כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה ירושלים ענייה וחרבה. מאות מנשות היישוב היהודי נדחפו אל העיסוק בזנות. בעוד המנהיגות הגברית חיפשה אשמים, נשות העיר מצאו פתרונות ומיגרו את התופעה.

חן מלול | 20.07.17 | 16 דק' |
Share

בסוף מלחמת העולם הראשונה נותרה העיר ירושלים ענייה וחרבה. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. בעוד הוועד היהודי בעיר כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הפשילו נשות העיר את שרווליהן ופנו לצמצום התופעה החמורה. למרות ההתנגדות והזלזול שהקיפו אותן, הייתה זו פעילותן שמיגרה כמעט כליל את הזנות בירושלים.

 

"החלוצה הירושלמית", כתבה ב"חדשות הארץ" מ-21 באוגוסט 1919

 

"בחודש פברואר", נכתב בידיעה הקצרה שפורסמה ב-21 באוגוסט 1919, "התחילו שתים-עשרה צעירות מחוסרות-עבודה בגיל של 20-14 לעבד גנת-ירק בהשגחת פועלת בעלת-מקצוע". הכתבה התמימה הסתירה יותר משגילתה.

 

ירושלים מוטלת חרבה

שנות מלחמת העולם הראשונה היו קשות במיוחד בעיר ירושלים. על אף שנכבשה ללא ירייה אחת בידי הבריטים, קדמו להשתלטות האימפריה החדשה בשכונה ארבע שנים ארוכות של מצוקה ודלות. האימפריה העות'מנית, אשר לא טרחה רבות בפיתוח ארץ ישראל, התייחסה אל יהודי הארץ – בייחוד לעולים החדשים שלא היו נתיני האימפריה – כאל גייס חמישי פוטנציאלי. במהלך המלחמה הידלדלה אוכלוסיית היישוב היהודי בירושלים, כך שבסופה נותרה בה רק מחצית מתושביה לפני פרוץ המלחמה.

ב-9 בדצמבר החלה נסיגת הבהלה של הכוחות העות'מנים מירושלים. יומיים לאחר מכן הגיע אליה הגנרל אלנבי, מפקד המערכה על ארץ ישראל, והתקבל בחגיגיות. העיר נכנעה רשמית בפני האימפריה החדשה. קריאות הצהלה בהן התקבל הצבא הבריטי לא מנעו את המשך הסבל של תושבי (ובעיקר תושבות) העיר.

 

מסדר של מתנדבים יהודים לצבא הבריטי, ירושלים. מתוך: ארץ ישראל בסוף מלחמת העולם הראשונה, אלבום תצלומים בקטלוג הספרייה הלאומית

 

המלחמה בתופעת הזנות

רעב ועוני קשים נצפו בכל פינה בשכונות היהודיות. מתוך קהילה בת כ-26 אלף תושבים, נמנו מעל ל-3,000 יתומות ויתומים. החיים בצל המחסור, היתמות והיעדר התעסוקה, דחפו מאות מנשות היישוב היהודי, ביניהן נערות צעירות, אל העיסוק בזנות. הן הצטופפו בבתי הבושת שהוקמו בנחלת שבעה ובתי מילנד (בידיעת ובאישור הממשל הצבאי הבריטי). לקוחותיהם העיקריים היו החיילים הבריטים שהשתכנו באזור.

נושא הזנות, שהיה לאחת ממצוקות תושבי העיר היהודיים, לא נסתר מעיניי המנהיגות היהודית בעיר: הוא הועלה בקצרה באחת מפגישות ועד העיר במרץ 1918, ומושב שלם הוקדש לנושא בחודש יוני. ההתייחסות לשאלת זהות הנערות והנשים שעסקו בזנות הייתה מינמלית. הדגש הושם על הפגיעה שסופגות השכונות מהעיסוק הנלוז, והטומאה שנופלת על קדושת יהודי העיר נידונה באריכות.

בעוד הוועד היהודי בירושלים כילה את זמנו בדיונים שהתמקדו בחיפוש אחר אשמים, הנהיגו נשות הקהילה היהודית שורה של יוזמות בזק למיגור הזנות בעיר: תחילה, הן העבירו שיעורי ערב לנשים כדי להרחיקן מהפעילות ב"שעות הערות", וארגנו בנוסף קורסים מקצועיים לנערות. מטרת הקורסים הייתה להעניק להן השכלה ודרכי פרנסה חלופיות שלא היו פתוחות בפניהן.

 

"שעורי ערב בירושלים", כתבה ב"חדשות הארץ" מהאחד ביולי 1919. למרות שאין אזכור לפעילותן של "אגודות הנשים", הן אלו שדחפו לפתיחת שיעורי הערב ליתומות ויתומים

 

משחזו בהצלחת יוזמותיהן, עמלו נשות הקהילה לערב גם את רשויות הצבא הבריטי ואת הוועד היהודי בעיר.

 

"בית מלאכה חדש לאריגה", תוצר של הלחץ שהפעילו נשות העיר על המושל הצבאי (שאישר את קיומן של בתי הבושת שפעלו). כתבה ב"חדשות הארץ" ב-7 ביולי 1919

 

נשות העיר לא עצרו שם והובילו יוזמות נוספות: הן חילקו בגדים לילדים בשיתוף ועד העיר ונשות הדסה, סייעו לצוותי בתי החולים ולקחו תחת חסותם אלפי יתומות ויתומים – תחילה במפקד יתומים ולאחר מכן באיסופם לשיעורים שארגנו.

 

דוגמא לאחת מהיוזמות המוצלחות של נשות הקהילה בירושלים – עבודה חקלאית ליתומות. דיווח מתוך בטאון 'הפועל הצעיר', הידיעה התפרסמה בארבעה ביולי 1919.

 

כרוז דו-לשוני שהתפרסם שנה לאחר מכן, בנובמבר 1918, מדגים את הדרך בה הבינו הן ההנהגה הציונית בארץ ישראל, והן הוועד האשכנזי בעיר את המגפה. הכרוז מביא את דבריו של ראש ועד הצירים הציונים בארץ, ד"ר חיים ויצמן:

"ד"ר וייצמאן מוסר העובדא המעציבה אשר בשביל התנאים הקשים שבארץ התפתחו הזנות והשכרות בירושלם, בירושלם לבדה נמצאות חמש מאות זונות יהודיות, אשר אי-חפצן לעבוד בבתי-מלאכה ולהרויח בקלות את הפונט."

 

נאומו של ד"ר חיים ויצמן, העתק מהעיתון די צייט שהתפרסם בתאריך ב' בכסלו תרע"ט (6.11.1918). מתוך התיק הארכיוני "ועד העיר לקהילות האשכנזים"

 

בישיבת מאה שערים אורגנה מחאה קולנית. מטרתה לא הייתה להגן על הנשים שהידרדרו למצבן הנוכחי בעל כורחן, אלא הכחשה נמרצת של הבדותות המרושעות שמפיץ הוועד האשכנזי.

האיסור המפורש על פעילות בתי הבושת בירושלים התקבל, בסופו של דבר רק בספטמבר 1919. היה זה חודשים רבים אחרי פנייתן של נשות האגודות השונות שפעלו בעיר אל המושל הצבאי – הקולונל סטורס. בזכות פעילותן המהירה של נשות ירושלים, אשר סירבו להאשים את הנשים העוסקות בזנות ולעצום עיניהן מולן, התופעה מוגרה כמעט כליל עוד בטרם הוחלט על סגירת בתי הבושת בעיר.

 

לקריאה נוספת

'זנותן של בנות ירושלים במוצאי מלחמת העולם הראשונה – מבט גברי ומבט נשי', מאת מרגלית שילה. התפרסם בגיליון הראשון של "ירושלים וארץ-ישראל, כתב-עת ללימודי ארץ-ישראל וארכיאולוגיה".

 

כתבות נוספות

רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה

הטרגדיה של תום זיידמן-פרויד: המאיירת היהודייה פורצת הדרך

התגלו בארכיון: שירי האהבה לרעייה ולבת שנאסרו לפרסום

 


חן מלול , עורך וכותב תוכן, הספרייה הלאומית

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.
לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו