עולמה הקסום של תמר בורנשטיין-לזר

הסיפורים המוקדמים מארכיונה חושפים פנים חדשות לסופרת שהביאה לנו את קופיקו

גם לסופרת אהובה ומצליחה כתמר בורנשטיין-לזר יש רגע של הולדת. אנחנו לא מדברים על השנה שבאה לעולם (1927), על השכונה שבה גדלה ועליה כתבה יצירות רבות ואהובות (עין גנים), או אפילו על איך נולדה הדמות המזוהה ביותר שלה (על זה כתבנו כאן). אנחנו מדברים על ניסיונות הכתיבה הראשונים של הסופרת.

בתחילת 2020 תרמה משפחתה של תמר את ארכיונה הפרטי לספרייה. אחד התיקים שצד את עינינו הוא התיק "סיפורים מוקדמים: תחילת שנות ה-50".

ביקורת רבה הוטחה בחלוף השנים על המסרים האנטי-חינוכיים שביצירתה של תמר בורנשטיין-לזר. קוף שמקדיש את כולו לתעלולים ילדותיים? ספרים בשפה עממית? תמר בורנשטיין-לזר כתבה בסגנונה הייחודי, ולמבקרים לא חסרו סיבות להתקפה. בטיוטות ראשונות שבתיק אנחנו נתקלים דווקא בנימה הדידקטית של הסופרת, שהביאה לנו, חשוב להזכיר למי ששכח, את קופיקו.

שמות כמו "מעשה בפרפר קטן שלא שמע לדברי הפרפר הגדול" או "מעשה בצב אשר גבה לבו" עוזרים לקבוע את הטון. בסיפור על שני הפרפרים, מזהיר הפרפר הגדול את הקטן שלא ייתקרב אל הילדים המשחקים למטה: "חלילה לך פרפר קטן לעוף אל הילדים, אל נא תעזוב את מקומך אשר מתחת לעלים. כי אם יראוך הילדים מרה תהיה אחריתך. רעים הם הילדים. מכוונים מקלעים אל הצפ(ו)רים וזורקים כובעיהם על פרפרים".

הפרפר הקטן לא נשמע לאזהרה, וכתוצאה מכך, כמעט ומצא את מותו. בסוף הסיפור הוא מודה לחברו ואומר: "קטן ושוטה הייתי ולא שמעתי בקולך הפרפר הגדול.

לכן באתי על ענשי.

אולם מהיום והלאה תמיד אשמע בקול המבוגרים ממני".

הסיפור "מעשה בפרפר קטן שלא שמע לדברי הפרפר הגדול"

 

אלו מאיתנו שזוכרים את סיפור הגעתו של קופיקו לשכונת עין גנים יימצאו קווי דמיון לסיפור מוקדם בהרבה, "מעשה בבובה". בסיפור הפותח את סדרת קופיקו, בספר "קופיקו האורח", מביא אברהם המלח – המוצג בסיפור כחבר של אבא של נגה, קוף צעצוע לנגה. הקוף, מסביר אברהם, מגיע ממדינת חונטזה שבאפריקה. "מעשה בבובה" מתחיל בצורה דומה.

תחילה מקדימה הסופרת לתאר את הבובה של מיכל הקטנה: "למיכל הקטנה בובה יפהיפיה, לבושה הבובה שמלת משי ורודה ותלתליה הצהובים הארוכים קשורים בסרט ורוד".

בדומה לקופיקו, הגיעה גם הבובה מארץ רחוקה – אומנם אקזוטית פחות, וגם אותה הביא קרוב משפחה של הגיבורה: "דרך רחוקה עברה הבובה עד אשר הגיעה אל ביתה של מיכל. דודה של מיכל הביא אותה מתנה מאמריקה".

בניגוד לציפיות – גם קוף הצעצוע שהביא אברהם לנגה, וגם הבובה שהביא הדוד מאמריקה למיכל מתנהגים בצורה משונה. בובת הקוף מתגלה כקוף חי ואפילו מדבר. במקרה של מיכל הבובה היא אומנם בובה, אבל יכולותיה מפליאות: "שמחה מיכל לקראת הבובה. כי לא סתם בובה היתה אותה בובה. כאשר השכיבה אותה מיכל עצמה את עיניה. כאשר העמידה אותה על רגליה, התחילה ללכת. וכאשר לחצה לה מיכל בבטנה קראה הבובה, "אמא".

מיד כאשר חזרה מיכל מהגן לקחה את הבבה ושחקה עמה. ואף בשכבה לישון היתה משכיבה את הבובה לצידה וכך היתה נרדמת.

ככל שמתקדמים בסיפור נראה שלא רק את קופיקו חזתה הסופרת, אלא סיפקה לכולנו גרסה ראשונית לצעצוע של סיפור: "בלילה כאשר מיכל נרדמה היתה הבובה עוזבת את מיטת מיכל אל הצעצועים אשר על האצטבא. והשמחה שם הלכה וגדלה. כל הצעצועים יושבים במעגל והבובה מראה להם איך רוקדים באמריקה הרחוקה".

חשוב לא להיסחף בהשערה הזו. את ההשראה לסיפורה שאבה תמר ככל הנראה מסיפוריו של הנס כריסטיאן אנדרסן, ובהם סיפור בשם "פרחיה של אידה" (בדנית: Idas blomst). שם מסופר על פרחים המתעוררים לתחייה עם שקיעת השמש, וחוגגים יחד עם הצעצועים של אידה לאורך הלילה.

חזרה לסיפור של תמר. הצעצועים שקיבלו תחילה בסבר פנים יפות את הבובה מאמריקה מפנים לה עורף כשהם מגלים – בעידודו של הכלב – שמיכל שכחה מהם לגמרי מאז שהכירה חברה חדשה. כנקמה מחליטים הצעצועים לפצוע את הבובה החדשה, וכשהיא מנסה להצטרף אליהם על האצטבא הם לועגים לה וקוראים לה בובה פיסחת. הסיפור נגמר בסוף עצוב:

"אף אחד לא ראה את דמעותיה.

רק הבמבי הטוב אשר עמד על הארון, הסתכל בעיניו הגדולות הטובות, אל הבובה אשר בהיותה יפה כלם אבוה ועתה הכל שכחוה, ועיניו אף הן התמלאו דמעות והוא אמר:

בששון יש מאה חברים, ובאסון רק אחד מעשרים".

הסיפור "מעשה בבובה"

מעניין לנסות ולשרטט את הדרך שהובילה את הסופרת הצעירה מכתיבת משלים חינוכיים על חיות שונות (שועל, פרפר, אריה וצב) ועד להמצאת קופיקו, הקוף השובב שהרגיז מבקרים ואנשי חינוך רבים. עם פתיחת ארכיונה של הסופרת אולי נזכה לצעוד בה.

 

כתבות נוספות

כיצד נולד קופיקו, הדמות השובבה ביותר בספרות העברית?

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

מרסל מרסו: הפנטומימאי האגדי שהציל ילדים יהודים ונלחם בנאצים

מרסל התחיל להשתמש בפנטומימה כדי לשמור על שתיקת הילדים כשברחו

מרסל מרסו. מתוך ארכיון יוסי אלפי

הוא נולד בשם מרסל מאנגל ב-23 במרץ, 1922, בשטרסבורג, צרפת, למשפחה יהודית. הוריו היו אנה ורצברג מנגל וצ'ארלס (קלמן) מנגל, קצב כשר. מרסל מנגל הצעיר גילה את צ'ארלי צ'פלין בגיל חמש, כשאימו לקחה אותו לקולנוע, ומאותו רגע הוא נעשה מעריץ נלהב. הוא שעשע את חבריו בחיקויים של צ'פלין וחלם לככב בסרטים אילמים.

כהצטרפה צרפת למלחמת העולם השנייה, מרסל בן השש עשרה נמלט עם משפחתו ללימוז' שבצרפת. בשנת 1944, אביו של מרסל נתפס ונשלח לאושוויץ, ושם הוא נרצח. אימו של מרסל ניצלה.

כשהנאצים כבשו את צרפת, מרסל ואחיו הצעיר, אלן, אימצו את שם המשפחה "מרסו", כדי שלא יזהו אותם כיהודים. השם נבחר כמחווה לפרנסואה סוורין מרסו-דסגרוויארס, גנרל במהפכה הצרפתית. שני האחים הצטרפו למחתרת הצרפתית בלימוז', ששם הצילו מאות ילדים יהודים מחוקי הגזע וממחנות הריכוז. אחרי שחרור פריז, הם הצטרפו לצבא הצרפתי.

הפעם הראשונה שמרסל השתמש בפנטומימה הייתה אחרי הפלישה לצרפת. הוא עשה זאת כדי לעזור לילדים, שלהם עזר לברוח לשוויץ הנייטרלית, לשמור על שקט ולא לדבר.

מתוך ארכיון יוסי אלפי

כשהוא מחופש לנער בתנועת הצופים, מרסל פינה בית יתומים צרפתי במזרח צרפת. הוא סיפר לילדים שהוא לוקח אותם לחופשה באלפים והוביל אותם לאזור מבטחים בשוויץ. מרסל קיים את המסע המסוכן שלוש פעמים והציל מאות יתומים יהודים. הוא הצליח להימנע מגילויים בזמן המסע הודות לפנטומימה, תוך ששיעשע בה את הילדים. פיליפ מורא, הקולנוען הדוקומנטרי, שאביו נלחם לצד מרסל במחתרת הצרפתית, אמר: "מרסו התחיל להשתמש בפנטומימה כדי לשמור על שתיקת הילדים בזמן שהם נמלטו. לא היה לזה כל קשר לעסקי השעשועים. הוא השתמש בפנטומימה כדי להציל חיים". כשנלחמו במחתרת הצרפתית, מרסל נתקל ביחידת חיילים גרמנים. הוא חשב מהר וחיקה את התקדמותו של כוח צרפתי גדול – והגרמנים נסוגו.

השמועה על כשרונו יוצא הדופן של מרסל כפנטומימאי פשטה בין בעלות הברית. בהופעתו הראשונה הגדולה, מרסל הופיע בפני 3,000 חיילים אמריקאים אחרי שחרור פריז, באוגוסט 1944. לאחר מכן, הוא התגאה בכך שהביקורת הראשונה שלו הייתה בעיתון של צבא ארצות הברית, Stars and Stripes. בשל שליטתו המצוינת של מרסל בשפות אנגלית, צרפתית וגרמנית, הוא עבד כקצין קישור עם צבאו של הגנרל ג'ורג' פאטון.

קצין אמריקאי ופרטיזן צרפתי כורעים מאחורי מכונית במהלך קרב רחוב בצרפת, 1944

מרסו הצטרף לקבוצה של ז'אן לואי בארו, ועד מהרה זכה בתפקיד ארלקינו במופע הפנטומימה "בפטיסט" (שבארו העניק לו את הפרשנות שלו בסרט "ילדי גן העדן"). הופעתו של מרסו זיכתה אותו בשבחים רבים כל כך, שבאותה השנה עודדו אותו להציג את ה"מימודרמה" הראשונה שלו – "פראקסיטל ודג הזהב", בתיאטרון ברנהארט. התשבוחות קידמו אותו מאוד, והקריירה שלו כפנטומימאי זינקה.

בשנת 1947 מרסו יצר את "ביפ הליצן," שאותו הציג לראשונה ב"תיאטר דה פוש" בפריז. בהופעתו הוא לבש חולצה מפוספסת ומגבעת משי בלויה, מקושטת פרחים. התלבושת סימלה את שבריריות החיים, וביפ הפך להיות האלטר אגו של מרסו, בדיוק כמו שהנווד הפך להיות זה של צ'ארלי צ'פלין. לא היה גבול לביש המזל של ביפ מול כל דבר, החל מפרפרים ואריות, אוניות ורכבות, וכלה באולמות ריקודים ומסעדות.

תָּכְנִיָּה להופעתו של מרסל מרסו בישראל בשנת 1966. מתוך ארכיון יוסי אלפי

במשך ששת העשורים הבאים היה מרסל המאסטר המוביל באומנות הדממה. כוכב הפופ מייקל ג'קסון סיפר כי קיבל ממרסו את ההשראה להליכת הירח המפורסמת שלו. בשנת 2001 הוענקה למרסל מדליית וולנברג עבור פעילותו האמיצה בשואה. כשהוכרז על הפרס, תהו אנשים אם מרסל יעניק נאום תודה. הוא השיב: "אף פעם אל תעודדו פנטומימאי לדבר, משום שהוא לא יפסיק".

מרסל מרסו נפטר בגיל 84 בקאור בצרפת, ב-22 בספטמבר, 2007, תאריך שנפל במקרה ביום כיפור. בטקס הקבורה שלו התנגן הפרק השני מתוך הקונצ'רטו לפסנתר מס' 21 מאת מוצרט (שבו מרסו השתמש לאורך זמן כליווי לקטעי פנטומימה אלגנטיים), והסוויטה החמישית לצ'לו מאת באך.

מרסל מרסו נקבר בבית הקברות פֵּר לָשֵז בפריז.

תודה רבה לאתר JewishGen שאישר לפרסם מחדשה את הכתבה.

דניאל חג'אג': מאחרוני הסופרים של יהדות תוניסיה והמתעד הגדול שלה

חג'אג' העריך כי כ-150 סופרים, כולם גברים, כתבו ערבית יהודית בתוניסיה. גל-עד למסורת ספרותית בערבית יהודית בת 100 שנים

"אתנשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתונסייה" מאת הסופר דניאל חג'אג'

הסיפור של הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה הוא סיפור של אכזבה. לא רק בגלל דעיכתה והיעלמותה הסופית של השפה שבה נכתבה הספרות הזאת, תוצאה של ניצחון הצרפתית והעברית עליה. נראה שמעולם לא ניתנה לספרות ייחודית זו הזדמנות אמיתית להיתפתח.

מאה שנים בסך הכול התקיימה הספרות הערבית יהודית בתוניסיה. את ראשית דרכה החלה בשנת 1862, כתוצאה משותפות בין שלושה סופרים יהודים: מרדכי טאביה, בישי שמאמה ואליהו אלמאליח. הספר הראשון שהדפיסו השלושה הודפס בתוניס, שמו 'קאנון אלדולה אלתונסייה' [= חוקת המדינה התוניסאית].

שנה לאחר מכן כבר החלו ספרים עממים יותר לראות אור – תחילה בהעתקות בכתב יד שעליהם פיקד הסופר, מספר הסיפורים ובעל הטברנה חי צרפתי, ולאחר מכן בבתי הדפוס של וזאן וכאסתרו. בשנת 1878 הקים אברהם טייב את העיתון הראשון במדינה, לו קרא בשם 'אלעמאלה אלתונסייה' [= מחוז תוניסיה].

חלק גדול ממה שאנחנו יודעים על הספרות הזו, אנחנו יודעים בזכות פועלו של דניאל חג'אג'. אחרי אוזיב ואסל הצרפתי (Eusèbe Vassel) חג׳אג׳ הוא המתעד הגדול של ספרות עשירה זו, שהסתכמה במאות סיפורי מקור ותרגום. הוא היה גם אחד מאחרוני סופריה. בשנת 1939 פרסם חג'אג' את הספר "אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה" (ובתרגום עברי: פרסום הספרים היהודיים הערביים התוניסאיים). מחלק מהספרים שכתב חג'אג' לא נותר כיום כל זכר פיזי, ומידע עליהם נשמר רק בספרו. למידע על פרסומי הסופרים הוא צירף גם ידיעות ביוגרפיות על חייהם ופעילותם הספרותית והמקצועית. הספר ראה אור בבית הדפוס של מכלוף נג'אר.

בזכות הרשימה הביו-ביבליוגרפית המפורטת שהרכיב הסופר, אנו יכולים לקבוע שהספרות בערבית-יהודית שהחלה להיווצר מאמצע המאה ה-19 בתוניסיה היא ספרות של השפעות: ראשית, השפעת הספרות הערבית; היא נכתבה בשפה זו ותובלה במילים עבריות, צרפתיות ואיטלקיות. שנית, רבים מהספרים והסיפורים שהתפרסמו תורגמו מספרות העולם – בייחוד מזו הצרפתית; בהם אפשר למצוא שכיות חמדה כמו 'חכאית רובינסון קרוזו', 'מסתירי פאריז' וגם עיבודים לסיפורי אלף לילה ולילה, שהתפרסמו הודות לתרגומו הצרפתי של אנטואן גאלאן.

חכאית רובינסון כרוסוי, מאת דניאל די פ'וא

 

עד שקראנו בתרגום העברי שעשו החוקרים יוסף וצביה טובי מן הספר, שיערנו שחג'אג' כתב את ספרו הביו-ביבליוגרפי משום שביקש להציל ספרות זו מן השכחה שידע שמתקרבת. במבוא לספרו, מיד לאחר חלוקת השבחים "לאל הנעלה, הגיבור הנורא, יוצר הארצות, בשלמות השכלול, בורא האדם, ומנשאֵהוּ על בעל החיים, בשכל ובלשון" הבהיר חג'אג' את שהניע אותו בחיבור הספר. נדמה שהביטחון של הסופר בהישרדות השפה והספרות שבתוכה פעל היה גבוה, וכך הוא כותב: "ואחר זאת מה שיוצג עתה הוא שהשפה 'הערבית-הברברית התוניסאית', שאבותינו ואף אנחנו לא פסקנו עד היום מלדבר בה, היא שפה ככל השפות הנפוצות בכל קצות תבל, ומיום בריאתה עד עתה העמידה מספר רב של מחברים מלומדים, שידעו להשתמש בלשון זו, והוציאו לאור מפרי עטם מספר רב של חיבורים ספרותיים וסיפורי אהבה ועיתונים שבועיים ואפילו יומיים. אנו מקווים איפוא כי חיבורנו ההיסטורי יפיק תועלות רבות ויעניק הערכה וכבוד ללשוננו היהודית הערבית ופרסום לכל רבי העט היהודים התוניסאים".

חג'אג' העריך כי כ-150 סופרים, כולם גברים, כתבו ערבית יהודית בתוניסיה. בחיבורו נמצאו פרטים ביו־ביבליוגרפיים על 17 מהם, בהם על הסופר עצמו. את פועלו שלו מסכם חג'אג' בכמה משפטי שבח עצמיים, ובסופם רשימת 30 הספרים שהוציא לאור.

העיתונאי דניאל חג'אג', הכותב בעיתון 'אלנג'מה היחידה' מעת ששב לתחייה, נולד בעירנו תוניס ביום 15 ביולי 1892 ובתום לימודיו בבית הספר, כשהוא בוגר שלוש רמות בלימודי היסוד, החל לעבוד בבית הדפוס עם הסופר המהולל המנוח יעקב הכהן בעיתונים 'אלשמס' השבועי ו'אלצבאח' היומי. זה היה בשנת 1904. ביום 21 אוקטובר 1910 נתמנה סופר זה לעורך ראשי בשבועון 'חיאת אלג'ננה' שהתקיים כמה חודשים. ביום אחד באוגוסט 1913 ייסד מגזין בשם 'אלנזהה אלתונסייה' [= הבידור התוניסאי] שהופיע עד שלהי שנת 1915 ואשר שב לחיים בשנת 1933 והופיעו ממנו שבעה גיליונות ולאחר מכן פסק בהוראת הממשלה. בשנת 1914 הוציא לאור חיבור חשוב בשם 'אנואר תונס' [= פרחי תוניס] הכולל את הסיפור 'סבב תכוין חרב אורופא' [= גורמי ההתהוות של מלחמת אירופה] וסיפור 'אלעשק ואלחב מא פיהם טב' וכמה מאמרים מאלפים ושעשועים ערבים. 

פרטים ביו-בבליוגרפיים על דניאל חג'אג' מאת חג'אג', מתוך: אנתשאר אלכתאיב

 

כמו סופרים ועיתונאים יהודים רבים בתוניסיה, מצא חג'אג' את פרנסתו מחוץ לכתיבה הספרותית. החלק המעניין ביותר בביוגרפיה של חג'אג' הוא ציון הכנסתו הצדדית, שלמעשה הייתה פרנסתו העיקרית. "ומחודש אפריל 1924", כתב הסופר על עצמו, "החל לעבוד במשך שנה אחת כמכין תרופות בבית המרקחת של היווני אשר מול סיניגאליה בכיכר. משנת 1926 עד שנת 1930 עבד ב'סוק אלגראנה' עם המנוח אליעזר פרחי הרוקח המפורסם בחכמת הצמחים והתמציות. אחר כך פתח לעצמו חנות ברח' סידי אלסרידך מס' 4 בתוניס. חנות זו התפרסמה בפי כול כשנוכחו לדעת את תועלתה הרבה".

דניאל חג'אג' השתייך לדור האחרון של הסופרים היהודים בתוניסיה. הוא זנח את הכתיבה בערבית יהודית בשנות הארבעים של המאה הקודמת. בספרו הביו-ביבליוגרפי התרעם על הקוראים, שלא היטיבו להעריך את הטרחה וההוצאות המרובות הכרוכות בהוצאה לאור של עיתונים וספרים בערבית יהודית. הם העדיפו להשיג עותק בהשאלה במקום לקנות. 'אלשארי ואחד ואלקארי עשרה', קרא לכך חג'אג', לאמור: קונה אחד וקוראים עשרה.

בשנת 1959 היגר חג'אג' לפריז. בשנת 1976 הוא נפטר. בהתאם לצוואתו, אחרון הסופרים היהודים בתוניסיה הובא למנוחות בירושלים.

מקבץ מתוך 30 הספרים שחיבר חג'אג', מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

הספר "אנתשאר אלכתאיב אליהודייה אלברברייה אלתוניסייה" תורגם לעברית ופורסם בשנת 2000 על ידי צביה ויוסף טובי כחלק ממחקרם על הספרות התוניסאית בערבית יהודית.

 

לקריאה נוספת:

מיכל שרף, ‏דניאל חג'אג' וחיבורו על תולדות הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה, 1939-1862, פעמים 30, עמ' 41-59.

יוסף טובי וצביה טובי, הספרות הערבית-היהודית בתוניסיה 1950-1850, אורות יהדות המגרב, 2000.

אברהם הטל, 'רשימת הפיליטונים של דניאל חג'אג' שהופיעו בעיתון אלצבאח בתוניס', פעמים 114-115 (חורף-אביב תשס"ח).

רומנטיקה גורלית: על המכתבים ב"מינוטאור"

בנימין תמוז, אוֹמן של כתיבת מכתבים בחייו האישיים, ידע לשבות גם את הדמויות בספרו בחבלי קסם, בסיפור המערב ריגול מסוכן והתכתבות מלאת רגש

כמה זמן אמורה להימשך כתיבת ספר? הסופר בנימין תמוז תהה על שאלה זו במכתב אישי לחברו הצייר, אביגדור אריכא. המכתב, לבבי ומלא הומור, נכתב בספטמבר 1953 ומשקף את היחסים החמים ששררו בין שני החברים. תמוז משתף בו את אריכא בייסורי הכתיבה של רומן חדש פרי עטו ובגורלה של הדמות הראשית.

התחלתי לכותבו לפני 11 שנים. וכתבתי למעלה מחציו. כמובן שאין אני משתמש באף שורה אחת מאז… אבל מאחר שזהו גורלן של מרבית היצירות, מתנחם אני חצי נחמה.

… מתחילה עשיתי עמו הכרות אינטימית, כדי שנוכל לחיות בצוותא. עתה נכנסתי, בכתיבתי, לשלב שאין נפלא ממנו בעולם: שוב אין אני מחבר הספר אלא קורא צנוע, המניח יום יום את המחברת מידו, כאילו חדור ציפייה סקרנית למחר: מה יהיה הלאה על הגיבורים של הספר? כיצד יתרחשו פני הדברים?

מכתבו של בנימין תמוז מ-15.9.53. מתוך ארכיון אביגדור אריכא. מס' מערכת 990037088820205171

באותה תקופה התגורר תמוז עם רעייתו מרים בצפת, ואילו אריכא שהה תקופה ממושכת בפריז וזכה שם להצלחה אומנותית. המכתב של תמוז נשלח בסוף ביקור של אריכא בארץ, לאחר שלא הצליחו להיפגש, והוא מבטא רוב געגועים וחיבה.

"אביגדור יקירי, מכתבך הראשון, תערוכתך ומכתבך השני היו לי הפתעה מרעננת ונעימה, ונסכו בי הרגשת המשכיות להוויה שנפסקה לחלוטין עם בואי לצפת…

אם לא כתבתי, הרי זה, בראש ובראשונה, מפני העצלות. כמו כן סבור הייתי שתקיים הבטחתך ותבוא אלינו. מקווה אני לראותך בעתיד הקרוב ביותר וסבורני שתיהנה, לפחות מן האוויר… אינני מתכוון להטיף לך שתישאר בארץ, על כן אל תחשוש ובוא".

מכתבו של בנימין תמוז מ-15.9.53. מתוך ארכיון אביגדור אריכא. מס' מערכת 990037088820205171

*

מכתבים הנשלחים אל עיר אירופית הם גם נקודת הפתיחה של "מינוטאור", הנובלה של תמוז שראתה אור ב-1980. "מינוטאור" אינו רומן מכתבים מובהק, אך המסרים והרמזים שבני אדם ממענים זה לזה הם נושא מרכזי בספר. המכתב הוא דרך לְקַבֵּעַ קשר אינטימי עם אדם מבלי לפגוש בו, ורומנטיקה זו של היעדר וחמקמקות מגיעה לשיא בספר. כך, למשל, נפתח מכתבו הראשון של גיבור הנובלה אל תיאה, נערה המתגוררת בספרד:

"מכתב זה, שתוקתק במכונת-כתיבה, איננו חתום ויש להניח שלעולם לא נתראה, אף כי אני ראיתי אותך וכן דאגתי שתראי אותי. זה היה לפני כששה שבועות. עברתי על פניך, הבטתי בך ואת הבטת בי, כפי שמביטים באיש ההולך ממולך ברחוב. לא הכרת אותי. ואף על פי שלא הכרת, את שייכת לי".

הכותב, סוכן חשאי בשם אלכס, מזהה בתיאה את האישה הנכספת מחלומותיו. אלא שיש בין השניים פער גילאים ורקעים תרבותיים, ומעל כל אלה מרחפת סכנה – אסור לתיאה לדעת את זהותו של אלכס בגלל הסיכון הביטחוני הנלווה לכך. אולי דווקא בשל האתגר הזה תיאה עונה לו ובהמשך אף נקשרת אליו. הקשר ביניהם נמשך באמצעות חליפת המכתבים בלבד, ודרכם – באמצעות פנטזיות ומשאלות לב.

"…אני משתעשעת במחשבה שאולי אתה מצוי עכשיו כאן, בין עשרות האנשים שבאולם; או שאתה מביט בי מבחוץ, מבעד לחלון. תראה איך אתה שולט בי, אלמוני שלי", כותבת אליו תיאה.

כריכת "מינוטאור" (1980). מס' מערכת 990008418120205171

מכאן ואילך מתגלגל הסיפור בערוצים מקבילים על פני שנים, ארצות ונקודות מבט. אנחנו למדים על קורות חייו של אלכס כנער יתום ובודד שגדל במושבה ארץ ישראלית, כאדם שנישואיו נטולי אהבה, וכמי שסודות קשים מלווים אותו. חומרי חייו עזים ומסוכנים, הוא מוּנע על ידי כמיהה שלעולם אינה ממומשת, וקשר המכתבים של תיאה אינו יוצא דופן מבחינה זו.

תיאה הצעירה, נגנית מחוננת המתכננת את עתידה, ממשיכה את הקשר בערוץ מקביל לחייה הממשיים ואינה משתפת איש בסודה. התוצאה רומנטית ומעוררת רגשית, אך דנה את השניים לחיים של אומללות והיאחזות בסימני סרק. כך כותבת לו תיאה:

"שלחת לי כל כך הרבה תקליטים ואף פעם לא שלחת לי הקלטה של קולך… כמעט שמונה שנים אני קוראת את מכתביך, אך לעתים רציתי שלעולם לא היית מתחיל לכתוב אלי. עכשיו אני רוצה שלעולם לא תפסיק".

השנים עוברות, ומאות מכתבים נשמרים אצל תיאה בארגז למרות גברים ממשיים שהופיעו בחייה. בשלב מסוים היא מאפשרת לאחד ממחזריה להעיף מבט בהם.

"יותר מאלף דפים היו מונחים בארגז, דוממים ומנבאים רעות. ניקוס הביט בהם מתוך עצבות וידע שלא יעצום עין לפני שיסיים לקרוא הכל. כשנטל את הארגז בידיו ונשאו אל חדרו היתה לו הרגשה שהוא נושא גוויה; ואולי חומר נפץ מוסתר בארון המתים והוא עתיד לשים קץ ליקר לו מכל."

כרזת הסרט "מינוטאור". אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית. מס' מערכת 997001760200405171

בעולם של "מינוטאור" מכתבים אינם אות חיים, אלא גזר דין מוות – הם מגדירים מסגרת שהאדם אינו יכול לפרוץ; הם יוצרים ציפייה מתמשכת למפגש בלתי אפשרי; והם מאפשרים להשתקע בתוך עולם דמיון מקובע שאין בו קשר לשגשוג החיים עצמם. כל ניסיון להפסיק את ההתכתבות או להמשיך בה מעצים את המלכוד הזה.

כאשר נפסקת חליפת המכתבים והסוכן יושב בבית הסוהר, כותבת לו תיאה:

"אני מוכנה שלא לשלוח לעולם את המכתב ששמתי בתיבה, ובלבד שתכתוב… אינני מטילה ספק באהבתך, אבל זוהי אהבה שאינה לפי כוחי. הרי אני כמו אלמנה שלך. אינך רשאי למות ואינך רשאי לשתוק. אמור לי מה לעשות".

חוסר ההיתכנות של המפגש הפך את תיאה לכלואה בזמן, תחת עינו הפקוחה של הכותב אליה, כמו פיסת תיעוד השמורה בארכיון. את הקשר העקר הזה אי אפשר להפסיק אלא בחיתוך מכאיב – אלכס יודע זאת, ולכן מתמהמה ככל יכולתו ומנסה לא ליזום פגישה בינו לבין תיאה. בינתיים נמשכות המזימות הבין-לאומיות שהוא מעורב בהן, והמלכודת הולכת ונסגרת עליו.

כרזת הסרט "מבצע בלדי מרי". מס' מערכת 997001013830405171

"הוא שב וקרא במכתבה ובפעם הראשונה העלה בלבו את האפשרות שייפגשו, ובכך יוטל הקלף האחרון; ועם הזכייה הסופית תבוא, ככל שניתן לשער, גם מהלומת-הקץ".

רגע הגילוי, הרגע שבו מצטלבים מבטיהם של תיאה והסוכן, נמשך הרף עין, והוא גם רגע הפרידה. זו תכונה נוספת של הרומן: המעגליות של הזמן, התערבבות המאוחר והמוקדם, שכן כאשר הגורל מוכתב מראש, אין משמעות רבה להתפתחות שהרי כל המאורעות מוליכים לאותו מקום. האירועים מסופרים שוב ושוב מכמה נקודות מבט, שבכולן הדמויות נותרות חסרות אונים.

בנימין תמוז האדם היה אוֹמן של כתיבת מכתבים: הוא ידע ליצור לבביות גדולה במכתביו, להגדיר באמצעותם העמקה של קשר, לשתול בהם רמזים אישיים ולפתח אותם לכדי יצירה משותפת. בכל המיומנויות הללו עשה תמוז שימוש מזהיר ב"מינוטאור", אך זאת תוך ניצול הקסם וההבטחה שבמכתבים להובלת הדמויות אל גורל קשה שנקבע מראש.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.