הימים הנוראים של חיילי מלחמת העולם הראשונה

הצצה לסידורים והיומנים השמורים בספרייה, המלמדים על הקשיים איתם התמודדו החיילים היהודיים בצבאות הלוחמים של מלחמת העולם הראשונה.

יום כיפור בבריסל, שנת 1915

בימים הקרובים  בבתים רבים יכינו תפוחים, דבש ויתר סימני החג ויורידו את האבק ממחזורי התפילה לימים הנוראים, שהצטבר מאז שנה שעברה.

לפני מאה שנה בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, התכוננו יהודים רבים, חיילים בצבאות שונים לראש השנה ויום כיפור. חלק מהרבנים הצבאיים ארגנו מקומות תפילה ושלחו הודעות על כך ליחידות השונות בתקווה שבני דתם יקבלו אישור ממפקדיהם להגיע. ככל שהיה ניתן, נאסף אוכל לסעודות החג ונמצאו חדרי אוכל שיכלו להכיל את החיילים הרבים.

הרבנים דאגו גם לצרכיהם הרוחניים של החיילים. שופרות, טליתות ומחזורי תפילה ודרשות המתאימות לאווירה ולזמן. בין אוספי הספרייה הלאומית יש מספר פריטים מתקופה זו.

הרבנות הצבאית לא הדפיסה מחזורים באופן מסודר אך מחזורים אלו כללו את תמצית תפילות החגים והימים הנוראים, בתוך סידורי התפילה. בבריטניה הייתה רבנות צבאית מרוכזת ומאורגנת שנהנתה משירותי בתי הדפוס הרשמיים. בגרמניה, לעומת זאת, הרבנים נאלצו בדרך כלל לפעול בכוחות עצמם ומתוך תקציב (או תרומות) שקיבלו. כך אנו רואים מהדורות שונות של סידורים גרמניים ורק מהדורה סטנדרטית אחת בבריטניה.

הסידורים שהודפסו בכל הצבאות קצרים מאד בהשוואה לסידורים שאנו מכירים כיום והם כוללים רק את עיקרי התפילות של כל השנה. לימים הנוראים הם מקדישים מספר עמודים בודדים.

 

סדר תקיעת שופר מתוך סידור : Prayer book for Jewish sailors and soldiers, London 1914-1918

 

תפילת ונתנה תוקף מתוך סידור    Gebetbuch für israelitische Soldaten im Kriege, Vienna 1914

 

סידור קצר נוסף שהודפס לקראת ראש השנה תרע"ו, יצא לאור על ידי הקהילה היהודית בהמבורג "עבור חיילינו היהודים". הסידור פותח בתפילה מיוחדת שכתב רב הקהילה להצלחה בקרב ומברך את הלוחמים ש"מכל צרות שנה העברה תנצלו בבאה… ננצח אויבינו לתפארת מלכנו". בסידור זה אין תפילות לימים הנוראים, אך מכיוון שיצא עם פתיחת השנה החדשה – צורף לו לוח שנה לשנת תרע"ו.

 

 

Gebete während der Kriegszeit : für unsere jüdischen Soldaten, Hamburg 1915

 

היו יהודים שנאלצו לעבור את החגים במחנות שבויים. עדות מוזרה על כך מופיעה דווקא בתוך מחזור תפילה בכתב יד שתצלומים ממנו נמצאים בספרייה.

בשלושה מחזורי מנהג אפ"ם (אסטי, פוסאנו, מונקאלוו – במחוז פיימונטה שבצפון איטליה) לימים נוראים משנת 1673, 1704 ו-1729, נמצאו טקסטים שאותם כתבו שבויים יהודיים בשנת 1916. הכותבים מספרים כי הם שבויי מלחמה מגליציה ובוקובינה שנשלחו למחנה בפאסנו שבאיטליה. בתוך הטקסטים, מציינים השבויים רשימה ארוכה של בעלי התפילה בימים הנוראים ומקום מוצאם.

 

 

שאלות רבות עולות מפריטים אלו, שאלות עליהן אין לנו תשובה: מי היו אותם שבויי מלחמה יהודים? חיילים בצבא האוסטרו-הונגרי או אזרחים פשוטים? מאיפה קיבלו מחזורים יקרים בכתב יד? האם לא הצליחו למצוא ספרים מודפסים? כיצד עלה בדעתם לכתוב (ולהזיק) בתוך אותם כתבי יד שלא היו שייכים להם? מה פשר הזכרת האירוע ורשימת המתפללים? מדוע חשוב כל כך לציין אירוע חד פעמי בתוך מחזור התפילה? הסיפור הזה בהחלט דורש מחקר מעמיק יותר.

שנה לאחר המלחמה, אנו מוצאים שבויים יהודים נוספים שהעבירו את הימים הנוראים – הפעם בכלא אנגלי במצרים. היו אלה שמואל גולדשטיין מירושלים וחברו אהרון היבלר מצפת. מחזור תפילה הנמצא באוסף הספרים הנדירים שלנו, נשלח לגולדשטיין מרבו הרב ברוך ראובן שלמה יונגרייז מייסד העדה החרדית בירושלים. בדומה לשבויים בפאסנו, השתמשו שני החברים בעמוד השער ובעמודו הפנימי של המחזור כדי לתעד את שהותם במקום. שניהם כתבו בנפרד מספר מילים ואיחלו לעצמם שחרור מהיר מהכלא. וכך כתבו:

"המחזור שנשלח מאת מורי ורבי הרה"ג ר' ברוך ראובן שלמה יונגרייז הגיע הנה בשבי ביום שלשי כח אלול תרע"ט ולמזכרת נצח אשים את שמי ושם חברי עליו ויה"ר שנכתב ונחתם בספר חיים של צדיקים ונזכה לחוג את שמחת בית השואבה בארץ-ישראל. שמואל זיינוויל בר אלכסנדר גולדשטיין מעיר ירושלים וחברי אהרן בר' צבי היבלר.

למען תזכרו את יום צאתכם מארץ-מצרים, לא רק אבותינו בלבד, אך גם אנחנו, "למזכרת נצח" מהשבי במצרים, מקום שעבוד אבותינו בחומר ובלבנים בשנת תרע"ט בשבי.

חנוכה, פורים, פסח, שבועות וגם ימים נוראים. יה"ר שנכתב ונחתם לשנה טובה ומאושרה, שנת חרותינו ונזכה לראות בבנין ציון וירושלים. ערב ראש השנה, מאהרן ב"ר צבי היבלר מעיה"ק צפת לחברי שמואל ב"ר אלכסנדר גא"שט."

 

מחזור לראש השנה ויום הכפורים, ווילנא 1906

הרבנים הצבאיים התאימו כמובן את דרשותיהם לנושאים אקטואליים. מספר דרשות ליום כיפור וסוכות פורסמו ב-1916 בחוברת בשם "ברכת הרב הצבאי לחברים היהודים בצבא הגרמני" שחולק לחיילים. בחוברת זו משתתפים מספר רבנים צבאיים גרמנים ששירתו בחזיתות השונות.

 

Ein Gruss der Feldrabbiner an die jüdischen Kameraden im Deutschen Heere, Berlin 1916

הרב הצבאי של הארמיה החמישית הגרמנית היה הרב גאורג זלצברגר. הוא כותב ביומנו שביום השני של ראש השנה היו כל החיילים בלחימה והוא נאלץ להתפלל לבדו. הוא מתאר ביומן את אברהם אבינו בדברי קריאת התורה של ראש השנה, המוכן להקריב את בנו יצחק והוא ראה בדמיונו את כל אבותיהם של החיילים היהודים הולכים בעקבותיו ושולחים את בניהם לחזית למען גרמניה. אבל האימהות בוכות. בדומה לרחל אימנו עליה קוראים בהפטרת יום שני של ראש השנה.

"כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו".

 

שער יומן המלחמה של הרב זלצברגר

 

הרב זלצברגר מנחם את עצמו ואת המתפללים הרבים שהוא הרגיש שותפים לתפילתו. הבנים אמנם במלחמה אך כברכת האלוקים לרחל הם ישובו בקרוב: "מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם"

שנה טובה.

 

***

כתבות נוספות:

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

המחיצה שפתחה מלחמת דת בכותל המערבי

***

 

 

 

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

הצצה אל שרידי מחזור מסוף המאה ה-11 שהתגלה בגניזת קהיר.

מחזור ליום כפור (קטע), הספרייה הלאומית

הגניזה הקהירית מהווה, כידוע, את אחד מהמקורות החשובים ביותר להבנת תולדות התרבות, הדת, הכלכלה והספרות היהודית בימי הביניים ובעת החדשה. מדובר על מאות אלפי מסמכים וחלקי מסמכים יהודיים שנמצאו בבית כנסת בפוסטאט (העיר העתיקה של קהיר), חלקם כתבי קודש, חלקם מכתבים, וחלקם מסמכים עסקיים ומשפטיים.

מבין המסמכים שנמצאו בגניזה, נמצא גם חלק מדף שהשתמר ממחזור קדום ליום כיפור.

המחזור נכתב בסוף המאה ה-11 או ראשית המאה ה-12 על ידי סופר בשם הלל בן עלי שהיה חזן בבגדאד והיגר לקהיר, ועבד בתור הסופר הרשמי של בית הדין בקהיר. בגניזה הקהירית קיימות דוגמאות רבות של תעודות בכתב ידו לאור התפקיד שמילא בקהילה בין 1066 ל-1108, והוא אחד מהסופרים החשובים ביותר שאת כתבי ידו ניתן למצוא בגניזה הקהירית. המחזור שממנו השתמר חלקו של הדף הוא הקדום ביותר באוספי הספרייה, ואחד הקדומים בכלל בעולם. באוספי הספרייה קיימים גם מחזורים שלמים יותר בכתב יד, אבל אלו נכתבו רק מאות שנה מאוחר יותר.

 

"את לחשי ענה נא." 

 

בצד אחד של הדף מופיע קטע מתוך פיוט של ר' אליעזר הקליר (מגדולי הפייטנים בתולדות היהדות) בשם "את לחשי ענה נא." ניתן לקרוא את המילים " [הוני] המולת קודש, ומהללים בהדרת [קודש]" בשורה השלישית של הקטע. בצד השני מופיעות תפילות הקשורות לעבודת יום הכיפורים בבית המקדש.

מרתק לגלות שלפני קרוב לאלף שנה התכנסו בבתי הכנסת והתפללו תפילות דומות כל כך לשלנו היום, עם פיוטים מאת אותם פייטנים שאנו קוראים היום.

***

כתבות נוספות

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

צפו בסיפורו המדהים של מחזור קטלוניה

https://blog.nli.org.il/_worms/

קינות נשים בלאדינו לתשעה באב

***

 

 

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

האם באמת נכתב הפיוט במגנצא שבגרמניה, או אולי נכתב הרבה קודם לכן בארץ ישראל?

אמירת הפיוט 'ונתנה תוקף קדושת היום' בראש השנה וביום הכיפורים היא ללא ספק אחד השיאים המרטיטים ביותר בתפילות הימים הנוראים. הפיוט מביא לשיא את אימת הדין, למן תיאור המלאכים המבוהלים, דרך המחשת גזר הדין – 'מי יחיה ומי ימות … מי ישלו ומי יתייסר' וכו', ועד לתיאור אפסות האדם ש'יסודו מעפר וסופו לעפר'; אך אין הוא מייאש: הוא פותח פתח ל'תשובה ותפילה וצדקה' ה'מעבירין את רוע הגזרה', ונחתם בתיאור מרהיב של כבוד ה' ושל מלאכיו המקדישים את שמו.

 

מתוך מחזור וורמייזא, כרך ב, דף 15ב – 16א.

 

ההערצה הגדולה ל'ונתנה תוקף' ניזונה במרוצת הדורות גם מן הסיפור המפורסם, המופיע בספר 'אור זרוע', שקשר בין 'ונתנה תוקף' לבין קידוש השם של ר' אמנון ממגנצא.

 

מעשה רבי אמנון ממגנצא (מובא שוב בהמשך בהגדלה) מתוך ספר 'אור זרוע' לר' יצחק ב"ר משה מווינא, דפוס זיטומיר תרכ"ב

 

ייחוס הפיוט לדמותו האגדית של ר' אמנון ממגנצא, דמות שאין לנו כל מידע נוסף עליה, קבע ל'ונתנה תוקף' זמן ומקום: המקום – מגנצא שבגרמניה, והזמן – ודאי לא לפני סוף המאה העשירית או ראשית המאה האחת עשרה, שכן לפני תקופה זו לא ידוע לנו על קיומה של קהילה יהודית יוצרת במגנצא.

הפיוט 'ונתנה תוקף' הוא 'סילוק': פיוט שתפקידו להעביר לפסוק 'קדוש קדוש קדוש' שבקדושה. הסילוק (מארמית, לשון עלייה ורוממות) חותם סדרת פיוטים המלווים את תפילת העמידה מתחילתה; הסדרה כולה, המאפיינת תפילות שאמרו בהן קדושה (בארץ ישראל בתקופת התלמוד והגאונים אמרו קדושה רק בחלק מתפילות השבתות והחגים), קרויה 'קדושתא'. הסילוק הוא נקודת שיא בקדושתא.

 

כותרות הפיוט במחזור ורמייזא: הכותרת 'ובכן ולך תעלה קדושה' וכו' באה בראשי סילוקים. אחריה הוסיף המעתיק גם את הכותרת 'סילוק'.

 

עוצמתו של הסילוק 'ונתנה תוקף' גרמה לו להתחבב על קהילות ישראל, והמתפללים דחו מפניו את הסילוק המקורי שבקדושתא למוסף של היום הראשון של ראש השנה, היא הקדושתא 'אופד מאז', פרי עטו של ר' אלעזר בירבי קליר ('הקלירי'); לימים נאמר הסילוק גם ביום השני של החג, יום שבו לא נהגו באשכנז לומר קדושתא כלל; ולא נתקררה דעת המתפללים, עד שלמרות ייעודו הברור לראש השנה, שבו 'כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון' (משנה ר"ה א, ב), העבירוהו אפילו למוסף של יום הכיפורים ודחו מפניו גם את הסילוק שבקדושתא הקלירית 'שושן עמק'. בזמננו נתקבל הסילוק 'ונתנה תוקף' אפילו אצל חלק מעדות המזרח; ולאחר הלחנתו בידי יאיר רוזנבלום לזכר אחד עשר בני בית השיטה שנפלו במלחמת יום כיפור הפך הפיוט לפופולרי גם מחוץ למגזר הדתי בישראל.

לפני כמה עשרות שנים חלה תפנית בחקר הסילוק 'ונתנה תוקף': הוא נתגלה בכתבי יד עתיקים שנשתמרו בגניזה הקהירית. בולט במיוחד כתב יד קדום, שבו מועתק 'ונתנה תוקף' בצד פיוטים המיוחסים ליניי, פייטן ארץ ישראלי בן המאה השישית.

 

'ונתנה תוקף' בקטע גניזה קדום, בצד פיוטי יניי: כ"י קמברידג' T-S H 8.6

 

הופעת 'ונתנה תוקף' בקטעי הגניזה העלתה את האפשרות שמדובר בפיוט ארץ ישראלי, הקדום במאות שנים לייסוד קהילות אשכנז בימי הביניים. אבל הגילוי לא היה חד-משמעי: גם כמה פיוטים אשכנזיים קדומים נמצאו בגניזה הקהירית, ואפשר היה להעלות על הדעת שאף סילוק זה הגיע מאשכנז סמוך לעת חיבורו והועתק בין כתבי הגניזה. גם תפוצתו המוגבלת של 'ונתנה תוקף' בגניזה עשויה הייתה לחזק את הפקפוק במוצאו המזרחי.

פיוט בלתי ידוע שהתגלה לפני שנים ספורות עשוי להסיר את כל הספקות: לקראת ראש השנה תשע"ה ראה אור כרך של מהדורת פיוטי ר' אלעזר בירבי קליר לראש השנה (בהוצאת האיגוד העולמי למדעי היהדות, קרן הרב רוזן). אלעזר בירבי קליר, 'הקליר' המפורסם, פעל בארץ ישראל בעיקר בסביבות ראשית המאה השביעית. והנה, בכרך זה נדפסת קדושתא בלתי ידועה שלו למוסף של ראש השנה, הפותחת 'אדן חוג'. על פי מחקרים עדכניים, היא אחת הקדושתאות הקדומות ביותר שיצאו מתחת ידו. בדיקת הסילוק שב'אדן חוג' (סילוק שנתגלה ושוחזר ע"י ד"ר מיכאל רנד, עמ' 271‑289 בספר) מעלה ללא ספק שכאשר הקלירי חיבר אותו עמד לפניו הפיוט 'ונתנה תוקף', והוא 'מתכתב' עם סילוק זה, מעבד ומרחיב כמה קטעים מתוכו.

 

כ"י קמברידג' T-S H 8.2 מתוך הסילוק 'כי מי ידע מחשבותיך' שבקדושתא הקלירית 'אדן חוג'

 

בתיאור יום הדין אומר הקלירי:

כִּי בוֹ סְפָרִים נִפְרָסִים / וְכָל אֲטוּמִים לָאוֹר נֶחְפָּשִׂים

וְגִנְזֵי תַעֲלוּמוֹת שָׁם מִתְיַחֲסִים

כִּי יִדָּרֵשׁ סֵפֶר יְחָסִים / וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא דְּבָרִים הַנַּעֲשִׂים

עַד אֶחָד מֵהֶם לֹא נִכְסִים / טוֹבִים וְרָעִים דַּקִּים וְגָסִים

וְנוֹכַח אִישׁ מַעֲשָׂיו יָשִׂים / וְחוֹתַם יָדוֹ לְנֶגְדּוֹ יָשִׂים

 

זאת במקביל לתיאור שב'ונתנה תוקף':

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת / וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא / וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּוֹ

 

בולט יותר קטע אחר, המרחיב את התיאור שב'ונתנה תוקף':

מִי יִחְיֶה / וּמִי יָמוּת // מִי בְקִצּוֹ / וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

ובסילוק הקלירי:

זֶה יִתְיַחֵס וּלְחַיִּים יֵאָמַר / וְזֶה אַל יִתְיַחֵס כִּי קִצּוֹ נִגְמַר

זֶה בְּקִצּוֹ יִגְוַע וְיָמוּת / וְזֶה בְּלֹא קִצּוֹ בְּחֶטְאוֹ יָמוּת

 

הקלירי ממשיך ואומר:

זֶה בְּרַחַשׁ יַשְׁלִים נַפְשׁוֹ / וְזֶה חֻיַּב לְאַבֵּד בְּאִוֶּלֶת טִפְשׁוֹ

זֶה יְרֻגַּע מִבַּהַל מַגֵּפָה / וְזֶה חֻיַּב לָצֵאת נַפְשׁוֹ בִּנְזִיפָה

 

נראה שהוא מתייחס כאן למילים 'מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה', שבנוסחים המקובלים של 'ונתנה תוקף' באות מאוחר יותר (בסדר הבאת הדברים ב'ונתנה תוקף' יש שינויים רבים בין כתבי היד). אבל השינוי העיקרי הוא שבמקום 'רעש' גרס הקלירי 'רחש', והבין זאת כמיתה חיובית, ללא ייסורים (ואכן, הנוסח 'רחש', בשילוב שונה בפיוט, התגלה בכתב יד נוסף מן הגניזה שגם בו מועתק 'ונתנה תוקף' בהקשר של פיוטי יניי, ונראה אפוא שהוא נוסח מקורי).

בנקודה זו משנה הקלירי את מילות הקבע, ובמקום להעמיד זה כנגד זה את הזכאי בדין כנגד החייב, הוא עובר – ושוב בעקבות 'ונתנה תוקף' – לתאר את עונשיו השונים של הנידון למיתה; ולכן כנגד 'זה' המתחייב בדין בא טור נוסף הפותח ב'כי' ועיקרו בנימוק לחיוב זה. העונשים השונים מבוססים על המשך הפיוט 'ונתנה תוקף':

מִי בַמַּיִם / מִי בָאֵשׁ // מִי בַחֶרֶב / מִי בַחַיָּה

וכנגדם מפייט הקלירי:

זֶה יִסָּפֶה בְּתַכְשִׁיטֵי מִלְחָמָה / כִּי חֻיַּב לַחֶרֶב לְנֶגְדּוֹ מִלְחָמָה

זֶה בְּחַיָּה רָעָה יִטָּרֵף / כִּי חֻיַּב בְּבִצְעוֹ לֵעָשׂוֹת טֶרֶף

זֶה בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף בְּשָׂרוֹ / כִּי חֻיַּב בְּחִתּוּם יָד מוּסָרוֹ

זֶה בְּשִׁבֹּלֶת יִשָּׁטֵף / כִּי חֻיַּב בְּחֶטְאוֹ כְּאֶרֶז לְהִקָּטֵף

 

ארבע המיתות הללו הן כנגד ארבע מיתות בית דין: החרב היא ה'הרג'; האש – השרפה; מיתה במים היא מיתת חנק; ו'נתחייב אדם סקילה … חיה גוררתו' (ספרי זוטא לבמדבר לה, כב). אך נראה שהקלירי לא היה בוחר לרמוז לחנק באמצעות שיבולת (=שֶׁטֶף מים, מערבולת), ולסקילה על ידי חיה, אלמלא כתב את פיוטו על פי 'ונתנה תוקף'.

בנוסח של 'ונתנה תוקף' במחזורים הנדפסים נוספות עוד כמה מיתות, אשר שתי האחרונות שבהן הן שוב מיתות בית דין:

מִי בָרָעָב / וּמִי בַצָּמָא / מִי בָרַעַשׁ / וּמִי בַמַּגֵּפָה / מִי בַחֲנִיקָה / וּמִי בַסְּקִילָה

 

אצל הקלירי איננו מוצאים התייחסות למיתות אלה (חוץ מ'רעש'-'רחש' ו'מגפה' שנזכרו קודם), ומתברר שבנוסח של 'ונתנה תוקף' בקטע גניזה קדום אכן חסרות כל המיתות הללו, ואין שם אלא ארבע המיתות שפייט הקלירי. נראה אפוא שלפני הקלירי עמד נוסח עתיק של 'ונתנה תוקף', התואם בנקודה זו את נוסח קטע הגניזה.

בקטע הבא של 'ונתנה תוקף' באים צמדים של אנשים שנכתבים לחיים, אך זה לחיים טובים וזה לחיי צער וכאב. וזה נוסח הקטע במחזורים הנדפסים:

מִי יָנוּחַ / וּמִי יָנוּעַ

מִי יִשָּׁקֵט / וּמִי יִטָּרֵף

מִי יִשָּׁלֵו / וּמִי יִתְיַסַּר

מִי יֵעָנִי / וּמִי יֵעָשֵׁר

מִי יִשָּׁפֵל / וּמִי יָרוּם

 

גם בפסקה זו רבים מאוד שינויי הנוסח בכתבי יד. הקלירי מפייט גם אותה, אך איננו מעמיד 'זה' כנגד 'זה', אלא ממשיך בפסק דין ונימוקו 'כי', ומקדיש לכל אחד מהנידונים מחרוזת שלמה:

זֶה יַעֲשִׁיר מֵרוֹב כָּל הוֹן / כִּי שָׁוֶה (=ראוי) לְעֹשֶׁר וְכָבוֹד וְהוֹן

זֶה יַעֲנִי בְּחֹסֶר כֹּל / כִּי חֻיַּב בַּעֲמָלוֹ לְהִצְטָרֵךְ לַכֹּל

זֶה יִשְׁלַו בְּעֹצֶם תֻּמּוֹ / כִּי שָׁאֳנַן בְּטוֹבוֹת כָּל יוֹמוֹ

זֶה יְטֹרַף בְּנֶפֶשׁ מָרָה / כִּי חֻיַּב תַּעֲגוּם בְּחֵט אֲשֶׁר הָמְרָה

 

הקלירי מתייחס כאן רק לצלעיות 'מי יעשיר ומי יעני / מי ישלַו ומי יטורף' (כנוסחן בכתבי יד). לאחר מכן הוא מוסיף עוד צלעית כללית אחת העוסקת שוב בנידונים למוות: 'זֶה מִיתָה בִידֵי שָׁמַיִם / וְזֶה בְּפֶגַע בִּגְזֵירַת שָׁמַיִם', ובהמשך הוא ממשיך בסילוקו ללא זיקה נוספת אל 'ונתנה תוקף'. אבל עצם העובדה שפייטן הפועל במפנה המאה השישית משבץ את 'ונתנה תוקף' ביצירתו מוכיחה ללא ספק שמדובר בפיוט קדום, שהתחבר בארץ ישראל, לכל המאוחר במאה השישית – ואולי על ידי גדול הפייטנים בתקופה זו, הוא יניי.

ומה לגבי אגדת ר' אמנון ממגנצא?

 

מעשה ר' אמנון, מתוך ספר אור זרוע (הגדלה)

 

הקורא את הסיפור בספר 'אור זרוע' יגלה שלא נאמר בו כלל שר' אמנון חיבר את הפיוט, אלא רק אמר בציבור את מילותיו: 'ואח"כ אמר "ונתנה תוקף: … ואמר "אמת כי אתה הוא דיין ומוכיח" וכו', ולאחר מכן התגלה בחלום אל חכם אחר 'ולימד לו את הפיוט ההוא' (אור זרוע, הלכות ר"ה, סימן רעו). בנוסף על כך, השם 'אמנון' אינו ידוע בין יהודי גרמניה בימי הביניים, אך היה מצוי באותם ימים באיטליה. ייתכן אפוא – כפי שהציע אברהם פרנקל (ציון סז [תשס"ב], עמ' 125‑138) – שיהודי בן איטליה הוא שהביא את הסילוק למגנצא, כידוע לגבי פיוטים רבים נוספים, ועצמתו הגדולה של הפיוט 'כבשה' את לבות האשכנזים וביצרה את מקומו הנכבד במחזוריהם. בימינו, הידיעה שמדובר בפיוט קדום הרבה יותר יכולה רק להוסיף עוד זוהר ליוקרתו הרבה.

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

 

הדברים נדפסו בשינויים קלים ב'מקור ראשון', כ"ט באלול תשע"ד (24/9/14).

לעיון נוסף: ש' אליצור ומ' רנד, ר' אלעזר בירבי קליר: פיוטים לראש השנה, ירושלים תשע"ד, עמ' 155‑160, 271‑289

***

כתבות נוספות:

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

למה ״כל נדרי״ לא חדר לזמר העברי?

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה

 

החיטה צומחת שוב: מסע אישי בספרי הזכרון של חללי בית השיטה

***

 

 

להיות ילד יהודי בחלב

בן הקהילה היהודית בסוריה נזכר ברגעי הקסם של ילדותו: תפילת הבקשות של שבת בבית הכנסת

תלמוד תורה בחלב, 1949

חיבר: דוד ששון הררי, סאן פאולו, ברזיל.

 

זו הייתה חוויה עבור חבורת הילדים שבגילי. לחלקם, הייתה זו חגיגה שלמה ולאחרים הייתה זו הצגה שלא כדאי להחמיצה. חברי חזרו ואמרו לי שמי שהולך פעם אחת ל"באשות" – בקשות בשבת – יתמיד לדורות. התלהבותם הייתה כה גדולה עד שחיכיתי בקוצר רוח לשעה שגם אני אטעם מהנאה זו.

גילי היה בעוכרי. ילד הייתי, ולא יכולתי לקום לאשמורת בוקר וללכת לבד בסמטאות עד לבית הכנסת. זאת ועוד. אבי היה חזן בבית כנסת אחר שבו גם אני נהגתי להתפלל מפאת כבודו של אבי. סקרנותי דחפה אותי למצוא לי פתרון, שיאפשר לי להיות בבקשות מבלי ללוות את אבי למניין בו הוא שימש חזן. החלטתי לבלות שבת אחת אצל דודי אשר היה נאמן לטקס הבקשות עד שלא היה מחסיר אף אחד. את הבקשות נהגו לשיר מתחילת החורף ועד פורים, כך יצא שהלכתי אני לשבת סוף העונה.

 

ילדי חלב, התמונה צולמה ככל הנראה בשנות הארבעים של המאה הקודמת

 

להתעורר בשעה ארבע בבוקר, להתלבש בחושך — מאחר ואין להדליק אור בשבת. להתעטף בצעיף הצמר ולכפוף כפפות — וחיש מהר היינו בדרך. היה זה יום של חורף חלבי קשה. גשם חזק, שלוליות בשולי הכביש שכבר קפאו מקור ויצרו מסביב לבית דודי אגס קטן להחלקה על קרח. הרחובות היו ריקים מאדם. פה ושם, ראית יהודי אחד, עם ילדיו, הולך לבית הכנסת. "צפרא דמרי טב" (בוקר טוב לאדוני – בארמית), בירכנו איש את רעהו בדרך. על כך הגיב המבורך בתשובה היתולית, על בסיס משחקי מילים: "טאב, וראח על כותב" ("כבר הבריא, והלך לבית הספר").

עקפנו את הרחוב הראשי של גימילייה, ונכנסנו לרחוב שבו ממוקם בית הכנסת. מנגינות הבקשות החלו להדהד באוזנינו מרחוק. ניתן היה לחוש בחגיגות שחרי שבתות ממרחק שלוש מאות מטרים, דבר שגרם, לא פעם. לסכסוכים רבים עם הגויים שבסביבה. מסכן נצאר: הוא קנה מגרש ליד בית הכנסת, עליו בנה בית לתפארת – אך, לישון בליל שבת, בחורף, לא הצליח. הוא קרא. פעם אחר פעם, לנציגי החוק, למשטרה, לעזרתו – אך אלה לא הושיעוהו. איש אדוק בדתו היה: צם כל חודש הראמדאן, התענה כל היום. וחגג בלילה עד ששמע ירית התותח עם עלות השחר המבשר את התחלת הצום. הלך לישון, והנה מקהלת אלף הקולות צועקת באוזניו: ״עננו אלוהי אברהם, עננו״! שמש בית הכנסת. ענה באדיבות כל פעם שהוגשה תלונה בנדון, שגם המואזין של המסגד שברחוב השכן לא החסיר מרעשו. כך נפתרה הבעיה בכל פעם שצצה.

אותו נצאר התעניין לדעת אצל השמש: אולי יסביר לו מישהו מה עושה כל לילה, קבוצת היהודים היושבת מסביב לשולחן אחד. חבריה מדברים כולם יחד, מתדיינים ומתווכחים, כשכל אחד תופס ומושך בידו של השני להשתיקו, ואחר־כך הם יוצאים שמחים וחבוקים כאילו כלום לא קרה ביניהם! והשמש הנהן לעצמו: חבל שאותו נצאר לא היה אף פעם בשיעור תלמוד בבית המדרש ״בית נשיא״. ״לך ותבין את היהודים", היה נצאר משנן לעצמו.

גם בן־דודי רצה ללכת איתנו לבקשות כך כפי שסוכם איתו מראש, עברנו ליד ביתו, ומשכנו את החבל שהיה קשור לזרועו, דרך חלון החדר ועד למדרכה שליד הבית. הוא התעורר לטקס.

בית הכנסת אינו רחוק מאתנו. דחפנו את השער בכניסתנו. ניחוח חם ומהביל קיבל אותנו. הרבה אנשים היו שם, נושמים ושרים. היו כאלה שישבו מסביב לתיבה, והיו כאלה שישבו מסביב לשולחנות עץ פזורים באולם. הרב הזקן ישב, פי־אל־ צודר, בלב האולם, בכורסתו הגדולה. הוא היה שומע בשתיקה. המזמרים ישבו בשתי שורות, כאשר הנלהבים שבהם התקהלו מסביב לחזן. גם קבוצת יהודים הגיעה מבחסיתה, השכונה היהודית לדלי אמצעים. היו אלה עובדי כפיים, אנשים חזקים, "טרבושים" על ראשיהם, וה׳׳קומבז״ עוטף את גופם.

בית הכנסת המרכזי של חלב, תחילת המאה ה-20.
 צילום: Freer Gallery of Art and Arthur M. Sackler Gallery Archives

 

 

מרגליות הפזמונים התחילו לצעוד אט־אט. שירה יפהפייה מימי הביניים ועד היום, והכל בסגנון מזרחי על הצד הטוב ביותר. החזן פתח בבית הראשון של הפזמון יתר הבתים נחטפו לשירה ע״י המסוגלים להתגבר על מתחריהם, בעוד שאת הבית האחרון שר כל הקהל בצוותא. הצגה מעולה הייתה זאת. חגיגה שלמה לעיניים ולאוזניים.

הכל התחיל עם חכם מרדכי לבטון, רב ידוע בארם צובא. הרבה פיוטים הוא חיבר. הוא החל ברישום שירים אלה במחברת מיוחדת, שאותה מילא טיפין־טיפין עד לתחילת המאה הנוכחית, עת קם חכם רפאל טבוש ומיסד את אופנת הבקשות בשבת, לאשמורת בוקר. משפחת דריג'ו־טוויל, מעלי הכהן (משפחות "טוויל" נמנו. לפי המסורת המקובלת בחלב, על צאצאיו של עלי הכהן מתקופת הנביאים), הקפידה להוציא לאור קובץ בקשות אלה בבית הדפוס של עזרא ג'וויג'תי ובניו, הוא עזרא מדמשק, כפי שכינו אותו.

נחזור לחגיגה שלנו. שמתי לב שהתפתחה תחרות טבעית, מפעם לפעם, בין קבוצה אחת לשנייה מתוך המשתתפים. הדבר הזכיר לי את התחרות הזהה בעת קריאת אלפא־ביתא ביום שבת, היא "אשרי תמימי דרך". התחרות עכשיו היא יותר קולנית, צורמת. עם רעם מוזיקלי הקולע לאוזניים הרב, בתנועה ביישנית כלשהי, מצטנעת כלשהי: "רבותי, למען השם, הגויים! השכנים!". אז היו מנמיכים את הקול, כנגד ההערה, אבל רק לתקופה קצרה. מהר, היו הם חוזרים לצעוק -ולעזאזל הנצאר!

הנה הגיע תורו של חכם מוסי דיב. בכי נהור היה, גר בשכונת בחסיתה, אך הגיע לג'מיליה בכל שבת של בקשות. הוא סלסל את "מזמור שיר ליום השבת". בכל פסוק שינה את המקאם, מרצט לנהוונד, ומעג'ם לחיג'אז, איזו ריתמיקה! יה־אל, יה־אל חזר ושינן. אדון שקאלו לא יכול להתאפק מרוב שמחה. הוא היה אומר: אין אנחנו עשויים מברזל, ובמצב כזה של עונג אין להתאפק טפח הוא על שכמו של שכנו, נתן לו "נחרה", דחיפת חיבה. "תן לי את הבטחה" ציווה עליו. זהו בקבוק שטוח, מכיל עראק, מיוחד לשתיינים מכורים שאינם ניתנים לגמילה. "לא מבין" הוא היה אומר "אם שותים את העראק בתיאטרון הפופולרי של בחסיתה, ב־"מסרח גאזיי", ובסינמה, כשיש קטע משמח, אז למה לא לגמוע ממנו בשמחת הבקשות?". הושיט אדון קואן את הבטחה מחיקו, ונתנה לידו של שקאלו. תוך שניות, זרמה חצי התכולה לגרונו של שקאלו, להרטיבו לבאות. "מספיק", גער קואן, "תשאיר משהו" וחוטף חזרה את הבטחה. הרב לא ראה כלום!

עיני סרקו את הסביבה. אוזני שמעו את הלחנים. חלקם ידועים, מועתקים משירי ערב. ואחרים חדשים שעובדו במיוחד.

אדון חנונו, מסלסל מוואלים היה –"ביסחב מוואלאת". איך שקראו לכך בשיא מוואלו הוא היה … והבקשות ממשיכות. מעולם לא היה אדון דוויק עשיר, אך הוא הקפיד להביא, כל שבת, סוגים שונים של סוכריות, אותן חילק לכל הנוכחים מתוך קופסה. "בירכי", היה צועק. היינו "תברך". אתה מברך "שהכל נהיה בדברו". והוא עונה אמן. הוא נהנה ממתתו ומהאמן, ואתה נהנה מהסוכריה הטעימה. כך היה עובר מאחד לאחד, תוך כדי הפגנת כשרונותיו במחול ובתנועות ריטמיקה מותאמות לפזמון המושמע. לילדים נתן שתי סוכריות לאחד כל כך השתוקקו הם. בכליון עיניים, לסוכריותיו, עד שהתחרו ביניהם מי יקבל מה, ובחלקו של מי יפול סוג זה או אחר של סוכריה. חיא השמש היה מחלק "בין וסוכר", קפה טחון ומעורבב עם סוכר…

הבקשות לקראת הסוף, וההתלהבות בשיאה. חלק אחרון זה של הבקשות הוא בחזקת חכם מוסה בסול, אשר, הודות לסלסולו ולמומחיותו בשירה ובזמרה, לא נתן לאף אחד להעיז ללוותו בשירתו. ככל שעלתה התלהבותו, היה מסתובב לו. בראשו ובנופו, הניף ידו ימינה ושמאלה, כך ש"טיהת" התרבוש שלו (מערכת החוטים השזורים לאורך התרבוש) נעה ימינה ושמאלה אתו בהתאם הדממה הייתה שלמה לקול שירתו שמחה מילאה את לבנו. דמעות זלגו מעינינו. איזו חנינה! איזה פיצוץ רגשי לילד בן עשר!

בצד ימין של התיבה ישב אבו־חסן, שומר לילה עירוני, "חארס". תפקידו בטקס היה להזין את האח בעצים. למעשה. בשעה כזאת, אין כבר גנבים. כן הוא יכול הרשות לעצמו לשבת, במדיו, בבית הכנסת, ליד האח, למצוץ סוכריות, לקבל טיפ לפורים. את המנגינות של הבקשות הוא יודע מהשירים הערבים המקבילים. וכך, נשען היה בראשו על מקל השמירה שלו ואשר בו אמור היה להבריח את הגנבים את המנגינות הוא ליווה בתנועות קצביות ברגלו ובמקלו.

אור היום התחיל לצוץ מהחלון. החזן קרא קדיש "יהא שלמא" באותו מקאם של פרשת השבוע. השמש מיהר להוציא את "הכורשות" (ריבוי של "כוראשה״. זהו תיק רקום שבו נשמרים הטליית. התפילין וסידור התפילה) מהארון ולחלקן לרבנים ול"גבירים". הם האמידים בעם. לעמך לא צריך — שידאגו הם בעצמם לטליתותיהם ולספריהם.

כל אחד ואחד התפזר למקומו הקבוע בשעת התפילה חזן השחרית תפס את מקומו, והשקט חזר על כנו ברחוב בית הכנסת.

השתלם באמת להיות במפגן הווי שכזה, מהיפים שבארם צובא. השתלם ללכת ל"באשות" (הבקשות).

 

 

מאמר זה נכתב, במקור, בשפה הפורטוגזית, והושמע בערב זיכרונות במרכז הקהילה החלבית בסאן־פאולו. עורך "דרכי אר״ץ" הקליט מאמר זה. מפי המחבר, בתרגום מעורב לעברית, ערבית, אנגלית וצרפתית. העריכה והתרגום הסופיים לעברית נעשו ע"י עורך "דרכי אר״ץ" אשר הוסיף את ההערות למאמר.

***

כתבות נוספות

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

אנדלוסיה בארץ ישראל?

***