כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

גדיים נעשו תיישים

לכבודם של כל הגדיים שעולים לגן חדש או לכיתה חדשה (ולכל ההורים שעברו קיץ נוסף) בחרנו שני שירים, הראשון על גדי והשני על תיש. שני השירים עברו גלגולים ושינויים שגם הם חלק מתהליך הגדילה והלימוד.

מתן ויגודה | 10.09.17 | 4 דק' |
Share
צילום: רעננה, 1947. אוסף הצלמניה

כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה, היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוצה לארץ. שיגרו אחריו שני תלמידי חכמים: רבי יוסי בן כיפר, ובן בנו של זכריה בן קבוטל.
כיון שראה אותם, אמר להם: למה באתם?
אמרו לו: ללמוד תורה באנו.
הכריז [עליהם]: אנשים הללו גדולי הדור הם, ואבותיהם שימשו בבית המקדש.
התחיל הוא [חנינא] מטמא, והם מטהרים, הוא אוסר והם מתירים.
הכריז עליהם: אנשים הללו של שוא הם, של תוהו הם.
אמרו לו: כבר בנית [הכרזת עלינו כמכובדים] – ואי אתה יכול לסתור; כבר גדרת, ואי אתה יכול לפרוץ.
אמר להם: מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים, אני אוסר ואתם מתירים?
אמרו לו: מפני שאתה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ.
אמר להם: והלא עקיבא בן יוסף [ר' עקיבא] היה מעבר שנים וקובע חודשים בחוץ לארץ?
אמרו לו: הנח רבי עקיבא, שלא הניח כמותו בארץ ישראל.
אמר להם: אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל.
אמרו לו: גדיים שהנחת נעשו תיישים בעלי קרניים, והם שיגרונו אצלך, וכן אמרו לנו: לכו ואמרו לו בשמנו: אם שומע – מוטב, ואם לאו – יהא בנידוי. 

 

(תלמוד בבלי, דף ס"ג, עמוד א).

 

הגמרא מספרת לנו סיפור על תנא שירד מארץ ישראל לבבל (בשנים הללו מרכז הכובד התורני היה בבבל) ולא זו בלבד, אלא שהיה מעבר שנים (מוסיף אדר שני) ומקדש חודשים בחו"ל למרות שלפי ההלכה ניתן לעבר שנים ולקדש חודשים רק בארץ ישראל. משלחת של שני ת"ח נשלחה מארץ ישראל כדי לבקש שיפסיק ולאיים בנידוי אם יסרב.

טענתו היתה שאין תלמידי חכמים מספיק גדולים בארץ ישראל ולכן מותר לו לקדש ולעבר בחו"ל. כנגד טענה זו ענו לו: "גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרניים.." דהיינו אמנם נכון שבעבר היו תלמידים צעירים שעדיין לא היו מספיק  בקיאים (גדיים) אך כעת הם גדלו ונעשו תלמידי חכמים גדולים ובקיאים (תישים) [ולא סתם תישים, אלא בעלי קרניים – רמז לאיום אם יסרב].

 

מהחסידים לילדי החלוצים: "שה וגדי"

שֶׂה וּגְדִי, גְּדִי וָשֶׂה,
יַחְדָּיו יָצְאוּ אֶל הַשָּׂדֶה,
עִם צָהֳרַיִם לַמַּעְיָן
רָצוּ לִשְׁתּוֹת מַיִם.
אֶחָד לָבָן שֵׁנִי שְׁחַרְחַר,
עִם תַּלְתַּלֵּי אָזְנַיִם
פַּעֲמוֹנִים מְצַלְצְלִים,
עַל צַוָּאר עֲדַיִים,

אֶל הַמַּעְיָן רָצוּ עֲדָרִים,
אֶל הַמַּעְיָן רָצוּ עֲדָרִים.

יָשְׁבוּ לָאָרֶץ הָרוֹעִים,
רֶגַע קָט לָנוּחַ,
פַּת בְּשֶׁמֶן טוֹעֲמִים
וּזְהַב תַּפּוּחַ
אוּצוּ רוּצוּ שׁוֹבָבִים,
הַשִּׂמְחָה כֹּה תֵּרֶב,
הַבַּיְתָּה עוֹד מְעַט שָׁבִים,
הִנֵּה בָּא הָעֶרֶב…

לִי לִי לִי לִי לִי לִי לִי
רַנֵּן חֲלִילִי
לִי לִי לִי לִי לִי לִי לִי
רַנֵּן חֲלִילִי

("שה וגדי". מילים: מתתיהו שלם, לחן: עממי חסידי, כתיבה: 1928-1930)

 

לפני שהפך לשיר ילדים חלוצי על שה וגדי שיצאו לטייל, הלחן שימש לזמירת שבת "צור משלו אכלנו" במסורת חסידית.

 

 

לחן זה היה מוכר למתתיהו שלם כמנגינה חסידית, והוא חיבר לה מילים חדשות לרגל חג הגז בקיבוץ בית אלפא.

 

שה וגדי בביצוע הדסה סיגלוב עם הלהקה העממית של קול ישראל.
לקריאה נוספת וחומרים נוספים על  "שה וגדי" לחצו.
לקריאה נוספת על תופעת הניגונים שהפכו שירים חלוציים ראו: יעקב מזור, "מן הניגון החסידי אל הזמר העברי", מתוך קתדרה 115 (תשס"ה), עמ' 95-128.

 

מהחלוצים לחסידים: יש לנו תיש

יֵשׁ לָנוּ תַּיִשׁ,
לַתַּיִשׁ יֵשׁ זָקָן,
לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם,
וְזָנָב לוֹ קָטָן.

יֵשׁ לוֹ קַרְנַיִם –
קַרְנַיִם לִנְגֹּחַ;
יֵשׁ לוֹ טְלָפַיִם
לִבְעֹט וְלִבְרֹחַ.

אֵין מַזִּיק כָּמוֹהוּ;
לֹא יָנוּם, לֹא יִישַׁן;
בְּעֵדֶר הַצֹּאן הוּא
גַּם רֹאשׁ וְגַם רִאשׁוֹן.

יֵשׁ עֵז לוֹ – זוּגָתוֹ,
הִיא טִפְּשָׁה וּסְכָלָה;
אַךְ חָלָב הִיא נוֹתְנָה
כָּל יוֹם קַנְקַן מָלֵא.

לַתַּיִשׁ, לָעֵז
בֵּן קָטָן – גְּדִי.
יָפֶה הוּא וְחָבִיב,
אוֹתוֹ אוֹהֵב אֲנִי.

("יש לנו תיש", מילים: יצחק אלטרמן, לחן: עממי)

 

 

שיר זה עבר גלגולים רבים, אברהם צבי אידלסון מביא אותו מופיע באוצר נגינות ישראל בשם וואלאזשינער טאנץ – כלומר שיר שהיה מושר בישיבת וולוז'ין.

החוקרת ציפי פליישר כותבת שהשיר עם המילים "יש לנו תיש" יצא לאור ב-1913 בגני ילדים בשיטת פרובל (Froebel) באודסה ולאחר מכן עבר לארץ.

 

יש לנו תיש בביצוע בטי גרנטשטין.

 

חסידי סלונים מספרים שרבי אברהם וינברג השני מסלונים (1933-1884), המכונה "הבית אברהם", על שם ספרו, ביקר בארץ בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת, והוא שמע את החלוצים שרים 'יש לנו תיש'. הוא לא ידע כי מקורו של הלחן במזרח אירופה, אך התלהב מאד מהשיר והחליט "להעלות אותו לקדושה" (דהיינו לאמץ את השיר כניגון חסידי לכל דבר), וכשחזר לברנוביץ', עיר מגוריו, החל לשיר את הלחן הזה בטישים (התכנסויות חסידיות) שערך.

כעבור שנים אחדות, תלמידו וממשיכו באדמו"רות רבי שלום נח ברזובסקי (2000-1911, בעל ה"נתיבות שלום") עלה לארץ והתיישב בטבריה, שהייתה באותם ימים מרכז חסידי סלונים בארץ ישראל. החסידים בטבריה ביקשו ממנו לשיר ניגון שה"בית אברהם" נהג לשיר, והוא, בלי להכיר את גלגולי השיר, זימר לפניהם את הניגון של "יש לנו תיש". החסידים הטבריינים (שהיו ידועים במזגם המיוחד) לא יכלו להתאפק – והחלו לצחוק.

 

 

לקריאה נוספת וחומרים נוספים על "יש לנו תיש" לחצו.

 

בברכת לכו וגדלו לכו והתגלגלו
תחל שנה וברכותיה

מתן ויגודה

עובד מחלקת המוסיקה וארכיון הצליל הלאומי. תלמיד מחקר בחוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה העברית, תחום מחקר עיקרי – ניגונים חסידיים.
לכתבות נוספות של מתן ויגודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו