תמונה משפחתית אחת. ז'נבה, 1906

הטרגדיה המשפחתית של מנדלי מוכר ספרים והמזוודה הגנוזה ששרדה את הנאצים

פניהם הקפואות של בני המשפחה המביטים אל המצלמה, אינן מביעות אושר. האם היו אלה רק הוראותיו של הצלם הקפדן, שביקש מן המצולמים שלא לזוז, או שמא גם המתחים השונים שבין בני אותה משפחה באים לידי ביטוי בתצלום זה?

מבטו של אבי המשפחה, האוחז על ברכיו את אחד מנכדיו, ממוקד בעדשת המצלמה. רעייתו, היושבת משמאלו, מפנה את מבטה ממנו, ובוהה בנקודה רחוקה אי-שם – הרחק מנינהּ, שבזרועו היא אוחזת, כאילו אינה שייכת למשפחה הקטנה של נכדתה טטיאנה ובעלה, היושבים חבוקים לצדה. משפחה זו, אשר באה להצטלם למזכרת בסטודיו הידוע של הצלמת לואיז פוסלין ריגו (Louise Fueslin-Rigaud) בז'נבה היא משפחת אברמוביץ' מאודסה, ואבי המשפחה לבן הבלורית הוא לא אחר מאשר ה"סבא" – מנדלי מוכר ספרים, "יוצר הנוסח" כפי שכונה על ידי ביאליק וחבריו, ואבי הספרות העברית (והיידית) החדשה.

מנדלי מוכר ספרים הסתיר במשך שנים ארוכות את הטרגדיה המשפחתית שהתחוללה בביתו. התנצרותו של בנו היחיד והתרחקותן של שלוש בנותיו, סופיה, נדייז'דה וְאנה, מן היהדות, היו בעוכריו והוא מעולם לא התגבר על משבר משפחתי זה. יחסיו עם רעייתו התערערו אף הם. בין היתר, על רקע חוסר שביעות רצונה מעיסוקיו הספרותיים של בעלה. למרות כל זאת, לא פסק מנדלי, מגדולי הסופרים היהודים בכל הדורות, לשמור על קשרי משפחה הדוקים על כל ילדיו. אגב, גם מיכאיל (מאיר) אברמוביץ', בנו המומר של מנדלי (הנראה בתצלום עומד מעל אביו) משך בעט סופרים והוא נודע בזמנו כאחד מן המשוררים הרוסים המשפיעים. בנו של מיכאיל, נכדו הבכור של מנדלי מוכר ספרים – אשר איננו מופיע בתצלום – היה טייס הניסויים הראשי של האחים רייט, בונה כלי טיס ומחלוצי הטיסה ברוסיה. הוא נספה בתאונת טיסה בשנת 1913, שנים אחדות לאחר צילומה של תמונה משפחתית זו.

וסבולוד אברמוביץ'. נכדו של מנדלי ומחלוצי הטיסה

בשנותיו האחרונות, התגורר מנדלי בז'נווה, סמוך לבתו הצעירה. ד"ר אווה אברמוביץ' (עומדת בתצלום, שנייה משמאל) התגוררה בשוויץ ושם נודעה כאחת מן המומחיות הגדולות לריפוי מחלת השחפת. באותן שנים, סייעה אווה לאביה הקשיש בכינוס כל כתביו ובהוצאתם לאור. לאחר המהפיכה הבולשביקית, לא יכלה עוד אווה אברמוביץ' לשוב לרוסיה, שם חיו אחֵיה, והיא התיישבה בבירת צרפת.

עם כניסת הנאצים לפריס, הסתתרה אווה אברמוביץ' במנזר קתולי בדרום צרפת, לשם נמלטה עם מעט חפציה. למרות שעזבה בבהלה את ביתה בפריס, היא נטלה עימה מזכרות שונות מאביה האהוב, ובתוכן מכתבים שכתב לה, כתבי יד של יצירותיו בעברית וביידיש, וכן תצלומים, בעיקר מן התקופה שעבדה בקרבתו. אווה אברמוביץ' לא הצליחה לשרוד בתנאים הקשים במנזר, בימי המלחמה. היא מתה באותה עיירה נידחת, זמן קצר לאחר שהגיעה לשם.

לקראת תום המלחמה, נזדמן לאותה עיירה בצרפת חייל ארצישראלי מן הבריגדה היהודית. בדרך מקרה, נכנס אותו חייל לאחד מן הבתים שיושביו נטשו אותו. תוך כדי חיטוט בחפצים שהיו פזורים בבית, נתקל החייל במזוודה, ובה כתבי יד עבריים, תצלומים ומכתבים. החייל טילטל עמו את אותה מזוודה על פני יבשות וימים, עד אשר שב ארצה. כאן, לאחר שהראה את תכולת המזוודה לידידו המשורר נח שטרן, הסתבר לו כי היא מכילה בתוכה את שרידי ארכיונה של אווה אברמוביץ' – בתו הצעירה של מנדלי מוכר ספרים.

כאשר התגלה לאותו חייל משוחרר (ומובטל) שנתגלגל לידיו אוצר, הוא ביקש למוכרו בכסף רב. ראש עיריית תל אביב דאז, ישראל רוקח, שמע על האוסף וסידר במהירות לאותו חייל משרה באגף המים של העירייה. בתמורה, נמסרו תעודות אחדות מאותו אוסף לרשות בית ביאליק בתל אביב. המשרה באגף המים של העירייה לא תאמה את ציפיותיו של אותו צעיר, שביקש להתעשר. הוא נסע לארצות הברית, שם קיווה למכור את הארכיון שנותר, ברובו, ברשותו. בלוס-אנג'לס, שם התיישב, הוא הצליח בעסקיו ולא נזקק עוד למכור את התעודות יקרות הערך שמצא במזוודתה של אווה אברמוביץ'. בפרץ של פטריוטיות שאחז בו לאחר מלחמת ששת הימים, תרם אותו אדם את כל החומר שנותר ברשותו לספרייה הלאומית, באוגוסט 1967.

המצבה על קברו של מנדלי מוכר ספרים, אודסה

 

לקריאה נוספת

ספרים מקוונים של מנדלי מוכר ספרים בקטלוג הספרייה

פורטרטים של מנדלי מוכר ספרים מתוך אוסף אברהם שבדרון

 

 




סיפור שוד הספרים היהודיים בידי הנאצים

מיליוני ספרים גנבו הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה, ספרים ששימשו את ה"מחקר" הנאצי אודות "הבעיה היהודית".

אנשי ERR מסדרים ספרים גנובים במזרח אירופה (צילום: יד ושם)

מליוני ספרים נגנבו בימי מלחמת העולם השנייה על ידי הגרמנים ברחבי אירופה. בזמן המלחמה, הוחרמו הספרים מאויבי המשטר הנאצי כגון הבולשביקים, הבונים החופשיים והיהודים. לפי אחת ההערכות בין ספרים אלו, כחמישה מיליון ספרים שנלקחו מספריות יהודיות או אוספים יהודיים במוסדות אחרים. רשימת הספרים הגנובים כללה ספרי קודש, ספרים במדעי היהדות, שירה וספרות עברית, כתבי יד וספרים כלליים במדע ותרבות בעברית, יידיש, פולנית, גרמנית ושפות נוספות.

מכון הרייך להיסטוריה החדשה של גרמניה (Reichinstituts für Geschichte des Neuen Deutschlands)  שנוסד ב-1935 היה אחד היעדים החשובים של הספרים הגנובים בכלל והספרים היהודים בפרט. לא מזמן נתגלה סידור תפילה שנלקח למוסד זה ולבסוף מצא את דרכו אל בית הכנסת של הספרייה הלאומית.

מנהל המכון היה ההיסטוריון הנאצי וולטר פרנק. חלק מכתביו שפירסם במסגרת המכון נמצאים אצלנו בספרייה.

 

Walter Frank, Deutsche Wissenschaft und Judenfrage, Hamburg 1937

 

שני המתחרים העיקריים על הספרים היהודיים היו המשרד הראשי לביטחון הרייך (Reichssicherheitshauptamt) ובית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית (Hohe Schule der NSDAP).

משרד הראשי לביטחון הרייך  מיסודו של היינריך הימלר נחשב לארגון החזק ביותר ברייך השלישי. המשרד כלל בתוכו את הגסטפו, כוחות המשטרה, האייזנצגרופן וארגונים נוספים. המשרד היה אחראי על בטחון המדינה מאויביה מבפנים, זה כלל גם את כל ארצות הכיבוש. המחלקה השביעית של המוסד  שבראשה עמד ד"ר פרנץ אלפרד סיקס אספה ספריות שלמות ממקומות שונים באירופה. מטרתם הייתה לחקור את אויביהם האידיאולוגיים של המשטר הנאצי. כבר בשנת עליית הנאצים לשלטון, היא שנת 1933, החלו החרמות ספרים: בשלב ראשון בעיקר ממרכזים של הבונים החופשיים. בהמשך החלו החרמות גם של ספריות יהודיות. עם סיפוח אוסטריה, גדל האוסף היהודי של המשרד הראשי לביטחון הרייך  ל-85 אלף כרכים. בין הספרים שנלקחו היה אוסף של 24 אלף ספרים שיועדו לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים (לימים הספרייה הלאומית). כשנכבשו ארצות מזרח אירופה, המשיכו אוספים ספריות ציבוריות ופרטיות להישלח לספרייה המרכזית של הארגון בברלין.

אף על פי שכשני מיליון ספרים הצטברו בספרייה המרכזית של המשרד, את מירב תשומת הלב מיקד המשרד הראשי לביטחון הרייך דווקא  בחומר ארכיוני – מסמכים אישיים, פנקסי קהילות וכל מידע נוסף שיכל לעזור להם בחקר, תיעוד, זיהוי והשמדה של האויבים, ביניהם כמובן גם האויב היהודי.

ספרים ואוצרות שהוחרמו על ידי מטה רוזנברג, במחסן ברטיבור (רייכבורג), גרמניה. צילום: יד ושם

עם התחלת ההפצצות האמריקניות על ברלין ב-1943, הועבר חלק גדול מהאוסף למקומות בטוחים יותר בשלזיה ובוואריה. כ-60 אלף ספרים יהודיים נשלחו לגטו טרייזנשטאט, שם הם קוטלגו וטופלו בנפרד מספריית הגטו. ספרי טרייזנשטאט נמסרו לאחר המלחמה למוזיאון היהודי בפראג. ספרי המשרד הראשי לביטחון הרייך שנשארו בברלין התגלו על ידי הכוחות הסובייטים והאמריקאים (היו שני מבנים נפרדים לספרייה בברלין).

בסופו של דבר רוב אוסף המשרד ובו ספרים וארכיונים יהודיים רבים נפלו לידי הצבא הסובייטי. רק עם קריסת ברית המועצות החלה בדיקת ספרים אלו בידי שלטונות רוסיה. חלק קטן יחסית הוחזרו לבעליהם הקודמים. בין האוספים "ששבו הביתה" אפשר לציין את ארכיון האליאנס בפאריס. אך גורל מרבית החומר שהחרימו הרוסים טרם נודע.

הארגון השני שהתחרה מול ספריית מכון הרייך להיסטוריה החדשה של גרמניה ומול המשרד הראשי לביטחון הרייך בהשגת הספרים (על אף שמבחינת כמות החומר שנגנב, לא הייתה לארגון זה יכולת אמיתית להתחרות מול שירותי הביטחון הנאציים), היו יחידות החרמת הספרים שהקים אלפרד רוזנברג, ה-ERR.

בשנת 1939 החל האידיאולוג הראשי של המפלגה הנאצית אלפרד רוזנברג להניח את היסודות להקמת בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, ה-Hohe Schule der NSDAP. מוסד זה היה אמור להיות המרכז ללימודים אקדמיים נאציים. היטלר תכנן שבית הספר ייפתח לאחר ניצחונה של גרמניה במלחמה, אך ציווה על רוזנברג להמשיך בעבודת ההכנה – בעיקר בתחום המחקר והספרייה.

אלפרד רוזנברג במטה ה-ERR. (צילום: יד ושם)

בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית היה אמור להכיל 11 מכוני מחקר במספר מקומות שונים בגרמניה בתחומי דת, גזע, פולקלור, לימודים גרמניים ועוד. בפועל מכון המחקר היחיד שהוקם היה המכון לחקר הבעיה היהודית, Institut zur Erforschung der Judenfrage) IEJ). מכון זה פעל בפרנקפורט. כל מוסד אקדמי זקוק לספרייה מכובדת. בדרך כלל רוכשים ספרים או מקבלים כתרומות. לנאצים היו שיטות פשוטות יותר. רוזנברג הקים יחידות מיוחדות שנקראו על שמו, Einsatzstab Reichsleiter Rosenberg) ERR). תפקידם היה לסייר בספריות הגדולות של ארצות הכיבוש ולארגן את משלוחם של הספרים החשובים לגרמניה. בתחילת המלחמה היה זה בעיקר מצרפת והולנד. שם נשדדו ספריות רבות ומפורסמות וביניהם אוספים ומוסדות יהודיים כמו אוסף הרוזנטיליאנה, אוסף עץ חיים באמשטרדם, ספריית בית המדרש לרבנים וארגון האליאנס בפאריס. את ארכיוני האליאנס הם נאלצו למסור להמשרד הראשי לביטחון הרייך.

אך כשגרמניה פלשה לרוסיה ורוזנברג התמנה כאחראי על שטחי הכיבוש במזרח, נפלו לחיקו ספריות יהודיות רבות עוד יותר. ה-ERR  החרימו כל אוסף שנראה לאנשיו כחשוב ואת השאר שלחו לגריסה או להשמדה. ספרים שהיו מיועדים למכון לחקר הבעיה היהודית נשלחו לפרנקפורט. ספרים שהיו מיועדים למכונים האחרים של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית, לכשיקום, נשלחו לספרייה המרכזית בברלין כמו גם ספרים שיעדם לא היה ברור ונזקקו לבדיקה במרכז המיון של הארגון. ספרים שהגיעו לברלין ונתגלו כמיותרים לצרכי בית הספר, פוזרו בספריות של אוניברסיטאות ומוסדות אחרים בגרמניה. חלקם עדיין שם גם היום.

ספרי המכון בפרנקפורט נמצאו לאחר המלחמה על ידי הצבא האמריקאי. הצבא ולאחר מכן ארגון ה-Jewish Cultural Reconstruction פעלו רבות בהחזרת הספרים לבעליהם הקודמים או למוסדות שקיבלו אחראיות על הספרים "היתומים" כמו הספרייה הלאומית.

 

מפה המתארת את תחום הפעילות של הERR. מרכזי איסוף לספרים הגנובים הוקמו במספר ערים באירופה.

 

המכון לחקר הבעיה היהודית  פרסם כתב עת אקדמי בשם 'מאבק עולמי (Weltkampf), חלק מהחוקרים שפרסמו שם את מאמריהם נעזרו כנראה בספרייה הענקית שהצטברה אצלם.

בגיליון קיץ 1941 של כתב העת אנו מוצאים את שמותיהם של כותבי המאמרים. בראש הרשימה מופיע אלפרד רוזנברג בעצמו, אשר פרסם באותו גיליון מאמר על הקשר בין הנאציזם והמדע. בהמשך הגיליון התפרסמו שני מאמרים של מנהל המכון וויליאם גראו. גראו ניהל את המחלקה לחקר הבעיה היהודית במכון הרייך להיסטוריה של גרמניה חדשה (Reichsinstitut) אך מנהל המכון וולטר פרנק פיטרו לבסוף. בעקבות פיטורים אלה קיבל לידיו את ניהול המכון לחקר הבעיה היהודית.

 

Weltkampf die judenfrage in Geschichte und Gegenwart, Frankfurt am Main 1941

בסוף כל גיליון של כתב עת זה מופיעה רשימת ספרים חדשים שהתקבלו במערכת. מדהים לעבור על הרשימה ולראות כמה פרסומים (ספרים ומאמרים) בנושא יהודים נכתבו בעיצומה של המלחמה והשואה. בשנת 1944, בעוד הגרמנים נוחלים תבוסות כואבות במזרח ובעלות הברית מפציצות את ערי גרמניה ומתכוננות לפלוש ממערב, המשיכו אקדמאים אנטישמיים לשבת במגדל השן, לחקור ולפרסם אודות "הבעיה היהודית". מדהים עוד יותר לראות שחלק מהספרים שהגיעו בשנים אלו לספריית המכון לחקר הבעיה היהודית, מקורם בארצות הברית ואנגליה. כיצד הגיעו לגרמניה ממדינות אויב? אולי דרך מדינה ניטרלית?

 

 

גליונות כתב העת ה-Weltkampf הגיעו לספרייה הלאומית לאחר השואה דרך אוסטריה. לשם נשלח מברלין חלק גדול מאוספי הספרייה המרכזית של בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית. הם נאספו במנזר טנזנברג ונמצאו שם לאחר המלחמה על ידי הכוחות הבריטיים. בהמשך נמצאו ספרים רבים נוספים וחלק גדול מהם הוענקו לשרידי הקהילה היהודית בווינה. קהילת וינה החליטה לתרום מספרים אלו לספרייה הלאומית בירושלים. אלפים בודדים נשלחו בסוף שנות ה-40. כ-80 אלף ספרים נוספים הגיעו ב-1955. לכל הספרים  נוספה תווית המציינת את העובדה הזו.

 

 

בחלק מהספרים שהגיעו גם כן מאוסטריה לירושלים ניתן לראות את חותמת בית הספר הגבוה של המפלגה הנאצית – המוסד שדגל ב"חקר היהודים ללא יהודים" (Judenforschung ohne Juden), בצד חותמת הספרייה הלאומית של ישראל.

 

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות:

מעבר לתמונה – סיפור הצלתו של מכון ייווא בוילנה באתר "יד ושם"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

מתנות מנזירים ועסקות חליפין על אלכוהול וסיגריות: כך השיגו משוחררי המחנות ספרי תלמוד

אל תוך הרוע: כך "גויס" התלמוד לתעמולה הנאצית

מלחמת העולם הראשונה ותגובות ספרותיות בעקבותיה

קו שבר שהיוותה מלחמת העולם הראשונה בתולדות אירופה והעולם מצא לו שלל ביטויים בספרות שנכתבה בעשורים שאחרי המלחמה.

הפסקת האש של חג המולד בחזית המערבית, שנת 1914

"… אם לפחות אפשר היה לקרוא ספר! תמיד אהבתי לקרוא את שניצלר. אבל כמעט בין לילה הוא כוסה באבק בעובי של מטרים. אינני מצליחה לזהות ולהבין את דמויותיו מתחת השכבה האפורה. […] איך אפשר לקרוא שירתו של הופמנסטל בליווי נגינת התותחים? את ספרי המלחמה הרבים, שכעת צומחים כפטריות מהאדמה, בלתי ניתנים לקריאה בכלל."

(אדריאן תומס, מתוך הרומן קתרין מתגייסת, 1930)

 

ספרות ומלחמה, זהו צמד מונחים שעל פניו לא חי זה לצד זו. הפער והניגוד בין תרבות (כאן בצורתה הספרותית) לבין אלימות מלחמתית (כביטוי לפוליטיקה "באמצעים אחרים") נראים גדולים מאוד. למרות זאת, קיימות יצירות ספרותיות רבות שנכתבו בזמן מלחמות או זמן קצר אחריהן. ספרות זו מחולקת לשני סוגים: הספרות האוהדת את פעולות המלחמה ואת הגבורה המשוערת או האמתית של הלוחמים, והספרות המתנגדת למלחמות ומדגישה את ההרס, את המוות ואת הטרגדיות האנושיות שמלוות כל סכסוך מזוין.

העובדה שהספרות האוהדת פעולות מלחמתיות בדרך כלל נעלמת במהרה מהזיכרון התרבותי הקולקטיבי מעניינת מאוד, וחושפת את הנתון שלמרות ההתלהבות המופגנת בתחילת כמעט כל מערכה צבאית, לא נשאר ממנה הרבה לאורך הזמן. הציטוט המובא לעיל מאת הסופרת היהודייה מאלזס-לוריין, אדריאן תומס, נותן גם מקום להשערה כי ספרות מהסוג הזה בדרך כלל לא הצטיינה באיכותה. בין הסופרים שאהדו מלחמות ואלימות מדינית לא נמנים חתני פרס נובל לספרות, ואילו יש כמה שזכו בפרס יוקרתי זה מהמחנה השני.

רשימת השמות של יצירות אנטי-מלחמתיות שנוצרו בעקבות מלחמת העולם הראשונה וסופריהן ארוכה, וכותרים רבים שייכים לקנון הספרות העולמית המקובל. כאן יש להזכיר את הסופר הצרפתי רומן רולן (על מהומת הקרב) ואת עמיתו האמריקני ארנסט המינגווי (הקץ לנשק; שניהם חתני פרס נובל לספרות), את הגרמני אריך מריה רמרק (במערב אין כל חדש), את הצרפתי אנרי ברביוס (האש – עד היום לא תורגם לעברית!), ואת הסופר הצ'כי ירוסלב האשק (החייל האמיץ שווייק). יצירותיהם שייכות בלי שום ספק לקנון הבינלאומי המוכר, תורגמו לשפות רבות (עד ימינו אנו) ושימשו בסיס לעיבודי תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה.

 

הקץ לנשק מאת ארנסט המינגווי, הוצאת ידיעות אחרונות

בעקבות אירועי מלחמת העולם הראשונה החליטו הצרפתים רומן רולן (Romain Rolland) ואנרי ברביוס (Henri Barbusse) להקים תנועת שלום לאינטלקטואלים מכמה מדינות שנקראה "בהירות" (Clarté). מטרת הארגון הייתה הפצת יצירות ספרותיות שמגנות מלחמות ויוצאות נגד השפעתן ההרסנית על התרבות האנושית. ברביוס גם הזמין את שטפן צוייג להצטרף לאותו ארגון (ראו בתמונה את המכתב מאת ברביוס אל צוייג, ככל הנראה מכתב חוזר לאינטלקטואלים רבים). צוייג אמנם היה פציפיסט מוצהר, אך כמעט ולא פנה ביצירותיו בצורה חד משמעית נגד אירועי מלחמת העולם הראשונה, אלא הדגיש את איחולו לעם היהודי, שלא ייכנס לשיכרון הלאומני, שהיה נפוץ מאוד במדינות רבות שהשתתפו במלחמה.

 

מכתבו של אנרי ברביוס לסטפן צוויג

 

האש מאת אנרי ברביוס

 

הרומן האש מאת ברביוס היה מעין "חלוץ" בז'אנר האנטי-מלחמתי. הוא כבר פורסם בשנת 1916 בכתב עת צרפתי ולאחר מכן גם יצא הספר. עם יצירה זו זכה הסופר בפרס הספרות היוקרתי, "פרס גונקור". עוד בימי המלחמה תרגום אנגלי ראה אור, ומיד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה יצאה לאור הגרסה הגרמנית. ברביוס כתב את הספר ממבטו האישי בתור חייל במלחמה בשנים 1916-1914. הוא לא הסתיר את הסבל ואת המצוקה של החיילים הפשוטים, שהם הגיבורים בספר זה. הגישה והסגנון היו שונים מהמקובל. בולט בעיקר היעדר השיכרון הלאומי בהשוואה לספרים אחרים שיצאו לאור באותם ימים.

 

שירי המלחמה הגדולה מאת זיגפריד ששון, הוצאה עצמית

 

כמו רוב הסופרים שחשפו את צדדיה המכוערים של מלחמת העולם הראשונה, גם הבריטי (והיהודי) זיגפריד ששון (Siegfried Sassoon) היה חייל פעיל. בתחילת המלחמה התנדב לשירות בצבא הבריטי, אך לאחר כמה פציעות שינה את גישתו. למרות זאת נשאר בצבא ושרד את כל שנות המלחמה. כבר מ-1917 התחיל להוציא יצירות – פרוזה ושירה – שהתמקדו בחוויותיו כחייל: (The Old Huntsman (1917), Counter-Attack (1918 ואחרים (לא תורגמו לעברית). ששון אף כתב שירים שבהם שנות המלחמה הפכו לנושא מרכזי. מבחר מהם פורסם בתרגום לעברית ב-2011 בשם שירי המלחמה הגדולה.

 

במערב אין כל חדש מאת אריך מריה רמרק, הוצאת מחברות לספרות

 

אחד הספרים המפורסמים ביותר בנושא הוא במערב אין כל חדש מאת הסופר הגרמני אריך מריה רמרק. ברומן זה, שהפך לרב מכר מיד עם פרסומו ב-1929, מתאר רמרק את גורלם של תלמידי תיכון גרמניים, שהתגייסו היישר מספסל הלימודים לחפיר בחזית המערבית. ספר זה הבליט את המונח של "הדור האבוד": החיילים הצעירים שלומדים מהר מאוד, שכמעט כל הידע האזרחי שרכשו מאבד את ערכו בפעולות המלחמה, ושהדרך חזרה לחיים שגרתיים לא פשוטה. מוטיב זה אף מופיע בהמשך בעוד כמה רומנים אחרים של רמרק. הספר תורגם ליותר מ-50 שפות וראה מהדורה כוללת של כ-20 מיליון עותקים. מיד לאחר פרסומו נעשה סרט הוליוודי על בסיס הסיפור. לאחרונה יצא לאור תרגום חדש של ספר חשוב זה לעברית בתרגומו של גדי גולדברג.

 

קתרין מתגייסת מאת אדריאן תומס

 

האישה היחידה שהצליחה לקבל תשומת לב רבה עם ספרה על מלחמת העולם הראשונה, הייתה אדריאן תומס (Adrienne Thomas), ילידת לוריין (Lorraine) ויהודייה. שמה האמתי היה הרתה לסר (Hertha Lesser). היא חיברה רומן בצורה של יומן פיקטיבי של נערה יהודייה תושבת העיר מיץ (Metz): קתרין מתגייסת (Die Katrin wird Soldat). עם פרוץ המלחמה הגיבורה מתנדבת בצוות אחיות של הצלב האדום בתחנת הרכבת של מיץ ומטפלת בפצועים מהרכבות שחוזרות מהחזית המערבית זמן קצר לאחר תחילת המלחמה. הסופרת לא רק שפכה אור על פן זה של המלחמה, אלא גם הצליחה להבליט את הרבדים השונים בזהות הגיבורה: בתור אזרחית גרמנייה, תושבת לוריין (עם כל הדגשים על התרבות הצרפתית) ובהיותה יהודייה. גם ספר זה היה רב מכר עולמי ותורגם לתשע שפות זמן קצר לאחר פרסומו ב-1930, כבר יותר מעשור לאחר סיום המלחמה!

 

השגעון הגדול מאת אביגדור המאירי, הוצאת דביר

 

החייל האמיץ שווייק מאת ירוסלב האשק, הוצאת כנרת זמורה-ביתן

 

הסופר הישראלי משה יעקב בן גבריאל (במקור: אויגן הפליך – Eugen Hoeflich) חיבר ספר בעקבות מלחמת העולם הראשונה מזווית מיוחדת מאוד. הוא היה חייל וקצין בצבא האוסטרי בכמה מקומות, בסוף בתפקיד מפקד יחידה קטנה בירושלים. בן גבריאל כתב על כך בעיקר בספרו זהב בחוצות, שיצא לאור ב-1946 בעברית (בתרגום של אביגדור המאירי, שאף הוא כתב ספר על מלחמת העולם הראשונה), למרות שנכתב במקור בגרמנית (רק ב-2016 יצאה לאור הגרסה המקורית הגרמנית). בן גבריאל ניגש לנושא בצורה חצי הומוריסטית ומזכיר פה ושם את ספרו של האשק החייל האמיץ שווייק. הנושא, ככל הנראה, לא משך יותר מדי תשומת לב לאחר סיום מלחמת העולם השנייה ולאחר השואה, כך שספר זה עד היום לא זכה בהערכה מלאה.

אין זה המקום לציין את כל הסופרים ואת כל היצירות שנכתבו בעקבות מלחמת העולם הראשונה. לא הוזכרו כאן שמות כמו אלברט ארנשטיין, שמעון דובנו, מיכאיל בולגקוב ואחרים. רוב היצירות נגישות בספרייה הלאומית ואף חומרים ארכיוניים הקשורים לנושא קיימים באוספיה.

זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

על המלחין חיים צור שהלך לעולמו החודש והשאיר אחריו מאות שירים ומנגינה של סתיו

חיים צור בילדותו

"יֵשׁ נִגּוּן שֶׁעוֹלֶה מִן הַסְּתָו
וּמַרְעִיד מֵיתְרֵי הַזָּהָב
שֶׁל חֲלוֹם שׁנִּשׁכַּח
וְיָשׁוּב וְיִפְרַח מֵחָדָשׁ"

 

ביום סתיו של חודש מרחשוון הלך לעולמו בירושלים המלחין, המוזיקאי ואיש הרדיו חיים צור. חיים צור נולד בירושלים בשנת 1938 להוריו אברהם ואסתר. בן חמש החל ללמוד לנגן בכינור בקונסרבטוריון הירושלמי אצל המלחין והוויולן חנוך יעקבי. בראיון לאלי אלון סיפר צור על פגישתו עם הכנר הנודע יהודי מנוחין בירושלים בהיותו נער כבן 13: "נודע לי כי הכנר הדגול מתארח במלון 'המלך דוד'. טלפונים טרם היו בבתים ואז נטלתי יוזמה, והלכתי לבית המרקחת הקרוב התקשרתי למלון 'המלך דוד' וביקשתי לדבר עם הכנר יהודי מנוחין. למזלי מנוחין היה בחדרו ופתחתי בשאלה 'אני כנר. האם תסכים לפגוש אותי?' התשובה הייתה, כן תבוא עכשיו".

חיים מיהר הביתה, לבש בגדי שבת וביקש מאביו לבוא איתו לפגישה עם יהודי מנוחין. "הפגישה הייתה מרתקת והותירה חוויה עמוקה בלבי", סיפר צור. בעקבות הפגישה הציע מנוחין להוריו לשלוח את הנער לבית ספר לכנרים באנגליה. הוריו של צור העדיפו כי בנם ישאר בארץ עד תום לימודיו ושירותו הצבאי.

בצבא שירת בחכ"ל (חיל כללי) ובחיל המודיעין. בהמשך למד באקדמיה למוזיקה בירושלים אצל מיטב המורים דוגמת המוזיקאים עדן פרטוש, חיים אלכסנדר, פאול בן-חיים, אוריה בוסקוביץ, דוד חן (ליין) ועוד. במקביל ללימודי המוזיקה נרשם צור ללימודי רפואה במהלכם חלה בניוון מתקדם של רשתית העין שגרמה לעיוורונו. חברו ללימודי הרפואה דן מיכאלי קישר בינו ובין אחותו אשת הרדיו רבקה מיכאלי. כך החל לעבוד ב"קול ישראל" תחילה כמפיק ועורך ובהמשך כמנהל המדור לפולקלור.

חיים צור הלחין, עיבד וביצע שירים רבים. בין שיריו כאלו שהפכו זה מכבר לחלק מהקלסיקה העברית הישראלית "ליל סתיו", "לי ולך", "הבלדה על אסתריקה ואברבנאל" ועוד. באוסף ההקלטות של ארכיון הצליל מצויות עשרות הקלטות בעיבודו ונגינתו. צור גם היה שותף בפעולות שונות להנגשת חומרים בכתב ברייל, כך למשל סייע בתרגום ספר "התניא" לכתב ברייל.

 

חיים צור עם טדי קולק, מתוך אתר האינטרנט של חיים צור

הסיפור מאחורי "ליל סתיו"

על הופעת השיר "ליל סתיו" סיפר חיים צור בתכנית הרדיו "עוד חוזר הניגון": "'ליל סתיו' היה אחד מהשירים הראשונים שהלחנתי. הייתי בוגר האקדמיה עם הרבה תרבות של מוזיקה קלאסית. השתלמתי בנגינה בכינור, והנגינה בכינור בהחלט השפיעה על המלודיות שבכתיבה המוזיקלית שלי… הגיע מועד השליחה לפסטיבל הזמר והפזמון.

זו הייתה הצעה של שנינו, של חיה כהן ושלי, אולי כדאי לנסות. באותה התקופה עבדנו במשותף וכתבנו עוד כמה שירים. משה וילנסקי ששלחתי לו את השיר ביקש ממני כמה פעמים לערוך שינויים בפזמון שיהיה יותר אטרקטיבי, הוא ביקש שתהיה עלייה בספטימה [מרווח מוזיקלי. ת.ז.] ואז חשבתי שאם אני אעלה בספטימה זה ייתן סגנון יפה.

הודיעו שהשיר התקבל. לא האמנתי שהוא יקבל פרס, לא חשבתי על זה. והנה לפעמים יש מזל והוא נבחר.

 

הידיעה על הזכייה ב"מעריב" 26.4.1966. לחצו על התמונה לכתבה המלאה

 

הנוהל היה אז שכל שיר ביצעו שני זמרים שונים גם זמר וגם זמרת וכך נבחרו אריק איינשטיין ויפה ירקוני. כשאני שמעתי את העיבוד של שמעון כהן (שעיבד את שתי הגרסאות)… הוא עשה עיבודים מאוד מאוד יפים, הוא השקיע הרבה, אני חושב שהעיבוד שלו תרם הרבה מאוד, אם לא את מירב ההצלחה של השיר".

 

יפה ירקוני ואריק איינשטיין, תמונה מהספר "זה הסוד שלי", מפעלי תרבות וחינוך, 1987

 

תפקיד הפסנתר הפותח המזוהה כל כך עם השיר נכתב בידי המלחין, המוזיקאי והמעבד שמעון כהן שסיפר "כך היה נהוג אז באותה תקופה. כל שיר היה צריך להיות מוגש בשני עיבודים שונים. עיבוד אחד עשיתי עם התחלה של תפקיד פסנתר.. בחזרה ישבתי וניגנתי עם התזמורת והיה שם הפסנתרן של התזמורת והוא בשום אופן לא נתן לי לנגן, הוא אמר 'אני אנגן את הדבר הזה'…".

חיה כהן, מחברת המילים, סיפרה על העבודה המשותפת והמשלימה בינה ובין צור ועל הקשר המיוחד שבין הטקסט שכתבה למנגינה שהלחין צור: "חיים הצליח לתת בפזמון את הביטוי שאני ניסיתי להעביר במילים ולהסביר שעיקר השיר הוא בפזמון. הוא הצליח להרקיע איתו עם המנגינה, כך שזה מודגש כל כך, וזה מאוד מצא חן בעיני".

 

תפקיד הפסנתר בכתב ידו של המעבד שמעון כהן, מתוך ארכיון שמעון כהן בספרייה הלאומית

 

חיים צור הותיר אחריו יצירה עשירה שכוללת מאות שירים, מחזות זמר, עיבודים וביצועים, חלקם מוכרים ומושרים ואחרים שאולי בבוא היום "ישובו ויפרחו מחדש".

 

 

עֲלֵי שַׁלֶּכֶת נוֹשְׁרִים לְאַט
וְרוּחַ עֶרֶב לוֹחֵשׁ בַּלָּאט
לָךְ נַעֲרָה זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁל סְתָו
שְׁקִיעָה חוֹלֶמֶת בְּאוֹר זָהָב
אַט־אַט נוֹשֶׁקֶת לְעֵבֶר סְתָו
זוֹ מַנְגִּינָה שֶׁעֶצֶב בָּהּ שֶׁל סְתָו

יֵשׁ נִגּוּן שֶׁעוֹלֶה מִן הַסְּתָו
וּמַרְעִיד מֵיתְרֵי הַזָּהָב
שֶׁל חֲלוֹם שֶׁנִּשְׁכַּח
וְיָשׁוּב וְיִפְרַח מֵחָדָשׁ

בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב כּוֹכָב נוֹלַד
שׁוֹלֵחַ חֶרֶשׁ אֵלַיִךְ בַּת
נִצְנוּץ שֶׁל פָּז שֶׁיֵּשׁ בּוֹ רָז שֶׁל סְתָו
וְאַתְּ פּוֹסַעַת בְּתוֹךְ הַסְּתָו
וְאַתְּ חוֹלֶמֶת עַל הָאֶחָד
שֶׁרַק אוֹתָךְ, שֶׁרַק אוֹתָךְ יֹאהַב

יֵשׁ נִגּוּן שֶׁעוֹלֶה מִן הַסְּתָו
וּמַרְעִיד מֵיתְרֵי הַזָּהָב
שֶׁל חֲלוֹם שֶׁנִּשְׁכַּח
וְיָשׁוּב וְיִפְרַח מֵחָדָשׁ

 

והדואט המשותף של יפה ירקוני ואריק איינשטיין:

הצטרפו לקהילה החדשה שלנו וגלו את הסיפור מאחורי השירים, הספרים והתמונות האהובות

 

כתבות נוספות:

כך נולד השיר "בונים סוכה"

"נעמי עשי זאת שוב": נעמי פולני חוגגת תשעים ומספרת כיצד התחילה לנגן

אֱסוֹף אֶת כָּל הַמַּעֲשִֹים, אֶת הַמִּלִּים וְהָאוֹתוֹת – השיר לתרצה