משורר "התקווה" מגלה את מגדל איייפל… בתלמוד!

מצאנו (עוד) צד מפתיע באישיותו של נפתלי הרץ אימבר.

שלבי הבנייה של מגדל אייפל

תקופה מסוימת מחייו שהה נפתלי הרץ אימבר באנגליה. בין היתר פרסם מספר מאמרים קצרצרים בעיתון הלונדוני The Jewish Standard שיצא לאור בין השנים 1891-1888. המאמרים נכתבו בנושא אקטואליה בתלמוד, והם קובצו גם לספרון קטן שעותק ממנו נשמר במחלקת הנדירים של הספרייה. לפי החותמת שבספר, עותק זה היה שייך לאחיו של נפתלי הרץ, שמריה אימבר.

הספרון נקרא Topics of to-day in the Talmud ובו חמישה פרקים.

 

"מגדל אייפל בתלמוד", כתבתו של נפתלי הרץ אימבר

 

כותרתו המושכת של הפרק הראשון הוא "מגדל אייפל בתלמוד". אימבר מסביר שבימים עברו, כשהיו הרבה פחות אפשרויות תעסוקה, עבדו בני אדם רבים במלאכת הבנייה. חביבה במיוחד הייתה בניית מגדלים כדוגמת מגדל בבל. באופן כללי מגדלים נועדו לחיים, לעומת המערות – שם הייתה מנוחתם של המתים. הפירמידות במצרים ומגדלי השתיקה הזורואסטרים שבאירן הם דוגמא הפוכה לכך. במבנים גבוהים אלה דווקא קברו מתים.

 

נפתלי הרץ אימבר בארץ ישראל. התמונה המקורית שמורה במוזיאון ראשון לציון

 

אימבר מסביר שתרגום המילה tower בעברית הוא עופל (מלשון העפלה – עליה). הסבר המילה, לדבריו, לא כל כך לוקח בחשבון את ההבדל בין א' ל-ע'. הוא מסביר שהמילה עופל היא חושך (בעצם אפלה עם א'), והכוונה לצל ולחושך שמטיל המגדל על הסביבה. לעומת זאת, מערה היא מלשון אור(!). כאן הוא מזכיר את הפתגם הלטיני של הונוראטוס מאורוס, lucus a non lucendo, המדבר על משמעויות הפוכות של מילים עם איות דומה.

 

כתבות נוספות:

נומה בני – דרכו האחרונה של שלום עליכם

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

מסע הפלאים של סלמה לגרלף ואהובתה בירושלים

המכתבים האבודים של הגאוצ'וס היהודים בארגנטינה

 

 

אימבר דן מעט במגדל בבל, אבל אז מגיע לנושא העיקרי של המאמר "שמוכיח את טענות אוהביה (של התלמוד) שרואים בה מחסן של כל הידע השמימי והאנושי".

בגמרא במסכת תענית דף כ"ב עמוד א' נשאל רבי אליעזר:

 

"עד היכן גשמים יורדין ויתפללו שלא ירדו?"

שהרי לא מתפללים על רוב טובה. עונה רבי אליעזר:

"כדי שיעמוד אדם בקרן אֹפֶל, וישכשך רגליו במים".

 

כאן מתוארת קרן אֹפֶל כצוק גבוה, אך אימבר רואה כאן רמז למגדל אייפל שבפאריס!

בהמשך הגמרא מספר רבה בר חנה שהוא הגיע לשם בעצמו, וראה שם סוחר ישמעאלי רוכב על גמל. אימבר, שחשב שמדובר במגדל ולא בהר, שואל כיצד העלו לשם גמל, "אולי במעלית?"

המקום מוזכר גם בתלמוד הירושלמי, תענית פרק ב', הלכה י"ג:

"צאו וראו אם עומד אדם בקרן אפל ומשקשק את רגלו בנחל קדרון".

למקום זה אולי מתייחס הנביא נחמיה בפרק ג' פסוק כ"ו: "והנתינים היו ישבים בעפל עד נגד שער המים למזרח והמגדל היוצא". בספר נחמיה מילה זו מאויתת "עפל" עם ע'. בפירוש זה יתכן שאימבר מתכוון למגדל שמעל למעיין השילוח, מקום שבו בדרך כלל לא רואים גמלים.

מסיים אימבר ושואל, האם חוקרים בעתיד יתארכו את דברי הגמרא לתקופה שלאחר 1889 (שאז הסתיימה בניית מגדל אייפל)? או שמא יסבירו שאזכור קרן אפל הוא שיבוץ מהמאה ה-19 לתוך הטקסט הקדום? כנראה שלא.

 

יהודי מומר "חושף" את "מנהגי היהודים"

הכאות, לחשים ודם מיובש של נוצרים: קיימים לא מעט מקרים בהיסטוריה היהודית-אירופאית בהם שימשו יהודים מומרים בתור עדי שקר שהכפישו את בני דתם הקודמת. אבל הרעיונות של פאול כריסטיאן קירכנר הם אולי הפרועים מכולם.

אנחנו לא יודעים רבות אודות חייו של פאול כריסטיאן קירכנר: שמו היהודי היה מרדכי גומפרעכט בן שלמה ועיר מוצאו הייתה פרנקפורט. הוא היה תומך נלהב של שבתי צבי, ולאחר התאסלמותו של משיח השקר, נטש הרב מפרנקפורט את יהדותו לתמיד. ב-6 בנובמבר 1713 המיר את דתו לנצרות. לאחר שהתנצר התפרנס בדוחק מלימוד עברית, עד שהוצע לו לפרסם את סיפור התנצרותו ברבים ובכך לשכנע יהודים אחרים ללכת בעקבותיו. הרעיון קסם לקירכנר, ובשנת 1717 הוציא בערפורט את ספרו "מנהגים יהודיים".

המהדורה השנייה של "מנהגים יהודיים" מאת פאול כריסטיאן קירכנר. מהדורה זו מכילה תחריטים של האמן יוהן גיאורג פושנר

 

העדות מכלי ראשון שסיפק קירכנר על הטקסים והמנהגים המשונים של בני דתו לשעבר עוררה עניין רב בגרמניה. זאת אנו למדים מהעובדה שמהדורה שנייה של ספרו הופיעה בנירנברג בשנת 1724, הפעם עם תחריטים מפורטים של האמן יוהן גיאורג פושנר. ההבראיסט הנוצרי סבסטיאן יוגנדרס סייע בהוצאת מהדורה זו, בעיקר בעידון השפה הקשה וההתקפות משולחות הרסן של קירכנר נגד היהודים.

 

 

לאורך ספרו של קירכנר מספק הרב המומר לקוראיו הנוצרים הצצה אל כל הטקסים והחגים היהודיים המרכזיים. על אף שמרבית המידע המופיע בספר הוא אמת, בכל תיאור ותיאור הקצין קירכנר את מנהגי היהודים בצורה שתחמיא לקוראיו הנוצרים (והרציונליים), ותלעג לדעות הקדומות על פיהן חיים אחיו לשעבר.

יום הכיפורים, למשל, מוצג נכונה כחג מרכזי ביהדות שמטרתו חזרה בתשובה והכאה על חטאי השנה שחלפה. אולם את טקס ההכאה על חטא בוחר קירכנר להציג באופן מילולי: על מנת לכפר על חטאיו, מוכרח היהודי לשכב על בטנו כחיה ולקבל סדרת מכות מטהרות.

 

מנהגי יום הכיפורים וביניהם מלקות בערב יום הכיפורים

 

טקס ההכאה חושף תובנה מרכזית שמבקש קירכנר ללמד את קוראיו: חייו של היהודי רצופים בטקסים משונים שמטרתם להתמודד עם הפחדים המציפים אותו. בתחריט המציג את יום שמחתו הגדול של כל יהודי, יום החתונה, יבחינו חדי העין בהתרחשות מעניינת: היין בכוס מושלך על אבן – כדרך לרצות את השדים והמלאכים רוחשי הרע.

 

החתן מנפץ את כוס היין על קירות בית הכנסת

 

ניתן לפטור דוגמאות אלו (ורבות אחרות) כטעות בתום לב, או אפילו – אם ניתן לקירכנר ליהנות מחמת הספק – ייתכן שהוא מציג ווארציה מקומית שהתקיימה בקהילות יהודיות מסוימת בגרמניה של תחילת המאה ה-18. אך ספק אם יש דרך להצדיק את האופן בו מציג קירכנר את טקס הלידה היהודי: כאשר אישה מתקשה ללדת, ואחרי שמוצו כל האמצעים "הרגילים", עוברים היהודים להשתמש בדם מיובש של ילדים נוצרים – אותו הדם בו הם משתמשים לאפיית מצות.

 

טהרת נשים

 

ספרו של קירכנר שייך לז'אנר ספרותי מבוסס של המאות ה-17 וה-18. ז'אנר שמטרתו לחשוף את מנהגי היהודים לרוב הנוצרי. הייתה לספרים אלו על פי רוב גם מטרה נוספת: "סיוע" ליהודים להצטרף לחיק הנצרות על ידי זניחת דתם המגוחכת.

 

הנחת תפילין

 

על אף עובדה מצערת זו, התחריטים של פושנר מספקים לחוקרים ולחוקרות כיום הצצה כמעט חסרת תקדים אל חיי היהודים בגרמניה של העת החדשה המוקדמת: מהלבוש בו התייחדו היהודים, דרך הריהוט שנמצא בבתיהם ועד העיטורים שקישטו את בתי הכנסת שלהם.

 

הכתבה חוברה בעזרתה של חיה מאיר-הר, מנהלת אוסף אדלשטיין בספרייה הלאומית

חשיפה: גילוי מאמרים חדשים בספר הזוהר

אם ברצוננו למצוא מאמרי זוהר חדשים, ידעו צוות מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית, הם יאלצו לסקור כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.

מתחם קבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון בל"ג בעומר של שנת 1930. התמונה מתוך ארכיון ש"י עגנון בספרייה הלאומית

גלו עוד על הזוהר: סיפורים מהאוסף, ספרי זוהר בגישה דיגיטלית, זוהר במגילות וכתבי יד ועוד

את מתן תורה חוגגים בשבועות ובשמחת תורה, חג ל"ג בעומר מקובל להיות "חג מתן תורה" של תורת הסוד היהודי, כפי שמרומז בסוף ספר הזוהר. לכן נהוג להיות יום של שמחה אקסטטי בחוגי הקבלה.

"הזוהר הקדוש" הוא הטקסט היחיד בעל מעמד מרכזי ביהדות, שלא נחתם באופן סופי, אלא פתוח לאפשרות של השלמות, וניתן לצרף לו מאמרים נוספים. כשנמסר לדפוס לראשונה (מנטובה שי"ח 1558)  היה ברור שימצאו דפים שלמים של מאמרי זוהר שעוד יצטרפו לו. מיד בדפוס השני (קרימונה שי"ט 1559) כבר הופיעו מאמרים רבים, שנדפסו מאוחר יותר כנספחים. וזה לשונם: ומצאתי איזה מאמרים חדשים שנדפסו מקרוב אשר לא היו בנמצא בעת שהדפיסו הזהר במנטובה… אמרנו להדפיסם בסוף כל ספר… ויש מהם… שכבר נדפסו בתיקונים ובזוהר חדש".

גדולי הקדמונים כגון הרמח"ל, או ר' יוסף קארו (פרדס רמונים ה:ג) זכו לגילויים, סוג של נבואה, של מאמרי זוהר שלא היו ידועים לפניהם, וכן חכמי צפת- ר' משה קורדיברו ותלמידו- האר"י, מציגים לעתים מאמרי זוהר שונים ממה שנדפס. הם פורסמו בשם "זוהר ישן".

כיום, לא זכינו לגילויים משמים כמו הקדמונים. אם ברצוננו למצוא מאמרי זוהר חדשים, נאלץ ככל הנראה להסתפק בסקירת כתבי יד עתיקים כדי לגלות מאמרי זוהר שטרם הודפסו.

לאחרונה התגלתה בין אלפי סרטי המיקרופילם במחלקת כתבי יד של הספרייה הלאומית, חוברת של כמה דפים ובהם מאמרי זוהר, רובם רשומים עם ציון מקומם בדפי דפוס מנטובה. כל המאמרים האלה חסרים בדפוס זה. כצפוי, רובם נמצאים בדפוס שני קרימונה שי"ט,  וכמתבקש, לומדים שרכשו  דפוס ראשון והשוו לדפוס שני, גילו חסרונות ורשמו אותם בגיליונות ספרם, כדי להשלים את החסר.

החוברת שנמצאה לאחרונה היא לקט, כנראה מתוך הגהות גיליון של עותק אחד של מנטובה, או כמה כאלה. בנוסף למאמרים הנמצאים בדפוסים המאוחרים, ישנה בחוברת גם מאמר שנמצא בפירוש ריקנטי לתורה – פירושו של החכם היהודי בן המאה ה-13 מנחם ריקנטי, מאמר שאף הוא לא זכה לראות אור בדפוסי הזוהר. אלא שבחוברת הנמצאת בספרייה התגלו גם כמה מאמרים שאינם נמצאים בשום מקום אחר.

דוגמא של מאמר קצר ניתן למצוא בבלוג של כתבי יד כאן, עם הקדמה והערות. בדפוסים של הזוהר מודעים שחסר כאן מאמר, ולכן צוין העדרותו בהערה של מילה אחת: "חסר".

 

דוגמה לאחד מהמאמרים שהתגלו על ידי צוות מחלקת כתבי יד בספרייה הלאומית

 

דברים אלה הוצגו כאן כעלים לדוגמא מתוך מאמר שיופיע בכתב העת 'קבלה' מאת עזרא שבט ודניאל אברמס.

 

 

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

אלבום תמונות נדיר: כשהאמת ניצחה את עלילת הדם

גבורה: הנשק היהודי מביאליסטוק

ההוגה היהודי שהעז להתווכח עם קאנט

המהנדס האיטלקי שהביא את המודרניזציה (וההתנשאות) האירופאית לארץ ישראל

נדיר: התלמידה חוה זלצר מתארת את חגיגות מירון בשנת 1920

"פה קבוצת תימנים במלבושיהם המשונים, פה כנופית בוכארים, פה אשכנזים, והנה גם הקבוצה הגדולה המושכת כל עין – קבוצת תימני דמשק, הלבושים בגדי ערבים ודוהרים על סוסיהם".

מירון, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

נברנו בארכיונים ומצאנו את התיאור היפהפה הזה של ל"ג בעומר במירון. התיאור הזה פורסם בחודש מאי 1920 בעלון חודשי בשם "בית ספרנו" שיצא על ידי ע"י תלמידות "בית הספר הלאומי" באיסט ברודווי בניו יורק. את הכתבה כתבה התלמידה חוה זלצר. מבדיקה שערכנו, אנחנו מעריכים כי מדובר בבתו של רב בשם יהודה ליב זלצר, שבבגרותה גם עלתה לארץ. 

קריאה מהנה!

 

זכרונות: ל"ג בעומר במירון

מאת: חוה זלצר

 

חג הפסח אך חלף ועבר והעיר צפת שוב מתמלאה שאון ושמחה. הכנות גדולות ומרובות נעשות לקראת חג שני, לקראת ל"ג בעומר. שמחה רבה מורגשת בכל העיר. שיחות בית המדרש בין מנחה למעריב, האגדות והספורים המלאים נסים ונפלאות, הזמרה במוצאי שבת בבתי הכנסת – כולן מירוניות.

מירון, 1930. צפו באלבום המלא

 

וערב החג הגיע, ובדרך העולה מירונה נוהרים המונים המונים, אנשים, נשים וטף, אלה רוכבים על חמורים ואלה עולים ברגל. פה קבוצת תימנים במלבושיהם המשונים, פה כנופית בוכארים פה אשכנזים, והנה גם הקבוצה הגדולה המושכת כל עין – קבוצת תימני דמשק, הלבושים בגדי ערבים ודוהרים על סוסיהם, כולם חגורי כלי זין: אקדחים, חרבות ורמחים… הם נושאים אתם כמנהגם בכל שנה ושנה "ספר תורה", והתהלוכה היא גדולה ומלאה פאר והדר.

 

 

מירון, 1935. צילום: טים נחום גידל

 

הנסיעה למירון מצפת נמשכת כשעתים. המסילה עקומה ועקלקלה עד שאי אפשר לעגלה לעבור בה, ושלשלת ארוכה של סלעי מגור והררי עד נמשכת לאורך הדרך. באמצע הדרך נמצא נחל של מים חיים, וסביבו צומחות ערבות מרובות המשמשות ליהודי צפת בחג הסוכות לכסות בהן את סוכותיהם. לא רחוק משם נמצא קבר של תנא גדול, והקבוצות העולות מירונה עומדות להתפלל על קברו. הרבה בורות ומערות נמצאים בדרך. ומספרים שאם יפול אחד מן העולם למירון באחד הבורות לא יאונה לו כל רע, כי המקום מקום קודש הוא. ועוד מספרים, כי לערבי אחד היתה כברת ארץ במירון ונטע שם עלי טבק, ופעם בא גנב וחפץ לגנוב מעלי הטבק, ויבשה ידו. אחרי שעה וחצי של נסיעה נראית מרחוק חצר בנויה על הר ומתחת להר מערת ר' שמעון בר יוחאי. מספרים כי בשעה שבנו את החצר העיז אחד הבונים להיכנס לתוך המערה וימת.

 

https://www.facebook.com/NationalLibraryIsrael/videos/1056026641110373/

 

 

אך הגיעה האורחה למירון, היא נכנסת לחצר. והחצר גדולה עד מאוד ולה שער של ברזל. ובחומה המקיפה את החצר נמצאים חדרים קטנים לאורחים. מהחצר עוברים לאולם גדול ובאמצע האולם מתנשא קבר גדול מוקף שבכה של ברזל ועליו מאות נרות דולקים, ולכל נר קשורה פתקא קטנה עם שם המנדב עליה. קבר זה הוא קברו של ר' אליעזר. מן האולם מוביל המסדרון הימיני אל הישיבה, והשמאלי אל קברו של ר' שמעון בן יוחאי. מצבה גדולה עומדת על הקבר ומגיעה עד התקרה. עברה האחד של המצבה הוא משופע והעבר השני תלול בכותל. האבן מכוסה שעווה של נרות. ותמיד ימצאו שם אנשים המנשקים את קבר התנא הקדוש.

 

מירון, 1960. צילום: לע"מ

מתחת להר התלול נמצאת מערה גדולה, אמה וחצי רוחב פתחה, כשמונה אמות רחבה וי"ח אמות ארכה. היא מערת תלמידי בית הלל. על אצטבאות אבן רחבות המצומדות אל הכתלים מונחים עמודי אבן גדולים, ומקובל הוא, שכל עמוד ועמוד מציין את קברו של אחד מתלמידי הלל.

עולי הרגל עוברים בכל החדרים האלה ומנשקים את הקברים עשר פעמים. אחרי תפילת מעריב מעלים את הנרות בחדרי ר' שמעון ור' אליעזר. אז נכנסים אל החצר, והריקוד והזמרה מתחילים. ביחוד מזמרים בהתלהבות מרובה את המזמור הידוע "רבי שמעון בר יוחאי". החצר מלאה שירה ואורה, וריקודים אינם חסרים.

 

מירון, 1957. צילום: משה פרידן, לע"מ

בהגיע חצות הלילה עולים הגגה ושם מתחילה  השמחה העיקרית, שמחת ה"הדלקה". ומי שלא ראה שמחת ההדלקה לא ראה שמחה בימיו. בתוך אגן גדול החצוב אבן ועומד על כן של אבן, יוצקים שמן זית, וכל אחד משליך תוך האגן משי מרוקם זהב ושאר מיני רקמה, ואז מדליקים את הרקמה שבתוך אגן השמן ולהבה גדולה עולה השמימה ומאירה את כל החצר, ואת השדות ואת הכפר הסמוך. והאור יפה ונהדר, וכוכבי זהב מרחפים בתוך הלהבה ואובדים באפלה. וכל ההמון מריע בקול, מזמר ומרקד על עלות השחר.

חוה זלצר.

 

כתבות נוספות:

ההוגה שהעז להחליף את ברכת השחר "שלא עשני אישה"

הרבנית אסנת ברזאני, ראשת הישיבה במוסול

150 שנה בכותל המערבי