סכסוך העבודה שכמעט ועצר את "משפט אייכמן"

הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים של המשפט המפורסם ביותר בתולדות המדינה.

במשפט אייכמן: יעקב מימון מדבר עם שוטר באולם המשפט. בתמונה ניתנת לראות גם את התובע גדעון האוזנר והסניגור ד"ר סרווציוס.

מטרים ספורים מתא הזכוכית שבו ישב אדולף אייכמן באולם המשפט בבית העם, עמל צוות הקצרנים לתעד בפרוטוקול את מה שנודע בתקשורת הישראלית בתור "משפט המאה". הלחץ שנאלצו לעמוד בו אנשי הצוות, הישיבות המרובות והתרוצצויות לאחריהן גבו מחיר כבד, וכמעט שחיבלו במהלך משפטו של אחד מגדולי המרצחים שקמו לעם היהודי בכל תולדותיו.

 

 אולם בית העם במשפט אייכמן, התמונה צולמה בתאריך ה-12 ביולי 1961. מתוך אלבום משפט אייכמן השמור בספרייה

 

ההכנות ל"משפט המאה"

 

חמישה חודשים לפני פתיחת משפטו של ראש המחלקה היהודית בס"ס, אדולף אייכמן, הזמין רב פקד יעקב שפירא את יעקב מימון למשרדו והציב בפניו שאלה יחידה: כיצד ראוי לתעד את המשפט החשוב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל? מימון, ממציא שיטת הקצרנות העברית ופעיל עלייה ותיק, שטח בפני רב פקד שפירא את היתרונות והחסרונות של הקלטת המשפט ברשמקולים והמליץ במקום זאת על העמדת צוות קצרנים. באותה שיחה ראשונית העלה מימון את הקשיים שיעמדו בפני צוות הקצרנים: ראשית, יש למצוא את הקצרנים המתאימים (אלו שהכנסת לא הספיקה לגייס). שנית, עליהם להתמודד עם בליל השפות הצפויות במשפט.

בפגישה השנייה בין שפירא ומימון התבשר האחרון שהצעתו התקבלה, והוא התבקש לספק רשימה מפורטת של הציוד. לראשונה בחייו המקצועיים כקצרן חתם מימון על חוזה עבודה מרובה סעיפים המגדיר את מחויבויותיהם של צוות הקצרנים והעומד בראשם, מימון עצמו.

במהלך הקריירה הארוכה של מימון עד כה נאלץ לא פעם לעמוד בקשיים וסיבוכים אשר נבעו מהעובדה שתחום העיסוק שבחר לעצמו היה בחיתוליו. בשנת 1948 והוא תושב ירושלים הנצורה, הוטלה עליו המשימה להקים מאפס צוות קצרנים מקצועי שילווה את התחלת פעילותה של הכנסת. כדי לעמוד במשימה פתח קורס מזורז בו לימד את רזי המקצוע בין 12 ל-13 שעות, חמישה ימים בשבוע. החשש שהקורס ייכשל בשל הלחץ העצום התבדה, כפי שהסביר כיוון ש"העבודה הייתה חשובה מדי". אך אפילו הניסיון הזה לא הכין אותו לקשיים שיעמדו בפני צוות הקצרנים של משפט אייכמן.

ארכיונו של יעקב מימון, השמור בספרייה הלאומית, מספק הצצה להכנות לפתיחת המשפט. שני מסמכים מפברואר 1961 (על שניהם חתום רב פקד שפירא) מאשרים למימון לשאול שלושה ספרים מספריית משטרת ישראל: "הפתרון הסופי", "פרשת אדולף אייכמן" מאת הנרי א. צייבר ו"משפטי נירנברג". במסמך השני מאשר הרב פקד למימון "לרשום בגוף הספרים הערות ותרגומים". את הספרים האלה (וכנראה גם אחרים) שאל מימון לשתי מטרות: להכין לפני המשפט רשימה של כמאה קיצורי שמות מקומות, מונחים מתקופת גרמניה הנאצית והשואה (דוגמת דרגות שונות בס"ס ובצבא הגרמני) ומילים לועזיות נוספות שהעריך שיוזכרו במהלך המשפט. המטרה השנייה הייתה לסייע לצוות הקצרנים שיוקם בהכרת התקופה האפלה אליה יצללו – יחד עם מיליוני העוקבים בישראל ובעולם אחר המשפט.

 

הקבלות על השאלת הספרים

בתחילת החודש הוזמנו מספר מועמדים ומועמדות ליום "בחינת הכתבניות לשפה העברית" שהתקיימו בבית העם בירושלים – שם המרמז על התפיסה המגדרית של המקצוע באותם הימים. ארבע הקצרניות שנבחרו היו גנטילה ברדו, מינה אייזנברג, מרים ירדני ואסנת דגני – כולן קצרניות הכנסת. נוסף על כך, הצטרף לצוות בנציון מימון, בנו של יעקב מימון. בהמשך המשפט נוספו לצוות גם רפי רובנשטיין, מלכה גלסברג וצבי מימון – אחיו של יעקב, לאחר שחלק מהקצרניות הרגישו שהמעמסה הרגשית שחוו במשפט כבדה עליהן וביקשו לחזור לסירוגין לעבודתן השגרתית יותר בכנסת.

 

 

הזמנה לבחינת הכתבניות

משפט אייכמן – הזמנה להמשך האימונים. המכתב נשלח בתאריך ה-24 למרץ 1961

 

ארבע הקצרניות, יחד עם בנו של מימון, הוזמנו לימי אימונים במהלך חודש מרץ. באותם ארבעה ימי אימונים תורגלו תנאי העבודה המאומצים באולם שבו יתקיים המשפט, שינון הקיצורים שהכין מימון מבעוד מועד ותיאום העבודה עם המתורגמנים השונים. האימונים התקיימו משעה תשע בבוקר ועד אחת בצהריים, והתחדשו לאחר הפסקת צהריים ארוכה משעה שלוש וחצי עד שש בערב. "התשלום", מבהיר מכתב ההזמנה ששלח רב פקד שפירא למימון "- מלא". למרות שלא יכול היה לדעת זאת מימון בשלב כה מוקדם של ההכנות, הישיבות המרובות במשפט אייכמן ישתוו, לימים, ואף יעקפו באורכן את ימי האימונים הארוכים.

כשבועיים לפני תחילת המשפט קיבל מימון מכתב ממר מ. פ. בירנבוים, עורך "The Transcript", ביטאונה של אגודת הקצרנים בניו יורק. גלי הפרסום של המשפט הקרב הגיעו עד לניו יורק הרחוקה (כמו כמעט לכל מקום אחר בעולם) ועוררו עניין עצום גם בצדו הטכני של המשפט. האם יהיה מעוניין מימון – או מי מצוותו – לחבר כתבה על ההכנות למשפט? חקר מר בירנבוים. כל מידע שיספק מימון יתקבל בברכה.

 

המכתב שהחל את ההתכתבות בין העורך בירנבוים ובין יעקב מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-30 במרץ 1961

 

האפשרות להציג את הצדדים המדוברים פחות של משפט בעל תהודה יוצאת דופן שכזאת כנראה הייתה משמעותית בעיני מימון, ושלושה ימים מתחילת המשפט שלח את התשובה המפורטת (בת שבעת העמודים) לעורך. בארכיונו אנו מוצאים את הסקיצה שחיבר מימון לאחר שעברה הגהה על ידי אישה ששמה לא נודע ("תקני קצת ומחר אקח ממך את התיעוד", הוסיף מימון בכתב ידו). מכתב זה, יחד עם מכתב נוסף ומאוחר יותר, היוו את הבסיס לשתי כתבות שהופיעו בביטאון הקצרנים ביוני ובאוקטובר של אותה השנה.

 

העמוד הראשון במכתב התגובה של מימון למר בירנבוים, נשלח בתאריך ה-14 באפריל 1961

 

מאבק למען הצדק (של צוות הקצרנים)

 

דאגתו הכנה לצוות הקצרנים שניהל הובילה את מימון לחיכוכים חוזרים ונשנים עם בית המשפט ועם משטרת ישראל – הגופים שפיקחו על עבודת הקצרנים במשפט. בתגובה לטענות על טעויות "בפרוטוקול, שעליהן הוכרז בישיבה מספר 16" שלח מימון ב-28 באפריל מכתב הבהרה לאב בית הדין, שופט בית משפט העליון משה לנדוי. בתחילת המכתב ביקש מימון להבהיר כי "כל קצרן הוא רק בשר ודם ועלול לטעות." כל קצרן יתקשה להוציא תחת ידיו פרוטוקול מושלם, אך היות שבמשפט זה "אנו עושים מאמצים מיוחדים כדי להגיע לשלמות", ביקשו מימון ושאר הקצרנים להודות לאב בית הדין על "העזרה המרובה" שהוא מגיש להם כשהוא מעיר "מפעם לפעם לאנשים המופיעים במשפט שידברו ברור". לאחר מילות שבח אלו פנה מימון להפריך את הטענה בדבר הטעות של הקצרנים. המילה מיכאלוביץ' שהשתרבבה לכאורה לפרוטוקול לא הגיעה לשם כתוצאה מטעות של הקצרנית. "ביסוס להנחתי מצאתי בעובדות הבאות: גם בפרוטוקול הצרפתי והגרמני, שאינם עומדים בשום קשר עם הפרוטוקול העברי" נמצאת מילה זאת ולכן "קשה איפוא להניח שארבעה אנשים" (הרביעי הוא המתורגמן), "היושבים במקומות נפרדים, טעו כולם באותה טעות ושמעו שם שלא נאמר". את המכתב סיים מימון בהערה מעניינת הנוגעת לסגנון הדיבור המבולבל והנרגש של לא מעט מהעדים ניצולי השואה במשפט, "די לנו בטעויות שאנו עושים, אין להטיל עלינו גם פליטות-פה של אחרים. על כל פנים אין להניח שהיתה פה פליטת-יד של קצרנית."

 

"בקשר לטעויות בפרוטוקול… יורשה לי להעיר", מכתב מהתאריך ה-28 באפריל 1961

 

עדויות נוספות למסירותו של מימון לעובדיו ולמחויבותו המלאה לשמירה על כבודם ועל זכויותיהם אנו מוצאים חודש מאוחר יותר בשני מכתבים שונים שנשלחו באותו היום (ה-15 במאי) אל ניצב יקותיאל קרן. בשני המכתבים חוזר מימון אל ישיבה שהתקיימה עשרה ימים קודם לכן. במכתב הראשון נימק מימון בכתב דרישה שהעלה עד כה בעל-פה: "העלאת שכרם של הקצרנים עד ל-40 הל"י (לירה ישראלית) לימים שיש בהם שתי ישיבות". הנימוק המרכזי של מימון לדרישה לא שגרתית זו נבע מחוסר השגרתיות של משפט אייכמן עצמו: במשפטים אחרים מקובל ש"תתקיימנה שתי ישיבות ליום רק לעתים רחוקות מאוד". "והנה זה חמשה שבועות" לתוך משפט אייכמן "ומחוץ ליום ששי מתקיימות כל יום שתי ישיבות". במשפטים אחרים, המשיך, ניתנות לקצרנים "מפעם לפעם… הפסקות ארוכות לרגל התייעצויות השופטים" בעוד שבמשפט אייכמן "ההפסקות להתיעצויות השופטים הן קצרות ועל פי רוב לפני המשפט או לאחריו". אך נראה שמה שפוגע יותר מכל בעבודת הקצרנים וגורם לכך שהם יוצאים "מכל ישיבה סחוטים לא רק בו ביום אלא למחרת" היא העובדה שלאחר כל ישיבה הם נאלצים "להתרוצץ בחיפוש אחר ביטויים לועזיים וחומר".

 

"הנני לנמק גם בכתב את צדקת הדרישה להעלאת שכרם של הקצרנים", מכתב מהתאריך 15 במאי 1961

 

"שאלת המשך הפרוטוקול הסטינוגרפי (הקצרני) בעברית או ביטולו" עמדה במוקד המכתב השני, ובו מודיע מימון כי "לי אין כל אפשרות להמשיך יותר בתנאים אלה את הנהלת הפרוטוקול". בשלב זה מאריך מימון על המאמץ העילאי של צוות הקצרנים במשפט בהבנת ביטויים לועזיים ובחיפוש מסמכים "שאין לפעמים הם תרגום עברי ושנציג התביעה", הכוונה היא ליועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, "בולע לפעמים בתרגום ספונטני ביטויים ושמות אנשים ומקומות ומספרים". על כל זאת נוספת העובדה המצערת "כי השופטים שוכחים שבאופן רשמי אינם צריכים לדעת גרמנית" ומשתמשים בה לעתים בחופשיות הפוגעת בעבודת הקצרנים. למרות זאת, התנגד מימון לביטול הפרוטוקול ולמעבר להקלטה כיוון ש"טעויות בתוכן תהיינה פחות בעבודת הקצרן, כי נוסף למכניות יש כאן גם פעולת השכל, והקטעים שהועתקו בעזרת הקלטקול והושוו לעבודת הקצרנים הוכיחו זאת." את המכתב הזה סיים בנזיפה חמורה אך מכבדת. "יכולים אתם להחליט שאינכם נענים לדרישותי ואתם עוברים לרישום אחר. אולם לא יתכן להשאיר את הענין תלוי באויר ולענות לי בחצי פה או לא לענות לי כלל על הנקודות שהעלתי".

 

"שאלת המשך הפרוטוקול הסטינוגרפי בעברית או ביטולו", מכתב מהתאריך ה-15 במאי 1961

 

ארבעה ימים מיום שליחת המכתבים התקבלה הודעת הניצחון. "מר מימון הנכבד," בישר סגן ראש מינהל המשפט סגן-ניצב קופל, "בתשובה למכתבך הנ"ל הננו מתכבדים להודיעך, שאמנם קיים חוזה עבודה לכל הקצרנים והקצרניות, ולמעשה חוזה זה מחייב את שני הצדדים. מאידך חייבים אנו לקבל כנכונות את טענותיך, שעומס העבודה, כפי שאנו מתנסים בו במשך כל המשפט, לא היה מצופה בזמן חתימת החוזים." אי לכך, הועלה שכרם היומי של הקצרנים לסך של שלושים וחמש לירות ליום – במקום הארבעים שדרש מימון.

 

מכתב הניצחון שקיבל מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-19 במאי 1961

 

המאבק להעלאת השכר לא היה המאבק היחיד שניהל מימון למען עובדיו. במכתב מה-5 באפריל ביקש מצוות האבטחה להימנע מן ה"חיפושים הקבועים אצל העובדים." היות שמרביתם "קצרנים רושמים בישיבות הממשלה, הרמטכ"ל, ועדת חוץ ובטחון וכדומה. מקומות שענין הבטחון הוא חשוב לא פחות מאשר במשפט."

 

"הטרדות אלה יכולות להיות סיבה נוספת לכך שמישהו מהעובדים ירצה להסתלק מהעבודה כעבור זמן מה, לאחר שגם קשיים ואי-נעימויות אחרות לא יחסרו", המכתב נשלח בתאריך ה-5 באפריל 1961

 

חזרה לדברים החשובים באמת

 

לכל אורך המשפט לא הסתיר מימון מאיש את הקשיים שבהם נאלצו לעמוד הוא וצוותו. העבודה המקצועית של מימון וצוותו חרף הקשיים לא נעלמה מהשופטים במשפט אייכמן. במכתב המתוארך ל-22 בדצמבר הביע אב בית הדין את הערכתו הנאמנה "לך ולעוזריך… על עבודתכם המצוינת ברישום הפרוטוקול של המשפט ובהכנתו לדפוס". לנדוי המשיך והפליג בשבחיו של מימון, ש"אלמלא כושרך המקצועי המעולה ומסירותך ללא לאות, לא היה משפט זה יכול להתקיים, כפי שהתקיים. מובטחני שכמוני כן גם אתה מרגיש שעמלך לא היה לשוא."

 

מכתב ההערכה ששלח השופט משה לנדוי ליעקב מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-22 בדצמבר 1961

מכתב התודה של מימון לאב בית הדין ולחבר השופטים במשפט, המכתב נשלח בתאריך ה-4 בינואר 1962

 

אנו יודעים שלא היו אלה דברי שבח ריקים מתוכן, כיוון שלקראת הערעור שהגיש אייכמן הוזמן מימון לנהל שוב את הפרוטוקול. הזמנה לה נענה בחיוב. נאמן לצוות הקצרנים המקצועי שהקים, ביקש להאריך את עבודתן של שלוש קצרניות מהצוות המקורי ולפטור אותן זמנית מעבודתן בכנסת.

 

"מיותר לציין עד כמה הן חיוניות לעבודה זו", מכתב הנשלח ב-15 במרץ 1962

 

על שבחיו של אב בית הדין ובחירתו לנהל את פרוטוקול הערעור הצטרף מכתב מרב פקד יצחק שפירא, מכתב שנשלח בשם מינהל משפט אייכמן כולו, ובו הביע רב פקד שפירא את "הערכתנו המלאה – לעזרתך בגיוס צוות הקצרניות והכתבניות להכנת הפרוטוקול הרשמי בעברית ובהדרכתו; לעבודתך המקצועית המסורה והיעילה בנהול הרצוף של הצוות, ובבצוע החלקים הקשים בפרוטוקול."

 

"עם סיום המשפט וערעורו", מכתב ההערכה מרב פקד יצחק שפירא ליעקב מימון הנשלח בתאריך ה-14 ביוני 1962

 

על אף האתגרים והעניין הרב שמצא מימון ב"משפט המאה", שמח לסיים את חלקו בו עם דחיית הערעור שהגיש אייכמן. לאו דווקא בגלל העבודה המאומצת, אלא משום שמשפט אייכמן גזל לא מעט מהאנרגיה והזמן שהעדיף להשקיע במה שראה כמשימת חייו: התנדבות בקליטת העולות והעולים החדשים למדינת ישראל וסיוע להם ברכישת השפה העברית.

 

יעקב מימון ותלמידה מביה"ס סליגסברג מלמדים עברית לעולים, תמונה מראשית שנות החמישים. התמונה לקוחה מתוך הספר "שלום לך לינה יקרה: יעקב מימון – האיש ופועלו" 

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

מגילת העצמאות הצבעונית של הצייר חושפת את הקשר העמוק בין המדינה היהודית החדשה ובין העבר היהודי עתיק היומין.

ב-22 במאי 1948 קיבל המהגר היהודי-פולני, האמן ארתור שיק, את האזרחות האמריקנית שכה חפץ בה. על אף האהבה וההוקרה שחש כלפי המדינה המאמצת שלו, אליה נמלט מאימת מלחמת העולם השנייה ובה המשיך לעשות לעצמו שם של אמן הבוער בתשוקה להילחם בזוועות הפשיסטיות והנאציות, התגמדה ה"זכייה" הנחשפת באזרחות בפני אירוע אחר. שמונה ימים לפני כן, התבשר שיק על התגשמות גדול חלומותיו: הקמת מדינת ישראל. יוליה אשתו סיפרה לימים שכאשר שמע ברדיו את הבשורה פרץ האמן בבכי.

 

האמן שסירב לברוח מעול ההיסטוריה

ארתור שיק בביתו, תמונה משנת 1945. צלם לא ידוע

 

מאז שזכר את עצמו חי ארתור שיק בין שני קטבים: המודרני וההיסטורי. מגיל צעיר נמשך הילד שגדל במשפחה יהודית-חילונית לתנ"ך ולסיפוריו. כשנשלח בעידוד ובסיוע משפחתו לפתח את כישרון הציור שלו בפריז ולהיחשף לזרמים המודרניסטים ששלטו בבירת האמנות האירופאית, פיתח שיק סגנון ציור המשלב בין אהבתו לקריקטורות קומיקס, לבין סגנון העיטורים המקשטים כתבי יד מימי הביניים.

כשחזר לעיר מולדתו לודז', והוא בן 20, נסחף במהרה בפעילות הציונית הערה במקום והצטרף אל אחת האגודות הציונית בעיר, אגודת 'הזמיר'. הוא אף הצטרף למשלחת אל ארץ ישראל וחזה במו עיניו ביישוב היהודי המתפתח. בייחוד הוקסם האמן מ"העיר העברית הראשונה", תל אביב בת החמש. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שב שיק לפולין, אך לאחר המלחמה עזב אותה תחילה עבור פריז ולונדון, ובשנת 1940 – היגר סופית לארצות הברית.

"יש לירות באויבים המסוכנים של הרייך השלישי", מאת ארתור שיק. הציור הופק בשנת 1943, ניו יורק

 

כבר בשנת 1934 הכיר בסכנה שהציב אדולף היטלר לשלום העולם כולו, ובשנת 1939 – עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, זנח את עבודתו האישית כדי להתגייס למען מאבק בעלות הברית בנאציזם, בפשיזם ובלאומנות הרצחנית של יפן. הקריקטורות שצייר זיכו אותו בשם של אמן רודף צדק שלא מסיר ידיו מהפוליטיקה הסוערת של תקופתו, אך גם שכנעו מבקרי אמנות רבים לקטלג את האמן היהודי-פולני כצייר קריקטורות תעמולתי ותו לא – התייחסות שלצערנו רווחת עד היום.

 

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה

 מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

עם היוודעו על הקמת מדינת ישראל, מיהר שיק ופנה לממשלת ישראל בבקשה לעטר את מגילת העצמאות ואת העיתון הרשמי של מדינת ישראל המכריז על פתיחת העלייה לכל גלויות ישראל.

חקלאי זורע בדמעה, מתוך מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

כיאה לצייר מודרניסטי-יהודי בעל אהבה לציונות שילב שיק שורה של דימויים במגילה המפוארת: עשרות מגיני דוד, תפילת "בָּרוּךְ אַתָּה יי", דמויות תנכ"יות דוגמת משה רבנו ואחיו אהרן הכהן, אך לא שכח לצרף את דמותו של חקלאי הזורע בדמעה וקוצר ברינה וחייל צה"ל המחזיק את דגל ישראל ביד אחת ורובה בשנייה.

 

מגנים על המדינה שזה עתה נולדה, מתוך מגילת העצמאות שעיצב שיק

 

אפשר שבכך ניסה שיק ליישב בין ההסתמכות המסורתית של היהודים על אהבת ודאגת האל המגולמת בפסוק "לא אירא רע כי אתה עמדי" לבין העמידה העצמאית והנחושה של המדינה הקטנה שהוקמה לפני מספר רגעים, קריאה שמאמצת את הכתוב במסכת אבות: "אם אין אני לי מי לי".

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

 

וודסטוק ציוני בניו יורק

ב-1969 במנהטן צילמה יעל רוזן את יום העצמאות באווירה ניו יורקית. צפו באלבום התמונות החגיגי מהתפוח הגדול.

The ladies of "Hadassah" marching on Fifth Avenue

איך חגגה הקהילה היהודית והישראלית בניו יורק את יום העצמאות הישראלי בשנת 1969?

שנתיים לאחר מלחמת ששת הימים, כשישראל הייתה פופלרית בעולם ונישאה על כנפי אהדה, בשיא תקופת "ילדי הפרחים" והמהפכה המינית, "מצעד האהדה לישראל" שהתקיים בשדרה החמישית של מנהטן, היה המקום לחגוג בו את עצמאותה של המדינה הצעירה. יעל רוזן השתלמה בצילום באותה תקופה בארה"ב, הנה חלק מהתמונות שבהן תיעדה את אותו מצעד.

"אם אשכחך ירושלים" – דגלי ישראל מתנוססים ליד דגם הכותל – שנתיים אחרי מלחמת ששת הימים

 

חוגגים עצמאות – דגלנים "מהפכנים" – נושאי דגלי ישראל וארה"ב – שתי אומות שהשתחררו מעול הכובש הבריטי

"נשות הדסה" מעודדות מן היציע

 

המועצה הלאומית של ישראל הצעירה: מחרשה, אקורדיון וחמורו של משיח

 

מסדר אנשי בית"ר ומאחוריהם, מסדר ההורה

 

חוגגות עצמאות בניו יורק עם הקוקו והסרפן

 

כל זכויות השימוש בצילומים שמורות ליעל רוזן.

 

לאלבומי התמונות הנהדרים של יעל רוזן

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס

אייבי מחכה לנאצר: הטיסה שנועדה למנוע את המלחמה הבאה

לקנות פיג'מה בפורט סעיד: סיפורו של הטייס החובב, הפוליטיקאי הכושל, ובעל מזללת ההמבורגרים אייבי נתן ש"קפץ לביקור" במדינת האויב רגע לפני מלחמת ששת הימים

אייבי נתן ו"שלום 1" לקראת בחירות 1966. 2 באוקטובר 1965. אוסף דן הדני

בשנת 1958 סייע אייבי נתן להמבורגר, הקציצה המסתורית מאמריקה, בחבלי העלייה ארצה, כשפתח את מסעדת "קליפורניה" בפינת הרחובות פרישמן-דיזנגוף. הכריזמה יוצאת הדופן וסיפור החיים הסוער של המסעדן הטרי שגדל באיראן, התגייס במרמה לחיל האוויר ההודי בגיל 16 וחצי, לחם במלחמת העצמאות של ישראל ועבד אחריה כקברניט באל-על, לא הזיקה למאמציו למשוך לקוחות למסעדה החדשה, חלקם מהשכן המבוסס יותר – קפה כסית.

 

"קליפורניה" בניהולו של אייבי נתן. התמונה צולמה בתאריך ה-14 בספטמבר 1967.
מתוך אוסף דן הדני

 

תחילה, ראה בעיסוקו החדש משום עלבון לקברניט שהיה. אך עם הזמן התאהב בחיי הלילה התל-אביביים ובמקום המרכזי שמצא לעצמו בזכות המסעדה שפתח. הוא אף ניצל את ההזדמנות לקדם פעילויות צדקה שונות באמצעות המסעדה, בעיקר בארוחות צדקה שהכנסותיהן קודש לנזקקים.

בעקבות אהבה נכזבת יצא נתן לשוטט בעולם הגדול. במשך שישה חודשים, אלתר טיסות למקומות שונים בלי לתכנן מראש היכן יניח את ראשו בלילה. כשחזר לבסוף ארצה, הרגיש שהוא מוכן להרפתקה חדשה. לקראת בחירות 1965 הלהיטו הוויכוחים הפוליטיים על הקיפאון המדיני של ישראל את הרוחות במסעדת קליפורניה. "אם הם אינם באים אלינו", שאל נתן את חבריו בהתייחסו למדינות ערב העוינות, "מדוע לא נלך אנחנו אליהם?".

בתגובה לשאלה התמימה, לכאורה, דרש מנתן אחד מבאי המסעדה, ספק בתור שאלה וספק בתור התגרות, להגיד האם הוא "מוכן לעשות את זה". כשנענה בחיוב, המשיך ודחק את המסעדן לקיר: "אז מדוע שלא תרוץ לבחירות הקרובות בכנסת?". במקום לקחת צעד אחורה כדי לשקול דרכי מילוט עדיפות, קסם הרעיון לנתן: לא רק שיעמיד עצמו לבחירות לכנסת, הבהיר לשומעיו, אלא שאם ייבחר יטוס "אישית למצרים לראות את נאצר, אבל לא כאזרח אלא כחבר כנסת". בפתחו של העשור החמישי לחייו, והוא אדם בעל מעמד ונכסים, החליט נתן להקדיש עצמו ליוזמה חדשה: שלום בין שתי האויבות הגדולות, ישראל ומצרים.

הייתה זו יוזמה יוצאת דופן בהתחשב ברטוריקה הארסית ומלאת השנאה שהפנה נשיא מצרים שוב ושוב כלפי ישראל, ורבים מחבריו ומכריו של נתן חשבו שהעמדת עצמו לבחירות היא טעות נוראית שתפגע קשות במוניטין שלו. נתן נשאר נאמן לעקשנות הטבעית שלו.

 

"הטובים לכנסת!" הטוויסט שהכניס אייבי נתן לביטוי "הטובים לטייס" שהחל להתפרסם.
אייבי נתן והמטוס "שלום 1". התמונה צולמה ב-2 באוקטובר 1965. מתוך אוסף דן הדני

 

וכך גם 2,500 הקולות שקיבל בבחירות (פחות מאחוז מכלל הקולות באותן בחירות) שינו אך במעט את תוכניתו השאפתנית. בזמן שלוי אשכול הציג את ממשלתו החדשה לציבור, סימן לאזרחי המדינה שהגיעה השעה לקרר מעט את הלהט החלוצי של קודמו בתפקיד ולחתור במודע לנורמליזציה עם העולם, חתר נתן לנורמליזציה גם עם שכנינו הקרובים – כזו שתושג בצורה מעט לא נורמלית.

 

"שלום 1" יוצאת לדרך

"חתום והחתם על העצומה" – היוזמה החדשה של אייבי נתן.
התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

ראשית ניסה הפוליטיקאי הכושל להשיג בכל זאת תמיכה ציבורית נחוצה. הרעיון שהגה נתקל במספר הרמות גבה: אם תצליח העצומה שהכין להשיג מאה אלף חתימות – יטוס למצרים בעצמו וידרוש פגישה אישית עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר. הוא הפיץ מאות עלונים, פרסם מודעות בעיתונות וחילק בעצמו כרוזים לעוברים והשבים ברחובות ארצנו. כששמע הממשל המצרי על היוזמה התמוהה, אותת לנתן (באמצעות העיתונות הרשמית במדינה) שברגע שיחצה את הגבול – מטוסו ייורט.

"תימהוני", "משוגע" ושאר מיני כינויים מלבבים הודבקו לנתן. לא מעט אזרחים עלו לרגל לפינת הרחובות פרישמן-דיזינגוף כדי לעלוב בו בפניו, ובו בזמן לזכות בהצצה במטוס ה'סטירמן' שהציב בקרבת מקום – לא לפני שצבע אותו בלבן והוסיף את הכיתוב בעברית, ערבית ואנגלית, "שלום 1".

 

אייבי נתן במהלך מסיבת העיתונאים שקיים מספר ימים לפני הטיסה ההיסטורית למצרים. התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 


"שלום 1" מתכונן להמראה. התמונה צולמה בתאריך ה-12 בפברואר 1966. מתוך אוסף דן הדני

 

מעטים האמינו באמת ובתמים שהפלייבוי מ"קליפורניה" יעמוד במילתו. אחד מהיחידים היה עיתונאי מעריב, שהצטווה להתייצב בשעה שש וחצי בבוקר בליווי צלם בשדה התעופה הקטן בהרצליה. התאריך שנקבע היה ה-28 בפברואר 1966. כשהתניע נתן את המטוס ויצא אל מצרים, היעד שהסעיר את דמיונו כמעט במשך שנה שלמה, הבינו עובדי שדה התעופה שלא מדובר בצילומים בלבד.

למחרת סיפקה סוכנות הידיעות האמריקנית איי.פי. את הידיעה הטראגית: המטוס "שלום 1" התרסק בטרם הספיק להגיע ליעדו. הטעות שנפלה נבעה ככל הנראה מהחלטתו של נתן להתחמק מהמכ"ם הישראלי. "עלי להודות שבדרך כלל אני טייס זהיר שאינו מסתכן בהרפתקאות," סיפר בזיכרונותיו, "אבל הדחף שלא להתגלות הוא שקבע הפעם את אופן טיסתי". תחילה פנה בחדות לכיוון הים, כשהוא "כמעט נושק לגגות הבתים" בתל אביב.

מטוסי חיל האוויר הוזנקו כדי לשכנעו לחזור, אך כיוון שלא היה ברשותו רדיו לא יכול היה להשיב שהוא נחוש להמשיך. תוך שעות ספורות הגיע אל פורט סעיד שבסיני. מיכל הדלק ההולך והאוזל הוביל אותו להנחית את המטוס בשדה התעופה בעיר. דקות ארוכות עברו בטרם הצליח נתן לשכנע את הפקחים ההמומים שהאדם שעומד מולם אכן הגיע בטיסה ישירה מתל אביב. ולא, ענו הם לשאלתו העיקשת, הם לא שמעו על הטייס הישראלי שהבטיח להיפגש עם נאצר.

מושל פורט סעיד כבר ידע יותר: הוא סיפר לנתן שהעיתונים בישראל מיהרו לדווח על מותו, ושלאחר התייעצות עם הרשויות בקהיר הוחלט לתדלק את מטוסו ולשלוח אותו בחזרה לישראל. "במידה שישאלו אותנו עליך, נכחיש שהיית כאן, ואתה לא תתבע לדין בישראל", הבטיח.

גם לנוכח הכישלון המוחלט של תוכניתו לא נואש האיש. עתה, כל שרצה היה לבלות לילה בארץ האויב. הוא ניסה לקנות זמן בתחבולות שונות: תחילה סיפר שהוא רעב, אחרי הארוחה התמהמה בדרכו לשדה התעופה ושם, הסביר באיטיות ובבהירות לאחראי על צוותי הקרקע שהשעה מאוחרת מדי לטיסה חזרה לישראל.

במגדל הפיקוח, בעודם מחכים להוראות מגבוה, שיחקו נתן ופקחי הטיסות המשועממים כמה סיבובים בקלפים. לאחר שזכה בכל כספם, יצא נתן לקדם את פני המושל שחזר לביקור ונסע יחד עמו העירה לקנות פיג'מה ללילה. מוכר החנות שהוזעק במיוחד מחל על כבודו והעניק מספר מזכרות לאורח הישראלי הראשון שלו. בבוקר למחרת יצא נתן על כנפי "שלום 1" בחזרה לתל-אביב.

הידיעות על חזרתו של אייבי נתן ארצה היו לשיחת היום בישראל הקטנה, והקהל שקיבל את השב מארץ האויב נמנה באלפיו. ההמונים זימרו בשבחו, שמפניה תוססת הותזה עליו, והוא זכה לחיבוקים ולהינשא על כפיים ברחבי שדה התעופה. גם ניידת משטרה חיכתה במקום, עיכבה אותו לחקירה קצרה שלאחריה שוחרר בערבוּת.

 

"אייבי חי!!!", קהל סקרנים ואוהדים מחוץ למסעדת קליפורניה עם חזרת אייבי נתן ארצה.
התמונה צולמה בתאריך ה-2 במרץ 1966, מתוך אוסף דן הדני

 

להוציא את הכיבודים השונים שלהם זכה נתן בחזרתו לארץ, אותה טיסה היסטורית לא הניבה תוצאות רבות. מעט יותר משנה לאחר מכן פרצה מלחמת ששת הימים, ושטח האויב בו נחת נתן, בסיכון עצום לחייו, היה כעת לחלק משטחה המנופח של ישראל. רק בתום שתי מלחמות נוספות, מדממות וארוכות יותר מששת הימים, השתכנעו ישראל ומצרים שהשעה בשלה להניח את נשקן ולמצוא דרך לפתרון הסכסוך.

עם זאת, תרומה אחת מכריעה ניתן לזקוף לזכותו של הטייס האמיץ שחזר על ניסיונו להיפגש עם נאצר פעמיים נוספות: באישיותו ובמעשיו עזר אייבי נתן להגדיר, ובמידה רבה גם להמציא, דמות חדשה בנוף הים תיכוני: הסלבריטאי שעוזב הכול ורותם את כל כוחותיו למען הגשמת פסגת השאיפות של המין האנושי – שלום במזרח התיכון.

הצטרפו לקבוצה שלנו הסיפור מאחורי לעוד סיפורי היסטוריה ותרבות ישראלית

כתבות נוספות שיעניינו אתכם:

"משחק הניצחון": הכירו את מונופול ששת הימים

איך מפה שנתלשה מעיתון עזרה להכריע את הקרב הקריטי בגולן במלחמת יום הכיפורים

אך אנו עוד נקום: סיפורה של שיירת נבי דניאל

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר