לקרוא את אמיל חביבי הצעיר

קריאה בגיליונות העיתונים ״אלע׳ד״ ו״אלמהמאז״ מן השנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, נותנת לנו הזדמנות להציץ למחשבה המוקדמת של אחד הפוליטיקאים והיוצרים הפלסטיניים הבולטים של המאה העשרים, אמיל חביבי

נמרוד בן זאב | 05.09.17 |
Share
אמיל חביבי, א.ב. יהושע ופעילי שלום נוספים מהארץ ומהעולם יוצרים "טבעת אנושית" בעיר העתיקה בירושלים. 30.12.1989. צילום: אוסף דן הדני, הספרייה הלאומית

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אמיל חביבי (1996-1922) מוכר בעיקר בתור סמל למאבקים ולסתירות בחייהם של פלסטינים ופלסטיניות אזרחי ישראל לאחר 1948. בתור חבר כנסת מטעם מק״י ורק״ח. או בתור סופר, מחבר ״האופסימיסט״ ויצירות אחרות, שזכה בראשית שנות התשעים של המאה שעברה הן בפרס ישראל לספרות והן באות אל-קֻדס לתרבות פלסטינית.

 

אמיל חביבי כחבר כנסת צעיר, 1951 (צילום: טדי בראונר/אוסף התצלומים הלאומי)

 

אך עוד בטרם היה חביבי לפוליטיקאי ויוצר פורץ גבולות, פרס את משנתו הפוליטית בין דפי העיתונות הפלסטינית של שנות הארבעים. בין אם מדובר במאמרים שפרסם ב״אלע׳ד״, או בדפדוף בדפיו של ״אלמהמאז״ שהוא היה מעורכיו – קריאת כתביו המוקדמים של חביבי מאפשרת ללמוד על התפתחותו הפוליטית והאידאולוגית, ומעניקה לנו הזדמנות להתבונן בפוליטיקה הפלסטינית של התקופה דרך עיניו של מי שחשב במונחים של אידאולוגיות גלובליות ומאבקים שחורגים בהרבה מן הגבולות המקומיים.

עבור חביבי הצעיר, הפוליטיקה הפלסטינית, המאבק בציונות והמאבק בבריטים, היו כולם חלק ממארג רחב הרבה יותר של מאבקים עולמיים – לחירות לאומית אל מול הקולוניאליזם מחד, ואל מול הפשיזם וגורמים ריאקציונריים ושמרניים בתוך החברה ומחוצה לה, מאידך.

הפשיזם והקולוניאליזם בעיניו שירתו זה את זה. במאמר מן הגיליון הראשון של ״אלע׳ד״, שהתפרסם ביולי 1945 ופורסם קודם לכן ב״אלאתחאד״, תקף בחריפות את הגורמים בתנועה הלאומית הפלסטינית שתלו תקוות בפשיזם הגרמני והאיטלקי: מי בהמתנה שקטה לתוצאות המלחמה ומי בתמיכה גלויה מתוך מחשבה כי ״אויב אויבי הוא ידידי״. גורמים אלו, טען, טעו והטעו את הציבור הפלסטיני בתמיכתם בפשיזם שגם הוא קולוניאליסטי במהותו. באותו הזמן הם גם שירתו את בריטניה והציונות בכך שצבעו את התנועה הלאומית הפלסטינית בצבעי בורות וגזענות.

 

מאמרו של חביבי בגיליון הראשון של אל-ע׳ד

 

מנהיגים ערבים מחוץ לפלסטין שמצאו השראה בפשיזם זכו גם הם לביקורת חריפה. את אנטון סעאדה, מנהיג המפלגה הלאומית הסוציאליסטית הסורית, מכנה חביבי במקבילה הגרמנית לכינוי שאימץ סעאדה לעצמו ״אל-זעים״ – ״הפיהרר״. חביבי מאשים את סעאדה, את תומכיו בפלסטין וכן מיעוט מאנשי ״אויב אויבי הוא ידידי״, בחתירה תחת העצמאות של לבנון ופלסטין גם יחד, תחת האצטלה של רעיון ״סוריה הגדולה״ או האחדות הערבית, שבעת הזו ובטרם השיגו עמי המזרח התיכון את עצמאותם, סבר, הן פרויקטים בריטים קולוניאליים ותו לא.

 

״תרמילו של הכורדי״ על שיבת ״המנהיג״ (אנטון סעאדה)

 

המאמר אודות סעאדה היה אחד מסדרת מאמרים באלע׳ד שחביבי פרסם תחת הכותרת, ״תרמילו של הכורדי״, בה עסק במי שניסו להתל בציבור הפלסטיני. בין אלו כלל חביבי גם את סוכנויות הידיעות שסיפקו את מרבית החדשות העולמיות לתקשורת הערבית בפלסטין. חביבי הצביע על הקשרים בין אינטרסים קולוניאליים, לבין אינטרסים כלכליים של גופי התקשורת והפוליטיקה השמרנית במדינות המוצא של הסוכנויות הללו והאשימן בהטעיית הציבור למען אינטרסים אלו. סוכנויות אלו, טען, הן יורשותיו המודרניות של דמות הכורדי הנודד עם תרמילו, שאיש אינו יודע בוודאות מה מצוי בו. הן מסלפות, משנות ומסתירות חדשות כבמעשה פלאים, כך שלא תיחשף בושת הקולוניאליזם, אך אמתחתן מלאה נחשים.

טענות הציונות, המופצות בתקשורת העולמית, אודות הקִדמה שהביאה התנועה לפלסטין ועל אי התאמת הפלסטינים לחיים במאה העשרים, גם הן, כמובן, לקוחות מאותו תרמיל פלאי. הן מספרות על נחשלות הפלאח הערבי, בעוד הסיפור האמתי הוא הפיכתו על ידי הציונים והבריטים לפועל-יום נטול אדמה, החי בפחונים דוגמת אלו של שכונת חוואסה שבפאתי חיפה. שם ממשלת המנדט לא מאפשרת לו ולמשפחתו גישה למים זורמים, חשמל או אישור לבניין בית קבע. הקולוניאליזם הבריטי והתנועה הציונית הן אלו שהחריבו את פלסטין, אומר חביבי לידיד צרפתי. הן אלו שלא ראוי שתתקיימנה במאה העשרים.

 

המאמר הראשון בסדרת ״תרמילו של הכורדי״

 

חביבי הצעיר מתאר את המאבק הלאומי הפלסטיני בסוף שנות הארבעים במונחים אוניברסליים ובהקשר עולמי עכשווי. עבורו, החברה הפלסטינית מתחלקת למעמדות ואידיאולוגיות: בורגנים ופועלים; ימין ושמאל; לאומיים ציניים ולוחמי חירות של ממש. את יחסי הפלסטינים עם הציונות, הבריטים, הסביבה הערבית והקהילה הבינלאומית הוא מבין בהקשר של מאבק בין אידיאולוגיות קולוניאליסטיות וגזעניות לבין עמים הנאבקים על חירותם למען עתידם וכלל האנושות.

תפיסה זו עומדת בניגוד חריף לאופן בו עדיין נהוג לצייר את הפוליטיקה הפלסטינית של תקופת המנדט, ככזו שהיא בראש ובראשונה משפחתית, אזורית או דתית, הפועלת במנותק מזרמים פוליטיים אחרים בני זמנה. גם אם יש במשיכות המכחול הרחבות בהן מצייר חביבי הצעיר את העולם בו פעל בכדי לאבד מן הפרטים שבו, הרי שהתמונה העולה מכתיבתו עשירה, מורכבת ובעיקר מאפשרת לנו להבין אחרת את החברה הפלסטינית של זמנו ואת ראשית מחשבתו של יוצר מרתק.

ביום חמישי ה-14 בספטמבר 2017 יתקיים אירוע מיוחד בספרייה תחת הכותרת "בדרכו – מורשתו רבת הפנים של אמיל חביבי". הירשמו חינם

אלפי עיתונים דיגיטליים בשפה הערבית מארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית מחכים לכם כאן

נמרוד בן זאב

אני דוקטורנט להיסטוריה באוניברסיטת פנסילבניה שבפילדלפיה. עבודת המחקר שלי עוסקת בהיסטוריה של ענף הבניין בארץ במהלך המאה העשרים. אני מתמקד בעבודת בניין כעבודת כפיים, בכאב ובסיכון הכרוכים בתאונות עבודה, בחומרי בניין ובמשמעויות החברתיות והתרבותיות של סביבות בנויות מגוונות, ביחסים בין-קהילתיים ותוך-קהילתיים ושאלות של גזע, ובנקודות ההשקה בין היסטוריה של החושים לבין כלכלה פוליטית בכלל. בנוסף, אני רכז המערכת של הסדנה להיסטוריה חברתית.
לכתבות נוספות של נמרוד בן זאב >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו