הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים

הסיפור האמיתי מאחורי הבעלים המסתורי של האבן שיכולה להפוך מתכת לזהב

כריכת הספר "הארי פוטר ואבן החכמים". הוצאת משכל, ספרי עליית הגג

עוד סיפורים מסתוריים בקבוצה "סודות כתבי היד העבריים"

 

בשנת 1407 נבנה ליד קבר אחים גדול בבית הקברות המרכזי בפריס, הידוע בשם "בית הקברות לחפים מפשע" (cimetière des Innocents), מעבר מקורה. בחלקו העליון של המעבר החדש שולבו קבוצות פסלים שעוצבו על פי האיקונוגרפיה הנוצרית המקובלת של אותה התקופה. אחת הקבוצות הציגה את ישו, המוקף בקדושים פטרוס ופאולוס ובזוג התורמים של המעבר המקורה: ניקולס ופרנל פלאמל. מתחת לקבוצת דמויות זו ניתן היה לראות מספר לוחות שהציגו סמלים נוצריים אופייניים לתחילת המאה ה-15.

 

ציור קבוצת הפסלים בבית הקברות בפריס מאת שארל-לוי ברניי (1786)

מעט מאוד ידוע על בני הזוג ניקולס ופרנל פלאמל. אלמלא קבוצת הפסלים בבית הקברות בפריס, היו ודאי זוכרים תושבי העיר את ניקולס פלמאל עשרות שנים בלבד לאחר מותו. קבוצת הפסלים נהרסה בסוף המאה ה-18, אך שמו של ניקולס פלמאל שרד גם את חורבן זה.

בניסיונם של הוגים בתקופת הרנסנאנס למצוא בסימבוליזם הנוצרי הימי-ביניימי משמעויות עמוקות יותר, ניגשו לקבוצת הפסלים הזו אנשים שונים, בהם אלכימאים. אחד מהם, רובר דובל (Robert Duval), זיהה באחד הלוחות המוצבים מתחת לפסלים שני דרקונים, סמל אלכימי ליצירת מתכות. בהמשך משך לוח זה בעיקר את תשומת ליבם של "ידעני תורת הסוד" האלכימי, והאתר בבית הקברות נעשה יעד צליינות לאלכימאים ולשאר שוחרי תורת הנסתר והמדעים הסודיים.

 

ניקולס ופרנל פלאמל מתפללים לצד פאולוס, מתוך כתב יד צרפתי בן המאה ה-18 השמור בספרייה הבריטית

כבר בסוף המאה ה-16 הופצה אגדה שלפיה החזיק פלאמל בבעלותו ספר ישן ומיסטי שממנו למד את תורת הסוד. בזכות הידע האזוטרי השמור בספר, פיצח פלמאל את סוד יצירת זהב וכסף באמצעות "אבן החכמים" שסייעה לו במלאכה זו. האגדה קיבלה ביטוי בטקסט צרפתי בשם Sommaire Philosophique (סיכום פילוסופי), שכבר בו יש תיאור של תמונות דומות לאלו שבקבוצת הפסלים בבית הקברות.

נדמה שלא היה די בהפיכת ניקולס פלאמל למלומד בתורת הסוד, ובתחילת המאה ה-17 התגלתה לפתע האוטוביוגרפיה המיוחסת לפלאמל עצמו. האוטוביוגרפיה, שזכתה לשם המסתורי דמויות הירוגליפיות (Les figures hierogliphiques de Nicolas Flamel), סיפרה סיפור קלסי בתחום האלכימיה: בזמן עבודתו בתור רושם עזבונות של נפטרים, נתקל פלמאל יום אחד בספר הכרוך בכריכת נחושת מוזהבת שדפיו (21 במספרם) היו עשויים קליפות עצים.

 

תמונה של קבוצת הפסלים בבית הקברות בפריס שנדפסה בספר האנגלי Exposition of the Hieroglyphicall Figures, המשויך לניקולס פלאמל

אותיות הספר היו ככל הנראה אותיות יווניות, שאותן לא היה מסוגל פלאמל לקרוא. הספר היה משופע בציורים מיוחדים ועל פי דף השער היה המחבר אברהם היהודי, נשיא, לוי, אסטרולוג ופילוסוף. פלאמל קנה את הספר והצליח לפענח את תכנו, אך לא הבין את הסמלים הסמויים בתמונות. לכן נדד פלאמל לספרד בתקווה למצוא שם מלומד שידע לפרש את המשמעות האמיתית של התמונות.

לפי הספר, מצא המלומד מפריס בספרד רופא נוצרי ממוצא יהודי בשם קאנצ'ה (Canche) שהצליח להבין את המסר הסמוי בספרו של "אברהם היהודי". לדברי הרופא, המפתח ליצירת המתכות היה טמון בציורים הממלאים את הספר. הרופא קאנצ'ה נפטר בדרכם המשותפת ופלאמל, לאחר חזרתו לפריס, הצליח לייצר בניסויים אלכימיים כסף וזהב באיכות גבוהה על בסיס הפירוש. תגלית זו, כך מספרת האוטוביוגרפיה, שיפרה את מצבם הכלכלי של ניקולס ופרנל פלאמל עד כדי כך שיכלו לתרום תרומות גדולות למוסדות רווחה בפריס.

עוד מציינת האוטוביוגרפיה כי הציורים המיסטיים בספרו של "אברהם היהודי" מצאו את מקומם כהעתקים באותו המעבר המקורה בבית הקברות בפריס.

חשוב לציין שעד היום לא התגלה כתב היד המקורי של ספרו של פלאמל. גם ספרו של אברהם היהודי לא נמצא. המחקר ההיסטורי הוכיח לא מכבר שהספר דמויות הירוגליפיות הוא פרי עטו של סופר ואלכימאי בן המאה ה-17. האוטוביוגרפיה מכילה שפה בת הזמן, ומזכירה אנשים שטרם חיו בימי חייו של ניקולס פלאמל ההיסטורי.

למרות הספקות סביב רקע ותולדות האוטוביוגרפיה, היא זכתה לחיי מדף ארוכים ופוריים. לאחר פרסומה בצרפתית ב-1612, תורגמה האוטוביוגרפיה לשפות אחרות (בשנת 1624 זכתה לתרגם אנגלי, ובשנת 1681 לגרמני).  אחד הקוראים הנלהבים של האוטוביוגרפיה היה לא אחר מאייזק ניוטון (1727-1643), אביה של הפיזיקה המודרנית. ניוטון סיכם את תוכן הספר בכתב ידו ואף העתיק ממנו את התמונה שמראה את קבוצת הפסלים בבית הקברות בפריס, כולל הלוחות המיסטיים המכונים הירוגליפים. יחד עם שאר הכתבים האלכימיים של ניוטון, גם כתב יד זה נמצא היום באוספי הספרייה הלאומית.

 

ציורו של אייזק ניוטון בסיכומו של הספר "דמויות הירוגליפיות"

 

הדפסות של האוטוביוגרפיה הפנטסטית המיוחסת לפלאמל ניתן למצוא עד היום. ההדפסה האחרונה הידועה לנו ראתה אור בשנת 1996 בספרד תחת השם: El libro de las figuras jeroglificas. גם דמותו של מחברה המשוער, ניקולס פלאמל, זכתה לחיים מחודשים בספרות בת זמננו. בספרה של ג'יי קיי רולינג: הארי פוטר ואבן החכמים, מסופר על פלאפנל כאיש בן מאות שנים, וחברו של המנהל דמבלדור, שבבעלותו – אבן החכמים.

גם בספרו הפופולרי צופן דה-וינצ'י מאת דן בראון מופיע פלאמל, והסופר האירי מייקל סקוט אפילו הקדיש לפלאמל הדמיוני סדרת ספרים של ששה כרכים: הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות. אין צורך לציין שכל הביטויים הספרותיים לא קשורים לניקולס פלאמל ההיסטורי.

אם כך, מי היה ניקולס פלאמל ההיסטורי?

ככל הידוע לנו, ניקולס פלמאל נולד סביב שנת 1330, לא רחוק מבירת צרפת. הוא התחתן בשנת 1370 עם אלמנה בשם פרנל (Pernelle), ואת מרבית חייו העביר כמעתיק כתבי יד, סופר ופקיד משפטי זוטר – תפקידים שמהם התפרנס. לימים נעשה סוחר כתבי יד בשירות אוניברסיטת פריס. את ההכנסה שסייעה לו ולאשתו להפוך לפטרונים לשורת כנסיות קטנות, לבתי חולים ולשאר מוסדות רווחה יש לייחס דווקא לאשתו – היא ככל הנראה הביאה עמה הון משמעותי לנישואיה עם ניקולס, אותו ירשה משני בעליה המנוחים.

דיוקנו של ניקולס פלמאל

 

את כל המידע הזה אנחנו מוצאים במצבה בת 600 שנה השמורה כיום במוזיאון בפאריס (Musée de Cluny), שבנוסף לכמה מסמכים מקוריים על בני הזוג, מספרת את סיפורו של האיש ההיסטורי שזכה לחיי נצח בין חובבי תורת הנסתר וקוראי ספרות פנטזיה מודרנית.

מצבה של ניקולס פלאמל מ-1418

 

עוד סיפורים מסתוריים בקבוצה "סודות כתבי היד העבריים"

 

לקריאה נוספת בנושא:

Kurt Karl Doberer: The Goldmakers. 10,000 Years of Alchemy, London & Brussels 1948

Claus Priesner, Karin Figala (eds.): Alchemie: Lexikon einer hermetischen Wissenschaft, München 1998

לקוראי צרפתית: הערך על ניקולס פלאמל בוויקיפדיה הצרפתית מבוסס ומפורט מאוד

 

כתבות נוספות

האם כוחות הכישוף של שלמה המלך חבויים בספר הזה?

האישה שתיעדה את המהפכה המדעית וכמעט שנרצחה על ידי מהפכה אחרת

האם המהר"ל הוא בעצם לא אחר מאשר שרלוק הולמס?

 

 




סיפור מגניזת קהיר: המאבק האלים של שני גברים על הזכות להינשא לאותה אישה

"נשביעכם בה' שתשלחו תשובותכם, במהרה", התחננו נציגי העדה הקראית בירושלים במכתב אובד עצות לראשי העדה בקהיר.

שני גברים חושקים באישה אחת. האחד טוען שהוא זכאי לשאת אותה לאישה, והשני טוען שהובטחה דווקא לו. עדות לתסבוכת הזאת אנו מוצאים בקטע גניזה השמור בספרייה הלאומית. הקטע מתוארך לירושלים של המאה השתים-עשרה, או אולי המאה הארבע-עשרה – תלוי לדברי איזה חוקר אנחנו נשמעים.

היות ששני הבעלים בפוטנציה היו חברי העדה הקראית בירושלים, נפלה האחריות על התסבוכת האיומה לפתחם של נציגי העדה בעיר. במכתב שחיברו הנציגים ושלחו לראשי העדה הקראית במצרים הם שטחו את קורות האירועים.

המכתב המלא

 

מקץ חמש השורות הראשונות, המורכבות בעיקר מפסוקי מקרא הכתובים עברית, עברו מחברי המכתב לשפה השגורה יותר בפיהם – ערבית המתובלת במילים עבריות (ברוכים יהיו, שבועה, הפסד, חרם ועוד). נציגי העדה בירושלים פתחו בשורה ארוכה של ברכות ושבחים לראשי העדה במצרים, אותם "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה" התבקשו לסייע לנציגי העדה בירושלים בהכרעת הסוגיה: למי יש להשיא את "רבקה בת ה'זקן' הנבון שמעון"?

 

הפנייה מלאת הכבוד אל ראשי הקהילה הקראית במצרים: "האדונים הכבודים. ישמרם אלהים יתעלה". ובערבית: "אלי [חצ]רת אל סאדא אל אגלא. חפצהם אללה תעלי".

תחילה, החליטו נציגי העדה בירושלים מבלי להסביר את נימוקם, "כי עלינו להשיאה לאברהם". הכלה היעודה חשבה אחרת, ואמרה "כי איננה חפצה באחר מלבד בסלימאן". כאן ודאי היה אמור להיפתר העניין, אלא שאברהם המאוכזב נעמד על רגליו האחוריות וקבע: "חי אלהים! אם לא אשאנה אנכי והרגתי אחד משניהם".

האיום של אברהם הצליח, ובמקום להשיא את רבקה לבחיר ליבה בחרו נציגי העדה להסתיר "את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהם וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אישה (שתלך) עמה". החשש של בני העדה לא היה רק מאברהם, הם חששו גם מהתערבות השלטונות הערביים. גם ניסיון הפיוס של אבי הכלה, "הזקן" הנבון שמעון, לא שכנע את אברהם לחזור בו.

 

החלטת נציגי העדה הקראית בירושלים: "ויהי כדבר אברהים את הדברים האלה יראנו מן המקומות ונסתיר את רבקה הנ"ל למען לא תכנס לבית אברהים וסלימאן, ונשביענה כי לא תצא מן הבית הזה ולא מן הבית הזה מבלי אשה (שתלך) עמה". ובמקור הערבי: "תכלם אבראהים בהאדא אל כלאם פכשינא עלי אלמאכן וחגבנא רבקה אל מדכורה ען אלדכול לבית אברהים וסלימאן וחלפנאהא עלי אנהא לם תנזל מן האדא אל דאר ולא מן האדא אל דאר אלא במרא מע[הא]".

מחשש שמא יקיים אברהם את שהבטיח, אסר ראש העדה בירושלים על איש לקדש את הכלה ולהביאה בברית נישואים. סלימאן, שהרגיש שנעשה לו עוול, והבין שאצל איש מבני עדתו לא יימצא סיוע, פנה במקום אל רבני העיר בבקשה שיכתבו עבורו כתובה. על מנת שתחשב הכתובה ככתובה כשרה, היה צריך את עדות נציגי בני עדתו. לכן, כותבים נציגי העדה בירושלים לראשי העדה בקהיר, זייף סלימאן את עדות הנציגים "מבלי ידיעתנו ויכתוב את שמות כולנו".

הסכסוך הפרטי חושף מידע חשוב על טיב היחסים בין היהדות הקראית ליהדות הרבנית. אחרי שהתגלה הזיוף, פנו נציגי הקראים אל רבני ירושלים בבקשה לאתר את הרב שהמרה את פי ראש העדה הקראית בעיר וסיפק כתובה לסלימאן. הרב אותר, וכעונש אסרו עליו רבני העיר לעסוק בשחיטה (ממנה התפרנס) "וימנעוהו מבוא אל בית הכנסת ויחרימוהו לזמן מה". בשעה של מתח בין-עדתי "הגיע כל הכבוד והעזר הדרוש מצד קהלת (הרבנים), ולא הצריכונו לדבר גם דבר אחד."

סיכול המזימה של סלימאן שכנע אותו לבקש מנציגי העדה הקראית "להשלים עמו". הם אמנם נענו לבקשתו, אך עתה החליטה רבקה שלא תינשא לו.

הבלבול שיש להניח שחשו קוראי המכתב בקהיר לנוכח האירועים יוצאי הדופן הללו היה בהחלט במקומו. את נציגי העדה בירושלים הוא הוביל למבוכה רבה ("ואנחנו נבוכים בעניינם"). "נשביעכם בה' שתשלחו תשובותיכם, במהרה," התחננו נציגי העדה והוסיפו כי "ובה' נשביעכם שלא תקלו בדבר מהכתוב". הם, בכל אופן, לא הקלו.

 

היום והתאריך שבהן נשלח המכתב מצוינים על גבי המכתב, אך לא השנה, דבר שהוביל למחלוקות לגבי תיארוך המכתב. וכך נכתב בו: "ואנחנו הננו נוסעים בבקר 'הנחמה'. נכתב בתאריך יום ג', שנים עשר, עשרים סיון". ובמקור הערבי: "ואנא מתוגהין צבחת אל נחמה / כתב בתאריך יום / אל תלאת תאני עשר עשרין סיון".

 

לקריאה נוספת ולתרגום המכתב המלא ראו את מאמרו של א' לוין בכתב העת 'קרית ספר', גליון א' עמ' 61-55.

 

עוד סיפורים על כתבי יד נדירים ומרתקים בקבוצה >> סודות כתבי היד העבריים

 

כתבות נוספות

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

כשחייהם ומותם של שלושה דורות דחוסים לתוך סידור תפילה אחד

כתבי יד: הקסם שמסתתר בחתימת המעתיק

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה

 


והזוכה בתחרות עקרת הבית לשנת העשור היא…

עשר מועמדות הגיעו לשלב הגמר בתחרות בשנת 1958 והציגו מול השופטות את מיומנותן בבישול, בגיהוץ ובטיפול בתינוקות. בין המועמדות מצאנו גם את מי שתהיה לימים כלת פרס ישראל

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

השנה היא 1958, ואחרי ההצלחה הגדולה בתחרות עקרת הבית של שנת 1957, מתקיימת בחיפה תחרות נוספת – שהפעם תוכתר בה עקרת הבית הנבחרת של העשור כולו!

 

נשים שראו עצמן מועמדות לתואר התבקשו למלא שאלון ובו שאלות שונות ומשונות המתייחסות לאופיין ולכישוריהן. כך למשל, נשאלה המועמדת אם בנוסף לעבודתה בתור עקרת בית גם היא עובדת גם מחוץ לבית וגם, אם היא חוזרת לפעמים על אותו תפריט בתוך שבוע אחד.

שאלון התחרות. לחצו לגודל מלא

לא פחות מ-12,000 נשים מילאו את השאלון. 200 מהן נקראו לעלות לשלב הבא – "שלב מעשי" שבו נבחנו בבתיהן. לתחרות הגמר בחיפה נבחרו רק עשר נשים בנות מזל. בישורת האחרונה התבקשו הנשים להפגין את כישוריהן המעשיים בשלל תחומים ביתיים שכללו בין היתר: בישול, כביסה וטיפול בתינוק. השופטות היו מקרב ארגוני הנשים: ויצ"ו וארגון אימהות עובדות ונוספו עליהן גם מורות לתזונה ונשות ציבור.

מטרת התחרות, כפי שסיפרה אחת השופטות הייתה "לתת הרגשה לעקרת הבית שמקצועה חשוב לאין ערוך למשפחה ולחברה כולה וערך רב גם לפיתוח אישיותה".

 

הזוכות

בתואר "בעלת הבית הישראלית" זכתה הגברת רחל דותן, בת 38 ואם לארבעה ילדים מקרית עמל. דותן זכתה בתנור גז בטקס חגיגי בהיכל העירייה בחיפה.

דרך אגב, מצאנו את דותן בעיתונות ההיסטורית כמה חודשים אחר כך ביום עיון בחיפה כאשר העבירה הרצאה בנושא: "כיצד ליצור אווירה ביתית בחוג המשפחה", כשבסיומה הציגה דותן גם תערוכה שיצרה יחד עם ילדיה. שבוע אחרי התחרות חשפה אחת השופטות מרים שיר כי בין היתר נבחרה דותן בגלל העובדה "שיש לה תחביב והיא קרמיקאית, כלומר התעסקות נוספת מחוץ לטיפול במשק הבית ובילדים. זהו יסוד חשוב כאשר בוחרים אצלנו בעקרת בית מספר 1".

החברות מפרגנות לרחל דותן במודעה בעיתונות

 

זוכות נוספות:

תושבת אילת ליאן נוח, בת 33 ואם לשלושה ילדים זכתה במקרר.

ז'ולייט תומא, אם לחמישה ילדים מנצרת זכתה בצביעת ביתה.

שולמית אלבז, עולה ממרוקו ותושבת ירושלים זכתה ברדיו. אלבז הייתה אם לשמונה ילדים משלה ובנוסף אימצה ארבעה ילדים!

כעבור כמה שניים השתתפה אלבז בפאנל עיתונאי בנושא ילודה. כאשר נשאלה עד כמה קשה לגדל 12 ילדים, השיבה:

"עם הרבה ילדים קשה? קשה. אבל בלי ילדים – לא קשה? וילד אחד או עשרה, תגידי את – היום נהיה יותר ארוך בשביל ילד אחד? אותו הסיר שאת מבשלת בשביל אחד את מבשלת בשביל תריסר, עוד קצת מים בסיר אז יש בו יותר ברכה!"

שולמית אלבז והילדים. לחצו על התמונה לראיון המלא שפורסם ב"מעריב", 30 באוקטובר, 1964

אהובה תמיר מתל אביב ואם לשני ילדים זכתה במכונת כביסה.

קרלה לפלהולץ מחיפה ואם לשני ילדים זכתה במיקסר.

עליזה גורן ממושב "שבי ציון" ואם לשלושה ילדים זכתה בסט כלי כסף.

לאה וינר ממושב מולדת ואם לשלושה ילדים זכתה בפנקס חיסכון על סך 500 לירות.

בנק אלרן מתגאה בכך שלאה וינר בחרה בחשבון חיסכון בפרסומת בעיתונים

צעירת המתחרות, יהודית אבני בת ה-23 ממבשרת ואם לתאומים זכתה במערכת כלי חרסינה ועגלת הגשה.

מבין הזוכות, שמחנו למצוא את אליס שלוי מירושלים, שזכתה בעשרה ימי נופש. שלוי תהפוך לימים לאחת מחלוצות הפמיניזם בישראל, במשך שנים רבות היא ניהלה את בית הספר הדתי לבנות "פלך" והיא גם הייתה ממקימות שדולת הנשים בישראל. בשנת 2007 זכתה שלוי בפרס ישראל למפעל חיים על תרומתה לחיי החברה והמדינה.

ראש הממשלה אהוד ברק לוחץ את ידי פרופסור אליס שלוי בטקס חלוקת פרס הסובלנות. אוקטובר, 1999. צילום: עמוס בן גרשום, לע""מ

 

 

נשים שעשו היסטוריה מחכות לכם בקבוצה->> גיבורות

 

 

כתבות נוספות

אני מבשלת: ספר הבישול "לאישה העברית במדינה העברית"

אלבום "תחרות בעלת הבית הישראלית" 1957

הכירו את מלכת אסתר – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הַכֹּל נִגְמַר – השיר האחרון של תרצה אתר




הכירו את אסתר המלכה – מלכת היופי הראשונה של ארץ ישראל

חוץ מכתר (וכד מקרמיקה) זכתה המלכה גם בהשמצות ובגינויים. אז איך נבחרה מלכת היופי הראשונה - או ליתר דיוק - "העברייה הטיפוסית היפה" הראשונה?

צפורה צברי, אסתר המלכה העברייה השלישית, 1928. צילום: ש' קורבמן, אוסף המוזיאון לתולדות תל-אביב - יפו.

הימים ימי שנות ה-20 בתל אביב. כולם כבר מכירים את נשפי הפורים המוצלחים של המפיק ואושיית התרבות ברוך אגדתי. אך רגע לפני נשף הפורים של 1926, לאגדתי עולה רעיון חדש ומפתיע שישדרג את נשף המסכות שלו: תחרות מלכת יופי! או כפי שהוא כינה אותה – "נשף הבחירות של אסתר המלכה".

כרזה לקראת התחרות של 1926 (אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית)

 

וכך דיווח העיתון "דואר היום" ב-29 בינואר 1926: "ביום ט"ז שבט (31 בינואר) יסודר על ידי ברוך אגדתי באולם התערוכה נשף מיוחד במינו שעד עתה לא הייתה דוגמתו בתל אביב. בנשף זה תיבחר 'אסתר המלכה' של נשף פורים – העבריה היפה והטיפוסית מתל אביב. אסתר זו תהיה מלכת נשף הפורים ומלכת התהלוכה שתיערך ברחובות תל אביב בחג הפורים".

הזמנה לנשף פורים, 1929. אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית

וכך נולדה תחרות מלכת היופי הראשונה אי פעם של ארץ ישראל! כל מועמדת הייתה יכולה להחתים 50 אנשים ולהציג את מועמדותה, והמשתתפים בנשף המפואר – הם אלו שיבחרו את מלכת אסתר העבריה! ויש פה גם מעשה אצילי למען המולדת: 50% מההכנסות יופרשו לקרן קיימת לישראל. מי צריך יותר?

התחרות הייתה הצלחה גדולה ונעשתה למסורת של חג הפורים לעוד שנים אחדות. בכל שנה נבחרה מלכה מעדה אחרת – פעם "מלכת אסתר הבוכארית", פעם "מלכת אסתר התימנית", מתוך רצון לתת ייצוג לכלל עדות ישראל. בנוסף, באמצעות התחרות קיווה אגדתי לחבר בין המסורת היהודית של פורים והמגילה, לבין התרבות העברית החדשה – מלכת יופי מהיישוב. על פניו – רעיון מושלם.

ומי זכתה בתואר הנחשק בפעם הראשונה? הזוכה, אישה בשם לילה טשרטקוב, אפילו לא נרשמה לתחרות, אלא פשוט באה למסיבה בתור אורחת, אבל הקהל כל כך התאהב בה שהוא בחר בה לתואר מלכת אסתר.

מלכת היופי הראשונה, 1926, לילה טשרטקוב (מתוך אוסף א' טשרקוב, תל אביב)

"היו לה עינים ירוקות שרחצו ברוך ובעדנה, והשערות שענדו זר לראשנה היו שחורות וקורנות", סיפר עליה העיתונאי שסיקר את האירוע, אורי קיסרי. "היא הייתה נושאת את יפיה בגאווה מיוחדת של אשה שצעדיה אינם נוגעים כלל באדמה הפרוזאית. היא הייתה גברת, ובת הצחוק העילאית שלה הייתה יכולה לשנות את מפת העולם. היא הייתה יפה כשמש, יפה כעולמו של הקדוש ברוך הוא".

מלכת היופי הראשונה, 1926, לילה טשרטקוב (מתוך אוסף א' טשרקוב, תל אביב)

אבל מכיוון שמדובר ביהודים, מובן שלא כולם התאהבו ברעיון של תחרות מלכת היופי. מכתבים זועמים נשלחו למערכות העיתונים, וכרוזים משמיצים נתלו על לוחות המודעות. חלק מההשמצות היו על רקע דתי, מצד אלה שראו בתחרות עניין חילוני שהגיע מארצות נוכריות, אך השמצות אחרות הגיעו מאנשי רוח שראו בתחרות לא פחות מפגיעה מוסרית בחברה העברית.

כרוז שיצא נגד התחרות (אוסף הכרזות, הספרייה הלאומית)

"אל תשכחו כי ירידת כבודנו הלאומי נגרמה לנו על ידי הפומביות, הרעשנות, והחגיגיות הנפרזת שעתה שמה אותנו לשמצה בקמינו…", זעקו בכרוז אנשי רוח שראו בתחרות דבר המוריד מקרנו וממוסריותו של הישוב העברי. "אל תשכחו שאנו היינו מקור המוסר שממנו ניזון העולם! שובה אל מקורך בית ישראל! הסירה החרפה מעל עמך וארצך!".

אך כאמור, המתנגדים לא הסתפקו רק בלוחות המודעות להביע בהם את מחאתם. "ומה לאמן אצל נשף, בו יבחר כל הולך בטל ומבלה זמן לריק את היפה בנשי תל אביב להיותה 'אסתר המלכה' בנשף הפורים?", תהה מר ז' דויד במכתב ששלח למערכת דבר ב-1 בפברואר 1926. "היופי – מתנת אלוהים היא לנבחריו, ולא בקלפי ייבחר! וחמישים האחוזים מהכנסות הנשף הנתיתנים לקרן הקיימת – אינם מטהרים אף הם! המוקצה – מוקצה!".

כמה תמונות של מלכות היופי השונות שזכו בתואר "מלכת אסתר":

ברוך אגדתי, שבסך הכל רצה לשמח קצת, נעלב. עד כדי כך נעלב שהוא החליט להילחם על כבוד התחרות שלו, ופרסם כמה שבועות אחרי התחרות הראשונה טור תגובה לאותו טור של הקורא הממורמר ז' דויד שם כתב בין היתר – תחת הכותרת "לכל מטיפי המוסר": "הבחירות אשר סודרו על ידי לאסתר המלכה היו רק מעין הקדמה לנשף הפורים הבא ועל נשף פורים אקווה שגם מטיפי המוסר ואנשי התכלית ב"דבר" ו"בהארץ" לא יקראו לחרם. חושבני, שחטא גדול לא חטאתי בזה, והנני אומר להמשיכו גם בשנים הבאות."

אך הלחץ עבד, וחרם הוטל על התחרות של שנת 1930, מה שהוביל לתגובה של לא פחות מאשר אסתר המלכה בכבודה ובעצמה שהוציאה גם היא כרוז, ובו היא מסנגרת על התחרות על שמה: "בושתי ונכלמתי, בני עמי, כי כן עלה עלה לי. האומנם ניטל עלי לקחת שוב מקל הנדודים בידי? האומנם זה יהיה גמולי על כל הטובה אשר גמלתי לעמי? לא, לא השלמתי עם גורלי. כי רבה אהבתי אליכם ואת יסורי אקבל באהבה!".