הדמעות של דבורה עומר

"יהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ", "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה", "תתייעצי עם אביך, שידריך אותך" ועוד מילים קשות במכתב הדחייה שקיבלה הסופרת דבורה עומר מהמו"ל הראשון שאליו שלחה את ספרה הראשון "דפי תמר"

הדר בן-יהודה | 20.06.18 |
Share

כשהייתה דבורה עומר בשנות העשרים לחייה, אז עוד קראו לה דבורה מוסנזון, היא עבדה כמורה צעירה בבית הספר של קיבוץ מעוז חיים, אותו קיבוץ שהיא עצמה הייתה הילדה הראשונה שלו. עבודתה היומיומית בבית הספר הייתה ההשראה לכתיבת סדרת הספרים האהובה "דפי תמר" .

"הכול התחיל במקרה. היייתי מורה בקיבוץ, כי אספת חברים החליטה על כך. הייתה לי כיתה נהדרת, כיתה ו'. באתי לבית הספר יחפה, במכנסים קצרים ותלמידי קראו לי דבורה'לה. כיוון שאני אוהבת לכתוב, ביקשתי מהם לכתוב חיבור על החופש הגדול. הם כתבו בסגנון טלגרפי: קמתי בבוקר, אכלתי, שחיתי.

סיפרתי להם שמצאתי יומן של נערה אלמונית בשם תמר וקראתי להם פרק מיומנה, כדוגמה לכתיבה טובה יותר. הם נהנו וביקשו ממני לקרוא פרקים נוספים. מאז, מדי יום שישי כתבתי ואחר כך קראתי להם פרק אחד. כך נולד הרעיון של 'דפי תמר'."

(דבורה עומר בראיון לעשי בילסקי, "את")

היומן של תמר היה מבוסס על יומנה של הילדה דבורה מוסנזון בכיתה ו'. השם תמר הוא שם שדבורה המציאה לעצמה בתור ילדה כי לא אהבה את שמה (היא נקראה דבורה על שם סבתה שנפטרה בזמן ייבוש הביצות בגיל 28).

הילדה דבורה עומר, ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית

בעידודם של התלמידים ושל אביה, הסופר והעורך משה מוסנזון, העזה דבורה לשלוח את ביכורי פרי עטה לעיתון "דבר לילדים", שם הם התפרסמו תחת השם "דפי תמר".

מדור "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ספטמבר 1959 (תשרי תש"ך)

אוריאל אופק שהיה אז סגן העורך של "דבר לילדים" הוא שקיבל את דפי היומן מעומר והפך אותם למדור ואחרי כן הציע לעומר להפוך את המדור לספר ולהגישו להוצאה לאור.

עומר שלחה את כתב היד להוצאת מ. ניומן וציפתה לטוב. אחרי המתנה ארוכה היא קיבלה לבסוף את המכתב הבא:

19.8.58

לכבוד

מרת דבורה מוסנזון, ברכת שלום. 

גמרתי לקרוא את ספרך. בראשית דברי ברצוני לציין, שיש כמה רשימות נאות, אבל, זה אינו נותן לך רשות להמציא להוצאת ספרים כתב יד, מלא שגיאות דפוס, בלתי מותקן. 

ועכשיו אחרי שהרבצתי, הוקל לי במקצת ואגיד לך, שיהיה צורך לעשות ניתוח פלאסטי להקובץ. דרך כלל, קשה לכתוב בצורת יומן ושיעניין קהל רב. ועליך להודות, שאם אני ניגש להוציא את הספר, עלי יהיה להשקיע בו אלפי ל"י. ובטרם משקיעים, בוחנים, אם יהיה כדאית ההשקעה. ובכן, איך אמרה נכדתי בת התשע וחצי, "אבל למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה, אף אני רושמת יומן, אבל זה סודי בהחלט…" כלומר קליאנטית אחת פחות.

חוץ מהערותיו על "ניתוח פלאסטי להקובץ" ועל "למי מעניין מה שתמר רושמת ביומנה" הוסיף המו"ל ניומן שורה של הערות על קטעים מתוך הספר וביקורת על כך ש"יש רושם שזה נכתב מהראש ולא מתוך מגע ממשי". את מכתבו בחר לסיים במילים פוצעות אלה:

בקצרה, תתייעצי עם אביך, שידריך אותך כיצד להכין את הניתוח ואחרי כך, ברצון אעיין מחדש בספרך.

תשובת המו"ל הבוטה גרמה לעומר להחליט להשמיד את כתב היד ולהפסיק לכתוב. לעד.

דמעותיה של דבורה נשרו על המכתב והותירו כתם שניכר גם כיום. לכן מכונה המכתב, השמור בארכיון דבורה עומר שבספרייה הלאומית, "מכתב הדמעה".

"מכתב הדמעה", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאת המכתב

למרות מפח הנפש הקשיבה עומר למילות העידוד של בן זוגה שמואל: "שמואל אישי, האופטימי תמיד טען כי זו דעה אחת והציע שאפנה להוצאה אחרת. שמעתי בקולו".

המו"ל הבא שאליו פנתה כדי להוציא את "דפי תמר" היה יהודה אורלינסקי. הוא קרא להוצאה לאור שלו "עמיחי" על שם בנו שנפל במלחמת השחרור. לעומר יש סיפור מיוחד על ערב צאת "דפי תמר" לאור:

"ליד בית 'דבר' מצאתי את הוצאת עמיחי. הלכתי אל בעל ההוצאה, ונתתי לו את כתב היד. הוא אמר, שאינו יודע אם אני כישרון גדול, אבל יש בי משהו. מאחר שהפסדתי את האוטובוס האחרון לקיבוץ משמר-השרון, שם עבדתי כמורה, הוא הציע לי טרמפ. האיש לקח אותי לחוף הים, נסע עם המכונית קרוב למים והודיע לי שזהו רגע חגיגי מאוד, כי לא כל יום זוכה בחורה צעירה להוציא ספר."

(מתוך ראיון של דבורה עומר למגאזין גלובס, אפריל 1994)

"דפי תמר" מאת דבורה מוסנזון-עומר. הוצאת "עמיחי", 1959

ארבעת ספרי "דפי תמר" ראו אור בין השנים 1962-1959 ונעשו כולם לרבי-מכר, והשאר היסטוריה או כמו שדבורה עומר עצמה סיכמה זאת: "הסדרה 'דפי תמר' ממשיכה לראות אור זה עשרות שנים. הוצאת הספרים שדאגה פן תפסיד את ההשקעה בספרי כבר מזמן איננה. ואני המשכתי לכתוב."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000)

את מכתב הדחייה מהמו"ל הראשון תלתה עומר על הקיר בחדר העבודה שלה, לצד בשורת הפרס הספרותי הראשון שלה, פרס יציב שהוענק לה בשנת 1959 על "דפי תמר" ב"דבר לילדים":

"שופטי הפרס ע"ש יציב ז"ל החליטו פה אחד להעניק את הפרס לדבורה מוסינזון חברת הקבוץ מעוז, על הסידרה של 'דפי תמר', בשל ערכם החינוכי וצורתם הנאה והמעוררת מחשבה מעמיקה ואהבה לעם ולאדם בלב הקורא הצעיר. 'דפי תמר' אינם ספרות במובנה הצרוף, ואין הם מתימרים להיות ספרות כזאת. זהו יומנה של ילדה בת 11-10, בעלת לב נבון, והוא משקף הלך מחשבותיה, הרהוריה וחלומותיה. היומן זורה אור על המאורעות הקטנים, האפורים לכאורה, אשר הם המעצבים בסופו של דבר את אופייו של אדם, תוך בנייה יומיומית, לבנה אחר לבנה… בכך חשיבותה של היצירה הזו. כי הקורא ב'דפי תמר' לומד לחשוב ולהחשיב את הקרוב, לומד לראות את הסובב אותו, להקדיש לו תשומת לב ולהבינו."

(מתוך נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים")  

נימוקי מתן הפרס על שם יציב לדבורה מוסינזון על "דפי תמר" ב"דבר לילדים", ארכיון דבורה עומר בספרייה הלאומית. לחצו לקריאה

עד כמה שנראה הדבר מוזר, בחלוף השנים "מכתב הדמעה" נעשה עבור עומר מקור לעידוד ולנחמה.

עומר מספרת:

"ברגעי ייאוש וחוסר ביטחון הפוקדים אותי לפעמים, נהגתי להביט אל הקיר עליו מוסגר ונתלה אותו מכתב והזכרתי לעצמי שלהתייאש תמיד יש זמן, ומוטב קודם לנסות להתמודד.

הדף ההוא עם כתם הדמעה שהזלתי עליו דהה במשך השנים. אני מקווה שהוא יעודד גם כותבים אחרים מתוסכלים לפעמים – יעודד אותם להמשיך למרות תגובה בוטה של מו"ל, התעלמות או ביקורת לא מחמיאה. אני מאמינה שיש עוד כמוני, שבשבילם לכתוב זה כמעט כמו לנשום."

(מתוך דברי דבורה עומר במרכז ימימה, בשנת 2000).  

לעוד סיפורים מאחורי הסיפורים והשירים – הצטרפו לקבוצה "הסיפור מאחורי"

כתבות נוספות

"משהו מתנגן בי, היום יום הולדת לדבורי" "שנים רדף אותי קולה של הקשרית האלמונית" אסתר שטרייט-וורצל בשטח האויב "יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם": הגיבורים הקטנים של "ערב מול הגלעד"  

הדר בן-יהודה

מחברת תסריטים, מתרגלת טאי צ'י ויודעת איך להתאים לאנשים את הספר שהכי מתאים להם בדיוק עכשיו. יום אחד אכתוב אותו.

לכתבות נוספות של הדר בן-יהודה >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו