כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

על פַנְיָה בֶּרְגְשְׁטֵיין שהלכה ואיננה

כל כך הרבה תום, שמחה ואהבה לעולם נמצאים בשיריה הנפלאים של פניה ברגשטיין, אך רק מעטים יודעים כי הם נכתבו כשהייתה חולה ורתוקה למיטתה

הדר בן-יהודה | 29.10.17 | 5 דק' |
Share

"וכך הייתי רתוקה תמיד לגבת. לא יצאתי לשום מקום. לא ראיתי שום דבר, לא הכרתי את הארץ. עד היום עדיין אינני מכירה הארץ. בושה לספר שרק לפני שלוש שנים ראיתי לראשונה את דגניה וכנרת… והיה לי קשה. אולם אז מצאתי בכתיבה מוצא מן ההרגשה הקשה. כתבתי והיה בזה משום סיפוק ותגמול."

(פניה ברגשטיין)

 

שיריה של פניה ברגשטיין שיריה למבוגרים "שתלתם ניגונים בי אמי ואבי" ושיריה לפעוטות: "בוא אלי פרפר נחמד", "רצתי,רצתי, ונפלתי" ו"ניסע אל השדה" מלווים אותנו מאז ילדותנו. רק מעטים יודעים שהמשוררת פניה ברגשטיין כתבה את שיריה וסיפוריה מלאי הקסם והאור כשהיא רתוקה למיטתה, נאבקת במחלת לב קשה וכשהמוות אורב לה.

 

פניה ברגשטיין בחדרה. מתוך "יומן מסע לחקר 100 שנות תרבות לילדים בקיבוצים"

 

פניה ברגשטיין נולדה ב-1908 ברוסיה הלבנה (העיירה שצ'וצ'ין, פלך לומז'ה, פולין). אביה, יהושע מרדכי היה מורה עברי והוא שתל בה את האהבה לספרות ולעברית. פניה למדה בגימנסיה רוסית ופולנית, הייתה פעילה בתנועת הנוער החלוץ מגיל 14 והשתתפה בסמינרים ובהכשרות של התנועה. בשנת 1930, כשהיא רק בת 22, עלתה ארצה עם בן זוגה והקימה את ביתה בקיבוץ גבת בארץ ישראל. בגבת שעל שם קדושי פינסק זכתה ברגשטיין להגשמה חלוצית וגם להגשמה בתור יוצרת.

בגלל מחלת הלב שממנה סבלה מגיל צעיר, לא יכלה פניה לעבוד בשדות הקיבוץ כפי שחלמה. היא נאלצה להסתפק בעבודה במחסן הבגדים ובמתפרה. בשאר הזמן רקמה סיפורים ושזרה חרוזים בשירים. היא כתבה על הנוף, על הכרמים ועל הגבעות, היא כתבה שירים לאירועים ולחגים והקדישה משיריה לילדי הקיבוץ.

 

"בוא אלי פרפר נחמד" מאת פניה ברגשטיין, ציורים: אילזה קנטור, הקיבוץ המאוחד, 1988

בארכיון הספרייה הלאומית מצאנו חוברת שהכינו בקיבוץ גבת, קיבוצה של פניה ברגשטיין, במלאות שנה למותה. בחוברת כותבות ילדות הקיבוץ על פניה – פניה שהכירו, פניה שכתבה להן ועליהן. הנה כמה קטעים מתוך החוברת:

 

החוברת שהוכנה בקיבוץ גבת במלאות שנה למותה של פניה ברגשטיין. ארכיון הספרייה הלאומית

 

 

יעל: "פניה הייתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו"

כבר חלפה שנה מאותו יום מר בו הגיעה הבשורה המחרידה על הילקח מאיתנו אחת הדמויות האצילות והמסורות לבית. כולנו אהבנו והערכנו את פניה. בשבילנו בני חברת הילדים, היתה פניה לא רק המדריכה, הדואגת, העוזרת והמיעצת – היא היתה בשבילנו סמל האדם השלם, סמל האדם האוהב; אוהב את כל ההויה שבו הוא חי, אוהב כל עץ, כל ציץ נובט, מלווה בחרדה את כל התמורות החלות במשק, בחברת הילדים.

פניה היתה בשבילנו סמל האדם הנאבק על קיומו. רצון החיים, רצון היצירה, האהבה הרבה שהיתה בה לכל – הן שלא נתנו לה למות, לדכא אותה גם בשעות הקשות ביותר.

פניה היתה הרוח החיה של המקום, היא שוררה בכל רגע של חייה: שירי כיסופים על ביתה הרחוק, שירי חדוה ואושר על בית גבת, על כולנו. היא שוררה שירי עצב ויגון עמוקים וטהורים, על חייה שהולכים וכלים בלא עת. פניה ידעה, וידענו כולנו, כי חולה אנושה היא. קשה המלחמה במוות לאדם שרק נפשו נשארה עדיין שלמה ורעננה. פניה נלקחה מאתנו, אך נדמה שרוחה ודמותה מלווים אותנו בכל דרכנו, בכל חג ומסיבה, בכל שיר שלה אנו רואים את דמותה סובלת ואוהבת.

הימים חולפים עוברים. שנים תחלופנה, שנים של שמחה, שנים של יגון, את כבר לא תהיי אתנו, פניה. אולם שיריך מלאי הוד הטבע שכה אהובים עלינו, ורוחך הזכה והטהורה, ילוונו בכל דרכנו, דמותך תשמש לנו סמל להאמין, לאהוב וליצור.

יעל ס.

 

 

שרה מכיתה ה': "הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים"

 

השנה, שנת תשי"א עברה בלי פניה ובלי השיר, שיר ה"תמיד" של פניה. אמנם, השנה עברה כסדרה, אבל הכל הרגישו בחסרון אחד: חסרונה של הנפש המעודדת את המיואש והעצוב.

פניה לא היתה אתנו במשך השנה וגם לא תוסיף להיות אתנו. עוד אזכור שירים משיריה היפים המפעמים כצלילים זכים, כפעמוני כסף. לא עוד נשמע בספריה על הפרח, הפרפר והציפור – את אלה שאהבה. בסבלם – סבלה, בצערם – צערה, בשמחתם – שמחתה. כן, את כולם אהבה פניה והיא הלכה, לעולם לא תשוב אלינו ולא נראה, את בת-צחוקה התמידית היפה והרכה.

הנה אני מדמה: פניה הולכת בין פרחי השדה, בין הגפנים ושרה את שירתה לטבע וממעל לראשה מעופפת ציפור כחולת הכנף ואדומת המקור, הרוח נושבת קלילה, שיבולים מתנועעות בקצב ובפי פניה פזמון. ידיה מלטפות את הראש הזהוב של השיבולת ומחבקות גזעו של עץ. הנה פניה שולחת מבט חיבה ואהבה לפרח וכאילו יוצאת במחול עם הרוח. הן באמת על כל זה כתבה פניה.

עתה אין איש שיספר לנו על הטבע… נשארו הפרחים, העצים, הציפורים, הרוח, השיבולים ובעלי החי עצובים ועצובים כי לא יהיה מי שיביט על יופיים ולא מי שיספר לאחרים עליהם, גם הם מרגישים בצערנו הגדול על פניה שהלכה ואיננה. 
                                                                                                                                     

שרה ה. כיתה ה'

 

מרים: גבורת יום יום צנועה

על אף שהיתה רתוקה למיטתה נסכה פניה מרוחה על כל פינה מפינות חייה של גבת האהובה עליה כל כך. מחדרה ברכה את השדות הנובטים ושרה לפעוטים החביבים. עיניה האוהבות ליוו את יצורי הטבע בברכת עלה והצלח, והיא עצמה כבולה היתה.

דווקא אהבה זו מבליטה את שלשלת הגבורה בה צורפו חייה, גבורת יום יום צנועה.

ללא תנועה ותרעומת המשיכה את חייה שקדרו כל כך, ובאומץ טוותה הלאה את חוט חייה הדקיק שבכל רגע אמר להיקרע. גופה הרפה לא השח את רוחה שנשארה תמיד בהירה וטהורה וכל רגע מחייה הוקדש ליצירה. כך דלק במסתורין נר חייה, אך אורו למרחקים הגיע. דעוך והשתלהב חליפות בער הנר עד אשר כבה לפתע וכל אשר ראה לאור הנר והתחמם בחומו – חשך עליו עולמו לפתע.

                                                                                                   מרים, מתוך "חבריא" עלון חב' הילדים

 

"ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות"

חמש שנים הייתה פניה ברגשטיין רתוקה למיטתה. חמש שנים בלי לנסוע אל השדה, בלי לצאת ולקטוף פרחים, בלי לרקוד, בלי לראות את הטבע שכה אהבה. ובכל זאת, מחדרה וממיטתה היטיבה לראות והמשיכה לכתוב את שיריה מלאי האהבה לטבע ולבריאה, את שיריה מלאי יופי והאור. היא הייתה בת-האור, כמו שם העט שהמציאה והעניקה לעצמה כשפרסמה את שיריה הראשונים.

פניה ברגשטיין נפטרה ב-18.9.1950. בת 42 הייתה במותה והשאירה אחריה מתת מופלאה של ניגונים.

 

"הייתה לי הרגשה שימי קצובים, והשמים, נראו לי כל כך כחולים, ורציתי לחיות, כל כך רציתי לחיות."

(פניה ברגשטיין)

 

 

פרויקט ניגונים – מכתבי פניה ברגשטיין

"הָאוֹטוֹ שֶׁלָּנוּ גָּדוֹל וְיָרֹק" – על איזה אוטו כתבה פניה ברגשטיין?

***

כתבות נוספות:

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

ממיטת בית החולים: סיפורה הראשון של אסתר שטרייט-וורצל בת ה-12

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

***

 

 

 

 

 

הדר בן-יהודה , כותבת ועורכת תוכן, הספרייה הלאומית

כותבת, מתרגמת ועורכת. מחברת תסריטים, מתרגלת טאי צ'י ויודעת איך להתאים לאנשים את הספר שהכי מתאים להם בדיוק עכשיו. יום אחד אכתוב אותו. צילום: טל ניניו
לכתבות נוספות של הדר בן-יהודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו