הדמעות של דבורה עומר

"יהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ", "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה", "תתייעצי עם אביך, שידריך אותך" ועוד מילים קשות במכתב הדחייה שקיבלה הסופרת דבורה עומר מהמו"ל הראשון שאליו שלחה את ספרה הראשון "דפי תמר"

כשהייתה דבורה עומר בשנות העשרים לחייה, אז עוד קראו לה דבורה מוסנזון, היא עבדה כמורה צעירה בבית הספר של קיבוץ מעוז חיים, אותו קיבוץ שהיא עצמה הייתה הילדה הראשונה שלו. עבודתה היומיומית בבית הספר הייתה ההשראה לכתיבת סדרת הספרים האהובה "דפי תמר" .

"הכול התחיל במקרה. היייתי מורה בקיבוץ, כי אספת חברים החליטה על כך. הייתה לי כיתה נהדרת, כיתה ו'. באתי לבית הספר יחפה, במכנסים קצרים ותלמידי קראו לי דבורה'לה. כיוון שאני אוהבת לכתוב, ביקשתי מהם לכתוב חיבור על החופש הגדול. הם כתבו בסגנון טלגרפי: קמתי בבוקר, אכלתי, שחיתי.

סיפרתי להם שמצאתי יומן של נערה אלמונית בשם תמר וקראתי להם פרק מיומנה, כדוגמה לכתיבה טובה יותר. הם נהנו וביקשו ממני לקרוא פרקים נוספים. מאז, מדי יום שישי כתבתי ואחר כך קראתי להם פרק אחד. כך נולד הרעיון של 'דפי תמר'."

(דבורה עומר בראיון לעשי בילסקי, "את")

היומן של תמר היה מבוסס על יומנה של הילדה דבורה מוסנזון בכיתה ו'. השם תמר הוא שם שדבורה המציאה לעצמה בתור ילדה כי לא אהבה את שמה (היא נקראה דבורה על שם סבתה שנפטרה בזמן ייבוש הביצות בגיל 28).

הילדה דבורה עומר, ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית

בעידודם של התלמידים ושל אביה, הסופר והעורך משה מוסנזון, העזה דבורה לשלוח את ביכורי פרי עטה לעיתון "דבר לילדים", שם הם התפרסמו תחת השם "דפי תמר".

מדור "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ספטמבר 1959 (תשרי תש"ך)

אוריאל אופק שהיה אז סגן העורך של "דבר לילדים" הוא שקיבל את דפי היומן מעומר והפך אותם למדור ואחרי כן הציע לעומר להפוך את המדור לספר ולהגישו להוצאה לאור.

עומר שלחה את כתב היד להוצאת מ. ניומן וציפתה לטוב. אחרי המתנה ארוכה היא קיבלה לבסוף את המכתב הבא:

 

 

19.8.58

לכבוד

מרת דבורה מוסנזון, ברכת שלום. 

גמרתי לקרוא את ספרך. בראשית דברי ברצוני לציין, שיש כמה רשימות נאות, אבל, זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד, מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. 

ועכשיו אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת ואגיד לך, שיהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ. דרך כלל, קשה לכתוב בצורת יומן ושיעניין קהל רב. ועליך להודות, שאם אני ניגש להוציא את הספר, עלי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים, אם יהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, "אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה, אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט…" כלומר קליאנטית אחת פחות.

 

חוץ מהערותיו על "ניתוח פלאסטי להקובץ" ועל "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה" הוסיף המו"ל ניומן שורה של הערות על קטעים מתוך הספר וביקורת על כך ש"יש רושם שזה נכתב מהראש ולא מתוך מגע ממשי". את מכתבו בחר לסיים במילים פוצעות אלה:

בקצרה, תתייעצי עם אביך, שידריך אותך כיצד להכין את הניתוח ואחרי כך, ברצון אעיין מחדש בספרך.

תשובת המו"ל הבוטה גרמה לעומר להחליט להשמיד את כתב היד ולהפסיק לכתוב. לעד.

דמעותיה של דבורה נשרו על המכתב והותירו כתם שניכר גם כיום. לכן מכונה המכתב, השמור בארכיון דבורה עומר שבספרייה הלאומית, "מכתב הדמעה".

 

"מכתב הדמעה", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאת המכתב

 

למרות מפח הנפש הקשיבה עומר למילות העידוד של בן זוגה שמואל: "שמואל אישי, האופטימי תמיד טען כי זו דעה אחת והציע שאפנה להוצאה אחרת. שמעתי בקולו".

המו"ל הבא שאליו פנתה כדי להוציא את "דפי תמר" היה יהודה אורלינסקי. הוא קרא להוצאה לאור שלו "עמיחי" על שם בנו שנפל במלחמת השחרור. לעומר יש סיפור מיוחד על ערב צאת "דפי תמר" לאור:

"ליד בית 'דבר' מצאתי את הוצאת עמיחי. הלכתי אל בעל ההוצאה, ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר, שאינו יודע אם אני כישרון גדול, אבל יש בי משהו. מאחר שהפסדתי את האוטובוס האחרון לקיבוץ משמר-השרון, שם עבדתי כמורה, הוא הציע לי טרמפ. האיש לקח אותי לחוף הים, נסע עם המכונית קרוב למים והודיע לי שזהו רגע חגיגי מאוד, כי לא כל יום זוכה בחורה צעירה להוציא ספר."

(מתוך ראיון של דבורה עומר למגאזין גלובס, אפריל 1994)

"דפי תמר" מאת דבורה מוסנזון-עומר. הוצאת "עמיחי", 1959

 

ארבעת ספרי "דפי תמר" ראו אור בין השנים 1962-1959 ונעשו כולם לרבי-מכר, והשאר היסטוריה או כמו שדבורה עומר עצמה סיכמה זאת: "הסדרה 'דפי תמר' ממשיכה לראות אור זה עשרות שנים. הוצאת הספרים שדאגה פן תפסיד את ההשקעה בספרי כבר מזמן איננה. ואני המשכתי לכתוב."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000)

את מכתב הדחייה מהמו"ל הראשון תלתה עומר על הקיר בחדר העבודה שלה, לצד בשורת הפרס הספרותי הראשון שלה, פרס יציב שהוענק לה בשנת 1959 על "דפי תמר" ב"דבר לילדים":

"שופטי הפרס ע"ש יציב ז"ל החליטו פה אחד להעניק את הפרס לדבורה מוסינזון חברת הקבוץ מעוז, על הסידרה של 'דפי תמר', בשל ערכם החינוכי וצורתם הנאה והמעוררת מחשבה מעמיקה ואהבה לעם ולאדם בלב הקורא הצעיר. 'דפי תמר' אינם ספרות במובנה הצרוף, ואין הם מתימרים להיות ספרות כזאת. זהו יומנה של ילדה בת 11-10, בעלת לב נבון, והוא משקף הלך מחשבותיה, הרהוריה וחלומותיה. היומן זורה אור על המאורעות הקטנים, האפורים לכאורה, אשר הם המעצבים בסופו של דבר את אופייו של אדם, תוך בנייה יומיומית, לבנה אחר לבנה… בכך חשיבותה של היצירה הזו. כי הקורא ב'דפי תמר' לומד לחשוב ולהחשיב את הקרוב, לומד לראות את הסובב אותו, להקדיש לו תשומת לב ולהבינו."

(מתוך נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים")

 

נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאה

עד כמה שנראה הדבר מוזר, בחלוף השנים "מכתב הדמעה" נעשה עבור עומר מקור לעידוד ולנחמה.

עומר מספרת:

"ברגעי ייאוש וחוסר ביטחון הפוקדים אותי לפעמים, נהגתי להביט אל הקיר עליו מוסגר ונתלה אותו מכתב והזכרתי לעצמי שלהתייאש תמיד יש זמן, ומוטב קודם לנסות להתמודד.

הדף ההוא עם כתם הדמעה שהזלתי עליו דהה במשך השנים. אני מקווה שהוא יעודד גם כותבים אחרים מתוסכלים לפעמים – יעודד אותם להמשיך למרות תגובה בוטה של מו"ל, התעלמות או ביקורת לא מחמיאה. אני מאמינה שיש עוד כמוני, שבשבילם לכתוב זה כמעט כמו לנשום."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000).

 

לעוד סיפורים מאחורי הסיפורים והשירים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

 

כתבות נוספות

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי"

"שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית"

אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

 

בֵּן לוּ הָיָה לִי! אוּרִי אֶקְרָא לוֹ

רחל המשוררת מתפללת ומחכה ל"יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן"

בֵּן לוּ הָיָה לִי! יֶלֶד קָטָן,

שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן.

לֶאֱחֹז בְּיָדוֹ וְלִפְסֹעַ לְאַט

בִּשְׁבִילֵי הַגָּן.

יֶלֶד.

קָטָן.

 

אוּרִי אֶקְרָא לוֹ, אוּרִי שֶׁלִּי!

רַךְ וְצָלוּל הוּא הַשֵּׁם הַקָּצָר.

רְסִיס נְהָרָה.

לְיַלְדִּי הַשְּׁחַרְחַר

"אוּרִי!" –

אֶקְרָא!

 

עוֹד אֶתְמַרְמֵר כְּרָחֵל הָאֵם.

עוֹד אֶתְפַּלֵּל כְּחַנָּה בְּשִׁילֹה.

עוֹד אֲחַכֶּה

לוֹ.

 

לפנינו שיר שנכתב בשנת תרפ"ח (1927/8), ראה אור שנה לאחר מכן בכתב העת "התקופה" כרך כ"ה, וזכה עד היום ליותר מ-15 לחנים שונים. כיאה לסגנון הכתיבה של האישה שחיברה אותו, מסרו נהיר ומילותיו ברורות.

כמעט את כל מילות השיר יבין הטף, שממנו סיפרה המשוררת כי למדה את העברית שלה. למרות זאת אין מדובר בשיר ילדותי או שיר שנכתב לילדים. היַלדוּת היחידה שנמצאת בו היא גם שזו שנעדרת ממנו, בהיותה מדומיינת, כמיהה ולא ממשות, "בֵּן לוּ הָיָה לִי!"

אלה מאתנו שמכירים את זהות המחברת אוחזים כבר בידינו חלק – ואולי את כל – פתרון התעלומה. לאלה מאתנו שלא, פגישה עם מילות השיר במנותק מהכותרת ומזהות המחברת מעלה מיד את השאלה: מדוע תחכה המשוררת ממורמרת "כְּרָחֵל הָאֵם" ל"יֶלֶד קָטָן, שְׁחֹר תַּלְתַּלִים וְנָבוֹן"?

גרסה של השיר בכתב ידה של המשוררת (מתוך אוסף שירי רחל בארכיון מפלגת העבודה). כותרת השיר: אִמָּהִי. שימו לב לשינויי הנוסח, וביניהם – "טבוּל אוֹרָה" במקום "רְסִיס נְהָרָה"

בשיר הזה, כמו בשירים אחרים של רחל בלובשטיין, המוכרת לנו יותר כרחל המשוררת, סיפקה לה דמותה הטראגית של רחל אמנו מודל השראה וחיקוי.

בשיר אחר שלה, שיר בשם "רָחֵל", מספרת המשוררת על רחל בת לבן הארמי שהתגלגלה בה:

 

הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.

 

בשיר "זמר נוגה" מחכה רחל לאהובה הרחוק, "כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ":

 

אַחֲרוֹן יָמַי כְּבָר קָרוֹב אוּלַי,

כְּבָר קָרוֹב הַיּוֹם שֶׁל דִּמְעוֹת פְּרֵדָה,

אֲחַכֶּה לְךָ עַד יִכְבּוּ חַיַּי,

כְּחַכּוֹת רָחֵל לְדוֹדָהּ.

 

בשיר "עֲקָרָה" שלפנינו הרשתה לעצמה רחל המודרנית לסטות במעט מחכות/מחקות רחל התנ"כית. במקור קראה לשיר בשם "אִמָּהִי", אך כשפורסם לראשונה בדפוס שינתה המשוררת את שמו. שמו הסופי של השיר מרמז על המרחק שבין רחל לרחל.

רחל התנ"כית מתה במהלך לידת בנה השני בנימין. מותה הלא צפוי תפס את אשהּ יעקב בהפתעה כה גמורה, עד כי נאלץ לקבור אותה בדרך אפרתה, ולא במערת המכפלה. רחל המשוררת, לעומת זאת, הגוססת ממחלת השחפת במה שנדמה למכריה ולה כייסורים נצחיים, לא יכלה להביא בן לעולם כתוצאה מעקרותה.

רחל בשנת חייה האחרונה. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

גם שמו של הבן מרמז על המרחק בין האם הנצחית לבין מי שראתה את עצמה ראויה לתפקיד האם. לבנה המדומיין לא קראה יוסף ולא בנימין. במקום זאת העניקה לו שם בעל צלצול עברי-חלוצי. היא קראה לו אוּרִי, הנזכר בתנ"ך בתור אבי בצלאל בונה המשכן, שם נחשב לנדיר עד העת החדשה. בזכות השיר "עקרה" הפך השם אורי לאחד השמות המזוהים ביותר עם ההתיישבות החלוצית, ולאחד מהשמות הפופולריים במדינה בשנות החמישים והשישים.

בניגוד לרחל ולחנה שפקד אותן האל ואפשר להן ללדת בתום מרמור ותפילה, רחל המשוררת הלכה לעולמה בשנת 1931 והיא חשוכת ילדים. בן לא היה לה. אך האם תהיה זו טעות לקבוע שגם בהיעדרו הצליחה למצוא אותו, ושאולי, רק אולי, ואפילו "לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם" – אוּרִי שלה חי כאפשרות בתוך שיר?

השיר "עקרה" כפי שהתפרסם לראשונה, בכרך ה-25 של "התקופה", תרפ"ט 1929. השיר התפרסם בהבדלים קלים בפיסוק ובכתיב מהנוסח שהתקבל בהמשך

 

עוד על השיר "עקרה":

הביצוע המוכר ביותר של "עקרה" הוא הביצוע של אחינועם ניני, שגם הלחינה את השיר:

 

השם אורי, בהשראת השיר, הפך לאחד מהשמות הפופולריים ביותר במדינה בשנות החמישים והשישים. הוא זכה להכרה נוספת כשם כל-ישראלי בספרה של אסתר שטרייט-וורצל, הנושא את אותו השם.

עטיפת הספר "אוּרי" 1976, אסתר שטרייט-וורצל, הוצאת עמיחי. איור העטיפה: אריה מוסקוביץ

 

 

מכירים סיפורים נוספים שמאחורי השירים? הצטרפו לקהילת "הסיפור מאחורי" בפייסבוק ושתפו אותנו

כתבות נוספות

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"אני כל כך עייפתי מנדודים… עוד יותר רזיתי, אם זה בגדר האפשרות"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

הווידוי של אלכסנדר פן

מעשה בציירת: לאה גולדברג

"הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר" על לאה גולדברג הציירת שלא הכרתם

"יֵשׁ בָּעוֹלָם הַרְבֵּה דְבָרִים יָפִים:
פְּרָחִים וְחַיוֹת, אֲנָשִׁים וְנוֹפִים.
וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵינַים פְּקוּחוֹת
רוֹאֶה יוֹם יוֹם מֵאָה דְבָרִים נִפְלָאִים 
לְפָחוֹת!"

מתוך "מעשה בצייר", סיפרה וציירה לאה גולדברג, פועלים, 1965

 

באמצע שנות החמישים לחייה, המילים לא היו עוד החוף הבטוח של המשוררת והסופרת לאה גולדברג. אולי בגלל ביקורת שספגה על שירתה ואולי בגלל סיבות אחרות, המילים כבר לא הספיקו לה כדי לבטא את שירת חייה והיא פנתה לציור.

אני כותבת "פנתה", אבל בעצם הייתי צריכה לכתוב "חזרה". לאה גולדברג הייתה משוררת-ציירת לאורך כל חייה או אם תרצו, אמנית דו-תחומית. היא גילתה נטייה לציור בילדותה ובנעוריה, ואפילו למדה ציור וביקשה ללמוד באקדמיה לציור.

ברשימה ביומן הנעורים שלה היא כותבת: "לצייר אני אוהבת מאוד, על זה אני כבר כתבתי קודם לכן. בפנטסיה שלי אני לפעמים מתארת את עצמי גם ציירת. אבל די עם כל הפנטסיות, נעבור אל הריאליות."

 

לאה גולדברג, ציור שעשתה לספר "וזה המעשה באוקסן וניקולט", שאותו גם תרגמה. הוצאת תרשיש ודביר, 1966

 

חייה התגלגלו כך שאחרי פרסום שירה הראשון למבוגרים וכיוון שכבר התפרנסה מהוראה ומספרות, בחרה בספרות ולא בציור בתור מקצוע. ועדיין, היא לא פסקה לצייר ובתקופות מסוימות היה לה הציור לכלי הביטוי המרכזי.

מרבית הקוראים שורות אלה מכירים היטב את "הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר" של גולדברג (על פי מהרשק), אך לא כולם יודעים שאלו איורים מעשה ידיה של גולדברג. לכבוד הגרסה השלישית של היצירה שיצאה לאור בשנת 1968, הרחיבה גולדברג את היצירה ואף איירה אותה. אני מעזה לנחש שאלה הם איוריה המוכרים ביותר.

 

לאה גולדברג, כריכת הספר "המפוזר מכפר אז"ר", עם עובד, 1968
איורי לאה גולדברג מתוך "המפוזר מכפר אז"ר", עם עובד, 1968

 

בתקופות שונות בחייה לאה גולדברג לא רק איירה אלא גם ציירה ללא הרף ובטכניקות שונות: רישומים, ציורים, אקוורלים וקולאז'ים.

בקטלוג התערוכה "איך מציירים שיר?" (הספרייה הלאומית, 2016) כתב אוצר התערוכה ד"ר גיל וייסבלאי: "לאה גולדברג העידה על עצמה כי הציור והכתיבה, שניהם נובעים מאותו 'מעיין חבוי ונסתר' אך יחד עם זאת, לא היה לדעתה מכנה משותף בין הציור לשירה. 'אלה שני דברים שונים בתכלית', אמרה עם פתיחת תערוכת ציוריה הראשונה ב-1966, 'אמנם שניהם פורצים באופן ספונטני לגמרי, אך אמצעי הביטוי השונים, רחוקים זה מזה.'"

הנה כמה מיצירותיה שאפשר לראות בהן שערים לחלקים שונים בתודעתה:

 

לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1969, לאה גולדברג, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

לאה גולדברג, רישום בעיפרון, 1968, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

לאה גולדברג, ציור שעשתה לספר "עץ היהודים", שאותו גם תרגמה. אנטה פון דרוסט-הילסוף, דביר, 1970

 

בספרו "האור בשולי הענן" (הקיבוץ המאוחד, פועלים, 2011) מביא החוקר גדעון טיקוצקי ציטוט של גולדברג מתוך ראיון שבו היא מתייחסת לנושא: "הדחף ליצירה הוא אותו הדחף הן בשירה והן בציור, אסוציאציה בזמן הציור היא בהחלט לא ספרותית. להפך, הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות לעולם אחר, ממשי יותר. סופרים נמשכים לציור כי הם מחפשים את הקיום הממשי שתפיסתו בלתי אמצעית. כנראה מתוך זה ברחתי לציור, כי כמעט אינני כותבת. אמנם נכון שהחוויה המעוררת את היצירה היא אותה חוויה והאישיות שלי היא אותה אישיות בשני המקרים, אך כאן נגמרת ההשוואה. בכל אמנות חושבים בחומר שבו עובדים, ומסוכן, ואף אין זה מדויק להשוות ולשאול מונחים מאמנות אחת לרעותה."

 

אקס ליבריס שאויר ע"י גולדברג, כנראה בסוף שנות ה-60

.

29.7.1966 רומא

"שנתיים כמעט של ציור. כל מה ששייך לכתיבה היה זר. לא יכולתי להשתמש במילים, לא בשביל עצמי ולא בשביל אחרים."

(יומני לאה גולדברג)

 

הציירת והפסלת תמרה ריקמן, חברתה של לאה גולדברג ומי שגם לימדה אותה רישום מספרת בסרט בסדרת "העברים" –"לאה גולדברג בחמישה בתים": "לאה גולדברג ביקשה שאתן לה שיעורי רישום, עניין של הדגשות ופרספקטיבה וצבע, אחר כך היא עשתה קולאז'ים מאוד מוזרים ומאוד מעניינים."

לאה גולדברג ציור, 1969, אוסף לאה גולדברג, הספרייה הלאומית

 

באביב של שנת 1969 מתגלה אצל לאה גולדברג סרטן השד. באותו קיץ היא עוברת ניתוח וטיפולים, משוכנעת שהבריאה היא נוסעת לחופשה בשוויץ אך היא חשה שם ברע וחוזרת לארץ. הבדיקות מגלות שגופה מלא גרורות. היא מתאשפזת לעוד סדרת טיפולים.

"עכשיו אינני יכולה לצייר כלל כי הישיבה גורמת לי לכאבים קשים ועלי תמיד לחפש מצב של שכיבה שאינו מכאיב לי."

ריקמן ממשיכה לספר: "בתקופה האחרונה לחייה היא שכבה על מיטה בחדר והיא רשמה על הקיר מראש המיטה עד הירכתיים של המיטה, רישום שהלך וצמח ונהיה יותר ויותר ארוך עד שהוא הגיע לקצה של החדר. ובכל פעם הייתה מטלפנת אלי ואומרת 'תמי בואי, אני רוצה להראות לך את הקטע הנוסף שציירתי'. זה היה רישום זה לא היה ציור. זה היה רישום בעפרון והיא המשיכה אותו והמשיכה אותו. זה היה רישום מיוחד במינו של כל מיני חלומות."

בשנת חייה האחרונה (1969) הוצגו שתי תערוכות יחיד מיצירותיה: האחת בבית האמנים בירושלים והאחרת בגלריה בכפר מנחם שבשפלה. אחרי מותה הוצגו עוד תערוכות אחדות מיצירותיה הפלסטיות. באוסף לאה גולדברג בספרייה שמורים עשרות ציורים של לאה גולדברג. בעיזבונה של גולדברג שמורים אלפי ציורים, רישומים וקולאז'ים שיצרה במהלך חייה.

 

"הַצַּיָּר יוֹשֵׁב בַּבַּיִת
בִּרְחוֹב הָעֵץ הֶעָקֹם
וּמִן הַחַלּוֹן שֶׁבַּבַּית
הוּא רוֹאֶה אֶת חַן הָמָּקוֹם,
וְכָל שֶׁעֵינָיו תִּרְאֶינָה
מֵעַתָּה חַי וְקַיָּם,
כָּל דְּמוּת שֶׁיֶּשְּנָהּ אוֹ אֵינֶנָּה
בַּתְּמוּנָה הִיא יֶשְׁנָה עַד עוֹלם."

מתוך "מעשה בצייר", סיפרה וציירה לאה גולדברג, פועלים, 1965

לקריאה נוספת: 
"האור בשולי הענן" מאת גדעון טיקוצקי, הקיבוץ המאוחד – ספרית פועלים, 2011
"יומני לאה גולדברג", עורכים: רחל אהרוני ואריה אהרוני, ספריית פועלים, 2005

לקבוצה שלנו גיבורות כבר הצטרפתן?

 

כתבות נוספות:

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

על "הַמְפֻזָּר", ועל לאה שלא הכרתם

"יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"

הימים הלבנים של לאה גולדברג

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

"זֶה מִכְּבָר אֵין אִישׁ מְחַכֶּה לִי שָׁם"

היום שבו השליכו פקידים קיסריים מחלון בפראג

400 שנים לפרוץ מלחמת שלושים השנים (1648-1618)

חיתוך עץ המתאר את תחילת המרד בבוהמיה, השלב הראשון של מלחמת שלושים השנים

האביב של שנת 1618 היה קריר וגשום באירופה. אולם, לא רק מזג האוויר הנורא השפיע על מצב רוחם של נציגי מעמד האצולה בבוהמיה. כבר כמעט שנה התחולל ריב בין הצד הקתולי והצד הפרוטסטנטי סביב השאלה מי ייבחר למלך בוהמיה החדש. הקתולים נתמכו על ידי הקיסר מתיאס, איש השושלת ההבסבורגית (ששלטה עד 1918) והצביעו לבנו של מתיאס, פרדיננד השני (לימים קיסר האימפריה הקדושה הרומית – כך שמה הרשמית של האימפריה הגרמנית בעת החדשה המוקדמת). אך המחנה הפרוטסטנטי לא היה מוכן להשלים עם הבחירה והרגיש שזכויותיו נגזלו בידי המשטר ההבסבורגי הקתולי.

ב-23 במאי 1618, משלחת של 200 אנשי אצולה פרוטסטנטיים מבוהמיה צעדו בכעס רב לטירה המלכותית בפראג ולאחר דיון קצר עם פקידים קתוליים בכירים השליכו שלושה מהם מאחד החלונות לחצר הטירה. שלושתם נחתו על ערימת דשן, מה שהציל את חייהם. אולם, מה שאיש לא היה יכול לנחש באותו היום הוא שבעקבות מעשה זה נגזר גורלם של מיליוני אנשים באירופה לשלושים השנים הבאות.

 

השלכת הפקידים מהחלון

 

בחצר הקיסרית בוויה, פעולתם של אנשי המעמדות הפרוטסטנטיים התפרשה כהצהרת מלחמה. המורדים החריפו את המשבר ובחרו מלך חדש: את הנסיך הבוחר פרידריך מאזור הפאלטינאט במערב גרמניה, שהיה פרוטסטנט. בדפי ההיסטוריה שמור שמו בתור "מלך החורף", משום ששלט רק חורף אחד בממלכתו הבוהמית, עד שנאלץ לברוח משם. המשבר המקומי התנפח עד שתפס ממדים כלל אירופיים, כאשר שני הצדדים כרתו בריתות עם שליטים וקבוצות אחרים ברחבי היבשה. הצדדים הניצים לא ייחדו מקום למאמצים דיפלומטיים, וזכות הפעולה ניתנה לצבאות. בתקופה זו היו צבאות אלה בנויים משכירי חרב.

 

עץ התלייה בציור 'סבלות המלחמה' מאת ז'אק קאלו

 

תחילה התאגדו המחנות סביב הזהות הדתית הנוצרית: שליטים וערים קתוליים מול הפרוטסטנטיים. התפתחות זו שאבה עוד ועוד ערים ומדינות למלחמה שבפתח: שבדיה, דנמרק, צרפת, ספרד וכמעט כל הטריטוריות הגדולות והקטנות שהיו חלק של האימפריה הרומית הקדושה: ההבסבורגים, בוואריה, סקסוניה, ווירטמברג, ברנדנבורג ורבים אחרים. צבאותיהם נעו ברחבי האימפריה, נלחמו, בזזו, הרסו ואנסו ללא הבדל לשייכות הדתית של התושבים האומללים שנפלו קורבן בידיהם של שכירי החרב. עבורם זו הייתה לעתים קרובות האפשרות היחידה להרוויח את שכרם, שלא תמיד שולם להם כפי שהובטח בשעת הגיוס. כך נהרסו ערים וכפרים, לא מעט מהישובים הקטנים נעלמו מהמפות עקב ההרס המוחלט. ערים עשירות הפכו לעיי חורבות שבהן תושביהם האחרונים וחסרי בית ניסו למצוא מקלט מהבזיזה הבאה או ממגפות שהכו כגלים את האומללים, כמו מחלת הדבר.

המאבק שהחל את דרכו כמלחמה דתית, התפתח עד מהרה למלחמה סביב אזורי השפעה, כיבוש וכוח פוליטי. כך קרה שצרפת הקתולית נלחמה צד בצד עם שבדיה הפרוטסטנטית נגד הקיסר הקתולי, כיוון שמלך צרפת היה מעוניין בהגבלת כוחו של הקיסר מבית הבסבורג.

 

פרדיננד השני מאת גיאורג פכמן

 

קונסטלציה מסובכת זו אפשרה את עלייתם של מצביאים חדשים שזיהו בהזדמנות פז להגשמת חלומותיהם. אחד מהם היה הרוזן הבוהמי אלברכט פון וולנשטיין (1634-1583). בין 1625 ועד רציחתו ב-1634 היה וולנשטיין פעמיים המפקד העליון של הצבא הקיסרי. הוא לא רק היה מצביא מוכשר, אלא גם הבין בתחום הכספים, כך שהיה מסוגל לשלם לשכירי החרב בצבאו את שכרם המובטח. עקב יכולותיו היה אהוד מאוד אצלם והדבר שיפר את כוחו של הצבא בשירות הקיסר ההבסבורגי. יחד עם בנקאים אחדים, ביניהם בנקאי החצר הקיסרי, היהודי יעקב ב"ש, הקים וולנשטיין ברית ליצירת המטבעות בבוהמיה. המטרה הייתה לייצר כמה מטבעות שאפשר מכמות כסף נתונה. הדבר היה אפשרי רק באמצעות הפחתת כמות הכסף הטהור במטבעות, מה שגרם לאינפלציה רחבה.

עקב הצלחותיו של וולנשטיין במהלך המלחמה קיבל מהקיסר כמה דוכסויות בצפון גרמניה. בסוף פחד הקיסר שמעמדו של המצביא יגרום לו לנקוט צעדים נגד אדונו הקיסר וכך קרה שוולנשטיין נרצח על ידי קצינים ששירתו בצבאו הענק.

 

רצח ולנשטיין

 

יריבו הגדול היה המלך השבדי גוסטב אדולך השני (1632-1594). יחד עם אלפי חיילים הוא פלש לגרמניה ב-1630 וניצח את הצבא הקיסרי במספר קרבות ומהר מאוד נקבע שמו האגדתי: "האריה מהצפון". הופעתו על בימת המלחמה, טוענים ההיסטוריונים, היא שהצילה את הדת הפרוטסטנטית במרכז אירופה. על אף מותו בשדה הקרב ליד העיירה ליטצן ב-1632, הצד הקתולי לא הצליח לחזור ולהשתלט על השטחים שאבדו לו בעקבות התערבותם של השבדים.

 

הקרב בליטצן 1632

 

כבר מ-1641 הגיעו רוב המעורבים במלחמה להבנה, שהיה צורך בכינוס כללי של כל הצדדים, על מנת לקבוע את המתווה להסכם שלום כללי. אולם, רק מ-1645 התנהל משא ומתן באזור וסטפליה בצפון-מערב גרמניה, בעיקר בערים אוסנבריק ומינסטר. לאחר דיונים רבים ומניפולציות דיפלומטיות רבות, כל הצדדים חתמו על "הסכמי וסטפליה", אשר סיימו סופית את המלחמה. ההסכמים התאפשרו בעיקר בגלל התשישות הכלכלית והצבאית של כל הצדדים. ההסכמים סידרו גם מספר גבולות בין המדינות באירופה וקבעו סטנדרטים חדשים בחוק הבינלאומי.

 

הסכמי וסטפליה. התמונה לקוחה מתוך קובץ חיבורים העוסקים בקורות מלחמת שלושים השנים. לפריט בקטלוג הספרייה לחצו על התמונה

 

מה היה מקומם של היהודים בימי מלחמת שלושים השנה?

הדוגמה של יעקב ב"ש היא ייחודית. עקב הצלחותיו לייצר מטבעות בכמות גדולה יותר קיבל תואר אצולה מהקיסר: פון טרויאנברג. הוא היה היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה מטעם החצר הקיסרי בווינה. ואולם, למרות שבין קורבנות המלחמה היו גם יהודים, הוכיחו מחקרים שהם נפגעו יחסית פחות ממאורעות השנים ההרסניות הללו. מקומם של יהודים רבים במסחר בהמות, סוסים, טקסטיל ובמסחר עם מכלול החפצים שהיו בידיהם של שכירי החרב כשלל שמר להם מקום חשוב למדי במנגנון כלכלת המלחמה.

לא פעם קרה שקהילות יהודיות קטנות נוסדו במקומות שנחרבו במלחמה ובאזורים ששייכותם לשליטים מסוימים לא הייתה ברורה. זאת ועוד, אחת הקהילות המפורסמות באירופה נוסדה בעיצומה של המלחמה ב-1639: קהילת האשכנזים באמסטרדם. הולנד נשארה יחסית מחוץ לאירועים, החוקים היו ליברלים למדי ויהודים רבים ממרכז וממזרח אירופה נדדו לשם.

 

חלפני כספים

 

בדומה למלחמות אחרות, גם מלחמת שלושים השנה נתנה השראה רבה לסופרים, משוררים, מלחינים וציירים. מספר גדול של יצירות נוצרו בהשראת השנים הקשות. שירי עם, יצירות מוזיקליות, זכרונות חיים ואף רומנים. בין המפורסמים עד היום: הרפתקאותיו של סימפליציסימוס מאת הנס יעקב כריסטופל פון גרימלסהאוזן. במרכז היצירה עומד נער שעבר תלאות רבות במהלך שנות המלחמה. חלקים גדולים של הרומן ושל ההמשכים הושפעו מהביוגרפיה של המחבר. גם הוא סבל ולחם, אך גם הפיק השראה ליצירת מופת שמושכת קוראים כבר 350 שנים, ולאחרונה גם בעברית.

 

כתבות נוספות

"אלוהים! מתי תשים קץ לחיים העלובים האלה?"

מלחמת העולם הראשונה ותגובות ספרותיות בעקבותיה

הארי פוטר, אברהם היהודי ואבן החכמים