-חי, בערך 1931. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 39‬
עבודות ההקמה של אנדרטת תל-חי, בערך 1931. ארכיון אברהם מלניקוב, ‫ ARC. 4* 1956 03 39‬

 

בזיכרונותיו, תעד מלניקוב את הרגע שהונצח במצלמתו: "גוש האבן החל במסעו האחרון אל בסיס האנדרטה בשעה 11 בבוקר ובשעה 5:30 אחרי-הצהריים ניצב על מכונו. אחרי שנתיים של עבודה קשה וטכנית גרידא, צפיתי לראשונה בפרופורציות של האנדרטה. היא היתה מרשימה מאוד, אבל עליי להודות כי נבלעה במרחבים אשר סביבה."

 

טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1932. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41

 

טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1932. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41
טקס גילוי האנדרטה לגיבורי תל-חי, 23 בפברואר 1934. צלם: בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 41

 

ב-23 בפברואר 1934, כחמש שנים אחרי תחילת העבודה וסמוך ליום השנה הארבעה-עשר לנפילת תל-חי, נחנכה האנדרטה. תחת גשם שוטף, נערך טקס רב רושם, שבו נטלה חלק כל הנהגת היישוב העברי. מלניקוב לא המתין לביקורות העוקצניות שנפוצו עד מהרה, וימים אחדים לאחר הטקס, הוא עזב את הארץ. עורך הדין והמנהיג הציוני הבריטי, הארי סאקר, הזמין אותו לבוא ולפסל את בני משפחתו, בתנאי עבודה ובשכר נדיב – אולי כפיצוי-מה על הסבל וההקרבה שנדרשו ממלניקוב בעת שנות העבודה הקשות בתל-חי.

 

דיוקן ילדי הארי סאקר, 1922. צילום: פוטו פלסטיקה, תל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב ARC. 4* 1956 03 31
דיוקן ילדי הארי סאקר, 1922. צילום: פוטו פלסטיקה, תל-אביב. ארכיון אברהם מלניקוב ARC. 4* 1956 03 31

 

הפעם, מלניקוב לא נטש את משפחתו: רעייתו השנייה, שרלוט, ובתו הקטנה חווה, עתידות היו להצטרף אליו לאחר זמן לא רב, ויחד עמו השתקעו בלונדון.

 

מלניקוב עם רעייתו שרלוטה ובתו חווה, תל-אביב, 1929. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 65
מלניקוב עם רעייתו שרלוטה ובתו חווה, תל-אביב, 1929. צלם בלתי ידוע. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 65

 

השנים הבאות היו שנות רווחה והצלחה למלניקוב: הוא נסוג מסגנונו הנועז, הארצישראלי, אך זכה להוקרתם של אנשי אצולה, מימשל ובעלי המעמד הגבוה בבריטניה. דמותו של הלוחם הנועז, יליד רוסיה, שפיסל את הגנרל אלנבי במדבר הארץ-ישראלי, הפליא לנגן בכינור וכתב סיפורים קצרים באנגלית מהוקצעת, משכה אליה נשים וגברים שביקשו את קרבתו. אחד משיאי הצלחתו היה פיסול דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, ראש ממשלת בריטניה, שניאות לשבת לפניו ולהקדיש לו מזמנו היקר, כדי שיפסל את דיוקנו.

 

אברהם מלניקוב עם המתווה לפסל דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, בערך 1941. ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29
אברהם מלניקוב עם המתווה לפסל דיוקנו של וינסטון צ'רצ'יל, בערך 1941.
ארכיון אברהם מלניקוב, ARC. 4* 1956 03 29

 

ימי מלחמת העולם השנייה עוברים בחרדה ובקשיים מרובים: הסטודיו של מלניקוב בלונדון נפגע באופן קשה מהפצצה גרמנית, ורבות מן העבודות שהשלים ניזוקו. הוא נאלץ להיפרד מרעייתו האהובה (שמתה ב-1949) ולשלוח את בתו היחידה לפנימייה מרוחקת. התקף הלב שבו הוא לוקה ב-1952, גורם לו להתחיל לחשוב על שיבה לארץ-ישראל, אך שנים חולפות והוא אינו מצליח לממש את חלומו. בינתיים, חווה בתו חוזרת ארצה ומשתלבת היטב בחברה הישראלית.

את הנסיעה לישראל תכנן מלניקוב זמן רב, והצליח להוציא אותה אל הפועל רק לאחר מאמצים רבים ולחצים שהופעלו עליו מצד ידידים ובני משפחה. בנובמבר 1958 כותבת לחווה מלניקוב ידידתה מלונדון: "[מלניקוב] לא החליט עדיין לאיזה קיבוץ יצטרף, לכפר גלעדי או לקיבוץ אחר. בכספו יצטרך לבנות סטודיו בקיבוץ ואת השיכון יקבל מהקיבוץ. […] נראה לי שהוא מרוצה מאוד מעצם נסיעתו ארצה ובעיקר מאפשרות פגישה איתכם בקרוב […]"

כאשר הגיע מלניקוב ארצה, בקיץ 1959, הוא היה אדם שונה לחלוטין מן האמן הצעיר שעזב 25 שנים קודם לכן. תוכניותיו לפסלים ולאנדרטאות חדשות הלכו ונמוגו, עם התגברות קשיי הבריאות. קבוצה של פסלים נבחרים שארז והביא עמו ארצה, הגיעה לאחר תלאות רבות מלונדון לנמל חיפה, והוא נדרש לשחררם מן המכס. בדרכו לשם, לקה מלניקוב בשבץ הלב, וזמן קצר לאחר-מכן נפטר. את סיפורם העגום של פסליו ועיזבונו האמנותי, אשר נעלם ברובו, נפרוש לפני הקוראים בפעם אחרת.

שבוע לאחר מותו, ב-5 בספטמבר 1960, נטמן מלניקוב בבית הקברות שבתל-חי. הוא נח מנוחת עולמים, כאשר ביקש, לרגלי אנדרטת האריה השואג, שעליה היתה גאוותו.

 

עוד תמונות מהקמת אנדרטת "האריה השואג"

 

כתבות נוספות

הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

מסע קסום: ארץ ישראל לאורך שלוש מאות

 

 

"המשפחה הראשונה של היידיש"

הינדל'ה, שייע ויצחק בשביס זינגר – סיפורם של שלושה אחים סופרים

בשביס זינגר

מימין לשמאל: ישראל יהושע זינגר, אסתר זינגר-קרייטמן ויצחק בשביס זינגר

הצטרפו אל ד"ר יהושבע סמט-שינברג למסע בעקבות מכתבי סופרות ומשוררות בספרייה הלאומית
באירוע "ספרייה משלך" שיתקיים בספרייה לכבוד יום האישה 2019


"אלע גליקלעכע פאמיליעס זיינען ענלעך איינע אפ דער אנדערער,
יעדע אומגליקלעכע פאמיליע איז אומליקלעכך אפ איר שטייגער"

(ל.טאלסטוי בתרגום ליידיש מאת ב.סלוצקי)

משפחת זינגר – משפחה מאושרת?
הינדל'ה, שייע ואיצ'לה: שלושה ילדים יהודים שגדלו בוורשה של ראשית המאה העשרים. בשנות ילדותם בבית הוריהם ברחוב קרוכמלנה 10, לא שיערו בודאי שבהתבגרם יחלקו ייעוד משותף, יהפכו שלושתם לסופרים מוערכים, ויוכתרו בעיתונים כ"משפחה הראשונה של היידיש".

"משפחה מאוד לא מאושרת", כך יפסוק בנחרצות בנה של הינדל'ה, בכורת המשפחה. משפחה שהייתה שרויה במריבות בלתי פוסקת בין האחים, ובאי נחת תמידית בין הילדים להוריהם, ובזוגיות מאתגרת של ההורים עצמם. פחדים וקנאות, אינטריגות ואגו יוצר שררו בין האחים, אך גם נאמנות ודאגה ללא גבול, שיח פורה ומצמיח, מעורבות רגשית וגאווה משפחתית.

הוריהם של האחים זינגר היו פנחס מנדל ובת שבע. השניים התחילו לבנות את משפחתם בעיירה בילגוראיי לפני שעברו לוורשה. סבה של בת שבע מצד אימה היה הרב יעקב מרדכי זילברמן – הרבי מבילגוראיי. אגדות על חוכמתו המופלאה ועל למדנותו של הסבא הילכו בכל רחבי פולין. כך למשל סיפרו כי בגיל תשע נשא העילוי הצעיר דרשה בהיכל בית הכנסת המרכזי בלובלין בפני אולם גדוש מפה לפה והדהים את כולם בחריפותו.

נכדתו בת שבע הייתה אישה יפהפיה, ג'ינג'ית חריפת שכל, שבקיאותה בענייני הלכה הייתה גדולה. ועם זאת הייתה ידועה כאישה בוטה ונרגנת בשל התפקיד הנשי שהחברה הועידה לה כאם וכרבנית – רעייתו של פנחס מנחם, חסיד חריף שכל שהתמנה לרב בוורשה, חיבר מספר חיבורים תורניים והיה שקוע תמיד בלימודו.

זהו הרקע שהצמיח את שלושת הכישרונות יוצאי הדופן, שכתבו כמה מן הרומנים הגדולים שידעה ספרות היידיש.

הינדל'ה, הבת הבכורה לבית זינגר, היא אסתר קרייטמן, פרסמה שלושה ספרים. את שמה זוכרים רק מעטים, על פי רוב במרחב דוברי היידיש והאנגלית, וגם אז, נזכרת אסתר קרייטמן כמעט תמיד בדרך אגב, כאחותם הגדולה והנשכחת של ישראל יהושע ויצחק בשביס זינגר.

שייע, הבן הגדול של המשפחה, הוא ישראל יהושע זינגר, זכה לתהילה ולהכרה הרבה לפני אחיו הצעיר. עוד בראשית דרכו בוורשה התפרסם כסופר מבטיח, ולאחר מכן, הפך לאחד מן הנודעים שבסופרי היידיש, עם פרסום הרומנים הגדולים שלו "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי" בניו יורק.

איצ'לה היה הילד השלישי, שלימים הפך למפורסם ביותר, והמוכר לכל בשם יצחק בשביס זינגר. את השם "בשביס"(ביידיש:של בת-שבע) אימץ לעצמו כדי להנציח את שם אמו בת-שבע שנספתה בשואה.

היה לאחים זינגר אח נוסף, בן זקונים להוריו, משה, והוא היחיד שהמשיך במסורת אבותיו והיה רב באחת מערי פולין.

יצחק האריך ימים יותר משלושת אחיו, וזכה בחייו להיות שבע הכרה וכבוד: היקף יצירתו העצום (כמאה וחמישים ספרים וסיפורים) זכה להיתרגם לעשרות שפות, והוא הוכתר בתואר דוקטור של כבוד בלמעלה מ-40 אוניברסיטאות בעולם. בעיני ציבור הקוראים הוא נתפס כנושא הדגל של ספרות היידיש, ממשיכו הבלתי מעורער של שלום עליכם.

ומעל כל זאת – זכה יצחק בשביס זינגר לתואר הרם ביותר שיכול אדם לקוות לו: לעת זקנתו, בשנת 1978, לאחר שבילה את רוב שנותיו כסופר יידיש בניו יורק, עמד בפראק חגיגי על בימתה הנכבדת של האקדמיה הממלכתית בשטוקהולם, ונשא בשם מקבלי פרס הנובל את נאום חייו.

בפתח דבריו הכריז בשביס זינגר כי יישא את ראשית נאומו ביידיש, וציין שאיש לפניו מעולם לא דיבר יידיש באולם המכובד, וככל הנראה איש לא ישוב וידבר בשפה זו אחריו. במשך מספר דקות דיבר בשביס זינגר בשפת אמו, ואף על פי שרק יחידי סגולה הבינו את דבריו, ישב הקהל דרוך ומרותק לניגון היידישאי של המילים.

בנאומו העמיד את היידיש במרכז הבמה, והוכיח לקהל שומעיו, שגם בגיל מבוגר, וגם בסביבה תרבותית אירופאית מאופקת, בכוחו של ההומור היהודי הישן והטוב לגרום לקהל המאזינים המעונב לצאת מגדרו. עשרים דקות נמשכו דבריו של בשביס זינגר, וחמש דקות תמימות נמשכו מחיאות הכפיים הסוערות של יושבי האולם.

יצחק בשביס זינגר בנאום קבלת פרס הנובל. מתוך: אוסף דן הדני
יצחק בשביס זינגר בנאום קבלת פרס הנובל. מתוך: אוסף דן הדני

 

בקטע מנאומו תיאר בשביס זינגר בקצרה את האווירה בביתם של הזינגרים. את החינוך שקיבלו, את טיב היחסים ביניהם, את המתח הרוחני, ואת מה שראו לנגד עיניהם בשנים בהן עיצבו את אישיותם העצמאית:

"בית אבי ברחוב קרוכמלנה בוורשה היה בית לימוד, בית דין, בית תפילה, בית למספרי סיפורים, וגם אולם חתונות וסעודות מצווה. בהיותי ילד שמעתי מפי אחי הגדול ורבי, ישראל יהושע זינגר, זה שכתב את האחים אשכנזי, את כל הנימוקים שבפי הרציונליסטים נגד הדת. מפי אבי ואמי שמעתי את כל התשובות שהאמונה באלוהים יכולה לתת לאלה השרויים בספק ומבקשים את האמת. בביתנו ובבתים אחרים היו בעיות הנצח אקטואליות יותר מן החדשות האחרונות בעיתון היידי שלנו. חרף ספקנותי אני מאמין שאומות העולם יכולות ללמוד הרבה מאותם יהודים, מאורח מחשבתם, מהאופן שבו גידלו את ילדיהם ומיכולתם ליצור אושר במקום בו אחרים אינם רואים דבר זולת עוני ובזיון."

 

אילו הייתה לו לשייקספיר אחות מחוננת – הינדה-אסתר קרייטמן
הינדה אסתר זינגר נולדה בשנת 1891 בבילגוראיי, פולין. מבין שלושת האחים, היא הראשונה שנטלה את עט הסופרים עוד בנערותה בוורשה, וכתבה סיפורים, תרגומים ושירים. על חייה אין יודעים הרבה. אולם על קיומה שמעו קוראיו הרבים של בשביס זינגר מהסיפור האוטוביוגרפי "אחותי", סיפור שעוסק בזיכרונות ילדותם המשותפת.

"הבה אצייר לי בדמיוני" מדמיינת ווריג'יניה וולף במסתה הנודעת חדר משלך, "מה היה קורה אילו הייתה לו לשייקספיר אחות מחוננת להפליא"…

קשה שלא לחשוב על משחק הדמיון הזה, שהפך לאחד הטקסטים המכוננים של התאוריה הפמיניסטית, בהקשר לחייה ויצירתה של אסתר קרייטמן.

אסתר קרייטמן לבית זינגר
אסתר קרייטמן לבית זינגר

 כדי להכיר יותר את מי ששימשה כמודל לכתיבה לאחיה הצעירים וכדי ללמוד על דמותה, אפשר לפנות לשלושה סוגי מקורות: יצירותיה שלה, יצירותיהם של שני אחיה, וכן ארכיון הספרייה שבו שמורים מכתבים בכתב ידה.

כאשר נולדה הינדה-אסתר הייתה אמה בת שבע שקועה במצוקה נפשית, והתינוקת נמסרה למינקת שגידלה אותה במשך שלוש שנותיה הראשונות. זו הייתה נקודת הפתיחה למערכת יחסים מורכבת ועצובה בין האם לבתה.

אסתר העידה על אמה, שהייתה מרוכזת בעצמה וסבלה מדיכאון תמידי. היא לא יכלה לסבול את תפקיד הרבנית שיועד לה, לא הצליחה להיקשר לשכנותיה ולא מצאה שום עניין במלאכות הבית השונות. היא התעניינה בלימוד, והייתה כלואה בסבך הטראגי של אישה משכילה בעולם שלא הכיל את נטיותיה.

ממש כאמה, הייתה הינדה-אסתר מבריקה ותאבת ידע, וניסתה בכל כוחה ליצור מעמד של שווה בין שווים בקרב אחיה. היא הייתה שאפתנית ולוחמנית, אך לא הצליחה לממש את מאווייה.

באחת משיחותיו של בנה עם יצחק דודו מאפיינים השניים את חייה כך:

"כל חייה היו כאילו רדפו אחריה שדים, שדאגו להסדיר את העניינים כך שבעצם הרגע בו נולדה – המליטה חתולה שחורה לרגלי מיטתה".

ובמקום אחר פסק אחיה הצעיר יצחק: "היא הייתה מטורפת על כל הראש". בתיאוריו את אחותו מספר יצחק כי ילדותו עמדה בסימן ההתקפים התכופים של הינדה, שסבלה ממחלת האפילפסיה:

"היה נראה כאילו נכנס בה דיבוק: הכל היה מוגזם אצלה. כששמחה היתה מתפוצצת מרוב שמחה, כשנפל עליה מצב רוח רע, היתה שופכת דמעות כמים ופעמים רבות התעלפה. אחרי התקף של בכי תמרורים הייתה מתחילה לרקוד לבדה".

הנערה המסובכת הפכה לאישה צבעונית ומרתקת, אך יחד עם זאת, חסרת מזל ואומללה. היא השתדכה מוקדם מדי לאברהם קרייטמן, מלטש יהלומים מאנטוורפן, איש די משעמם עבור אישיותה יוצאת הדופן.

 

אף אחד לא רצה להדפיס – יצירתה של הינדה-אסתר קרייטמן
רק בשנת 1929, יצא לראשונה תרגום פרי עטה של אסתר קרייטמן לנובלה "מזמור חג המולד" של דיקנס, והיא בת 38.

התרגום לא זכה לתגובות רבות, ורק כעבור שבע שנים, בהגיעה לגיל 45, פרסמה קרייטמן את הרומן הראשון שלה 'דער שדים טאנץ' – מחול השדים.

זהו רומן אוטוביוגרפי למחצה, העוסק בחייה של  אישה שתשוקתה להשכלה וחוסר יכולתה לממש אותה הוציאו אותה מדעתה. היא מסתירה מתחת לכרית רומנים רוסיים, ועסוקה כל ימיה בניסיון חסר תוחלת ללמוד, בתוך חברה ומשפחה שלא מקבלת את שאיפותיה. באחד מפרקי הספר שואלת גיבורת הספר את אביה מה תוכל להיות כשתגדל, והוא עונה לה: "מה תהיי יום אחד? שום דבר כמובן."

הרומן שיצא בוורשה זכה אמנם למספר תגובות חיוביות בעיתונות היידיש, אך הן היו מעטות מאד. קרייטמן ציפתה שהרומן המהפכני שלה יעורר הדים ועניין בקרב קוראי היידיש, אך נכונה לה אכזבה.

שמץ מן האכזבה הזו אני מוצאת בארכיון הספרייה הלאומית, בין מכתביה של אסתר לידיד משפחתה, מלך ראוויטש, מי שהיה משורר יידיש, ומי שתיעד באופן מסודר את רפובליקת סופרי היידיש, ובכללה את האחים זינגר.

כעשרים מכתבים שלחה אסתר קרייטמן למלך ראוויטש החל בשנת 1936 ועד לשנת 1951, והם מעידים על הקשיים והתסכולים של קרייטמן בנסיון לבסס את מעמדה כסופרת ידייש, ועל ניסיונותיה לזכות בהכרה על עבודתה הספרותית.

מכתביה של אסתר קרייטמן, מתוך: ארכיון מלך ראוויטש הספריה הלאומית
מכתביה של אסתר קרייטמן, מתוך: ארכיון מלך ראוויטש הספריה הלאומית

 

במכתב משנת 1936 מתחננת אסתר בפני ראוויטש שיכתוב ביקורת על ספרה, שזכה עם צאתו לתגובות מעטות בלבד:

"אני מודה לך על הבטחתך לכתוב על שדים טאנץ, ואני מבקשת בכל לשון של בקשה, אנא כתוב עליו בעיתונים ובכתבי העת בהם אתה עובד. אל תניח לי לחכות יותר מדי."

ובמכתב הבא, כאשר מתברר לה שלא מילא אחר הבטחתו היא נוזפת בו:

"מדוע לא כתבת ביקורת על הספר שלי כפי שהבטחת לעשות? דע לך שההתייחסות שלך לספר שלי מאוד חשובה בשבילי, ואם תכתוב לבסוף, דע כי בעל תשובה טוב יותר מצדיק.."

במכתבים אחרים מלינה אסתר על כך שהתגובות לספר כה מעטות, וכמעט לא היו לו הדים בעיתוני התקופה. כעבור שנים, עם צאתו של הרומן השני שלה "יהלומים" ("בריליאנטן") בשנת 1944, היא מתארת בפני ראוויטש את מסכת הייסורים שעברה עליה עד להדפסתו של הספר:

"כבר יותר מחמש שנים שהספר יושב אצלי ודווקא עכשיו יצא. כבר ב-1940  שלחתי אותו לאחי היקר יהושע והוא כתב לי אז שהספר מאוד מוצא חן בעיניו משום שהוא מקורי ומעניין, ומאוד מתאים ל'ערכים הספרותיים'. אלה היו דבריו, אך אף אחד לא רצה להדפיס אותו בפארווערטס והוא שכב לו שנים אצלי. רק עכשיו הופיע לבסוף. ואני שולחת לך עותק."

גם לאחֶיהָ שהתפרסמו בינתיים בניו יורק ושימשו כחברי מערכת בעלי השפעה רבה בעיתון היידי הידוע פארווערטס התחננה אסתר שיתייחסו לספריה, שיבקרו או ימליצו, יקדמו ויחשפו את הקהל ליצירתה, אך הם התעלמו מבקשותיה והפצרותיה.

במקומות אחדים ביצירתם האוטוביוגרפית ובראיונות איתם העידו על הערכתם כלפיה. יצחק בשביס זינגר אמר שהוא רואה בה את גדולת הסופרות של היידיש, ושיצירתה רבת כישרון בעיניו. אך הצהרות לחוד ומעשים לחוד: נראה שהאחים זינגר לא התייחסו למאמציה הספרותיים של אחותם ברצינות, והעדיפו לראות באחותם המיוחדת מקור השראה לדמויות שונות ביצירתם שלהם ולא יותר.

ספרה הראשון של קרייטמן תורגם כעבור שנים לאנגלית על ידי בנה, והביא איתו הכרה מסויימת, אך בכך לא היה כדי למלא את ציפיותיה, כמאמר המשפט הידוע: "טו ליטל טו לייט".

קרייטמן נפטרה בשנת 1954 בלונדון וכמעט לא תפסה מקום בקרב קוראי היידיש, לא בחייה ולא לאחר מותה.

 

אחותי הייתה חסיד לבוש שמלה – הינדה-אסתר כהשראה
ובכל זאת, משהו מדמותה המרתקת של הינדה-אסתר נותר בתודעה הציבורית: דמותה של ינטל גיבורת סיפורו המפורסם של יצחק בשביס זינגר "ינטל בחור ישיבה", התבססה, לפי דבריו, על דמותה של אחותו.

באחד מסיפוריו האוטוביוגרפיים מעיד בשביס זינגר:

"בנפש אחותי התרוצצו והתנגשו תכונות אופי מנוגדות. אילו הייתה חיה בזמנים אחרים ובנסיבות שונות הייתה עשויה להיות איזו מין בתולה מלודמיר, או מישהי שדומה להודל, בתו האהובה של הבעל שם טוב, שהייתה רוקדת עם החסידים. אחותי הייתה חסיד לבוש שמלה. נשמתה ערגה בכל מאודה לרגש חגיגי של שירה, תקווה ורוממות רוח."

את דמותה של ינטל, שרטט בשביס זינגר על בסיס אישיותה המרדנית הייחודית של אחותו. אביה של ינטל לימד אותה תורה כמי שמלמד את בנו. הוא היה אומר לה: "ינטל, יש בך נשמה של גבר". רעבונה ללימוד התורה היה כה גדול עד שלאחר מות אביה, כשהיא נותרה לבד בעולם, היא החליטה לעשות מעשה: היא קיצצה את שערה והותירה פיאות בלבד, לבשה בגדי בחור, והרחיקה לעיר אחרת, שם התחזתה לבן ישיבה, ומצאה את עצמה, לאחר גלגולים שונים, מאוהבת, כאישה בתחפושת של גבר, בחברותא שלה בישיבה. אך כגבר בגלוי, היא נישאת לבתו של אחד מפרנסי הישיבה.

הסיפור הפך למחזה שערורייתי ומדובר בברודווי, ולאחר מכן לסרט הוליוודי בכיכובה של ברברה סטרייסנד.

ינטל בכיכובה של ברברה סטרייסנד
ינטל בכיכובה של ברברה סטרייסנד

בשביס זינגר הקפיד להדגיש תמיד בריאיונות שהוא לא רואה בינטל נציגה של התנועה לשחרור האשה, אלא, נערה צעירה ושאפתנית שנלחמת אך ורק למען עצמה ולמען שאיפותיה האינטלקטואליות.

בכך התעלם, נראה שמתוך היתממות מכוונת, מהחידוש הגדול בסיפור הרובד הנוסף של סיפורה של ינטל, העוסק בלבטיה ובזהותה המינית של נערה מבולבלת, שנמצאת בין שני עולמות, ומעידה על עצמה: "איך בין נישט אהין אן נישט אהער" – כבר איני לא זה ולא זה.

 

פרוזאיקון בכל רמח אבריו – ישראל יהושע זינגר

ישראל יהושע זינגר
ישראל יהושע זינגר

ישראל יהושע זינגר היה צעיר מאחותו רק בשנתיים. הוא נולד בשנת 1893. כשהיה בן 15 עברה המשפחה לוורשה וכבר בנעוריו התחיל לכתוב.

כוכבו של ישראל יהושע דרך לזמן מוגבל בשמי הספרות היידית-אמריקאית. היו מי שהחשיבו אותו לבלזאק הייידישאי. אך במרוצת השנים גם הוא, כמעט כמו אחותו הגדולה, נשכח מלב הקוראים.

מי שטעמו הספרותי נוטה לריאליזם, ומי שרואה ברומנים הגדולים של המאה ה-19 את נקודת השיא של היצירה הספרותית, יעדיף ודאי את ספריו של ישראל יהושע על פני אלה של אחיו הצעיר.

הרומנים הגדולים שלו "יושה עגל", "בית קרנובסקי" ו"האחים אשכנזי" נחשבים לפסגת היצירה היידית. ישראל יהושע הפליא לשרטט את הדמויות שלו, את מניעיהן הפסיכולוגיים ואת הרקע לצמיחתן. הוא טווה עלילות סבוכות שאחוזות כולן במציאות היסטורית של עולם יהודי שאיננו. הגיבורה הראשית של ספריו היא המשפחה היהודית. וליתר דיוק: המשפחה היהודית בשקיעתה.

כנער, היה ישראל יהושע מרדן כאחותו, אלא שהמרד שלו התבטא בעיקר בהפניית עורף לכל הערכים הדתיים עליהם גדל. הוא יצא כנגד לימוד הגמרא שאביו כפה עליו, והפסיק לשמור מצוות. הוא בחר לו דרך עצמאית, בניגוד גמור לייעוד שסימן לו אביו – להיות רב. יצחק אחיו העיד שלא פעם היו נשמעות ברחוב צעקותיו של האב על בנו הגדול: "כופר שכמותך", "רשע שכמותך". את יהודי העיירה תיאר ישראל יהושע בעין ביקורתית על עליבותם ועל דבקותם במסורת ובתלמוד.

בשנות ה-20 התקבצה בוורשה קבוצה של סופרי יידיש, צעירים מוכשרים וסוערים. ישראל יהושע זינגר היה מהבולטים והכריזמטיים בחבורת הסופרים ועמד בראשה יחד עם פרץ מארקיש המשורר. בחבורה זו הכיר את המשורר היידי והפובליציסט מלך ראוויטש.

אני מוצאת בארכיון טיוטה בת עשרה עמודים, למסה שכתב מלך ראוויטש על ישראל יהושע זינגר לכבוד יום פטירתו ה-25. מסמך זה מלמד על אישיותו הכובשת והחד פעמית של הסופר:

בדבריו מתאר ראוויטש את לילות השתייה וההוללות של חבורת הסופרים היידישאים:

"מארקיש לא היה שותה כמעט, אך היה שיכור כלוט מיד לאחר הכוס הראשונה. אחר ממנו היה זינגר. הוא היה שותה יותר מכולם אך נשאר פיכח כל הלילה. כאילו לא ספג אף טיפה אליו. בקבוצה המשוגעת הזאת היה מתהלך ביננו עצוב ופיכח: הוא היה הפיכחות בכבודה ובעצמה."

 "הוא היה מלא הומור", פסק ראוויטש, "אך כמעט אף פעם לא צחק". בשנים שבהן זכה להצלחה גדולה, שאלו אותו חבריו מדוע הוא מתהלך כה עצוב בעולם, בשעה שההצלחה מאירה לו פנים. על כך היה עונה:

"כך נולדתי: את אותו שפע הטוב שאני מושפע ממנו הרבה כל כך, אינני מרגיש כלל, אך את הרע שבחיים, שגם הוא לא נחסך ממני, אני חש בצורה איומה וחזקה פי כמה."

גם האיפוק היה אופייני לזינגר. וראוויטש מסכם את דמותו כך:

"קפדן כלפי עצמו והגון כלפי אחרים. היה חושב הרבה לפני שאמר את דעתו בכל עניין ובעיקר לגבי ספר חדש. אך משאמר את דעתו מעולם לא חזר בו".

ראוויטש מתאר את דמותו החיצונית של ישראל יהושע באופן שמשלים את תיאורי אישיותו:

"ישראל יהושע היה גבוה מאוד, באופן יוצא דופן ממש. היו לו פנים יהודיות אופייניות והוא היה עצור בתוך עצמו. הוא שנא כל פוזה ובכלל זה שנא את כל אנשי החבורה שהרבו להתעסק בתסרוקתם. עיסוק כזה נתפס בעיניו כ'פוזה פואטית'."

פרוזאיקונים, יסביר ראוויטש, "שונאים  פוזות כאלה, וזינגר היה פרוזאיקון בכל רמח איבריו".

ורשה 1930. משמאל: רחל קורן, יצחק בשביס זינגר, ישראל יהושע זינגר, אהרון צייטלין, מלך ראוויטש
ורשה 1930. משמאל: רחל קורן, יצחק בשביס זינגר, ישראל יהושע זינגר, אהרון צייטלין, מלך ראוויטש

 

בשנת 1934 היגר ישראל יהושע לאמריקה, ועבד בעיתון פארווערטס.

הוא גר בסיגייט, ברוקלין ניו יורק, ובמהלך 10 שנים ביסס את מעמדו כגדול סופרי היידיש של התקופה. תרגומים של ספריו הופיעו באנגלית והוא זכה לקהל קוראים רחב ומעריץ.

כתב ידו של ישראל יהושע זינגר מתוך: ארכיון מלך ראוויטש, הספריה הלאומית
כתב ידו של ישראל יהושע זינגר מתוך: ארכיון מלך ראוויטש, הספריה הלאומית

 

הגיבור היחיד שהערצתי אי פעם – בין יצחק לאחיו יהושע
כשנולד יצחק, בשנת 1904, היה ישראל יהושע בן 11. לפער הגילים בין שני האחים התווספו עם השנים פערים נוספים: הבדלי אישיות משמעותיים, והבדל באופיים כסופרים. ועם זאת, בין השניים הייתה מערכת יחסים הדוקה ביותר.

יצחק הקטן נשא אל אחיו את עיניו תמיד. בספרו האוטוביוגרפי "מוורשה לניו יורק" העיד יצחק בשביס זינגר על השפעתו המכרעת של אחיו הגדול על התפתחותו כסופר:

"כל מה שאמר וכל מה שעשה היה נפלא בעיניי: נעשיתי מעריץ אמיתי. הוא הגיבור היחיד שהערצתי אי פעם. הוא היה נוהג לקרוא את סיפוריו באוזני אימי ואני הייתי מאזין לו. כשהתחלתי לכתוב בעצמי הוא עודד אותי וצייד אותי בכללי כתיבה."

בשביס זינגר סיפר כי רק לאחר שאחיו נפטר הגיעה שעתו שלו לפרוץ לעולמה של ספרות יידיש, כסופר מוערך בפני עצמו.

אולם לעת עתה, אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה, ובשעה שישראל יהושע כובש את דרכו לפסגה, עומד אחיו הצעיר מן הצד, מתבונן בו בהערצה ומפנים את שצריך להפנים.

יצחק בשביס זינגר בנעוריו
יצחק בשביס זינגר בנעוריו

כשנה לאחר בואו של ישראל יהושע לניו יורק, והוא כבר אישיות ידועה בקרב חוגי היידיש בעיר, שלח מסמכים לאחיו הצעיר על מנת לסייע לו לבוא לניו יורק.

יצחק היה אותה שעה סופר מתחיל בראשית דרכו. בחוסר כל, וכשבידו רק כתב יד של רומן ראשון שעמד להתפרסם בוורשה, הגיע יצחק לאליס איילנד. אחיו הגדול שכר לו חדר, דאג לכלכלתו, וגם דאג לו לעבודה כמגיה, ואחר כך ככותב טור קבוע בעיתונו.

שנותיו הראשונות של יצחק באמריקה מתוארות בהרחבה בספרו "מוורשה עד ניו יורק", שם הוא מתאר כיצד בארץ הזרה הלך ודעך כוחו הספרותי, וכיצד חי בצילו של אחיו, סופר היידיש הנודע והנערץ.

מערכת היחסים בין שני האחים ידעה עליות ומורדות בשנים אלה.

האחים ישראל יהושע ויצחק
האחים ישראל יהושע ויצחק

בשנת 1944, עשור לאחר שהיגר ישראל יהושע לאמריקה, נפטר מהתקף לב פתאומי, והוא כבן חמישים. במחברתו מספר מלך ראוויטש שישראל יהושע השאיר אפוס בלתי גמור בשם 175 איסט ברודווי, אפוס על אודות ההגירה היהודית לאמריקה, שתוכנן להיות יצירתו החשובה והמקיפה ביותר של זינגר.

מצבת קבורתו של ישראל יהושע זינגר בבית הקברות "הר נבו" ברובע קווינס. צילום: יהושבע סמט-שינברג
מצבת קבורתו של ישראל יהושע זינגר בבית הקברות "הר נבו" ברובע קווינס. צילום: יהושבע סמט-שינברג

במכתב ששלחה אסתר מלונדון בעצם ימי מלחמת העולם השנייה, היא מבשרת לראוויטש על פטירת אחיה:

"יהושע אחי האהוב והיקר לא זכה לראות סיום המלחמה, ומה נוכל לעשות כדי שאמא לא תשמע על כך? היא לא תחזיק מעמד. היא אהבה אותו יותר מכל הילדים והעריכה אותו יותר מכולם בשל חכמתו העמוקה".

את המשפט הזה שכתבה אסתר, כמעט דרך אגב, אני קוראת שוב ושוב. נראה שיש בו מפתח לרובד נוסף בהבנת אישיותו של ישראל יהושע זינגר, ואולי בהבנת המשפחה כולה.

בריאיון משנות התשעים מסכם יצחק בשביס זינגר את הקרבה וגם את המרחק שהיו בינו ובין אחיו הגדול:

"השפעה עצומה השפיע עליי אחי. אך היה לו אופי משלו, הגנים שלו, ולי היו הגנים שלי. ואף שהסכמתי עמו, אף שאהבתי אותו והערצתי אותו, דרכי הייתה שונה. הוא היה פחות או יותר ריאליסט, נאטורליסט. אני נטיתי למיסטיקה ולחקר הנפש. כשפרסמתי את השטן בגוריי [הרומן הראשון] עדיין היה אחי בחיים. הוא קרא את הספר ונדהם לראות עד כמה התרחקתי ממנו. עם זאת, לא היה המרחק כה רב, משום שגם הוא הכיר את אותם דברים. אך טוב שלא היינו דומים זה לזה. זו הייתה טרגדיה, לפחות מבחינתי, אילו הייתי כותב בדיוק כמוהו."

 

בין ורשה לניו יורק – יצחק בשביס זינגר
בעוד שישראל יהושע כתב ספרות חילונית, ריאליסטית, משכילית, ספרות שכל מהותה בתיאור עולמם השוקע של היהודים הכפופים לשלטונה של האמונה והדת, הרי שיצירתו של יצחק בשביס זינגר שבה למקורה היהודי, כפי שהכיר אותה מבית הוריו.

ספרותו של בשביס זינגר תיארה את החיים היהודיים מבפנים, ולא כאחיו, הצופה הביקורתי מן החוץ. היא הייתה עמוסה במיסטיקה יהודית בסגנון הישן, רדופה בשדים, בגלגולי נשמות ובמלאכים. היא נבעה מתוך כל אותן אמונות בכוחות נסתרים, אצבעות צרדות, לחשים ותפילות. בשביס זינגר ראה ללבב: בספרותו יש עומק פסיכולוגיסטי אדיר. הוא אהב לאהוב, את דמויותיו בכלל, ואת הנשים שבספריו בפרט.

ואף שנטל עמו לארץ המבטיחה את זיכרונותיו מעולם היידישקייט של מולדתו, השאיר מאחוריו יצחק בשביס זינגר את בנו יחידו.

כאשר יצא הסופר הצעיר לכבוש את אמריקה בשנת 1935, הוא הותיר בוורשה את רוניה שפירא, שמעולם לא נישא לה, ואת בנם המשותף בן החמש, ישראל.

רוניה שפירא ובנה ישראל
רוניה שפירא ובנה ישראל

רוניה עלתה ארצה עם בנה, וניהלה קשר מכתבים רופף עם האב באמריקה. על פי רוב הייתה מתארת את מצוקתה ומבקשת מבשביס זינגר שישלח סיוע כספי.

בארכיונו של ישראל זמיר, בנו של בשביס זינגר, אני מוצאת צילום כמה מכתבים שכתב אביו לאמו בשנותיו הראשונות באמריקה, בעצם ימי מלחמת העולם השנייה:

"החיים שלי כאן בבסיסם אינם שונים בהרבה מחיי בוורשה. אני כותב, מוציא כל מני דברי עיתון קטנים, ועושה כרגיל רעש סביב אותם שטויות. ההבדל היחידי הוא שהפכתי מבוגר יותר בעשר שנים…"

"אני מאמין שאין לנו טעם לחפור שוב ושוב בעבר. דברים כאלה קורים אצל מליוני אנשים, נהיים קרובים ומתרחקים, אם לא באופן פנימי אז חיצוני. אנא כתבי לי מכתב ארוך עם כל הפרטים עליך ועל הילד ואענה מיד. אני מקווה לרגע שנוכל להתראות."

"הלוואי שתבוא על היטלר מיתה משונה, ואז הדרך לארץ ישראל תהיה קרובה יותר…"

במהלך השנים גווע קשר המכתבים ביניהם. בד בבד, ביסס בשביס-זינגר את מעמדו כסופר מרכזי בסצנה הספרותית באמריקה. הוא כתב עשרות סיפורים וספרים ויצירתו תורגמה לשפות רבות. חלק מן הרומנים שלו עסקו בחיי היהודים במזרח אירופה מפרספקטיבה היסטורית, כמו למשל הסאגה המשפחתית "משפחת מושקאט", הרומן הידוע "העבד" המתאר את גזרות ת"ח ות"ט והרומן "האחוזה", העוסק בחיי היהודים בפולין של המאה ה-19.

סיפוריו האחרים עסקו בחוויית המהגרים היהודים בניו יורק, ובהם סיפורי הקובץ "המפתח" היוצרים פסיפס מעניין של יהודים מהגרים ברחובות אפר איסט סייד במנהטן.

שניים מספריו נושאים אופי אוטוביוגרפי מובהק: "בית הדין של אבא" המקבץ סיפורים קצרים על בית ילדותו ברחוב קרוכמלנה 10 בוורשה, ו"בין ורשה לניו יורק" המתאר את שנות ההגירה שלו כסופר צעיר.

באמריקה נשא בשביס זינגר לאישה את אלמה וסרמן, ילידת גרמניה, שלא ידעה יידיש ולא הייתה מסוגלת לקרוא את יצירותיו של בעלה במקור.

יצחק בשביס זינגר
יצחק בשביס זינגר

 

הפגישה – בשביס זינגר ובנו אחרי עשרים שנה
כשהגיע ישראל זמיר לגיל 25 החליט כי הוא מעוניין לפגוש את אביו, ושלח לו מכתב ובו ביקש שישלח לו כרטיס טיסה לביקור.

את פרטי הפגישה ההיסטורית שהתקיימה בין השניים תיעד זמיר בהרחבה בספרו "אבי", ובארכיון "קול ישראל" שבספרייה הלאומית מצויה הקלטה של ראיון עומק שנתן זמיר בשנות השבעים על אודות פגישה היסטורית זאת.

הפגישה בין האב ובנו לאחר 20 שנות נתק הייתה קשה לעיכול. בשביס זינגר לא הצליח לשנות את אורח חייו העמוס והקמצני. הוא לא נהג בבנו הכנסת אורחים לבבית, ושוחח איתו בקצרה, כמי שכפאו שד.

נראה היה כי ניסיונותיהם הגמלוניים של השניים להציל את מערכת היחסים העכורה נידונו לכישלון, והבן הרהר כעבור מספר ימים על קיצור הביקור בניו יורק, והתכונן לחזור לקיבוץ.

אולם הצעה שבאה מכיוונו של בשביס זינגר שינתה את פני היחסים בין השניים: האב הציע לבנו לסייע בתרגום ספריו לעברית, והבן נעתר.

ישראל זמיר. מתוך: אוסף דן הדני
ישראל זמיר. מתוך: אוסף דן הדני

הראשונים מבין תרגומיו של ישראל זמיר ליצירותיו של אביו, היו סיפורי הספר "המפתח" אשר כשמם, שימשו כמפתח לקשר ולקרבה מחודשת בין השניים. עבודת התרגום חיברה בין השניים, ויצקה תוכן ממשי לקשר שנכפה עליהם פתאום.

חמישה עשר סיפורי הקובץ מהווים חטיבה סיפורית המתארת את עולמם של המהגרים היהודים בכרכי אמריקה: סופר יידיש לא יוצלח שנעשה לעת זקנה מיליונר ומשחד את מבקריו שיכתבו עליו ("הזקן"); תייר ניו יורקי שניצל מכיבושיו של היטלר בעקבות ש"ס שקיבל ("יום אחד בקוני איילנד"); יהודיה מפילדלפיה העומדת בראש כת ועוסקת בהיפנוזה, ומתבררת כנוכלת ("גלימתו של הבישוף").

גלריה צבעונית במיוחד של דמויות מרכיבות את הקובץ הזה, אך דומה שהסיפור המוכר ביותר, הוא הסיפור הנושא את שם הקובץ כולו: המפתח.

פרסומו הראשון של הסיפור בעברית, "דבר" 1972.
פרסומו הראשון של הסיפור בעברית, "דבר" 1972.

זהו סיפורה של אלמנה זקנה יהודייה בשם בסי פופקין הסובלת מתסביך רדיפה, מדמנציה ומראומטיזם, וכן מעוד כמה רעות חולות שתוקפות נשים בנות גילה. בסי מאבדת את המפתח לביתה ומאבדת את המפתח לאחיזתה במציאות. היא משוטטת ברחובות השכונה אבודה וחסרת אונים, מתוך תחושה מרה שעולמה חרב עליה ושכולם מתנכלים לה. ברגע של שינוי פנימי שחל בה, פונה בסי לאויבה בנפש, השוער של הבית, ודווקא הוא מושיט לה עזרה ברצון.

באחד מעיתוני התקופה התפרסם מכתב שכתבה לבשביס זינגר ידידתו חיה, שבו היא מציינת את הרקע הסיפור. ניתן ללמוד ממנו כיצד נטל בשביס זינגר ממפגשי החיים בארץ החדשה חומרים לסיפוריו:

"בשעת צהרים של אותו יום הגעתי לבית רב הקומות שבו גרת. עברתי דרך השער רחב-הידים ופניתי שמאלה אל עבר החדרון הקטן של השוער הפורטוריקני הזקן ששולט על מערכת הטלפונים המקשרת לכל הדירות.

על לוח עץ שמעליו, תלויים היו מפתחות לרוב, עכשיו אני נזכרת שסיפרת לי, כי את סיפורך: 'המפתח' כתבת על אותו שוער פורטוריקני והשכנה הזקנה שגרה בקומה הרביעית שמתחת."

בסיומה של הגירסה העברית של קובץ הסיפורים "המפתח" בתרגומו של ישראל זמיר ניתן למצוא עוד שני סיפורים: האחד, "הבן", בו מתאר בשביס זינגר את פגישתו המחודשת עם בנו, והשני, מפרי עטו של המתרגם עצמו – "הפגישה". בשני הסיפורים פרקו השניים את המטען הרגשי שליווה את פגישתם המחודשת ואת מעשה התרגום המשותף של הקובץ, בדירתו של בשביס זינגר באפר איסט סייד.

וכך כותב ישראל זמיר בהקדמה לספר:

"עשרים שנה חיינו בנפרד זה מזה. הוא בניו יורק ואני בישראל, בקיבוץ. שנינו נשאנו עימנו את יום הפגישה המיוחל, כיצד אב ובנו יציצו זה בזה ויתאמצו לגשר על פני פער של דור."

"לתרגם יצירות של אב, אינו מן הדברים המקובלים. נוסף על הקשרים הרגילים, יש ואתה מוצא את עצמך נלכד בדילמות רגשיות שעליך להתמודד איתן. אך עם זאת, דומה שבדרך התירגום נתוודעתי לאבי אל חייו, אל עברו, אל תרבות יהודית עשירה ועסיסית שבניחוחיה נתבשמתי. ייתכן שדברים אלה סייעו לנו להדביק את הזמן האבוד…"

בארכיון ישראל זמיר אני מוצאת תיקייה מיוחדת המכילה מסמכים המתעדים את המסע של בשביס זינגר לשטוקהולם בדרך לפסגה, ומגלה שאל המסע הזה יצא כשהוא מלווה בבנו. כמי שהעיד שמעולם לא קרא לאביו "אבא", העובדה שהתייצב לימינו של אביו ברגעיו הגדולים איננה מובנת מאליה.

הסופר הגדול שמהלך חייו מסמל את שקיעתה של המשפחה היהודית, הצליח בערוב ימיו להפוך את יצירתו למפתח שבאמצעותו השיב לב אב על בנו ולב בן על אביו.

 

אני מודה לאנשי הספרייה הלאומית, מר חיים לוי על שסייע רבות בתרגום המכתבים מיידיש, ומר ירון סחיש על כל ההכוונה והייעוץ.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה.
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים.
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

מסע הצלב של קולומבוס לכיבוש ירושלים

מכתב שהתגלה 500 שנה לאחר מסעו המפורסם של קולומבוס

1

קולומבוס תובע בעלות על העולם החדש. הדפס משנת 1893

גלים גבוהים היכו בחוזקה בדופנותיהן של זוג הספינות, שיצאו לדרכן הביתה לפני חודש ימים, והיטלטלו עתה מצד לצד במי האוקיינוס האטלנטי. המלחים העובדים על הסיפון קשרו את עצמם שמא יישקעו במצולות. ספון בתאו הקטן, לצד שולחן הכתיבה שלו, ישב רב החובל. ספינה אחת כבר איבד לפני כמה חודשים, וכעת חשש לשתי ספינותיו האחרות. לפני כן דרש להטיל גורלות כדי לפייס את האל; מי שנפל בגורל התחייב ללבוש בגדי צליין ולעלות לרגל לסנטה מריה דה גואדלופה.

רב החובל עצמו נפל בגורל. הוא חשב על שני בניו בקורדובה שיוותרו יתומים, אך מעל הכול הטרידה אותו מחשבה אחרת: התגלית המדהימה שהמלך ששלח אותו למשימה החשובה לא יזכה לשמוע. לכן, הוא טבל את קסתו בדיו, פרש את פיסת הקלף וכתב על אודות המסע הארוך ומלא האתגרים שאליו יצא בקיץ הקודם. כשסיים, חתם את הקלף בשעווה, קשר אותו, והכניס לחבית. את החבית האטומה השליך לים בתפילה שתגיע ליעדה.

החבית לא התגלתה מעולם, אך כריסטופר קולמבוס וצוותו שרדו את הסערה והגיעו מותשים לנמל ליסבון מספר שבועות לאחר מכן.

משם שלח הספן ארבעה מכתבים ארוכים. ראשית כתב למלך פורטוגל והסביר את סיבת עגינתו בליסבון, עד שימשיך בדרכו לספרד. שנית, שלח מכתב למלכי ספרד ששלחו אותו למסע, פרדיננד ואיזבלה (האחראים על גירוש יהודי ספרד שנה קודם לכן). שני מכתבים נוספים שלח ללואי סנטנגל ולגבריאל סנצ'ז, שהיו אנשי מפתח בארגון הפרויקט ובמימונו.

כל המכתבים המקוריים לא שרדו, אך אנו יודעים עליהם ממקורות שונים. קולומבוס כתב יומן שבו פירט יום-יום את אשר עבר עליו ועל ספינותיו בהפלגה מערבה: שהותו באיים הקריביים (הוא האמין שהיו אלה האיים המזרחיים של סין והודו), והדרך המסוכנת בחזרה לאירופה. ביומן תיאר את המכתב שהשליך לים. בהמשך היומן ציין שהגיע לליסבון ב-4 במרץ 1493 ושאז שיגר את מכתבו הראשון למלך פורטוגל.

היומן הועתק עבור המלכה איזבלה, אך אבד בחלוף הזמן. גרסה ערוכה ומעובדת שלו נכתבה בידי ברטולומה דה לאס קסאס, היסטוריון וכומר ספרדי שחי במאה ה-16. גם גרסה זו אבדה והתגלתה רק בסוף המאה ה-18. עד הגילוי המחודש כל שהיה ידוע על מסעו הראשון של קולומבוס למערב הגיע מהמכתבים אל סנטנגל וסנצ'ז.

בשנת 1989, כמעט 500 שנה לאחר המסע, פורסם העתק של מכתב קולומבוס לפי כתב יד ממקור לא ידוע, כנראה מהמאה ה-16. יש המשערים שפרסום זה מבוסס על מכתב קולומבוס לפרדיננד ואיזבלה.

תוכן המכתבים לסנטנגל ולסנצ'ז ידוע לנו היטב מפני שהם נדפסו שבועות אחדים לאחר שנשלחו. המכתב לסנצ'ז תורגם ללטינית ונקרא Epistola de insulis nuper inventis (מכתב מהאיים שנתגלו לאחרונה) והודפס כבר במאי 1493 בידי סטפן פלאנק ברומא. ב-1493 הודפס והופץ המכתב ברומא, בפריז ובבזל. לעותק בזל נוספו גם חיתוכי עץ שהועתקו מרישומים, כנראה של קולומבוס עצמו.

 

רוצים לגלות עוד? תמונות, מפות וסיפורים נוספים על ירושלים כאן

 

1
חיתוך עץ של ספינתו של קולומבוס מתוך מהדורה של המכתב שהודפס בבאזל 1493

מכתבים מודפסים אלה הופצו בעולם. עד מהרה נפוצה הידיעה על גילוי דרך חדשה להודו בקרב אזרחי אירופה הנלהבים. כעבור עשור קבע מגלה הארצות, הקרטוגרף והסוחר האיטלקי אמריגו וספוצ'י, שלא את הודו גילו קולומבוס וצוותו, כי אם את "העולם החדש" שחלק ממנו ייקרא בעתיד "אמריקה".

לא מזמן הגיעה אליי פנייה מחוקרת באנגליה שביקשה לדעת אם בספר מסוים באוסף הספרייה הלאומית יש סימני מים. סימני מים הם סוג של לוגו המוטבע בדף שבעזרתם אפשר לזהות את יצרן הנייר ואת תקופתו. מצאתי את סימן המים (צורת דרקון או פגסוס) ואז עיינתי בספר עצמו.

1
פתיחת הספר Epistola de insulis nuper inventis, מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לצפייה בספר לחצו על התמונה

אם הספר הדק הזה, הכתוב אותיות גותיות צפופות, לא היה אינקונבולה – סביר שלא הייתי מקדיש לו יותר מכמה רגעים. אך כשאינקונבולה מגיעה לידיך, נותנים לה את הכבוד הראוי לה. אינקונבולה – דפוס ערש בעברית, מוגדרת כספר דפוס שיצא לאור עד שנת 1500. ביררתי על אודות הכותר והתברר לי שמדובר באותו מכתב מודפס אל סנצ'ז ששלח קולמבוס בהגיעו לליסבון. מובן שמדובר בפריט נדיר ומיוחד, פריט שהגיע אלינו כנראה בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת.

את המכתב פתח קולמבוס בציון המסע שאליו יצא בשליחות פרדיננד מלך ספרד. נראה שהמדפיס שכח להזכיר גם את איזבלה המלכה. טעות זו תוקנה במהדורות הבאות. טעות נוספת הייתה ציון השם רפאל סנצ'ז בתור שמו של שר האוצר, שם שתוקן בהמשך לגבריאל סנצ'ז.

במכתב תיאר קולומבוס שהגיע לים ההודי 33 יום לאחר שעזב את האיים הקנריים. כיום אנו יודעים שלא היה זה הים ההודי כי אם מערב האוקיינוס האטלנטי סמוך לאיי בהאמה. קולומבוס העניק שמות נוצריים לאיים והמשיך בדרכו. תחילה, כשהגיע לאי ג'ואנה (קובה כיום) לא הבין שמדובר באי בגלל גודלו, אולם כשסיפרו לו המקומיים שזהו אי ולא חלק מהיבשת, המשיך בחיפוש עד שהגיע לאי היספנה (האיטי של ימינו), ושם הכריז בעלות על האי בשם המלך פרדיננד.

קולומבוס כתב שהיספנה היא מקום ובו נהרות והרים גבוהים רבים, צמחייה מגוונת, שדות, ציפורים מזמרות ומתכות יקרות. התושבים בריאים ומוכשרים, כתב קולומבוס, אך מפוחדים מאוד. רק לאחר שהצוות הספרדי העניק להם בדים ומתנות נוספות ניאותו התושבים להתקרב אליהם. בתמורה העניקו תושבי האי לקולומבוס וצוותו זהב וכותנה בשפע. קולמבוס לא חשב שהתושבים עובדי אלילים. הם האמינו, לדעתו, שהטוב מגיע מהשמיים וראו בקולומבוס ובצוותו מלאכים שהגיעו אליהם בספינות.

המקומיים עברו מאי לאי בעזרת סירות משוטים. הם נשאו עימם סחורות לשכניהם באיים האחרים. כולם שוחחו באותה שפה וקולומבוס הדגיש שעובדה זו היא שסייעה לספרדים בהמשך, כשניסו לנצר את תושבי האיים.

אם אנשי היספנה נחשבו מפוחדים ונאיביים, בעיני קולמבוס, תושבי האי הסמוך צ'ריס נראו לו אלימים במיוחד. הוא כתב שהם נהנים לאכול בשר אדם ושודדים את תושבי האיים השכנים. הם חמושים בקשתות ובחיצים, בעלי שיער ארוך, לעומת תושבי האי הגדול ביותר באזור שהיו מגולחים לגמרי. אי זה מתואר מלא זהב יותר מכל אי אחר.

באי היספנה ציווה קולומבוס לבנות מצודה, בה נותרו חלק מאנשי צוותו עם מספיק מזון לשנה שלמה. עוד הוסיף כי השאיר איתם את אחת הספינות (סנטה מריה), אך "שוכח" לציין שהספינה יצאה מכלל שימוש בגלל שהתנגשה ביבשה בהיספנה, בזמן שהוא וצוותו, במקום לכוון אותה בים, נרדמו.

קולומבוס סיים את המכתב בדברי שבח לאל ובתודה על הצלחת המשימה. הוא מציע לארגן אירועים דתיים ולחגוג את מציאת הנשמות האבודות מעבר לים.

מטרתו הרשמית והמרכזית של קולמבוס הייתה כלכלית – לגלות נתיב ימי קצר יותר להודו מזה המוכר. דרך קצרה אִפשרה לחסוך כסף רב בנסיעות מסחריות ארוכות ומסוכנות למזרח, נוסף על הכסף שעתיד למלא את קופת המדינה מהסחורות עצמן. אבל מה התכוונו הספרדים לעשות בכסף? את התשובה אנו מוצאים במכתב האבוד ששלח קולומבוס למלכי ספרד בהגיעו לליסבון.

במכתב מבטיח קולומבוס שהודות להצלחה המסחרית המתוכננת, בעוד שבע שנים יוכל לממן 5,000 פרשים ו-50,000 חיילים ולצאת למסע כיבוש ירושלים. הוא מוסיף: "זו הייתה המטרה שלשמה קיבלתי על עצמי את המיזם (המסע) הזה". אם כן, קולומבוס ומלך ספרד תִכננו מסע צלב לירושלים – מסע שלא היה כמותו מאז המאה ה-13. עובדה זו נחשפה רק לאחר גילוי המכתב בשנת 1989.

למעט מסע הצלב הראשון שהגיע לירושלים ב-1099, שאר המסעות הסתיימו בכשלון או בהישגים חלקיים בלבד. מה היה קורה אילו באמת יצא לארץ ישראל צי ספרדי גדול, חמוש בתותחים ובחומר נפץ? אפשר רק לדמיין, אך זה לא קרה. בעקבות גילוי קולמבוס נפתח יעד כיבוש מרתק יותר עבור עמי אירופה – העולם החדש, אמריקה.

 

כתבות נוספות

תעלומת נשות העין המוסתרת מפרו

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

"ציון הטרופית" נחשפת