השנה היא 1416 ולא ניתן להשיג אפילו אתרוג אחד!

רכישה חדשה: כתב יד מהמאה ה-15 שעוסק בבעיה אקטואלית לסוכות

שוק ארבעת המינים בתל-אביב, 1949. צילום: רודי ויסנשטין, אוסף הצלמניה

אחת הבעיות שמטרידות השבוע יהודים המתגוררים באירופה ומקפידים לברך על אתרוגים איכותיים במיוחד (כאלו המגיעים מאיטליה) היא המחסור בהם, מה שגורם לעלייה ניכרת במחירם.

והנה מסתבר שלפני 600 שנה הוטרדו יהודי אירופה מבעיה דומה ואף חמורה יותר – מחסור מוחלט באתרוגים בשנת 1416. הפרשה העצובה הזו מתועדת בכתב יד שרכשה לאחרונה הספרייה הלאומית בשם שאלות ותשובות מאת חכמי צרפת ואשכנז".

מדובר בפרשה שגרמה למחלוקת קשה בין הרבנים והיא מוארת בטקסט כך: "מעשה היה בעיר טרבו"ט [Trévoux שבמזרח צרפת סמוך לליאון] בשנת קע"ז לפ"ק [תשרי 1416] בפני מהר"ר יוחנן ז"ל, שלא נמצא אתרוג בכל המדינה רק אחד שהובא בטורבו"ט, והי'[ו] להם הרבה שאר מיני'[ם] שבלולב, ולא רצה ליטול אות'[ם] ג' מיני'[ם]… והיה שם מהר"ר מנחם נ"ע [=נוחו עדן], והיה נוטל לולב בלא אתרוג בשאר מיני'[ם] בלבד, גם בח"ה [=בחול המועד], אף בנענועי'[ם] שבהלל. וגם הי'[ה] מקיף [את בימת בית הכנסת] בלא לולב…".

 

הצצה לאותו "מעשה היה בעיר טרבו"ט"

 

כלומר, באותה עיר לא הצליחו להביא אתרוגים באותה שנה ופרנסי הקהילה התלבטו אם ניתן לקיים את המצווה עם שלושה מינים מתוך ארבעה בלבד. אותו ר' יוחנן, כנראה יוחנן טריוויש, דמות רבנית ידועה ומצאצאי רש"י, התנגד לנטילת שלושת המינים, ואילו ר' מנחם, חשב שעדיף ליטול שלושה מאשר לא ליטול מאומה.

לא ברור כיצד הסתיים הוויכוח ואם אכן בראשית המאה ה- 15 בירכו רק על שלושה מינים, אולם ראש אגף האוספים של הספרייה הלאומית, ד"ר אביעד סטולמן, מסביר כי כתב היד הזה נרכש לאחרונה, בשל חשיבותו הגדולה להבנת תולדות ההלכה. קטעים רבים הנמצאים בכתב-היד לא באו בדפוס כלל, וכתב-היד הוא המקור היחידי לאותם קטעים חשובים, שנכתבו על ידי גדולי הרבנים האירופאיים בימי הביניים.

***

כתבות נוספות:

מסוכות לחתונה בקוצ'ין: כך נולד האיחול "כהיום הזה בירושלים"

כשהחיים נותנים לך לימונים: משבר האתרוגים בהלברשטאדט

הולכים מכות בסוכות: עדות מפתיעה מהמאה ה-12

תעלומה: מדוע נמלטות הארנבות מההגדה של פסח?

***

מה דגל שמחת תורה שלך אומר עלייך?

הצטרפו למסע המופלא של דגלי שמחת תורה: סיפור שמתחיל בימי הביניים, ממשיך בציונות ונמשך עד לימינו אנו

מנהג הנפת דגלי שמחת תורה מלווה את עם ישראל כבר מאות בשנים, ובכל זאת נראה שדווקא כאן, במדינת היהודים, עברו הדגלים המקושטים את השינויים העיצוביים והסגנוניים הגדולים ביותר.

​כשלא היו עסוקים בנעיצת מרפקים אחד בשני במהלך ההקפות בניסיון לגעת ולנשק את ספר התורה הצועד בראש, העסיקה שאלת השתתפותם של ילדי הקהילה בחג שמחת תורה את היהודים במזרח אירופה כבר במאה ה-16. כדי לפתור את השאלה המציקה עיצבו מבוגרי הקהילה חפץ סמלי המתאים למידותיהם הקטנות של הילדים – דגל שמחת תורה.

 

חיתוך עץ על נייר משנת 1870. הדגל נוצר בלבוב, אוקראינה. מתוך אוסף ביל גרוס

 

המנהג החביב נפוץ במהרה ברחבי קהילות שונות בעם היהודי. איפה שלא נסתכל נמצא את דגלי שמחת התורה: בחיתוכי עץ מאמסטרדם במאה ה-18, בגלויות ברכה מן המאה ה-19 בניו יורק וגם במדינת ישראל הצעירה. מנהג הנפת דגלי שמחת תורה מלווה את עם ישראל כבר מאות בשנים, ובכל זאת נראה שדווקא כאן, במדינת היהודים, עברו הדגלים המקושטים את השינויים העיצוביים והסגנוניים הגדולים ביותר.

 

גלויה מצוירת משנת 1888. הגלויה מציגה תהלוכת שמחת תורה בקרקוב, פולין

 

מדגל עול תורה ומצוות לדגל לאומי

במזרח אירופה עיצבו היהודים את צורת דגל שמחת תורה באופן המזכיר דגלי אבירים וערים באירופה, כשמוטיבים יהודיים ממלאים את הדגל. בכך רמזו בני הקהילה שדגלם של היהודים – בניגוד למסורת הנוצרית – הוא דגל של תורה ומצוות, ולא סמל של לוחמה ושפיכות דמים.

 

דגל שמחת תורה שנוצר בוורשה בשנת 1902. הדגל מציג את משה רבנו, אהרן הכהן ובנימין זאב הרצל בתור דמויות המפתח של העם היהודי. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

בעידן הציונות והחלוציות כל חשש שכזה נעלם כליל. על דגלי שמחת התורה החלו להופיע שלל מסרים לאומיים: תמונתו של הרצל נשזרה במסורת המחודשת, מגן הדוד המוכר צויר יחד עם ספרי תורה, ומשפטים לאומיים דוגמת "בעד עמנו, ארצנו ותורתנו" נכתבו על הדגלים הציוניים.

 

דגל שמחת תורה משנת 1923, הדגל נוצר בירושלים. מתוך אוסף ביל גרוס

 

כבר בראשית ההתיישבות הציונית "נוצלו" דמויות מופת בעם ישראל לקידום מטרות ציוניות. בבלארוס של שנת 1902 הופיעה על דגל שמחת תורה דמותו של משה רבנו, כשהוא אוחז במה שנראה כחוקה החדשה של עם ישראל, בה כתוב בין היתר: "עוד לא אבדה תקותנו".

החל משנות ה-30 זנחו החלוצים את הדמויות החסידיות שהופיעו באופן מסורתי על דגלי שמחת התורה עבור ילדים ארץ-ישראליים בלבוש תנועות הנוער. לעתים הצטרפו לאותם צברים גם עולים מהתפוצות השונות, לבושים בלבוש מסורתי יותר. עם קום המדינה החלו סוף סוף להופיע ציורי ילדות צוהלות המנפנפות יחד עם חבריהן לכיתה או לשכונה בדגלים, דבר שלא היה עולה בדעתם של יהודי מזרח אירופה.

 

ילדות וילדים חמודים נושאים את דגל הלאום. דגל משנות ה-50 של המאה הקודמת. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

דגל משנות ה-60 של המאה הקודמת. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

השמחה והצהלה של ראשית ההתיישבות והקמת המדינה הועכרו מעט בשנות ה-50 וה-60. הגעגועים והכמיהה להתאחד עם אתרים היסטוריים ודתיים רבי משמעות ניכרו היטב בעיצוב הדגלים: הכותל, קבר רחל ומגדל דוד הופיעו בהם שוב ושוב.

מלחמת ששת הימים שינתה את המצב מקצה לקצה. משעה שאוחדה ירושלים והכותל עבר לרשות המדינה הצעירה, הפך הכותל (יחד עם קבר רחל) לזירה המצוירת בה צוהלים הילדות והילדים על הדגלים. גם הגיבורים החדשים של האומה, חיילי צה"ל, החלו לצוץ על פני הדגלים. אדריכלי הניצחון האדיר של ששת הימים תפסו את מקומם של חסידי העבר.

 

רבין, דיין, שרון ושאר אדריכלי הניצחון בדגל משלהי שנות ה-60. מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

שנות ה-80 הביאו עמן את ההתפצלות המוכרת לנו עד היום: קהילות חילוניות יותר באופיין המשיכו לייצר דגלים המציגים בנות ובנים יחדיו, ואף הגדילו לעשות כשהוסיפו דמויות מצוירות פופולריות שהקשר בינן ובין החג מוטל בספק, בעוד קהילות דתיות יותר החזירו דמויות דתיות (חדשות או ישנות), או הציבו אך ורק בנים חובשי כיפה בסביבת בית הכנסת.

 

דגלי שמחת תורה בקהילות חילוניות. מתוך אוסף הספרייה הלאומית

 

דגל שמחת תורה מבית מפלגת ש"ס. מתוך אוסף הספרייה הלאומית

 

דגל שמחת תורה של המפד"ל. מתוך אוסף הספרייה הלאומית

 

הסידור והרישום הקטלוגי של אוסף דגלי שמחת תורה התאפשרו בעזרת הסיוע הנדיב של קרן ליר.

***

כתבות נוספות:

חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

'מפי עוללים': קורותיו של מחזור תפילה ארץ ישראלי, "נאה, מהודר ומדויק"

***

השולחן ערוך כינה את מנהג הכפרות "שטות" – וצונזר!

מי לא אהב את הביקורת של רבי יוסף קארו על מנהג הכפרות ודאג להעלים אותה?

כותרת של סימן תר"ה בשולחן ערוך ליוסף קארו: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא".

מנהג הכפרות הוא אחד ממנהגי יום הכפורים הידועים ביותר וגם השנויים ביותר במחלוקת. על פי המסורת, נהוג בערב יום הכפורים לסובב תרנגול חי מעל ראשו של כל יהודי ולבקש שהתרנגול ילך למיתה, ושבמקומו יזכה האדם בחיים ובשלום.

האִזכור הקדום ביותר למנהג הכפרות נמצא בתשובות של רב ששנא בר תחליפא שחי בעיר סורא שבבל במאה ה-7 לספירה. הסברים שונים ניתנו במהלך הדורות לשאלת מקורו של מנהג הכפרות, אך כבר במקור הראשון המאזכר אותו נכתב "ואין אנו יודעים מנהג זה למה".

עובדה זו, בשילוב עם ההשערה שמקורו של המנהג בטקסים לא יהודיים והרגישות ההלכתית לזכויות בעלי חיים, הקימו לו מתנגדים רבים: מהרמב"ן והרשב"א ועד רבנים החיים בימינו אנו. אפשר שמכל המתנגדים האלה הייתה התנגדותו של הרב יוסף קארו, מחבר ה"שולחן ערוך", המשמעותית ביותר: זאת אנו למדים מהגורל שיועד לה.

 

דיוקן רבי יוסף קארו

 

סיפורה של השמטה

הספר שולחן ערוך מייצג (לפחות) שתי מהפכות אדירות בהלכה היהודית: ראשית, מדובר באחד הניסיונות המעמיקים והמקיפים ביותר של הוגה יחיד לסכם ולמצות את ההלכה היהודית לפסיקות ברורות וסופיות. שנית, ולא פחות חשוב מכך – מדובר בספר ההלכה הראשון שנכתב מתוך כוונה ברורה שייראה אור בתור ספר מודפס.

את הספר בעל ארבעת החלקים סיים הרב יוסף קארו בשנת 1563 במקום מושבו שבצפת. שנתיים לאחר מכן, נדפסה המהדורה הראשונה של הספר בוונציה. וכך מתייחס קארו אל מנהג הכפרות בכותרת לסימן תר"ה בהלכות יום הכפורים: "מנהג כפרות מנהג של שטות הוא", נכתב בכותר הסימן.

 

תמונה מתוך ההדפסה של שנת ה'של"ח (1577) של שלחן ערוך, אורח חיים, עם הגהות הרמ"א. כפי שתוכלו להיווכח, נכתב בכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא".

 

אפשר שהיו אלו מילים נוקבות מדי לגבי מנהג כה רווח בקהילות ישראל, אך במשך 18 מהדורות שונות של השולחן ערוך שרדה הכותרת שהעניק קארו. הפעם הראשונה שבה הושמטו המילים "מנהג של שטות" מהכותרת הייתה במהדורה שיצאה לאור בשנת 1708 באמסטרדם. הנסיבות המדויקות להשמטת הכותרת אינן ברורות, אך ייתכן שהן היו קשורות לטענה שהשמיע הרב שמואל אבואב (1694-1610). הרב אבואב סירב להאמין שרב ופוסק בעל שיעור קומה כיוסף קארו התייחס באופן כה מזלזל למנהג הכפרות וטען שהמילים "מנהג של שטות" הן למעשה תוספת מאוחרת, מעשה ידיו של המדפיס המקורי של הספר בוונציה.

 

ההשמטה כפי שהיא מופיעה בהדפסה משנת תרפ"ח (1928) בווילנה. לחצו לצפייה בפריט באתר Hebrew Books 
ההשמטה כפי שהיא מופיעה בהדפסה משנת תרפ"ח (1928) בווילנה.

 

מעניין לגלות שההשמטה לא התקבעה מיד ובמהדורה משנת 1722 שהופיעה במנטובה שבאיטליה אפשר למצוא את המילים הנוקבות שהופיעו במהדורה הראשונה.לצפייה בפריט באתר Hebrew Books 

 

טענה זו מעוררת תמיהה מאחר שארבע הדפסות שונות של שולחן ערוך הופיעו בימי חייו של קארו, ואין כל עדות לכך שביקש שהמילים הקשות שבהן התייחס למנהג הכפרות יוסרו מהטקסט.

אנחנו לא יודעים את הסיבה המדויקת שבגינה התנגד מחבר שולחן ערוך למנהג הכפרות, אך ברור שגם בלי להישען על סמכותו ההלכתית של הרב יוסף קארו, נחשב מנהג הכפרות למנהג שנוי במחלוקת עד עצם היום הזה. כיום ניתן למצוא בין מתנגדיו פעילי זכויות בעלי חיים, רבנים ושאר בני תמותה שסולדים מהמנהג עתיק היומין.

 

לקריאה נוספת ראו את ספרו של מארק שפירו, Changing The Immutable.

***

 

רוצים לחשוף את סודות כתבי היד העבריים? הצטרפו לקבוצה שלנו:

כתבות נוספות:

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

נדיר: שריד מאחד ממחזורי יום כיפור העתיקים בעולם

גילויים חדשים על מקור הפיוט המרטיט "ונתנה תוקף"

***

המפגש המפתיע בין הקרמיקאית לפיוט "הנה כחומר כחומר ביד היוצר"

קרמיקאית חילונית נכנסת לבית כנסת בערב יום כיפור ומגלה כיצד אדם ואלוהות, מהות וחיים, מילים ולחן, נמסכים לאחדות אחת נפלאה

מאת: טליה בר

 

קרמיקאית חילונית, בוגרת בצלאל, נכנסת לבית כנסת בערב יום כיפור.

תפילה. הכל חדש. להתמצא במחזור- האתגר הגדול. (חברה עוזרת לי).

נאחזת במילים כמו חתול שמטפס על עץ ומשתדל שלא ליפול. עיני נעוצות בטקסט.

ופתאום, מנגינה מוכרת…שן ילדי, שן… שיר ערש מילדותי.

 

 

אבל המילים אחרות:

"כי הנה כחומר ביד היוצר"

הילדות נסוגה אחורה והקרמיקאית מתעוררת.

"ברצותו מאריך וברצותו מקצר" – תאור מקצועי של תהליך העבודה על האובניים.

 

 

אני משתאה אל מול הידע בתחום…והנה זה נמשך גם לבית השני:

כִּי הִנֵּה כָּאֶבֶן בְּיַד הַמְסַתֵּת
בִּרְצוֹתוֹ אוֹחֵז וּבִרְצוֹתוֹ מְכַתֵּת

הפסל בתאור מדוייק של מהות העבודה שלו.

וזה ממשיך: נפח הברזל, ומנפח הזכוכית, והחייט, והצורף. כולם בתאור של שתי שורות שנוגע בלב המלאכה שלהם.

אני משתאה. מה לתפילה היהודית ולבעלי המקצוע? ומי הוא הפייטן שיודע להגדיר את מהות המלאכה בצורה כל כך מדוייקת?

התפילה הסתיימה. ואני יוצאת עם השאלה…והנה המקור לפיוט, מפתיע אותי שבעתיים:

נבואת ירמיה, פרק י"ח:

א "הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ, מֵאֵת ה' לֵאמֹר.
ב קוּם וְיָרַדְתָּ, בֵּית הַיּוֹצֵר; וְשָׁמָּה, אַשְׁמִיעֲךָ אֶת-דְּבָרָי.
ג וָאֵרֵד, בֵּית הַיּוֹצֵר; והנהו (וְהִנֵּה-הוּא) עֹשֶׂה מְלָאכָה, עַל-הָאָבְנָיִם.
ד וְנִשְׁחַת הַכְּלִי, אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר–בְּיַד הַיּוֹצֵר; וְשָׁב, וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר, כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר, לַעֲשׂוֹת.
ה וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמוֹר.
ו הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא-אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם, בֵּית יִשְׂרָאֵל–נְאֻם-יְהוָה; הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר, כֵּן-אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל"…

 

הקב"ה שולח את ירמיה לסטודיו. להסתכל על הקדר בפעולתו. ירמיה יבין את הדברים לעומקם, רק כשיראה את פעולת בעל המלאכה. הממשית. הארצית. רק אז יוכל לקבל את הנבואה השמיימית ולהבין אותה לעומקה. בגוף ורוח.

ואז הבנתי, ובמהלך השנים עוד ועוד: היהדות מחוברת לחיים היטב. שמים וארץ עובדים ביחד.

מאירים אחד את השני ומעמיקים את ההבנה והפעולה אחד של השני.

משניות לא רק עוסקות בעניינים ברומו של עולם אלא בקדר שנשבר לו הכד כי מישהו עבר לידו עם קרש.

הפוסקים וההוגים העמוקים ביותר, הכירו את החיים מקרוב. והיו בתוך תוכם. דרשו וחקרו בהם.

השתתפו בהם. ראו אותם, דרכם, ומעליהם.

יום כיפור. אני בבית הכנסת. מחכה בקוצר רוח לפיוט "שלי" (הפיוט של בעלי המלאכה אני קוראת לו בלב).

שמים וארץ, אדם ואלוהות, מהות וחיים, מילים ולחן, נמסכים לאחדות אחת. מעשה מופלא.

הכנסו והווכחו במו אזניכם.

אלפי פיוטים מחכים לכם באתר הפיוט והתפילה