הנערה היהודייה שמאחורי גברת החירות

מאות הפליטים ניצולי הפוגרומים שהגיעו לחופי אמריקה, עוררו את המשוררת הצעירה אמה לזרוס להיאבק למען בני עמה הנרדפים. אחד השירים שחיברה בהשראת האירועים הקשים מקדם את פניהם של מהגרים ומהגרות לאמריקה עד עצם היום הזה.

עם פרוץ שורת פרוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את אמה לזרוס, משוררת יהודיה-אמריקנית צעירה, להיאבק למען בני עמה הנרדפים.

אחד מהשירים שחיברה בהשראת האירועים הקשים מקדם את פניהם של מהגרים ומהגרות לאמריקה עד עצם היום הזה.

כבר מילדותה הפגינה אמה לזרוס כשרון ספרותי מרשים. אביה, הסוחר היהודי-אמריקני משה לזרוס, התגאה כל כך ביכולותיה של בתו המתבגרת שממן מכיסו בשנת 1866 את ספרה הראשון, "תרגומים ושירים מאת אמה לזרוס – נכתבו בין הגילאים ארבע-עשרה לשש-עשרה".

הפרסום הבוסרי הזה אמנם נועד להיות מחולק בעיקר בין בני משפחה וחברים, אך עותק ממנו התגלגל לידיו של ראלף וולדו אמרסון והוא – אולי הכותב המפורסם של תקופתו – זיהה את הפוטנציאל האדיר הגלום במשוררת הצעירה. מאותו רגע החליט לקחת אותה תחת חסותו ולשמש לה מנטור ספרותי.

 

כתבות נוספות:

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר

המכתבים האבודים של הגאוצ"וס היהודים בארגנטינה

מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

  בשיריה המוקדמים כמעט ולא התעסקה לזרוס במוטיבים יהודיים. לא הייתה זו רתיעה מכוונת, אלא ביטוי של חינוכה ותחומי העניין שלה כנערה מתבגרת בניו יורק של המאה ה-19. היא התגאתה במוצאה אך זיהתה את היהדות בעיקר בתור דת שאין לה מה לתרום לחייה וליצירתה.

העניין שלה בעברו ועתידו של עם ישראל התעורר דווקא בנסיבות טרגיות – כפי שקרה לאמנים רבים ממוצא יהודי.

 

דיוקנה של אמה לזרוס. התמונה לקוחה מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

אמה לזרוס מגלה את פליטי העם היהודי

עם פרוץ שורה של פוגרומים קשים ברחבי רוסיה הצארית בשנת 1881, זרמו מאות פליטים יהודים שהצליחו להינצל מהתופת אל חופי אמריקה. הידיעות על הגעת הפליטים עוררו את הקהילה היהודית-אמריקנית לפעולה וגם את המשוררת הצעירה, אשר יצאה לקדם את פני הילדים, הנשים והגברים ולתרום ככל יכולתה למען שיקומם.

המראות אליהם נחשפה עוררו אותה לחקור את מקורות האנטישמיות המופנית נגד בני עמה: היא קראה ספרים על היסטוריה יהודית, נרשמה ללימודי עברית והחלה להיות פעילה בארגוני הקהילה היהודית בניו יורק. כשהותקפו הפליטים היהודים בעיתונות האמריקנית, גייסה לזרוס את כשרונה ופרסמה במאי 1882 מאמר הגנה על יהדות רוסיה הנרדפת.

 

מכתב תודה של אמה לזרוס לפיליפ כהן על שליחת הספרון "הבעיה היהודית". המכתב לקוח מאוסף אמה לזרוס בספרייה הלאומית

 

שנה לאחר מכן התבקשה לזרוס לתרום למען הקמת "פסל החירות" בניו יורק. לשם כך חיברה את שירה החשוב והמפורסם ביותר, "הקולוסוס החדש", והקדישה את הכנסות השיר להקמת האנדרטה.

 

תרגום עברי של "קולוסוס החדש: אם הגלויות" מאת ראובן אבינועם. התרגום התפרסם באוגוסט 1949 בעיתון דבר

 

למרות ש"פסל החירות" תוכנן לחגוג את ערכיהן המשותפים של הרפובליקה הצרפתית (אשר תרמה את הפסל) והרפובליקה האחות-האמריקנית, הפכה לזרוס בשירה את גברת החירות לאמא המאמצת אל חיקה את המהגרים והפליטים הבורחים מאימת "העולם הישן". לזרוס שמה בפיה של "גברת החירות" את הקריאה הנרגשת:

"הבו לי את בניכם היגעים והעניים,ערב רב של המונים כמהים לנשום כבני חורין את הפליטה האומללה של חופיכם המשופעים,שילחו אותם אלי, חסרי הבית וסחופי הסערבפנס אאיר בואם בשער זה."

 

טקס חניכת "פסל החירות" ב-28 באוקטובר 1886. אמה לזרוס לא הוזמנה לטקס כיוון שכניסתן של נשים נאסרה "מחשש שיפגעו מהקהל הצוהל" (תמונה מתוך הספר: I Lift My Lamp)

 

בזכות שירה של המשוררת היהודיה-אמריקנית הפכה האנדרטה העצומה לסמל של הגירה המקבל את ספינות המהגרים (מכל דת, גזע ומין) עם חיוך והבטחה לחיים אחרים.

בשנת 1903 נחקק השיר על פסל החירות.

 

"הקולוסוס החדש" באנדרטת החירות

 

אמה לזרוס: מבשרת הציונות?

ואם עוד לא התרשמתם מהאומץ והחיוניות של האישה הזאת, נסיים בלציין את העובדה שהיא הקדימה את מרבית מנהיגי עם ישראל כשהחלה לדבר על הצורך בהקמת מולדת יהודית לעם ישראל יותר מעשור לפני שבנימין זאב הרצל הצטרף לתנועה הציונית.

הַמּוּסָךְ: מוסף מקוון לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה – גיליון מס" 6, שבוע הספר 2017

השבוע במוסך: רשימה מיוחדת על מורדות ספרותיות, נטע עמית על מיניות נשית, דיכוי ושירה, שני סרטונים מציגים צדדים מקוטבים של המשורר צ"רלס בוקובסקי ועוד.

Photo: Graziella Sidoli

המוסך נולד מתוך הרגשה נמשכת, משותפת לרבות ולרבים, כי יש צורך בתיקון עמוק בסצנת הספרות בישראל, שחלקים מרכזיים ומבוססים בה לוקים בכוחנות, במחיקת נשים יוצרות, בהעדפת פרובוקציות, אלימות ומדנים על פני איכות, בצמצום נמשך של במות לשירה עכשווית ושל השיח על אודותיה. מתוך הצורך הזה ערכנו ב-2016 את פסטיבל "תיקון" האלטרנטיבי לשירה, בארבעה מוקדים ברחבי הארץ, ומתוך הכרה בנחיצותה של אלטרנטיבה קבועה אנחנו מייסדות כעת את המוסך – מוסף מקוון דו-שבועי לשירה, לסיפורת, לביקורת ולמסה. המוסך ייערך על בסיס פתיחות, שוויון והומניזם, אתיקה המכירה בכך שמאחורי כל יצירה ניצבת נפש, ומעל לכול – התשוקה הפשוטה לספרות טובה.

 

שירה צריכה / טל ניצן

שִׁירָה צְרִיכָה לִהְיוֹתשִׁיר אֵינוֹ אָמוּרהַמְּשׁוֹרֵר מָעַל בְּתַפְקִידוֹ אִםרַק שִׁירָה טוֹבָה יְכוֹלָה לְהָעִקָּר בַּשִּׁיר הוּאהַמְּשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְשִׁירָה הִיא הַהֵפֶךְ מְאָסוּר לִמְשׁוֹרְרִיםכָּל מְשׁוֹרֵר צָרִיךְטֶקְסְט שִׁירִי אֵינוֹ יָכוֹלהַמְּשׁוֹרֵר הָאֲמִתִּי יוֹדֵעַ תָּמִידשִׁירָה חַיֶּבֶת לְהַשִּׁירָה לְעוֹלָם לֹא יְכוֹלָהעָלֶיהָ לִהְיוֹתבְּמֵיטָבָהּ שִׁירָה הִיאמַהוּ שִׁיר טוֹב –עוֹרְכִים יְקָרִים, רַבּוֹתָי הַסּוֹפְרִים,(אָמְרָה הַשִּׁירָה), מוֹחוֹת מַזְהִירִים,מְנַפְנְפֵי מָנִיפֶסְטִים, מַקְדִּימֵי הַקְדָּמוֹת נְאוֹרִים,שׁוֹמְרֵי סִפִּים וְקוֹמִיסָרִים וּמְבַקְּרִיםמְלֻמָּדִים וְאַבִּירִיםאֲשֶׁר עַל הַשּׁוּרוֹת וְהַבָּתִים וְהַסְּפָרִים,עֲשָׂרָה מִתּוֹךְ עֲשָׂרָה – גְּבָרִים,אֲדוֹנֵי הַמֻּתָּר, הָאָסּוּר, הַיֵּשׁ וְהַאֵין,אוּלַי תֵּלְכוּ לְ?

*ארבעת הבתים הראשונים מורכבים מציטטות.

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6

                       

את הגיליון מלווה תערוכת צילומיה של אסתי מידן, "קנדינסקי במוסך" המוצגת בימים אלו בבית האמנים בת"א.

אסתי מידן חקרה במשך שנתיים את מושג ה"ביות" בבתי מלאכה גבריים: מוסכים, נגריות, מכון לשטיפת מכוניות. היא גילתה בהם עיצוב מפתיע שכלל: רפרודוקציה של קנדינסקי, לצד רישום דיוקן של מוסכניק, מצברים, מנועים גביעים זאב מפלסטיק וקופות צדקה. אלה מקומות שמתופעלים על ידי גברים, שיש בהם כלי עבודה וחמרים שונים. מידן התעניינה באופן שבו בוחרים עובדי המקום לקשט את בתי המלאכה שלהם. שלא כמו במקומות עבודה המתוכננים על ידי מעצבי פנים ואדריכלים.

מידן בחרה לחקור ולצלם במקומות שקופים שמרבית האנשים רואים בהם נותני שירות בלבד ומתעלמים מהעובדים ומהאסתטיקה של המקום. היא מפנה את תשומת הלב של הצופים לפינות שבהם נעשה מאמץ להוסיף משהו אישי למארג הכאוטי של כלי העבודה המאפיינים את המקום, לפן האישי.

ליווי אוצרותי: נורית ירדן.

ברכה חמה שלוחה מ"המוסך" לדויד גרוסמן ולג׳סיקה כהן על זכייתם בפרס מאן בוקר לשנת 2017 אנחנו מזמינות אתכן/ם להכיר אותנו בנשף מיוחד להשקת המוסך! זה קורה ביום רביעי, 28.06.2017, באברבנאל 57, פלורנטין, תל אביב. כל הפרטים פה.רוצים לדעת מתי יוצא גיליון חדש? הירשמו לניוזלטר, והמוסך כבר יבוא אליכם!

לגיליונות הקודמים:

הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 5הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 4הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 3הַמּוּסָךְ: גיליון מס" 2 – מיוחד ליום השואההַמּוּסָךְ: גיליון מס" 1

האם יש דרך לקרוא את 'קריעה' ממקום לא קרוע, לא כואב? חגית חוף על ספרה של דנה אמיר

"בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי" - על הכורח והשחרור שבנפרדות האחיות. חגית חוף על 'קריעה' לדנה אמיר

צילום: אסתי מידן

"מִבַּעַד לְסֶדֶק הַזְמַן תְּשוּבָה חֲרִישִׁית מִסְתַּנֶּנֶת אֶל / דָּלֶת אַמֹּות הַסִִּפִּין: / לֹֹא יַגְלִיד הַכְּאֵב הַזֶּה, בִּלְתִּי אִם / יֻגַּד"

עם קריאת המילה 'יוגד' נשמתי סוף-סוף. היה זה לקראת סיום קריאתי הראשונה במחזור שירים קצר, מטלטל ונוקב בספרה החדש של דנה אמיר 'קריעה'. לאורך הקריאה לא הצלחתי למצוא אוויר. צללתי לתוככי שירים שמתקיימים בירכתי כאב עתיק, ונכתבים מתוך אלם שקורע את מיתרי הקול ואת קנה הנשימה.

המחזור מונה עשרים שירים דקיקים כסדק שדרכו ניתן להציץ אל תהומות. מי שמציץ, נפגע ונאסף אל אחד מיסודות חיינו –  אל הכאב. כאב גולמי שהחיים השילו מעליו פשר וזיכרון: "הַלּאֹ נִזְכָּר, צָלוּל כְּמַבָּטוֹ שֶֶׁל עִוֵּר / בַּחוֹשֶךּ" ובהמשך: "נוֹדֶדֶת רְחוֹקָה, יוֹלֶדֶת, / אָחוֹת / פִּתְחִי לִי פֶּתַח עִם הַגֵּף /  חַלּוֹן אַחֲרוֹן, בְּהִתְעַטֵּף עָלַיִךְ לֵילִי", כך נפתח מחזור שירים מפי הדוברת המקוננת הן על עצמה והן על אחותה, שאליה מופנית התחינה.

בתפילת יום הכיפורים כלולה התחינה המפורסמת לפתיחת השער, בזמן שיש בו עדיין תקווה: "פתח לנו שער, בעת נעילת שער, כי פנה יום". כאן מוליכה אותנו אמיר להיות לה לעדים בזמן נטול תקווה. החלון האחרון כבר מוגף, הזמנים התערבבו זה בזה, והאחות מתקיימת אי-שם במרחקים כשהכסות שעוטפת אותה כמגן, אולי אפילו כמעין טלית – היא לֵיְלָהּ של אחותה. המשוררת מודעת לכך כי על מנת לאפשר את הקיום של שתיהן, עליה לפדות את לֵיְלָהּ שלה מרשות אחותה.

בשמו של הספר באים בשערי קריעה, ובשיר השני כבר צוללים לתהומותיה: "שְׁמֵךְ קורֵעַ בִּי קְרִיָעה. / מִי יַכִּירֵךְ כָּמוֹנִי, אֲפוֹרָה / מִשָּׁמַיִם / בַּת אַלְמָוֶת מֵחֲמַת מִיתוֺת שֶמַתְּ או חַיִּים / שֶמֵיאַנְתְּ לִחְיוֹת, / אַתְּ שֶאַחֲרִיתֵךְ בַּתְּהוֹם הַזֶּה / צִיפּוֹר טֶרֶף. אוֹפֶל חַי." מעשה הקריעה הוא סימן לאבלות בראשיתה, עם הישמע הבשורה. באמצעות השירים מתברר כי גם לאחר שחלף הזמן והאחות כבר רחקה, שְמָה מתקיים וקורע במשוררת קריעת תמיד. גם הפדיון כרוך בקריעה; הדוברת בשירים מוכרחה לקרוע את לֵיְלָה מעל אחותה ולהשיב אותו לעצמה – חובה פנימית קשה כקריעת ים סוף. ובמקום בו אין ניסים, נותר לכתוב שיר. אך איך נכתב שיר בדרך לתהום, ממקום  נטול זמן, פשר או נחמה? זאת אנו למדים מתוך השירים, בהם אנו מהלכים בעקבות המשוררת ממקום של חוסר פשר למקום בו שולטת החשיכה.

באגדות ובמיתוסים החיבור בין אחיות שנולדו מאותו הרחם הוא חיבור רב-פנים ופתלתל. במיתוס השומרי, אִינַנָּה – אלת השמים, הצמיחה, הפריון והמלחמה – יורדת לתהום, לשאול, בעקבות אחותה ארשקיגל, אלת השאול. מה מבקשת אלת החיים אצל אחותה אלת המוות? יש האומרים כי במסעה לַשאול היא מבקשת להפר את הדבר האחד שלא ניתן לערערו – את חד-המשמעיות של המוות, ושל היפוכו, החיים. היא מבקשת לערבב בין שתי מציאויות המופרדות זו מזו בצַו עליון. לנסות ולפדות את המוות מן השאול ולחברו לממלכת החיים. איננה נוטלת סיכון ביודעה כי ייתכן ובשאול כוחותיה לא יעמדו לה, שהרי בשאול החוקים הם שונים; מתֵי מעט ירדו לשאול ושבו ממנו שלמים.

גם המשוררת יודעת זאת ובכל זאת הולכת בעקבות אחותה: "אַת, הַיְּצוּקָה מִמָּה שֶאָבַד /לִבְלִי הַכֵּר / שֶבְּכָל אֵיבָר מְאֵיבָרַיִךְ תָּו זֵהֶה לְשֶלִי, / סָמוּי מֵעַיִן / מִתּוֹךְ עִיֵי הַמַפּוֹלֶת עוֹדֵךְ / מֻשְלֶכֶת אֵלַי, / חִצִּית, / אֶבֶן שְלֹא נֻשְּקָה עַד תֹּם." הדוברת יודעת כי רק תוך כדי הירידה לשאול היא עשויה להבחין בין התווים הזהים, הסמויים מעין זר, ולהבדיל את אלה שלה מאלה של אחותה. והיא יורדת. משיר לשיר מתברר לה, ולנו כעדים, שהליכתה אינה דומה לזו של אִינַנָּה שירדה לשאול בכדי לערבב חיים במוות; הדוברת יורדת לתהומות כדי להפריד חיים מחיים. להפריד את חייה מאלה של  אחותה, להשיב לכל אחת מהן את מה ששלה.

במהלך המסע המפרך הזה שתחילתו ידועה וסופו מי ישורנו – מסע שאורכו עשרים שירים וחיים שלמים – המשוררת מגלה כמה חכמות עתיקות שהקוראים מגלים יחד איתה.

חכמת  האחאוּת: "עַכְשָיו תְּחִינָּה עוֹלָה מִן הַמָּקוֹם בֹּו קְבוּרָה הָאֵם / שֶיָלְדָה אֶת שְתֵּיְנוּ, קוֹל זְעָקָה קְטוּעָה, / כְּפוּלָה, / מֻתֶּכֶת לְאַחַת.  // צְחִיחָה מְאָבָק אֲנִי מִזְדָּחֶלֶת אֶלֶיהָ. תִּשְׁעָה קַבִּין קִינָה מְכֻנָּסִים פְּנִימָה / בָּסֶּלַע." אחיות נולדות מרחם אחד ומתפתחות להיות נשים שונות זו מזו. במזג, בתפיסת העולם, באופי, באורח החיים. יתכן שאלמלא היו אחיות, דבר לא היה קושר ביניהן . אך אחיות מרחם הן, והפשר היחיד שקיים הוא השורש, הרחם. יש כאן כמיהה לשוב למקור הפשר, לרחם הבראשיתי, שם לא קיימת הפרדה, והאחיות הן בשר אחד – ושם, כנשים מבוגרות, מצויה גם התשובה לשורשיה ולמקורה של כל אחת מהאחיות לחוד – ומשם יכולה להגיע גם הבנת הנפרדות.

כאשר שתי אחיות מותכות במידה כזו זו בזו המחנק גדול. כדי לנשום, מנסה כל אחת מהן להבין מה שייך לה ומה לאחותה. באופן טבעי, תיקח כל אחת לעצמה את החלקים המוארים, המיטיבים, ואילו את החלקים החשוכים, השליליים, תמסור לאחותה, כהשלכות. כאן יודעת הדוברת כי היא יוצאת למסע כואב ומפחיד בכדי להשיב לעצמה גם את החלקים החשוכים, המיוצגים באמצעות לילהּ שלה,  שאחותה עטופה בו. מטרתו של המסע במחזור השירים היא, בין היתר,  לרכוש חכמת אחיות מיטיבה. לשם כך על המשוררת להזדחל אל מקור המקורות – הרחם, הקבר – כשהיא צחיחה מאבק. לנסות מבלי לדעת מה תמצא, להבין את שאין להבין – רק כך אולי תוכלנה האחיות לחיות זו לצד זו, כשכל אחת חיה את חייה, דוברת את מילותיה, ובאין מילים – זועקת את את זעקתה. בתוך כך אנחנו למדים כי בכל אחת מהאחיות יש גם מן האור וגם מן החושך, וכי החזרת ההשלכות, החלקים החשוכים של כל אחת לעצמה, הוא סוד האחאוּת המיטיבה.

חוכמה עתיקה נוספת שהדוברת לומדת במסעה (ואנו הקוראים למדים בעקבותיה), היא חוכמת השירה. כיצד הופכת זעקה למילה. יציאתה של המשוררת למסע בעקבות האחות כמוה כמסע הכתיבה. כתיבה בלי לדעת מאילו מחוזות אופל תגענה המילים. לכתוב בלי לדעת אם בכלל ייכתב דבר מה, ואם יכתב, מה יכתב, ואיזה מחיר יגבה השיר. חוכמת השירה שאנו למדים כאן היא היכולת להלך במחוזות השאול מבלי לחפש פתחי מילוט בשערים שהוגפו.

שלא כמו האלה איננה שהותירה בפתח השאול את נינשובור, עוזרתה הנאמנה, כדי שזו תוכל להזעיק  עזרה במידה ולא תשוב ממסעה תוך שלושה ימים, המשוררת יוצאת למסע בודד ומכאיב, לתהומות, מבלי להותיר מאחור חבל הצלה. היא יוצאת לדרך עם צורך אחד בלבד: הצורך בעדים. והעדים הם אנחנו, קוראי השירים. הצורך של המשוררת בעדים מוביל לחוכמה עתיקה נוספת, לסוד הקריאה בשירה. מה נדרש מן העדים בכדי שעדותם לא תיחשב לפסולה? להלך בעקבות המשוררת בדרכים רצופות סכנות ולקרוא בשירים בתום, חפים משיפוט, מצורך בביוגרפיה שירית. להתחבר לכאב ולהקשיב לו, ללא אפשרות להציל.

דנה אמיר מתמללת את הכאב בשורות קצרות המגיעות מהמקום של טרם היות המילים; מקום שבו נולדות המילים הגולמיות שטרם הוארו בפשר; מילים שאל לנו להלביש אותן בפשר כדי שתהיינה נסבלות. אין דרך לקרוא ב'קריעה' בידיעה שיהיה סוף טוב, שיש אור בקצה המנהרה.

לפיכך, לאורך כל מחזור השירים מהדהדת שאלה: האם ישנה דרך לקרוא את 'קריעה' של דנה אמיר ממקום לא קרוע, לא כואב?

לאחר כמה קריאות, אפשר להבין כי ישנה דרך כזו, ועיקרה ההתמסרות. אם מתמסרים לטקסטים השיריים, ניתן לצלוח את קריאת הספר ולהתעשר. סוד ההתמסרות הוא הדבר המקשר בין שלוש החוכמות העתיקות הנמסרות לנו בספר. ההתמסרות פירושה הקשבה לתבונת האחאוּת שהוליכה את המשוררת למסעה; היא השבילים ושדות הכתיבה שבהם מתרחש המסע –יכולתו של הקורא להלך כמעט עד הסוף בשאול השיר.

וכך מסיימת הדוברת את מסעה: "זָרָה לָקוֹלוֹת הַמְּהַלְּכִים אֵימָה, לַפִּיוֹת / הַמְּהַלְּכִים רָכִיל, אֲנִי נוֹשֵׂאת בּעֲבוּרֵךְ אֶת / הָסָּתוּם, אֶת הַנִבְעָר, אֶת הַחוֹרֵג / מִדַּעַת. //  אַל תְּבַקְּשִי אֶת סְלִיחָתִי. / בַּקְּשִי אֶת לִבִּי/ כָּל עוֹד מֻטַּחַת הַיָּד אֶל הַשַּעַר./  כָּל עוֹד אוֹרוֹ שֶל הַלָּיְלָה גּוֹהֵר/ אֵלַי.

הספר מלווה באיוריה של סמדר אליאסף, איורים המהדקים את המסר, מחדדים את הפתלתלות והכאב ואינם מאפשרים מפלט.

חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות. היא כותבת רשימות ובקורות בתחומה. מנחה סדנאות כתיבה.

תוכן עניינים – גיליון מס' 6


     
     
      
     

האם להקדיש ספר לאבא ששונא ספרים? סיפור חדש של דורית קלנר

"ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא"" - סיפור חדש של דורית קלנר - "ספרים"

צילום: אסתי מידן

"זה היה יפה," אומרת אחותי, "אם היית מקדישה את הספר החדש לאבא. תכף מתקרב יום השנה."

תחת עיניה המצפות של אמא שלנו, שרוכנת קדימה בכורסת העור הכבדה ושולחת יד אל האוזן, מגששת אחר מכשיר השמיעה, אני נרתעת, מתכווצת ומתקשחת, עושה לעצמי רשימה – הלכלוך אצל אחותי במטבח, בגדים שהיא קונה בלי חשבון, הבעל שלה הלא יוצלח – הדברים שאגיד עליה לאמא אחר-כך, ותוקפת,

"לא. מה פתאום!" ופתאום זה יוצא לי, לא נשמרתי, נפלט, "הוא בכלל שנא ספרים, אבא."

"איך את יכולה להגיד את זה! עם כל ארונות הספרים שהשאיר אחריו שם למעלה!" שתיהן מזדעקות, קשה לי להבחין מי אמרה מה.

ובאמת, כשאני חושבת על הכונניות המעלות אבק, הגדושות בכרכים, בסדרות אינסופיות, ממלאות את החדרים בקומה השנייה, אני נבהלת לרגע, ובכל זאת נאחזת ומתעקשת, "מה שיש שם זה בכלל לא ספרים. אנציקלופדיות, כן. היסטוריה של ארץ ישראל, ניתוחי מלחמות, אטלסים, מפות, אלבומי ניצחון, זכרונות מנהיגים, חיי אישים. לקסיקון ארצות המקרא, מדריכי ידיעת הארץ. עזריה אלון, יוספוס פלביוס." אני יכולה להמשיך, זה בכלל לא קשה לי – כמו תמיד הם עדיין סדורים לפניי, ניצבים חמוּרים וזקופים.

כי ממש כמו מר תומס גרדגריינד, כל מה שביקש אבי היו עובדות. העובדות לבדן היו לו צורך החיים, וכמוהו לא הניח את ידו מהן, מן העובדות, שקד והגה בהן, משנן ומעיין וחוזר וקורא בכל הכרכים הרבים האלה, שרכש או ביקש וקיבל מתנה לחגים ולימי ההולדת ונאספו בחדרים למעלה וסודרו ומוינו מגדול עד קטן, ממוקדם למאוחר ולהפך. רכון על שולחן הטיק האדמדם בסלון –  שהסיר ממנו לעת ערב את האגרטל הפרחוני ואת המפה הרקומה, קיפל בדיוק לפי הקפלים והניח בזהירות על המזנון – היה מסמן בחריצות ומותח קוים בחריקת עט כחול ורושם באדום הערות מסכמות בשוליים, מה שמתח לי את קצות העצבים ולא יכולתי לסבול, שנראה לי מעשה השחתה ונורא.

"למה אתה כותב בספרים? בשביל מה?! אתה סתם מקלקל אותם!"

אבל אבא לא שם לב והוא מכונס ומרוכז בשלו, מסנן ומזקק ומתמצת, חורט בנייר ולתוך הזיכרון, בטוח בדרכו, בצדקתו, אדיש למחאותיי. בילדותי התעלם מהן וממני, אחר כך – כמה נוח – גם הוא התחרש ובכל זאת הכחיש, סרב לכל מכשירי השמיעה.

והלהט שבו אהב את העובדות, שהיה מספר ומשנן אותן לנו, לאחותי ולי, בכל ערב לפני השינה, מביא מובאות, מצטט פסוקים, קושר לטענות היסטוריונים ומחבר לדברי חכמים, מונה יישובים, מקומות ושמות, ארצות, נהרות והרים, שולף מספרים. באותה הדבקות שנא אבי את הספרות, את הסיפורת, חשב שהן סיפורי מעשיות בטלות והיה קורא להן "רומנים", מטיל בבוז את המילה, בלעג משונן, שואל, "מה את קוראת שם?", כך שכבר מוקדם מאד ידעתי שכדאי, בהישמע הצעדים, להחביא ולטמון את הספר שבידי ולהעמיד פנים, לעשות משהו מעשי ומועיל, למשל שיעורים. ואם איחרתי את המועד ונתפסתי בקלקלתי  – אזי צריך למהר ולהסיט את תשומת הלב, הכי טוב לבקש עזרה או איזה הסברים. כי אבא, ממש כמו הנסיך הזקן בולקונסקי, הרגיש חובה ואולי גם אהב ללמד ובה בשעה היה מורה יבשושי, עקשן וקפדן, תובעני ותוקפני וקצר רוח, מה שאמלל מאד את אחותי, אני נזכרת עכשיו, אטם ועורר חרדה ושיתוק – בה ובנסיכה מריה.

"כן, הוא לא אהב. רומנים," אומרת אמא פתאום, נותנת תוקף לזיכרונות שאני כבר מתחילה לפקפק בהם – אולי שאלתי אותם מתוך הספרים או בדיתי בשביל הכתיבה, "לא קרא, בכלל. ופעם אפילו קרע, את זוכרת?" היא פונה אליי, חולקת איזה שביב של הסכמה, ניצוץ של מרד, "השתגע לגמרי. את תמיד ידעת איך להרגיז אותו, את האבא שלך."

לא נעים לי, הזיכרון הזה, אבל הרי אפשר לסמוך על אמא שתשלה ותבחר, בדיוק, את מה שמציק, שתדע להכאיב, כרגיל, ממצה עד הסוף וזוכרת כל פרט. בגילה. אותי זה בכלל לא מפתיע, מה שתכף יגיע. ובאמת היא ממשיכה ומספרת עכשיו – לאחותי, שמהנהנת בהסכמה, שלא מפסידה אף מילה ונהנית מכל רגע, ולי, שקמה לפנות את ספלי הקפה, את צלוחיות העוגה, מפנה את הגב,

"זה הכול בגלל הבחור הזה שהיה, החבר שלך. בת חמש עשרה ומסתובבת עם חייל, מי שמע דבר כזה? לא היה נהוג. לא אז. וחזרת מאוחר, החולצה מקומטת, בעקבים, עם המיני הזה שלך. ואיך שפתחת את הפה, איך התחצפת…"

"תעזבי, אמא," אני קוראת מהמטבח, "הרבה זמן עבר מאז," אבל כבר אי אפשר לעצור אותה, "אבא חשב שכל ההתנהגות הזו שלך, שכל הרעיונות האלה באו לך מהספרים. הספרים האלה של הפמיניסטיות שקראת כל הזמן. והיה גם "כל מה שרצית לדעת על המין" – בעצמי ראיתי אותו דחוף מאחור במדף שלך. והספר של הסופר האמריקאי ההוא, כולם אמרו שהוא מלא גסויות, איך קראו לו… "

בפתח הכיור מסתחררים פירורי העוגה הדביקים, שאריות סבון הכלים, ולרגע מתערבבות לי האימהות, זו שלי בסלון וההיא של פורטנוי. בשצף הקצף של זרם המים אני מנסה להטביע, להעלים את הקול,

"…והוא גם האשים אותי, אבא, שהייתי צריכה להשגיח עלייך, לבדוק, בגילך מושפעים בקלות מכל הזבל הזה, מהרומנים. והתעצבן כל כך, נעשה אדום וצעק ובטח רצה להרביץ, אבל לא, לא יכול, אז התנפל, במקום, על הספרים, וקרע אותם, אחד אחד, תלש את הדפים וזרק מהמרפסת, למטה, אל המדרכה."

אני עומדת בפתח, מתבוננת. הכול קופא לפניי – החדר, התמונות על הקירות, הווילונות הצהבהבים, המנורה. אמא הולכת ומצטמצמת, שוקעת בכורסה. שטיח הצמר האדום, המפית הרקומה, כמעט נשמטת, התעקמה. הכורסה השנייה, התאומה, הזהה, שעומדת ריקה. ואני חוזרת ומתיישבת, מזיזה כרית, מחזירה למקום, מותחת ומיישרת בקפידה את המפית הרקומה.

אמא משתעלת, לוגמת קצת מים, "אחר כך, כשהלך לישון, ירדתי ואספתי לך אותם, שתדביקי בחזרה."

"בחיי", אחותי אומרת, "איפה אני הייתי? לא שמעתי את הסיפור הזה אף פעם. ואת, מה, נתת לו? לא מתאים לך."

"מה כבר יכולתי לעשות?", אני כועסת עכשיו, "עמדתי שם וצרחתי עליו. אתה בדיוק כמו הגרמנים, אמרתי לו, הם שרפו ספרים ואתה קורע! הלוואי שתמות כמו היטלר!"

שלושתנו יושבות ושותקות. השעון הגדול מתקתק בינינו. אחותי, על הספה, כבר מתופפת באצבעות בחוסר סבלנות, צריכה סיגריה. אמא מושיטה יד, מנתקת את מכשיר השמיעה.

"לא, לא צריך, הקדשה," היא אומרת. "נעלה לקבר, כמו בכל שנה."

 

ספרה של דורית קלנר "עמקפלסט" (2015), היה מועמד לפרס ספיר וזכה בפרס משרד החינוך לספרי ביכורים. ספרה החדש, "עונות מעבר", יצא לאור בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים".

 

תוכן עניינים – גיליון מס" 6