אחת שתיים שלוש: שיר הלכת על צעדת המוות לפונאר

גלגוליו של שיר - איך הפך שיר לכת גרמני לוחמני למען זכויות הפועלים לשיר מחאה ותקווה ביידיש ששרו יהודי וילנה בגטו והפרטיזנים של וילנה ביערות

יש שיוצאים לדרך ויודעים לאן ומדוע, יש שהולכים קדימה חדורי מטרה. כשיצאתי למסע בעקבות השיר "צו איינס צווי דריי", לא ידעתי לאן תוביל אותי הדרך. התברר שהמסע נשא אותי אחורה בזמן אל שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, אל מוזיקאים יהודים שכתבו מנגינות לתיאטרון ולקברט באירופה, ואל שלושה תמלילנים ש"הצטרפו" למלחינים והתכתבו עם המנגינה והמקצב שלה (שיר לכת), ושינו את המילים כדי למחות על שהתרחש בסביבתם באותם ימים אפלים.
למוזיקה יש כוח אדיר והיא מאפשרת לנו בו זמנית לשאת איתנו את הזיכרון של המנגינות והשירים מהימים ההם וגם, דרך מילים חדשות – לבטא דברים נוספים ולהוסיף משמעות חדשה – בזמן הזה ובזמנים אחרים.

כך הוביל אותי השיר "צו איינס צווי דרי" אל המנגינה המקורית שלו ואל גרסה לא ידועה היום של מארש הפרטיזנים של גטו וילנה.

 

מארש הפרטיזנים
מילים: שמערקע קאטשירגינסקי
תרגום חופשי

הדרך קשה אנו יודעים
הקרב לא קל אינו משחק ילדים
הפרטיזן מקריב את חייו במאבק
למען החופש העתידי

היי אף. פי .או.
אנחנו כאן
באומץ אלי קרב
אנו הפרטיזנים של היום
נכה באויב
בקרב לכח העובד ("ארבעטער-מאכט" מהדהד לשיר המקורי)

החברים חזקים
שרירים, גאים וחזקים
יוצאים היום מהגטו
כדי להביא מחר את החופש

היי אף. פי .או….

על הדם של אחינו ואחיותינו
אנו נשבעים להילחם
עד אשר
נמגר את חיילי היטלר
בכלי המלחמה של הפרטיזינים

 

המנגינה מאחדת אנשים רבים במאבקים שונים ונותנת כח לאדם באשר אדם הוא מכיוון שהיא מביאה את קול ההמון בקול היחיד, וכך, השיר "צו איינס צווי דרי" (מארש בשני רבעים) מלווה את צעדת המוות של יהודי וילנה לגיא ההריגה ביער פונאר. שלושת הבתים הראשונים הם מארש אבל, אולם הבית האחרון מביע תקווה וקורא לעזוב את הגטו ולהצטרף לפרטיזנים שילחמו לשחרורו. בשלב זה הופך המארש – מארש קרב:

 

 

את המנגינה מצאתי בספרו של שמערקע קאטשירגינסקי "לידער פון די געטאס און לאגערן" (שירים מהגטאות ומהמחנות) שיצא לאור בשנת 1948. השיר מופיע פעמיים; בפעם הראשונה תחת הכותרת "צו איינס, צוויי, דריי" (ואחת, שתיים, שלוש) למילים מאת לייב רוזנטל ובפעם השנייה תחת הכותרת "פארטיזאנער מארש" (מארש הפרטיזנים) למילים מאת שמערקע קאטשירגינסקי. בספר המקורי לא מצוין שם המלחין בעותק של הספר שנמצא באוסף מאיר נוי לזמר היידי מופיעה הערה בכתב ידו של נוי "מנגינה: הנס אייזלר".

 

מנגינת השיר מתוך ספרו של קאטשירגינסקי

הגרסה המוקדמת שמופיעה בספרו של קאטשירגינסקי  "צו איינס, צוויי, דריי" בוצעה על-ידי השחקן יעקב ברגולסקי בגטו וילנה בקיץ 1943. השחקן אשתו ושני ילדיו נספו במחנה על יד וילנה ביולי 1944. השיר מתאר את הטבח של יהודי גטו וילנה שהובלו לפונאר ונרצחו שם בקיץ 1941. כותרת השיר מסגירה את מקורו הגרמני – שירם של ברטולד ברכט והנס אייזלר "לינקס צווי דריי" ("שמאלה, שתיים שלוש"):

 

צו איינס צווי דריי
מילים: לייב רוזנטל
תרגום: בנימין טנא

אך, אחא, עוד קצב אחר
עוד מעט לאזנך יפך.
וכל אלה במגור
הסתתרו אי בחור –
יהלכו עוד אתנו בסך.
חת, שתים, שלש
חת, שתים, שלש
נטוש שערים וסמטה
ולצעד צליל ער,
המזמור הוא אחר,
כשתצעד ותדע כבר על מה

 

 

איך נולד השיר? השיר המקורי היה שיר מחאה של פועלים שביקשו שיוויון וזכויות. בהמשך הפך השיר לשיר מחאה כנגד השלטון הנאצי. יוצרי השיר שהיו יהודים נרדפו בידי הנאצים וברחו מגרמניה, ובגולה המשיכו ביצירתם כנגד הכיבוש הגרמני.

 

Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum braucht er was zum Essen, bitte sehr
Es macht ihn kein Geschwätz nicht satt
Das schafft kein Essen her

Drum links, zwei, drei
Drum links, zwei, drei
Wo dein Platz Genosse ist
Reih dich ein in die Arbeitereinheitsfront
Weil du auch ein Arbeiter bist

Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum braucht er auch noch Kleider und Schuh'
Es macht ihn kein Geschwätz nicht warm
Und auch kein Trommeln dazu

Drum links, zwei, drei
Drum links, zwei, drei
Wo dein Platz Genosse ist
Reih dich ein in die Arbeitereinheitsfront
Weil du auch ein Arbeiter bist

Und weil der Mensch ein Mensch ist
Drum hat er Stiefel im Gesicht nicht gern
Er will unter sich keinen Sklaven seh'n
Und über sich keinen Herrn

 

תרגום חופשי לעברית:

ומכיוון שהאדם אדם הוא
הוא צריך לאכול
מלים יפות לא משביעות אותו
כי אי אפשר לאכול אותן

תופף שמאלה, שתיים שלוש
תופף שמאלה, שתיים שלוש
יש מקום בשבילך
כנס לשורות אחיך הפועלים
מכיוון שגם אתה פועל

מכיוון שהאדם אדם הוא
הוא נדרש לבגד ונעליים
מלים יפות לא מעניקות חום
או מגנות על צעדיו

תופף שמאלה, שתיים שלוש…

מכיוון שהאדם אדם הוא
הוא לא אוהב שמגפיים דורסות את פניו
הוא לא רוצה לראות בתוכו את העבד
שמעליו מושל האדון

*

השיר שתורגם לעברית, בין השאר על ידי המשורר נתן יונתן, הושר על ידי תנועות הנוער והפועלים בארץ בשנות ה 30. באתר זמר רשת אפשר לשמוע ביצוע חובבני של השיר לפי גרסת התרגום של נתן יונתן.

 

שיר זה של ברכט ואייזלר עושה שימוש מתוחכם בשיר הלכת הידוע לנו מהמוסיקה המערבית. בשיר מתואר מאבקם של לוחמים למען זכויות-פועלים ולא של חיילים היוצאים אלי קרב. השיר מתחיל במילים "שמאלה שתיים שלוש" ולא "אחת שתיים שלוש" או "ימינה אחת שתיים שלוש" מכיוון שהוא רומז לתנועות הסוציליסטיות שנקראו תנועות השמאל. השיר נכתב בשנת 1934 והיה מוכר ברחבי אירופה והושר גם על ידי קבוצות אחרות באירופה בשפות אחרות.

 

הנס אייזלר בברלין 1950

 

הנס אייזלר היה מלחין יהודי (1962-1898) שנולד בגרמניה לאב שהיה פרופסור לפילוסופיה. בגיל צעיר עקרה המשפחה לאוסטריה. הנס נלחם בחזית כחייל בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה. עם שובו מהמלחמה, החל ללמוד אצל המלחין היהודי ארנולד שנברג והיה לאחד הראשונים שהשתמש בשיטה של שנברג שכללה כתיבה "דודקפונית" בשיטת שנים עשר הטונים השווים (בלי הבדל בין טון לבין חצי-טון).

בשנת 1925 עבר אייזלר לברלין. עם הזמן זנח את הכתיבה של המוסיקה האמנותית ועבר לכתיבה של מוסיקה לקברט, לתיאטרון ולקולנוע וכן לכתיבת שירים. הוא עבד יחד עם המחזאי והמשורר ברטולד ברכט ושניהם ביטאו את רוח המרקסיזם וכתבו שירי מחאה כנגד החוקים של ממשלת וימאר ובהמשך הממשלה הנאצית. יצירתו של איזלר הוחרמה על ידי הנאצים והוא ברח לניו יורק ואחר כך עבר ללוס אנג'לס.

תלאותיו לא תמו באמריקה, עקב המלחמה הקרה, הוא הואשם בהיותו קומוניסט ואנטי אמריקאי ושולח חזרה לאירופה. הוא חזר למזרח ברלין ושם המשיך ליצור בעיקר שירים ומוסיקה לתיאטרון לסרטים ולטלויזיה. בשנת 1956 נפטר ברכט, ואייזלר שקע בדכאון. הוא נפטר בשנת 1962.

 

הנס אייזלר עם החברים הספרדים בבריגדות הבינלאומיות (ינואר 1937)

 

איך נכתבה הגרסה השנייה לשיר, גרסת "מארש הפרטיזנים" – "פארטיזאנער מארש"?
כך כותב קאטשירגינסקי (תרגום חופשי מיידיש): "השיר נכתב כאשר הפרטיזנים היהודיים של גטו וילנה ברחו מהגטו ליערות בקיץ 1943 לאחר ניסיון כושל של מרד בגטו והסגרתו של ראש הפרטיזנים היהודיים איציק ויטנברג". הפזמון של שיר לכת זה מציין את ראשי התיבות של שם הקבוצה של הפרטיזנים F.P.O. (פאראייניקטער פארטיזאנער-ארגאניזאצייע = ארגון הפרטיזנים המאוחד): "העי עפ פע א! / מיר זיינען דא!". המילים "מיר זיינען דא" (אנחנו כאן) מהדהדות לשיר פרטיזנים אחר "זאג ניט קיינמאל!" (אל נא תאמר) שגם נקרא "המנון הפרטיזנים של גטו וילנה" שנכתב אף הוא לא למנגינה מקורית אלא למנגינה רוסית פופולארית.

אין רבים היום שזוכרים ומכירים את שמו ופועלו של שמערקע קאטשירגינסקי (1954-1908) שהיה סופר, משורר ופעיל תרבות וכן פרטיזן בגטו וילנה. לאחר השואה התחיל לאסוף שירים, סיפורים וערך ראיונות בקרב ניצולי שואה במחנות העקורים ובישובים אחרים. את אוסף השירים שלו פרסם בשנת 1948 תחת הכותרת "שירים מהגטאות וממחנות הריכוז". הספר כולל 200 טקסטים לשירים ו-100 מנגינות, שם מצאתי את תווי השיר הזה ושם התחיל המסע בעקבותיו.

לאחר נדודיו של קאטשירגינסקי באירופה היגר לארגנטינה שם פעל רבות לאיסוף והפצה של תרבות היידיש וזיכרון השואה. בסוף אפריל 1954 נסע ברכבת למנדוסה להרצות ב"סדר שלישי" שהתקיים בחג הפסח של אותה השנה. ב-28 באפריל 1954, בדרכו חזרה לבואנוס איירס, מצא את מותו בהתרסקות מטוס בשמי ארגנטינה.

כתביו המאוחרים יצאו לאור לאחר מותו וכן יצא לזכרו ספר זכרון שבו מספרים חבריו על פועלו ואישיותו ועל תרומתו שאין לה שיעור, לתיעוד השואה ולתיעוד הסיפורים והשירים שליוו את היהודים בתקופת השואה.

 

שמערקע קאטשירגינסקי לצד הקדשה למאיר נוי (ניומן) מתוך הספר "לידער פון עטאס און לאגערן" (ניו יורק: 1948)

 

תודה להדס קרמר על השאלות שהובילו לכתיבת כתבה זו

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד 

 

כתבות נוספות:

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

פואמה ותערוכת איורים: "אל פולין"

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

 

 




בשביל להרוג לא צריך רישיון. בשביל לכתוב במכונת כתיבה כן.

על רשימת הנרצחים בשואה שהכין סבא שלי, יונה גרוס.

 

רשימת המתים הזאת נכתבה במכונת כתיבה בשנת 1950 על ידי סבא שלי, יונה גרוס, ניצול שואה שרשם מתוך זכרונו את כל שמות היהודים שמתו בעיר שלגוטריאן בשנות המלחמה, בין 1945-1940.

סבא שלי, יונה גרוס (1908 שלגוטריאן, הונגריה – 1982 פתח תקווה, ישראל) ישב יום אחד, כנראה כמה ימים אחרי שקנה את מכונת הכתיבה הזאת, וחמש שנים אחרי שחזר מהתופת של המלחמה והקליד את שמותיהם של המתים. רובם כנראה מתו בין חודש מאי 1944 לסוף המלחמה. בין השאר הוא כתב את שם אשתו הראשונה גיזי ואת שמות שני בניו הקטנים שאותם איבד במלחמה.

 

 

זה לא היה מובן מאליו להיות בעל רישיון למכונת כתיבה בהונגריה בשנת 1950. הימים היו ימי המשטר הקומוניסטי וההקפדה על הפצת מידע ושכפולו הייתה מאוד הדוקה. בשביל להחזיק מצלמה היה צריך רישיון. בשביל להחזיק מכונת כתיבה היה צריך לחדש את הרישיון פעם בשנה, בתחנת המשטרה. היה צריך להגיע עם המכונה עצמה ולמסור למשטרה דף מודפס עם סימני הדפוס של המכונה בשלושה עותקים ללא קופי. ואם המכונה נזקקה לתיקון אז היה צריך להתחיל את כל הפרוצדורה מחדש ולמסור את הדף המודפס המעודכן כדי להמשיך ולהחזיק ברישיון. היה קשה מאוד להשיג נייר ודיו. אבל לסבא שלי היה היתר גם להחזיק במכונת כתיבה וגם במצלמה. שניהם, המכונה והמצלמה נמצאים עדיין באוסף הפרטי של אבא שלי. בשביל להרוג את כל האנשים שכתובים ברשימה לא נזקקו הרוצחים לרישיון.

 

 

מכונות כתיבה יוצרו בארצות הברית כבר מאז תחילת המאה ה-20 אבל מכונות כאלה היו בשימוש אישי בעיקר בתחילת שנות החמישים. המכונה היא מתוצרת UNDERWOOD ארצות הברית, אבל היא עברה הסבה לשפה ההונגרית ונקנתה על ידי סבא שלי כנראה בשנת 1950. על כל פנים לי נדמה שהוא קנה אותה במיוחד בשביל להכין את הרשימה הזאת, רשימת כל הנספים בשואה שהוא הכיר. רשימת המתים בגטו, ההרוגים במחנות ואלה שלא חזרו מהאקציות.

סבא שלי נולד בעיר שלגוטריאן במחוז נוגרד בהונגריה. כשהיה נער שיחק בנבחרת הכדורגל המצליחה בתור שוער. כבר בשנת 1933 היה בעל חנות מקצועית להלבשה. בתמונה רואים את חזית החנות שלו, ברחוב הראשי של שלגוטריין בשנים שלפני המלחמה:

 

 

בשנת 1941 היו בעיר שלגוטריאן 1,255 יהודים.

בתאריך 19/3/1944 כבשו הגרמנים את הונגריה וחודש לאחר מכן כבר חויבו היהודים לענוד את הטלאי הצהוב. בתמונה ברטה גרוס, אחות של סבא שלי מצולמת עם הטלאי ובנה הקטן. גם הם מופיעים ברשימת המתים של סבא שלי.

 

 

בין ה-3 במאי ל-10 במאי רוכזו כל יהודי שלגוטריאן בגטו. ב-5 ביוני העבירו אותם לאורוות של מכרות הפחם. באורוות שהיו מיועדים ל-60 סוסים נדחסו 2240 יהודים שנאספו מכל המחוז. ביניהם זקנים וילדים. הם הוחזקו שם בתנאים תת אנושיים. ב-13 ליוני הועמסו 2310 יהודים על קרונות רכבת שנועדו להובלת בקר ונשלחו לאושוויץ.

120 מיהודי העיר שרדו את מחנות ההשמדה. ביניהם סבא שלי. סבא שלי קיבל את תעודת השחרור שלו ממחנה גונסקירכן. ולמרות שהיה איש משכיל ומלומד מאין כמותו זאת הייתה כנראה התעודה היחידה שקיבל בכל ימי חייו.

 

 

אחרי המלחמה התחילו החיים בשלגוטריאן מחדש. סבא שלי פתח את בית הכל-בו שלו, שהפך עד מהרה להיות מבנה בעל שלוש קומות. הוא אסף מצלמות וגם השיג רישיון למכונת כתיבה. יום אחד כנראה בשנת 1950, חמש שנים אחרי שאיבד הכל התיישב ליד מכונת הכתיבה שלו וכתב את הרשימה. על פי מה שאבא שלי מספר את הרשימות הללו הוא היה כותב בלילות. בחנות. למה לא בבית? כי מכונת כתיבה עושה רעש עצום. כנראה שלילותיו היו גם ככה קשים, אחרי כל מה שעבר ואת נדודי השינה הוא ניצל להקלדה קפדנית של רשימת המתים.

רשימת המתים שלו כוללת שישה עמודים ובה שמות של 1006 יהודים שיצאו מגטו שלגוטריאן לאושוויץ. הרשימה מסודרת לפי סדר אלף בית של שם המשפחה. ליד רוב השמות כתוב תאריך הלידה. צריך לזכור שמכונת כתיבה היא לא מעבד תמלילים של וורד ואם טועים צריך להתחיל הכל מהתחלה.

כאשר מדובר במשפחה שלמה שנספתה הוא מציין קודם את שם האב ושם האם ואז שמות הילדים. אם לא ידע את שמות הילדים כתב רק את מספרם. לחלק מהנשים הוא מציין את שם המשפחה הקודם מלפני הנישואים. ליד חלק מהשמות כתוב גם התואר ד"ר או רב.

במשפחה שלו הוא כתב ליד שמה של אשתו את המילה אשתי וליד שמות ילדיו את המילים ילדי (בתמונה אחד משני ילדיו הקטנים שנולדו ממש לפני המלחמה). כך גם אצל אביו ואמו.

 

 

האם הוא הכין קודם רשימה ידנית, כתובה בעט ורק אחר כך עבר לכתוב במכונת הכתיבה? האם עשה עבודת מחקר ושאל אחרים אודות הפרטים או שכתב הכל מהזיכרון האישי שלו? למען מי הוא הכין את הרשימה? מה ידעו בשנת 1950 על חשיבותן של הרשימות הללו? על תיעוד? על שימור הזיכרון? הכל הרי היה אז כל כך טרי. האם הם חשבו אי פעם שיהיה צורך לחייב אותנו לזכור אחרת הכל יישכח?

הרשימות המקוריות היו מקופלות בתוך מעטפה בין המכתבים של סבא שלי. לאחר מותו של סבי בשנת 1982 העביר אבא שלי, חיים גרוס, העתק של הרשימות הללו ליד ושם.

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

לכל איש ישהַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם: כך הפך השיר של זלדה משיר אישי להמנון של שכול

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

 


לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם וְנָתַן לוֹ מוֹתוֹ

כך הפך השיר של זלדה משיר אישי להמנון של שכול

זלדה בצעירותה. מתוך הספר "צפור אחוזת קסם : כתבים וציורים"

 

"שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם:
אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם
וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ
טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ"
(מדרש תנחומא, פרשת ויקהל א')

 

"את הראשונה שמעיינת בזה" אמר לי ד"ר גיל וייסבלאי עובד מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית, תוך שהוא מניח מולי ערמת מסמכים עבה. פגשתי במהלך חיי כתבי-יד רבים של אישים שונים וכבר חששתי שאיבדתי את החוש המיוחד השמור לפגישה ראשונית עם כתב-יד מקורי. ובכל זאת, משהו בערמת המכתבים שנצבה מולי בכתב ידה של המשוררת זלדה שנמצאה בארכיון של חברתה הקרובה עזה צבי כמו הוליד מחדש תחושה דומה. ניסיתי לאתר ללא הצלחה אחר אזכור או ציטוט של משפט או בית מתוך שירה "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם".

כשהתקבלה הפנייה מאנשי מחלקת התוכן בספרייה לכתוב על נסיבות כתיבתו של שיר לקראת יום השואה הקרב חשבתי על "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם" של המשוררת הירושלמית זלדה. "כי גם השם זלדה, איזה מין שם זה? זה שם כל כך ארכאי, כל כך לא ישראלי…" אמרה הזמרת חוה אלברשטיין בשיחה עם יוצרי הסרט "זלדה – אישה פשוטה". "השם הזה הוא גם אמירה", הוסיפה אלברשטיין, "שהיא שומרת על משהו…השם הזה הוא גם העולם שלה, הוא העבר שלה, הוא המשפחה שלה, היא לוקחת את זה איתה. השם הוא סיפור חיים הוא הכל…".

השנה היא שנת תשל"ד 1974. שלהי מלחמת יום הכיפורים. ספר שירה חדש יוצא לאור "אל תרחק" שמו מאת המשוררת זלדה. "זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים. הייתה תקופה מאוד קשה. בלבול. כאילו התייתמנו כולנו והשירים של זלדה וכל האישיות שלה, אז רציתי להתנחם אצלה, למצוא אצלה איזה חיבוק…", סיפרה הזמרת חוה אלברשטיין. בין שירי הקובץ מצאה אלברשטיין את השיר "לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם".

 

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱלֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ
וְנָתַן לוֹ

הָאָרִיג
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הֶהָרִים
וְנָתְנוּ לוֹ כְּתָלָיו
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַמַּזָּלוֹת
וְנָתְנוּ לוֹ שְׁכֵנָיו
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חֲטָאָיו
וְנָתְנָה לוֹ כְּמִיהָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ שׂוֹנְאָיו
וְנָתְנָה לוֹ אַהֲבָתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ חַגָּיו
וְנָתְנָה לוֹ מְלַאכְתוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ תְּקוּפוֹת הַשָּׁנָה
וְנָתַן לוֹ עִוְרוֹנוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ הַיָּם
וְנָתַן לוֹ
מוֹתוֹ

 

בוידאו: "לכל איש יש שם" בקולה של זלדה מתוך תכנית הרדיו "ציפור אחוזת קסם: מחווה לזלדה" (אוסף אילנה צוקרמן, ארכיון הצליל הלאומי)

 

משהו בטקסט השירי שנראה בעיניה "כמו טקסט תנכי" קסם לה והיא פנתה אל המלחין חנן יובל שילחין את הטקסט.

"החיים מביאים למפתנך כל מיני הזדמנויות שלימים הופכות להיסטוריות. אני זכיתי לכמה שכאלה בחיי ואחת הזכיות הגדולות הייתה הניסיון להלחין את 'לכל איש יש שם'", סיפר לי המלחין חנן יובל, "חוה אלברשטיין היא האחראית הבלעדית לחיבור שלי עם השיר. בין שאר כישרונותיה, לחוה היה חוש נפלא לאתר טקסטים מהשירה כאילו היא יצרה אותם. העוצמה של האמון של חוה בי מתחזקת כי מדובר בתקופה שרק התחלתי לחבר מוזיקה לשירים ובשום פנים לא הכתרתי את עצמי בתואר 'מלחין'. חוסר הביטחון היה מוחלט והיא זו שהאמינה. ובאמונה הזאת היא הביאה לי את 'לכל איש יש שם'.

"מתחילת דרכי כמחבר מוזיקה למילים, הכרזתי על עצמי (בשיחה פרטית עם עצמי…) כמשרתן של המילים. אם הן תעבורנה בהצלחה או אז הצליחה המוזיקה. ההלחנה שלי לא נתפסה בעיניי כעומדת בזכות עצמה אלה ככזאת שבאה לשרת את הטקסט. באינטואיציה שלי הרשיתי לעצמי להפוך את ארבעת המילים שפותחות כל שורה 'לכל איש יש שם' לפזמון של השיר".

 

 

מרגע שיצא השיר "לכל איש יש שם" את גבולות ספר השירה "אל תרחק" וזכה ללחן משל עצמו, נעשה נפוץ ומוכר בקרב רבים. השיר, שנכלל בתקליט "כמו צמח בר" שיצא לאור בשנת 1975, היה אחד מתוך שנים עשר שירים שחלקם התאימו למצב הרוח המדוכדך ששרר אז בארץ. השיר ביטא בין השאר רצון לשמר זיכרון של חיים שהיו ואינם ועם הזמן אף הושאל ככותרת למפעל ההנצחה של יד-ושם "לכל איש יש שם".

"לפעמים אתה כועס שמתייחסים בארץ שלנו אל איך האיש מת ולא איך האיש חי", אמרה חוה אלברשטיין, "כאילו מגדירים את האדם לפי המוות שלו.. כשזלדה ניסתה להגדיר את האדם בהרבה יותר דברים מתוך החיים שלו… היה משהו בשיר הזה שקלטתי שיש בו הברקה נצחית, כי מה זה אומר לבן-אדם שישה מיליון? אבל כשאתה אומר משה קרקובסקי או יעקב פרידמן אז זה אומר משהו…".

 

כתובת "לכל איש יש שם" בבית הקברות בשפיים. צילום: ד"ר אבישי טייכר

 

יש משהו בשמו של אדם שהוא גילוי למהות אנושית חד-פעמית וייחודית. השורות מתוך ספרו הנודע של ויקטור פרנקל "האדם מחפש משמעות" מיטיבות לתאר זאת: "לא היה ערך לאדם אלא אם היה לו מספר. בני האדם נהפכו למספרים: חי או מת – זה היה נטול-חשיבות; חייו של 'מספר' לא היה בהם עניין כלשהו. ועוד פחות עניין היה במה שהסתתר מאחורי אותו מספר ואותם חיים: גורלו של האיש, תולדותיו, שמו". וביום פטירתו של אדם נפרשים ומתגלים מעשיו כמאמר המדרש (שמות רבה מח, א): "'ויום המות מיום הולדו', יום מיתתו של אדם גדול מיום לידתו למה שביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו אבל כשמת מודיע מעשיו לבריות, הוי יום המות מיום הולדו".

על מפגש מיוחד עם שירו שלו סיפר יובל: "לפני כמה שנים, באחד מימי השואה, נסעתי במכונית ושמעתי ברדיו שידור ישיר מטקס זיכרון בפולין. חוה אלברשטיין שרה את 'לכל איש יש שם'. עצרתי את המכונית בצד הדרך ולא יכולתי להמשיך. השיר שהלחנתי הפך למעין המנון קינה… באותו רגע גמלה בליבי ההחלטה שבשנה הבאה גם אני אהיה שם. כעבור שנה הצטרפתי למשלחות נוער שנסעו למחנות ההשמדה בפולין.

"באחד האתרים נעתקה נשימתי כשראיתי קבוצת נערים מהשומר הצעיר, כיפות על ראשיהם, עומדים, מדליקים נרות נשמה ושרים 'לכל איש יש שם', ובין בית לבית מזכירים שמות יקירים שנספו. ידיד משורר אמר לי שמיד לאחר שהוא מסיים לכתוב שיר, מקבל השיר חיים עצמאיים בפירושים שמצטרפים אליו. והרי זלדה לא התכוונה לכתוב 'המנון', אלא שיר אישי מאוד. כבת למשפחה חרדית ידעה לשלב בשיריה חתירה לקדושה וכן מוטיבים ומאפיינים שונים של סיפורים חסידיים. בשיר הזה יצאה זלדה למסעה בעקבות מדרש תנחומא. כששמעתי את השיר בבירקנאו הבנתי גם שלכל שם יש איש…".

במוצאי יום השואה כ"ז בניסן תשמ"ד, יומו של השיר "לכל איש יש שם", הלכה לעולמה בירושלים המשוררת שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי, מי שנודעה יותר כ"זלדה".

כך. עם שם. אחד. זלדה.

 

עוד סיפורים מאחורי השירים הנפלאים מחכים לכם בקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

השואה: מסמכים, מאמרים, תמונות, ספרים ועוד

 

כתבות נוספות

"המכתב מוחזר לשולח: מועצת היהודים איננה קיימת עוד"

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת" – הגרסה הלא מצונזרת בכתב ידו של יבטושנקו

המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

 

אלבניה: המדינה המוסלמית היחידה באירופה מצילה את יהודיה בזמן השואה

מתי עם שלם מתגייס להצלתו של עם אחר אשר חלקו בכלל לא חי בשכנות אליו? מתי עם שלם מסכן את גורלו שלו עצמו כדי להציל אנשים שגורלם היה גרוע פי כמה משלו?

נקודת ביקורת גרמנית במרכז אלבניה, ספטמבר 1943

השואה הביאה עמה את סכנת ההשמדה לעם היהודי – אך כידוע היו אנשים אשר לא יכלו לעמוד מנגד. מקרה נדיר יותר הוא של אומה שלמה שלא עמדה מנגד וסייעה להציל יהודים מידי הנאצים. רבים מאתנו שמעו על המקרה המפורסם של הצלת יהודי דנמרק – כאשר הדנים הצליחו להבריח כ90% מהיהודים במדינה אל שבדיה הנייטרלית. העם הדני כולו זכה באות חסידי אומות העולם, אולם הם לא היחידים שעשו זאת, וראוי לעתים גם להזכיר עם אחר שכמעט ונשכח – האלבנים.

בניגוד לדנמרק המוכרת בצפון אירופה, אלבניה הייתה ועודנה מדינה קטנה וענייה בבלקן שיוצאת דופן רק משום שהיא המדינה האירופאית היחידה בעלת רוב מוסלמי. במהלך מלחמת העולם השנייה, איטליה כבשה ללא קושי ניכר את אלבניה. מאחר שלשלטון הפשיסטי באיטליה היה סדר יום שונה מהנאצים, ורדיפת יהודים לא הייתה אחת מהמטרות החשובות ביותר שלו (אך היא בהחלט התקיימה, במיוחד בשלבים המאוחרים של המלחמה) מצבם של 200 היהודים שחיו באלבניה באותה תקופה היה סביר. זה היה מספיק טוב בשביל היהודים בארצות השכנות, ואלבניה הפכה ליעד לבריחה בשביל יהודים שחיו במקומות עם מדיניות אנטישמית בוטה יותר.

חברי המחתרת האלבני שנאבקה בכיבוש האיטלקי והגרמני, תמונה משנות המלחמה

השינוי החל להגיע עם קריסתה של איטליה הפשיסטית. מוסוליני הצליח להימלט לצפון המדינה והפך לשליט בובה בחסות הנאצים. בינתיים הוורמאכט והס.ס. החלו להיכנס לכל המדינות שהיו נתונות תחת שלטון איטלקי והכריזו עליהן כנתונות לכיבוש גרמני ישיר – עם כל מה שמשתמע מכך. שינוי זה הוביל להרעה במצבם של היהודים ולחיסול הכמעט מוחלט של קהילות יהודיות במקומות כמו יוון. אבל באלבניה המקרה היה אחר.

העם האלבני התגייס כולו להצלת היהודים. קוד ה"בסה" של האלבנים – קוד הכבוד המסורתי שלהם – גרם להם לראות את מחויבותם לשלומם של שכניהם כמו נדר שלא ניתן להפר בשום אופן. לכן, אלבנים רבים בחרו להסתיר יהודים בבתיהם ולעתים גם להנפיק להם תעודות זהות מזויפות עם שמות מוסלמיים. משום שבשלב הזה רוב היהודים שחיו במדינה היו בכלל פליטים ממדינות אחרות ולא יהודים ממוצא אלבני, רבים מהם גם קיבלו בגדים אלבניים מסורתיים על מנת שיתערבבו טוב יותר ויראו כמו בני המקום.

רשימת היהודים באירופה לפי מדינות. הרשימה הורכבה בוועידת ואנזה בינואר 1942. באלבניה נרשמו 200 יהודים

כך אלבניה, המדינה המוסלמית היחידה באירופה, הייתה המדינה היחידה במהלך השואה שהייתה נתונה לשלטון ישיר של מדינות הציר ובמקביל מספר היהודים בשטחה גדל. אז למה אנחנו לא מכירים את הסיפור? אולי כי אלבניה באופן כללי לא מוכרת כמו דנמרק, אולי בגלל שלאחר המלחמה היא הפכה לדיקטטורה קומוניסטית שבודדה את עצמה מהעולם (כולל מדינות קומוניסטיות אחרות), ואולי בגלל שהשואה מביאה עמה גם סיפורים גדולים, שמסתתרים מאחורי הזוועות הקשות.

כתבות נוספות

הילד שניצל מהתופת לומד עברית בפעם הראשונה

מסע אל תוך נפשו של יאנוש קורצ'אק

רגינה יונאס – סיפורה של הרבה הראשונה

בימים ההם בזמן הזה: שירי החנוכה ששרו הילדים בזמן השואה