כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

הכירו את אמיליה מורפורגו: מוסמכת לשחוט כדת וכדין

בעיר פדובה הוסמכה אמיליה מורפורגו לשחוט עופות על ידי רב העיר שהקפיד על קלה כחמורה. למרות שפוסקי הלכה רבים התירו לנשים לשחוט, בפועל קיימות עדויות על שוחטות בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה היהודית.

ציור בן המאה ה-15 המציג שחיטה כשרה. אמן לא ידוע

מאת הדסה אסולין

הציבור הציוני דתי עובר בשנים האחרונות טלטלות גדולות בשל דרישתן של נשים לשוויון בתחומים שונים של החיים היהודיים. מחד גיסא, נשים דורשות ומקבלות הכרה בזכותן ללמוד תורה, הן מוכרות כפוסקות בתחומים מסוימים של דיני אישות, ויש הצופים כי לא ירחק היום ונשים יכהנו גם ברבנות הקהילה. מאידך גיסא, אנו עדים להקצנה מסוימת בחלק מחוגי הציונות הדתית: כבר שנים רבות אין ריקודים מעורבים בשמחות, בשנים האחרונות נוהגים רבים להציב מחיצה בין מעגלי הגברים והנשים, ואצל משפחות רבות אף מפרידים בין השולחנות של הנשים לשולחנות של הגברים; חיילים דתיים מסרבים לקבל הדרכה מנשים או להשתתף באירועים שבהם שרות חיילות. לאור זאת מעניינת במיוחד התעודה שלפנינו, מח' באייר ה'תרצ"ג (1933), שבה הסמיך הרב גוסטבו קסטלבולונייזי, הרב הראשי של קהילת פדובה שבאיטליה, את אמיליה מורפורגו לשחוט עופות.

אמיליה מורפורגו הייתה שומרת מצוות, וגם הרב קסטלבולונייזי, כמו רובם המוחלט של רבני איטליה, הקפיד על קלה כחמורה ואף סולק על ידי השלטונות מכהונתו כרב בטריפולי בגלל מלחמתו נגד פתיחת חנויות של יהודים בשבת. הרב כתב שהגברת מורפורגו עברה הכנה מספקת בבדיקת הסכין ובשחיטה כשרה של עופות, הן מצד ההלכות והן מהבחינה המעשית. הוא הצהיר שהיא מוסמכת לשחיטת עופות בשל בקיאותה בדינים, בשל היותה יראת שמים ובשל הבטחתה לחזור על דיני השחיטה כל חודשיים.

 

מסורת של שוחטות

ההלכה היהודית אינה אוסרת שחיטה על ידי נשים. המשנה במסכת חולין קובעת: “הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן" (חולין א', א'). גם בשולחן ערוך (יורה דעה א', א') פסק רבי יוסף קארו שבשר שנשחט בידי אישה מותר באכילה. הרמ"א (רבי משה איסרליש), המקור הסמכותי לפסיקה האשכנזית, ציין אמנם שלא נהוג שאישה תשחט, אך גם הוא לא אסר זאת. הרב יוסף תאומים — רב בפרנקפורט שעל נהר אודר במאה ה-18, מחברו של החיבור ההלכתי ‘פרי מגדים' — התיר לנשים לשחוט רק אם הסכינים שלהן נבדקו היטב ובתנאי שהן לא נטו להתעלף למראה דם. אלדד הדני, התייר המפורסם בן המאה התשיעית, אסר בספרו על הלכות שחיטה שחיטת נשים, ודבריו עוררו הד בספרות הפסיקה בימי הביניים — אולי עדות לכך שנשים אכן שחטו באותם ימים. מכל מקום, קיימות עדויות היסטוריות על נשים שוחטות, ובין השאר כתבו על כך ראובן בונפיל בספרו ‘במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס', בצלאל רות בספרו 'היהודים בתרבות הריניסאנס באיטליה', ושלמה סימונסון בספרו ‘תולדות היהודים בדוכסות מנטובה'.

 

עיר של חידושים

היהודים הראשונים הגיעו לפדובה בימי הביניים, אך הגטו היהודי הוקם בה רק ב-1601. הקהילה נודעה בשל המספר הגדול יחסית של רופאים יהודים שיצאו ממנה, ובשל היותה מרכז חשוב של לימוד תורה ושל הפצתה, בזכות בתי הדפוס שבעיר — מהראשונים בעולם המערבי. בין תלמידי החכמים הנודעים שישבו בה מוכר במיוחד הרב מאיר בן יצחק קצנלנבוגן, המהר"ם מפדובה (1565-1473), בן דורו של הרמ"א, ששימש ראש ישיבה ורבה של קהילת האשכנזים בעיר.

במאה ה-19 הוקם בפדובה סמינר לרבנים — המוסד הראשון באירופה ששילב לימודים כלליים עם לימודי קודש. הסמינר הוקם על ידי הרב יצחק שמואל רג'יו (יש"ר) ובין מנהליו היה גם הרב והפרשן שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). לסמינר נודעה השפעה רבה על חיי הרוח של יהודי איטליה. ב– 1870 הועבר הסמינר לרומא, שם הוא פועל עד היום.

משפחת מורפורגו מפדובה הייתה משפחה יראת שמים, שומרת מצוות וציונית. אמיליה הייתה אשתו של רנצו חיים, בן למשפחת מורפורגו הידועה שהגיעה לאיטליה ממרבורג שבאוסטריה, ושבניה ישבו בקהילות שונות באיטליה, כולל בפדובה שבצפונה. תרצה, אמו של רנצו חיים, הייתה ידועה בצדיקותה ותמכה ברבנים ובמוסדות בארץ ישראל. מתחת לבית המשפחה בפדובה היה מקווה טהרה. בארכיון המשפחה נמצא תיק המכיל תעודות הסמכה לשחיטה שניתנו למרדכי בן מאיר — אחד מאבותיו של רנצו חיים, לאביו, לו עצמו, וכאמור גם לאשתו אמיליה. נראה שהייתה מסורת משפחתית שעודדה ללמוד שחיטה, אולי מתוך השקפה דתית ואולי כדי להבטיח אספקה של בשר כשר גם בהיעדר שוחט מקצועי.

שלושת ילדיה של משפחת מורפורגו עלו ארצה. ראשון עלה הבן הצעיר, אדגרדו אוריאל. הוא נולד ב-1923, עלה במסגרת עליית הנוער ב-1940 ולמד במקווה ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת אדגרדו אוריאל בבריגדה באיטליה ואִפשר לניצול שואה לעלות לארץ בעזרת תעודותיו. ב– 1947 חזר ארצה והחל ללמוד בטכניון. הוא התגייס להגנה בינואר 1948 ובאפריל 1948 נהרג באחד הקרבות לשחרור חיפה. הבן הבכור, מרקו מרדכי, נולד ב-1920, עזב את האוניברסיטה כדי להצטרף להכשרה באיטליה, עלה לישראל ב-1945 והצטרף לקיבוץ שדה אליהו. הוא נפל באוגוסט 1948 באזור שדה אליהו והשאיר במשק אישה ושתי בנות. הבת האמצעית תרצה הגיעה אף היא לקיבוץ שדה אליהו והקימה שם משפחה. אמיליה ורנצו חיים מורפורגו עלו ארצה אחרי נפילת הבנים והתיישבו בשדה אליהו, שם סיימו את חייהם בקרבת בתם, כלתם ונכדיהם. אמיליה נפטרה בתשרי תשכ"ד (1963), וחודשים אחדים אחר כך נפטר גם בעלה.

 

תעודת ההסמכה של אמיליה מורפורגו

 

התעודה המתירה לאמיליה מורפורגו לעסוק בשחיטה מעידה על רבגוניותם של החיים היהודיים לאורך הדורות, ומוכיחה שמנהגים ומסורות שנראה כאילו התקיימו דורות רבים — כמו הנוהג שנשים אינן שוחטות — לא תמיד משקפים את המציאות ההיסטורית לאשורה.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 22 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי

הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי משמר את הארכיונים ההיסטוריים של מאות קהילות יהודיות, כמו גם ארגונים יהודיים מקומיים, לאומיים ובינלאומיים, ואת האוספים הפרטיים של אישים יהודים חשובים. הארכיון מכיל את האוספים העשירים ביותר של מסמכים, פנקסים, תמונות ורשומות אחרות של ההיסטוריה היהודית מימי הביניים ועד ימינו.
לכתבות נוספות של הארכיון המרכזי לתולדות העם היהודי >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו