מי הוכתר "אלוף האכילה של ישראל" לשנת 1953?

בשיא תקופת הצנע החליטו ב"העולם הזה" לקיים את תחרות האכלנים הראשונה בישראל

תחרות אוכל

כוכבה בנאליאל, משתתפת בתחרות האוכל של 1954

קורא יקר,

כאשר הכרזנו על תחרות האכילה הודענו כי זוהי תחרות בלי אידאולוגיה, ללא מטרות נשגבות. בעצם, טעינו. לתחרות האכילה שתמונותיה מפורסמות בגליון זה, היו גם אידאולוגיה, גם מטרה: הצחוק.

כך פותח ראש מערכת "העולם הזה" את טורו האישי לקורא היקר, ובו הוא מסביר מדוע החליט העיתון לקיים את תחרות האכילה הראשונה אי פעם במדינה הצעירה, בתקופת צנע שבה אזרחי ישראל מתקשים לספק למשפחותיהם שלוש ארוחות מזינות ביום. והאמת היא שלא מפתיע שמי שיזם את התחרות היא מערכת "העולם הזה" והעורך הראשי אורי אבנרי, שאף פעם לא חששו מפרובוקציות.

 

שערו של "העולם הזה". 26.11.1953
שערו של "העולם הזה". 26.11.1953

 

"הקהל", הוא מסיים את טור המערכת, "לא איבד את חוש ההומור, ומעריך מנה של צחוק גם בעצם תקופת הצנע".

אל התחרות שהתקיימה ב"קפה כנרת" ב-19 בנובמבר 1953 בתל אביב הגיעו שבעה: שישה גברים וגברת אחת. התקנון, פשוט: האדם שיאכל את המספר המקסימלי של מנות בתוך שעה אחת יזכה בתואר 'אלוף האכילה של ישראל 1953'. אך לא היו אלו מנות שף יוקרתיות. כדי להשתלב ברוח הזמן, גם המנות שהוגשו בתחרות היו מנות על טהרת הצנע, שכללו רק כמות בשר קטנה שהוקצבה במיוחד על ידי המפקח על המזונות.

 

 

והינה מקצת המנות שהיו צריכים המשתתפים לחסל: מרק, קערת ספגטי, מנת פלפלים ממולאים, גולש ירקות, מנת תפוחי אדמה מבושל במיץ, אטריות וראש כרובית.

היה זה הספגטי שהכריע את המשתתפת היחידה בתחרות, הגברת כוכבה בנאליאל דנאלצה, והביא אותה להסתפק במקום החמישי בלבד. מנות הצנע הכריעו גם עוד ארבעה מתמודדים. לבסוף נשארו רק שניים: נהג מובטל בשם אברהם רפפורט מגבעתיים שבסופו של דבר נאלץ לפרוש בעצת רופאיו, והצעיר שזכה לבסוף בתחרות – הסטודנט הרעב איתמר רוזנטול בן ה-27 שלאחר ניצחונו הכריז בקול: "באתי, אכלתי, ניצחתי!".

 

תחרות אוכל
שני הפיינליסטים בגמר התחרות. מימין: איתמר רוזנטול הרעב. משמאל: אברהם רפפורט המותש

 

מה סוד המנצח?

מתברר כי רוזנטול צם מספר ימים, ושעה לפני התחרות הלך לרחוץ בים למרות הגשם והקור. בניגוד למתמודדים האחרים שממש הסתערו על האוכל, הוא העדיף לאכול בנחת. בסיום, דרך אגב, הוא ציין: "לומר את האמת, חזרתי הביתה רעב במקצת".

 

תחרות אוכל
איתמר רוזנטול. אלוף האכילה של ישראל, 1953

 

"העולם הזה" העניק לזוכה צלחת ברונזה יוקרתית ועימה, כאמור, את הטייטל היוקרתי: אלוף האכילה של ישראל.

 

כתבות נוספות

והזוכה בתחרות עקרת הבית לשנת העשור היא…

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

האיש שנתן לסוסיתא את שמה – מהאסלה

 

מנת השף: גפילטע פיש

סיפורה המתוק-מלוח של המנה המסורתית

שלושה נאצים נכנסים למסעדה כשרה בוורשה.

ייתכן שזו נשמעת כמו שורת הפתיחה של בדיחה סרת טעם, אבל למעשה, מדובר בסיפור אמיתי.

באוקטובר 1934 שוטטו ברחובות ורשה שלושה "עיתונאים היטלריסטים" גרמנים ששהו בפולין למטרות מקצועיות. השלושה, שחיפשו אחר מקום לסעוד בו את נפשם נכנסו ל"מֶטְרֶפּוֹלֶה" – מסעדה יהודית כשרה. הם ישבו לשולחן, עיינו בתפריט והזמינו את אחד המטעמים היהודיים המוכרים ביותר בכל הזמנים: גפילטע פיש.

האורחים התענגו על המנה שהזמינו ועל כוסית ויסקי טובה, וביקשו מהתזמורת במסעדה לנגן שוב ושוב "את המנגינה הרוסית הנפלאה ההיא," כשכוונתם ל'קול נדרי', תפילת יום הכיפורים.

אוי ויי.

האורחים סיימו את מנת הגורמה שלהם, החמיאו לשף ובירכו את צוות המקום "אַאוּף וידֶרְזֵיְין!"

כיום, נראה לנו אולי מוזר שמאכל יהודי משונה כגפילטע פיש נכלל מלכתחילה בתפריטה של מסעדה ורשאית, שלא לדבר על העובדה שהמנה הוזמנה בידי אותם אורחים מסוימים.

לאלו מבינינו שאינם מכירים את התבשיל המסורתי, נספר שהגפילטע פיש הוא מאכל של קציצות מבושלות, שעשויות מכמה סוגי דגים שנטחנו יחד. באופן מסורתי מגישים את המנה בסעודות של ערב שבת לצד מטבל חזרת, העשוי מחזרת הגינה ומסלק. מנת הדגים הקלאסית מוכרת בגרסה מלוחה ובגרסה מתוקה, וויכוח עז ניטש סביב השאלה איזו גרסה היא "הנכונה". למעשה, אפשר לומר שסוגיית המחלוקת סביב הטעם המלוח או המתוק היא בעלת מאפיין גאוגרפי שניתן לתחום באמצעות מה שמכונה "קו גבול הגפילטע פיש".

 

הדלקת נרות שבת", אילוסטרציה מאת אלפונס לוי שפרסם הצלם הצרפתי אטיין נורדן , מארכיון הספרייה הלאומית

 

הגפילטע פיש הוא פרי דלותן של משפחות יהודיות באירופה והכורח לנצל כל פירור יקר של חלבון – במקרה זה תוך ערבוב של הדגים עם בצל, ביצים ומצות. המילה "גפילטע", שביידיש פירושה "ממולא", מתארת את שיטת ההכנה שבמסגרתה מסירים את עור הדג, את בשרו טוחנים עם שאר המרכיבים ואז שבים ומכסים את התערובת בעור, כהכנה לבישול.

 

גפילטע פיש
מתכון לשירותכם משנת 1973

 

שיטה זו סייעה לא רק לנצל ביעילות כל פיסה קטנה של דג, אלא גם הביאה לתיקון סוגייה בהלכה היהודית שעימה התמודדו אוכלי דגים בשבת. "מלאכת בורר", שלפיה מפרידים דבר מדבר אחר, אסורה בשבת, וכתוצאה נאסר להפריד אז את עצמות הדג מבשרו. טחינת הדג והעצמות יחד מייתרת את ההפרדה ופותרת את הקושי.

 

גפילטע פיש
פרסומת לגפילטע ביידיש משנת 1949

 

כיוון שתהליך הכנת הגפילטע פיש המסורתי הוא מורכב, הציעו חברות מזון יהודיות גרסה קלה ונגישה יותר. בשנת 1931 חנכה לראשונה חברת המזון "מוצרי המזון של אתל בע"מ" גרסה של המעדן המתובל "משומרת בפחיות ברוב הצלחה", שנשאה חותם כשרות מטעמו של רב בשיקגו. ההכרזה המרגשת הבטיחה שטעמו של המוצר המשומר מעולה כמו טעמה של הגרסה הביתית, וכי להכנתו השתמשו במרכיבים איכותיים ובציוד היגייני.

כך בא לעולם הגפילטע פיש בצנצנת (הוא נמכר גם בפחיות שימורים) השוחה בג'לי. חברות מזון כשרות מתחרות על מקומן הנכסף על שולחן השבת ומבטיחות "גפילטע פיש כמו שאמא שלך נהגה להכין – רק אם הגפילטע פיש שנהגה להכין היה מעולה".

 

פרסומת לגפילטע פיש של המותג 'מאתר'ס', מתוך עיתון 'הסנטינל', 4 בספטמבר 1969

 

גפילטע פיש
ואפשר גם ישר מהקופסה… פרסומת משנת 1971

 

הגפילטע פיש, מעדן יהודי שהוא פסגת אוכל הנשמה היהודי, זוכה לאזכורים באומנות היהודית, בספרים ובכמה שירים עממיים ביידיש שנכתבו לכבודו. אחד מאותם שירים, שנכתב בסוף המאה ה-19, אף הושמע ברדיו הישראלי! מחבר השיר מתאר את הטקסטורה הנפלאה ואת הטעם הנימוח שמציע הגפילטע פיש מדי שבת אצל שולחנה של אמא.

 

 

זהו מעדן בעל אלף טעמים
שטעמתי לראשונה למרגלותיה של אמי,
יקר, וטוב ולא בכדי
הוא המאכל הלאומי היהודי
נימוח בפה מיד כשנטעם
דגי הגפילטע יהודים בעצמם.

מי יכול לעמוד בפיתוי של מאכל עם חסות מוזיקלית כזאת?

הגפילטע פיש, 'המאכל הקטן שיכול היה', נעשה ברחבי העולם כולו סמל כה איקוני של המטבח ושל התרבות היהודיים עד שזכה בפסטיבל אוכל שיוסד לכבודו. ה'גפילטעפסט' הוא חגיגה שנתית שנערכת מדי שנה בשנה באירופה וחוקרת את המורשת, המסורת והתרבות היהודיות באמצעות אוכל.

 

פוסטר של פסטיבל האוכל היהודי, 'גפילטעפסט'. מתוך אוסף האפמורה של הספרייה הלאומית

 

וכך, בפעם הבאה שתשבו לשולחן השבת אצל סבתא, בארוחה שבה יוגשו לכם קציצות הדגים הנחות בג'לי רוטט, אולי תנסו אותן בכל זאת. מאות שנות מסורת יהודית לא טועות… נכון?

 

כתבות נוספות

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים




יורד גשם ונתקעת בלי מטרייה? פנה ל"נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס"

הכירו את הסטארט-אפ היהודי הראשון להשאלת מטריות!

1

כחובב היסטוריה יהודית, אני מבלה הרבה זמן בעיון באתר העיתונות היהודית ההיסטורית, ובכל יום מוצא שם פנינים באפר.

לפני כמה ימים, מצאתי בעיתון היידיש הניו יורקי "דיא ווארהייט", בגליון מה-31 בדצמבר 1916, את מה שנראה לי בהתחלה כאחד הסטארט-אפים הכי הזויים שנתקלתי בהם בחיי: "נעשיאָנאָל אַמבּרעלאַ סוירוויס אינק" – שירות המטריות הלאומי. לא רק השירות החדשני מעניין, אלא גם המודעה היצירתית:

 

1

 

נתחיל בציור למעלה. יוצא יהודי בבוקר (רואים שהוא יהודי, כן?), ובידו תחזית מזג האוויר: ירד גשם! אבל בחוץ? – שמש! "הע! אויך מיר א נביא!!!" (עוד נביא) אומר לעצמו היהודי, ולוקח את המטרייה. החום גובר והשמש צוחקת עליו: "ריבוינעשלעוילם! – איך נפטרים מהמטרייה הזו?"

 

1

 

ביום אחר – גשם זלעפות! – "השארתי את המטרייה בבית" – היהודי מתוסכל.

ובהמשך: "געוואלד!! – גנבו לי את המטרייה!!!!"

איך עובד הסטארט-אפ? אז ככה, למאותגרי היידיש: ברחבי מנהטן, ברוקלין וברונקס נפתחו מעל ל-1000 תחנות להשאלת מטריות. כל מה שצריך לעשות היה לשלם דמי מנוי של 2$ לשנה, והייתם יכולים לשאול, להחזיר, לתקן ולהחליף מטריות מתקלקלות בלי תשלום ועל המקום!

ביידיש מאומרקנת, מקבל כל מנוי "מעמבערשיפ קארד", ו"קליימ-טשעק".

הקץ לשמוציקע אמברעלאס!!! (ביידיש תקנית קוראים לזה שירעם). הינה לכם קללה נאה לחורף ביידיש תקנית – "שיבלע מטרייה ושהיא תיפתח לו בבטן".

מה קרה לשירות החדשני הזה? כדי לברר זאת פניתי למקבילה האמריקנית של אתר העיתונות ההיסטורית – Chronicling America, שבו מצאתי עוד מודעות מטעם שירות המטריות הלאומי, כמו למשל זו, מהעיתון New York Tribune מה-14 בדצמבר 1916. מודעה יבשה משהו לעסק הרטוב הזה, וגם אין בה טיפת הומור יהודי.

 

1

 

העובדה שהמודעות התפרסמו רק כשבועיים – בין אמצע דצמבר לתחילת ינואר, מעידה על כך שהעסק לא התרומם אל ענני ההצלחה. ואומנם כבר בגיליון מה-14 ביוני 1917, במדור "צרות של עסקים" בעיתון SUN, מדווח ששירות המטריות הלאומי הגיש בקשה לפשיטת רגל.

למה פשט השירות את הרגל? האם אחרים הצליחו במקום שהוא כשל? אם שירותי שיתוף אופניים יכולים להצליח, למה לא שיתוף מטריות? ובכן, מתברר שהסינים, למשל, לא קוראים עיתוני יידיש, ולכן נכשלו שוב במקום שנכשלו אבותינו.

ב-2017 השיק היזם הסיני ז'או שוּפינג מהעיר שנזן שירות שיתוף מטריות בעיר שנזן וב-11 ערים נוספות, אך אויה, תוך חודשים ספורים נגנבו כמעט כל 300,000 המטריות מהפרויקט.

 

1

 

שירות שיתוף מטריות נוסף, צנוע בהרבה, הוא UMBRACITY, שפועל בשלב זה רק בעיר ונקובר שבקנדה ויש לו עשרות מתקני השכרת מטריות מתוחכמים הפזורים בבתי עסק ברחבי העיר. איך זה עובד? יש אפליקציה, לוחצים על כפתור בטלפון החכם והמטרייה שלכם.

1

 

ויש עוד – בעיר ארהוס שבדמנרק פועל השירות DripDrop על 25 התחנות שהוא מחזיק ברחבי העיר. ססמתו הלא כל כך יצירתית היא "האושר הוא שתהיה לך מטרייה כשיורד גשם".

 

1

 

ויש גם שירותים קצת פחות מתוחכמים, כמו זה שנפתח רק לפני כמה ימים בשכונה הסינגפורית Pasir Ris, לזכרה של סבתא סילביה קומפונג.

 

1

 

ואם תשאלו את עצמכם מה רע בעצם בכך שתהיה לכם מטרייה בבית, על זה כבר ענה גדול הסטיריקנים שלנו, אפרים קישון, בקטע האלמותי "אבדכם הנאמן" (מעריב, 8 במרץ 1963, ובספר "שמיניות באוויר") ככה זה מתחיל:

 

1

 

ולסיום הבלתי נשכח:

 

1

 

כתבות נוספות

חמור חמורתיים ומשחקי הקלפים של פעם

נוסטלגיה: מחדשים את תכולת הקלמר

כך למדו ילדים יהודים לכתוב לפני אלף שנה




"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם" – שיר הלל לסיר החמין

תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם. בואו לקרוא את קיצור תולדות הצ'ולנט - המנה הכי מנחמת ביהדות

צ'ולנט

ביאליסטוק, 20 בנובמבר 1932. יהודים נושאים קערות צ'ולנט אל תנורו של האופה בשעת צהריים של יום שישי. התמונה לקוחה מארכיון יהדות פולין של מכון ייווא

החוויה הקולינרית היהודית טומנת בחובה מידה מסוימת של גאונות, שאיננה זוכה להערכה מספקת. תוך שימוש במצרכים טריים מעטים בלבד, המציאו היהודים שפע של תבשילים, שניצלו במלואם את מעט המרכיבים שעמדו לרשותם.

כאשר אוכלים בשעת צהריים קרה של שבת קערה מהבילה ומעלת ניחוחות של חמין (צ'ולנט בלעז) שהוכן בקפידה – יש בדבר איזה קסם. אין אלא לתאר תבשיל זה כיצירת מופת של תושיה וכמעשה אמנות שעמדה במבחן הזמן והצליחה לעשות את הדרך הארוכה מימי הביניים אל בתי האוכל המודרניים, אל תחרויות הבישול ואל שולחן השבת הטיפוסי.

התבשיל, שמצטיין בסגנון "הכול הולך", הוא אוכל נחמה יהודי, שמקורו בהלכה היהודית האוסרת על בישול בשבת. את התבשיל מכינים ביום שישי בצהריים ומניחים לו להתבשל בישול ארוך ואיטי במהלך הלילה. הנזיד המסורתי והעשיר מורכב מהמצרכים הזמינים בעת הכנתו, והמרכיבים וסגנון ההכנה נבדלים ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, בכל מקום שבו נמצאו יהודים. את הצ'ולנט האשכנזי הטיפוסי מכינים משעועית או חיטה, שאריות עוף או בשר, תפוחי אדמה ומגוון תבלינים.

 

צ'ולנט
מתכון לחמין. פורסם ב"הצפה", ינואר, 1965

גם שמו של התבשיל לרוב משתנה בהתאם לגיאוגרפיה. מקובל לחשוב שמקור המילה צ'ולנט – 'טשאלנט' ביידיש – במילה 'שאלט' בצרפתית, שפירושה "חם", מתוך התייחסות לבישולו האיטי של הנזיד בסיר הניצב על אש קטנה. יש המאמינים שהמקור הוא עברי, במילה "שֶׁלָּן" – כלומר, נח – מתוך כוונה לבישול במהלך הלילה, שנועד להבטיח ארוחה חמה בשבת בצהריים. במסורת הספרדית מכונה התבשיל "חמין", מהמילה "חם".

היינריך היינה, המשורר המפורסם שהתנצר והפך לפרוטסנטי בעקבות לחצים פוליטיים, אהב כל כך את התבשיל עד שכתב עליו שיר ובו הוא מצהיר את אהבתו כלפיו ומשתף בתחושתו, שהמתכון לצ'ולנט ודאי נמסר למשה במעמד הר סיני על ידי אלוהים בכבודו ובעצמו.

 

"צ'וּלְנְט הוּא מַאֲכַל-שָׁמַיִם,
שֶׁהָאֵל, הוּא בִּכְבוֹדוֹ,
אֶת מֹשֶׁה, לִמֵּד לִרְקֹחַ
בִּמְרוֹמֵי הָהָר סִינַי

צ'וּלְנְט הֲלֹא הוּא אַמְבְּרוֹזְיָה
הַכָּשֵׁר שֶׁל אֵל-אֱמֶת"

 

שירו של היינה נראה אולי כאהבה של ממש למנה ראויה לשמה של צ'ולנט, ומנגד, קונטרס קטן ופרודי מספר על אהבה אבודה, יריבות ואימה – נוכח סיר צ'ולנט שלמרבה הטרגדיה נשרף.

הקונטרס מספר על אדם זקן המסב עם משפחתו לשולחן השבת וממתין בקוצר רוח לסיר החמין המסורתי. התבשיל מגיע לשולחן והאיש מסיר את המכסה בציפייה להיעטף כליל בניחוחו המשכר של הנזיד המושלם, אבל תחת זאת, לחרדתו הוא מגלה שתכולת הסיר נשרפה כליל. כה גדול צערו למראה הסיר המפוחם עד שהוא חש שהוא מוכרח להספיד את הנזיד האומלל.

הצ'ולנט האומלל… כה צעיר היה. מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה לקונטרס המלא

 

"חמין בר חמינא דנא ז"ל, המלך ברחמיו הניחהו בין תנור וכיריים, ובין הלשון והשפתיים והחיך והשיניים, הנשרף בשבת על לא חמס בכפו. תהא מיתת מאכלו כפרה על כל שומרי שבתותיו. המלך ברחמיו ירחם על אוכליו."

ההספד הסאטירי מסתיים בתפילת "מי שברך", שאותה נהוג לשאת כברכה לזולת, ובקריאה לאלוהים לברך את האלמוני האומלל שבשבת המלכה הוגשה לו קדרת צ'ולנט שרוף.

אותן דבקות ומסירות לצ'ולנט אנו מוצאים גם בנוהג שרווח בעיירות היהודיות באירופה, לפיו בימי שישי בצהריים נהגה כל משפחה לשאת את סיר הצ'ולנט שזה עתה התקינה אל האופה המקומי. שם נאטמו הסירים השונים של המשפחות בעיסת קמח ומים והוכנסו לתנורו של האופה לבישול לאורך הלילה. בשבת בצהריים, אחרי תפילות השבת, היתה העלייה לרגל משנה את כיוונה, והמשפחות היו מעבירות בזהירות את הסיר החם מהתנור הישר אל שולחן ארוחת הצהריים.

כיום יש לצ'ולנט חסידים משלו. בישראל נוהרים רבים בימי חמישי בערב לבתי אוכל בשכונות חרדיות לכבוד סוף השבוע. מי שאינם מתגוררים בסמוך למסעדה בה מגישים צ'ולנט יכולים לרכוש אותו מוכן באריזה ולהכינו בזריזות, ובמדינות מסוימות הוא אפילו נמכר בפחיות שימורים  – אם כי אנחנו בהחלט ממליצים על הגרסה הביתית.

 

צ'ולנט
חמין של אסם. פרסומת משנת 1970

 

אכילת הנזיד העשיר ועתיר הניחוחות פעמים רבות פועלת על הסועדים כמטה קסם – תופעה שאפשר להשוות רק לעייפות הנופלת על הסועד אחרי סעודת חג הודיה מושלמת – ויוצרת עבורם את האווירה המושלמת לתנומת צהריים טובה ביום המנוחה.

 

צ'ולנט
מתכון שפורסם ב"דבר", ינואר, 1958

 

ישנה אמירה ישנה שטוענת, שאדם לא יכול לקרוא לעצמו יהודי טוב עד שלא אכל צ'ולנט בשבת – אבל אנחנו מאמינים שמקדרת צ'ולנט מוצלחת אפשר ליהנות בכל יום! אולי הגיע הזמן לשלוף את ספרי הבישול הישנים וללכת על זה?

רשימה זו נכתבה במסגרת יוזמת "גשר לאירופה" של הספרייה הלאומית לחיבור עם אירופה והנגשת האוספים שלנו לקהלים מגוונים באירופה ומעבר לה.

 

כתבות נוספות

קיצור תולדות הקרמבו

הארטיק העברי הראשון

מתכוני האימה של שנות הארבעים