ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

כבר מאמצע המאה ה-18 ניסו גדולי השפה העברית לתרגם את הקלאסיקה של סרוונטס לשפת הקודש. זה לא תמיד הצליח להם...

כרזה להצגה "דון קישוט", 1963. מקור: אוסף ראובן פלץ

מה זה בעצם תרגום? יצירה ש"עוברת דירה" משפה אחת לאחרת? המרה לשונית בלבד או אולי גם המרה תרבותית? מה הופך תרגום לטוב? מהם הקריטריונים הבסיסיים שבלעדיהם תרגום יחשב לתרגום גרוע? וכשהתרגום כבר מתרחק יותר מדי מהטקסט המקורי, מדובר עדיין בתרגום או במשהו אחר? כל השאלות האלה רלוונטיות מאוד לגלגוליו של "דון קיחוטה" בשפה העברית.

"ההידאלגו החריף דון קיחוטה דה לה מאנצ'ה", או בקיצור "דון קיחוטה", יצירתו האלמותית של הסופר הספרדי מיגל דה סרוונטס, התפרסמה בשני חלקים בשנים 1605 ו-1615. היצירה מספרת את סיפורו של אציל כפרי ועני למדי ש"משתגע" בעקבות קריאה מרובה בספרות האבירים ומחליט להקדיש את חייו לאבירות הנודדת. בליווי נושא כליו האיכר סאנצ'ו פאנסה, דון קיחוטה מחפש לו הרפתקאות ברחבי ספרד. לעתים קרובות, כשהרפתקאות אביריות אינן בנמצא, האביר הנודד יוצר אותן בעצמו כאמן האוחז במכחול הדמיון.

 

דיוקן משוער של סרוונטס, הציור מיוחס לצייר: Juan de Jáuregui

 

סקירה כללית של תרגומי "דון קיחוטה" לשפת הקודש מראה שהחל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד לימינו התפרסמו בערך 20 (!) תרגומים, עיבודים, כתיבות-מחדש וגרסאות שלמות ומקוצרות של היצירה. מספר מרשים ללא ספק, במיוחד כשמדובר בשפתו של ציבור מצומצם יחסית בארץ בימינו ומצומצם עד מאוד לפני מאה שנים. התרגומים הראשונים של היצירה הם הרבה יותר חופשיים ורבים מהם עומדים בחזקת כתיבה-מחדש, כלומר יצירה של טקסט חדש לחלוטין תוך קריאה, שינוי ופרשנות של טקסט קודם. עם השנים, ובמיוחד החל מהמחצית השנייה של המאה ה-20, ניתן להתחיל למצוא תרגומים נאמנים יותר למקור הספרדי.

על מנת להתחקות אחר המקרה הראשון של ספק תרגום ספק כתיבה-מחדש של "דון קיחוטה" לעברית עלינו לחזור בזמן לשנת 1871, בה נחמן פרנקל מפרסם את יצירתו "ספר אבינועם הגלילי או משיח האוויל".

 

עמודו הראשון של הספר "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל".
עמודו הראשון של הספר "אבינעם הגלילי, או, משיח האויל". לחצו על התמונה לגרסה המקוונת של הספר

 

כפי שניתן לנחש מהכותרת, פרנקל לא מתרגם את יצירתו של סרוונטס אלא משנה אותה כליל. בספר זה, דון קיחוטה הופך למין גיבור יהודי שתר אחר הרפתקאות לא בספרד של המאה ה-17 אלא בארץ ישראל של תקופת בית שני. לאבינועם הגלילי, כמו לדון קיחוטה, יש נושא כלים בשם יונה, גבירה שלה מוקדש ליבו, ורצון עז לעזור לחלשיה ונדכאיה של הארץ. השפה שבה כתוב הספר מנסה לחקות את העברית המקראית, ניסיון חיקוי שנפגוש שוב ושוב בתרגומים של דון קיחוטה לשפת הקודש.

תרגום שני ליצירה בשם "דון קישוט מן למנשה" פורסם ע"י דוד יודילביץ' בשנת 1894, אך זכה לתהילה ולתפוצה פחותות בהשוואה לתרגום השלישי מאת משוררנו הלאומי, הוא חיים נחמן ביאליק, משנת 1912: "דון קישוט איש למנשא".

ביאליק, כקודמיו, לא ידע ספרדית. בעייתיות זו מתחוורת כשמשווים את התרגום לטקסט בשפת המקור. ההערכה היא שהוא יצר את התרגום תוך התבססות על תרגום מקוצר של "דון קיחוטה" לרוסית או גרמנית. מדובר בתרגום-של-תרגום-חופשי, סלקטיבי וחסר מאוד (פרקים שלמים נעלמו כלא היו), הכתוב בשפה פסאודו-מקראית ולפרקים ממש נבואית. המרחק הרב מיצירתו המקורית של סרוונטס מקבל משמעות עמוקה כשמבינים שתרגומו של ביאליק היה התרגום הפופולארי ביותר ליצירה בארצנו עד המחצית השנייה של המאה ה-20. פרופ' רות פיין סיפרה לי שכשהיא עלתה ארצה מארגנטינה ורצתה לחזות בתרגום העברי ל"דון קיחוטה" היא נדהמה כשהבינה שלקורא העברי מושג כה משובש ושונה של היצירה מהמקור הספרדי שהיא הכירה היטב.

 

עמודי הפתיחה של תרגום ביאליק

 

חשבתם שביאליק הודה בכל הבעיות האלה? לא ולא, ההיפך הוא הנכון. שימו לב למילים החותמות את ההקדמה שכתב לתרגום. קשה מאוד להתעלם מהסתירות, מחצאי האמיתות ומהשקרים המלאים שמופיעים שם: "התרגום העברי נעשה על פי תרגום דון קישוט השלם נוסחא חדשה, שנמצאה בשנים האחרונות, ולפי דעת רוב ה"סרונטיסטים" היא הנכונה והיא הנקיה ביותר מזיופים והוספות על ידי זרים. ומפני שתרגום זה נועד בעיקרו לבני הנעורים, באו בו השמטות וקצורים רבים. ביחוד נשמטו כל אותן האפיזודות שאין להן ענין לגוף הספור ומסיחות את דעת הקורא מן העיקר".

 

מוזמנים לקרוא ולהאזין לתרגומים של ביאליק ל'דון קישוט' פה

 

אכן, תרגומו של ביאליק קרוב יותר לתרגום של פרנקל מאשר ל"דון קיחוטה" המקורי. לא מדובר אך ורק בהבדלי סגנון ובמשחקים בשפה אלא ממש בשינויים תוכניים. חשבתם שזה די מוזר שאיכר ספרדי זולל חזיר כסאנצ'ו יאמר תורה כגדול חכמי התלמוד? לא אצל ביאליק. בהזדמנות אחרת בספר, הדמות האהובה מבטיחה לשמור על חוקיו של דון קיחוטה כשמור את יום השבת: "ויהי אדוני בטוח, כי אהיה נזהר מאד מעבור על מצוותך, כאשר אני נזהר ממלאכה ביום השבת" (נד). הדתה בספרי הלימוד? ביאליק היה שם קודם.

 

סנשו שומר שבת בגרסת ביאליק

 

בעשורים שחלפו לאחר פרסום התרגום של ביאליק יצא לאור מספר רב של עיבודים חופשיים, גרסאות מקוצרות ומהדורות לילדים ונוער ליצירתו של סרוונטס. רוב היצירות האלה אינן מוכרות במיוחד ובכתבה זו לא אתעכב עליהן.

התרגום הראשון שאפשר להגדירו פחות או יותר כנאמן למקור הספרדי מתפרסם בשנת 1955 ע"י יוסף רביקוב. הבעיה היא שמדובר אך ורק בכרך הראשון של "דון קיחוטה" משנת 1605.

בתוך כך, התרגום הראשון שהוא גם נאמן וגם שלם ל"דון קיחוטה" יוצא לאור בשנת 1958 תחת ידיו של נתן ביסטריצקי. המאמץ של ביסטריצקי הוא בהחלט ראוי לציון אך עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, זאת משום שהתרגום שלו, גם אם הוא מתאמץ להתקרב למקור, מתאפיין במורכבות רבה וכתוב בשילוב בין עברית מקראית, עברית מודרנית (לשנת 1958), עברית חז"לית, הרבה ארמית, פה ושם ערבית והמון חידושי לשון פרי עטו של המתרגם. הנה כמה דוגמאות להמחשה: "פולמוס מפליץ" (כלומר, קרב מופלא), "מן לעילא ועד לתתא" (כלומר, מלמעלה ועד למטה), "אביר מסולת" (כלומר, אביר מצוין), "טירדה וחשיקה" (כלומר, מבוכה ותשוקה), "ארמלתות" (כלומר, אלמנות), "יריבים עזיזים ומתעברים" (כלומר, אמיצים וכעוסים) ועוד. אין ספק שמדובר בשימוש יפהפה ויצירתי בשפה. הבעיה היא שאפילו הקורא של שנת 1958 התקשה מאוד להבין מה בדיוק קורה במבוך הלשוני המפותל הזה.

נכון להיום, התרגום החדש, המלא, הקריא והנאמן ביותר ל"דון קיחוטה" המקורי הוא תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו מ-1994, עם עזרה בתרגומי השירים מאת טל ניצן. מדובר בתרגום טוב למדי של היצירה הכתוב בעברית מודרנית ושוטפת, אולם לא יזיק, לעניות דעתי, לתרגם את הספר שוב אבל הפעם במסגרת מהדורה מדעית. יצירה כה חשובה, מרתקת ומורכבת כ"דון קיחוטה" תהיה יותר מראויה לכך.

 

תרגומם של ביאטריס ולואיס לנדאו

 

לסיכום, "דון קיחוטה" עבר תלאות רבות ומשונות עד שהצליח למצוא את מקומו בשפה העברית. אבל האמת היא שזה די הולם את אופיה של היצירה. הידעתם? בפרק התשיעי הקורא הנדהם מגלה שהספר שהוא קורא הוא למעשה תרגום מערבית של ספר שנכתב ע"י היסטוריון מוסלמי בשם סידה האמטה בננחלי. לא ידעתם? ביאליק השובב הזה. רוצו לקרוא את התרגום של לנדאו.

 

ההיסטוריון המוסלמי סידה האמטה בננחלי כותב את דון קיחוטה

 

כתבה קצרה זו מבוססת ברובה על מאמרה המופתי של מורתי ורבתי, פרופ' רות פיין מהחוג ללימודים ספרדיים ולטינו אמריקאים באוניברסיטה העברית בירושלים: "'דון קיחוטה' בעברית: תרגומים, עיבודים וכתיבות-מחדש" [2008, ספרדית].

 

כתבות נוספות

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

על הזוג השייקספירי ועל היהודי המומר שנתן להם חיים בעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

מִי רוֹצֶה, רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ מַעֲשֶׂה בְּלֶּפֶת!

 

כשמרילין מונרו בעטה בכדור למען ישראל (וסיימה בנקע ברגל)

וידאו ותמונות! תיעוד מאותם רגעי קסם ב-1957, שבהם "כוכבת הקולנוע הבלונדינית הופיעה על המגרש בלבוש כחול קמצני עם מחשוף אשר נטה מפעם לפעם להעמיק עד למימדים מסוכנים" כדי להראות את אהבתה ותמיכתה במדינת ישראל!

מרילין מונרו זוכה ב"בעיטת הכבוד" לפתיחת משחק הידידות בין נבחרת 'הפועל' לנבחרת הכוכבים האמריקאיים. צילום: אליהו עטר

בשנת 1957 נשלח מברק מיוחד אל שחקני נבחרת הכדורגל "הפועל". רגע לפני שיצאו למסע בארצות הברית לרגל חגיגות תשע שנים למדינת ישראל, נשאלו השחקנים "איזה אמריקני הייתם רוצים לפגוש בזמן מסעכם?". השחקנים ענו ללא היסוס: "כאתלטים היינו רוצים להיפגש עם ה'ברוקלין דודג'רס'. כגברים – עם מרילין מונרו".

היה צורך במשיכת כמה וכמה חוטים ובהרמה של כמה טלפונים, אך בסופו של דבר משאלתם של השחקנים התגשמה.

האירוע: משחק ידידות בין נבחרת "הפועל" לאולסטארס האמריקניים שהתקיים בסימן "תחי מדינת ישראל!"
המקום: איצטדיון אבטס-פילד (ז"ל) שבברוקלין ניו יורק
התאריך: 12 במאי 1957
בקהל: ראש עיריית ניו יורק רוברט ואנגר, שגריר ישראל בארה"ב אבא אבן, סנאטורים, אנשי תרבות, נציגי ארגונים יהודיים ועוד.
ובבעיטת הפתיחה תתכבד הגברת מרילין מונרו!

 

תיעוד מצולם מהרגע ההיסטורי

"והנה פורצת אל האיצטדיון מכונית פתוחה", סיפר בהתרגשות עיתונאי 'דבר' דן פחטר. "על המושב האחורי ישבה היא – הקמע של 'הפועל' – כוכבת הסרטים מרילין מונרו!!! שלושה סימני קריאה לא יספיקו כדי להדגיש את התלהבותו של הקהל. מרילין קמה על רגליה ונופפה חליפות לכל עבר – אותה מרילין בהירת השיער, המפגינה באומנות של ממש את שובבותה הטבעית. לפניה צעדו תזמורת ולהקת משרבטות-מלהטות ואחריהן – שתי הנבחרות בשורות עורפיות".

 

אך השיא הגיע כמובן במה שקרה אחר כך:

"כוכבת הקולנוע הבלונדינית הופיעה על המגרש בלבוש כחול קמצני עם מחשוף אשר נטה מפעם לפעם להעמיק עד למימדים מסוכנים", דיווח עיתון 'חרות'. "מרילין נאלצה לבעוט בכדור לא פחות משלוש פעמים – פעמיים בשביל הצלמים הרבים שנאספו במגרש ופעם בשבילן שחקני הכדורגל".

 

שער המגזין "כדורגל: ירחון מצולם", יוני 1957. בתמונה: יעקב חודורוב, שופט בית הדין האמריקני שמואל לייבוביץ' וכמובן בועטת בכדור השחקנית מרילין מונורו

 

והלוואי שכאן היה נגמר הדיווח, אך לצערנו הסיפור לא הסתיים שם:

"בפעם השנייה שבעטה השיגה פגיעה ישרה – ישר על גולגלתו של צלם 'יונייטד פרס' יואל לנדו. לאחר הבעיטה האחרונה עזבה השחקנית את המגרש בצליעה כשהיא נשענת על זרועו של השופט שמואל ליבוביץ' הקורן מרוב אושר, המלווה הרשמי שלה בעת התחרות".

 

הדיווח מ-14.5.1957 בעיתון 'חרות' על הבעיטה של מרילין מונרו שהסתיימה בצליעה. לחצו על הידיעה לעיתון המלא

 

נספר שנבחרת הפועל זכתה גם לניצחון מרהיב בתוצאה 6:4. השוער האגדי יעקב חודורוב זכה לכמה וכמה רגעים קרובים במיוחד עם מונרו, החזיק את ידה, שוחח עימה וגם הצטלם עימה מספר פעמים. כצפוי, לאחר סיום המשחק, נשאל אם אבק הכוכבים הוא שגרם לו להוציא את הכדור מהשער לא פחות מארבע פעמים.

יעקב חודורוב מנשק את לחיה של מרילין מונרו. צילום: אליהו עטר. התמונה פורסמה ב'דבר', 31.5.1957. לחצו על התמונה לכתבה המלאה המכילה תמונות נוספות

 

"העיתונים כתבו כי התבלבלתי וחטפתי כמה גולים מיותרים מפני שהייתי מצוי בקירבת מירלין מונרו", סיפר השוער אחרי המשחק. "נכון, התרגשתי קצת, אבל מי לא היה מתרגש לידה? מכל מקום אין כל קשר ישיר בין מרילין לבין הכדורים שנכנסו לרשת…"

 

 

כמו כפפה לכתב-יד

יצאנו לבדוק אחת ולתמיד: האם צריך לעטות כפפות כשמעיינים בכתבי-יד נדירים?

"אבל למה בלי כפפות?" היא אולי השאלה השכיחה ביותר שבה נתקלים חוקרות וחוקרים בכל פעם שהם מצטלמים עם כתב-יד. אין ספק שעיון בכתב-יד ביד עטויה כפפה נראה מרשים יותר, אבל למעשה – ברוב המקרים – מדובר בפעולה שעשויה להזיק יותר מאשר להועיל.

יש לכך שתי סיבות עיקריות: הראשונה היא נושא הרגישות, לבישת כפפות גורמת לאובדן הרגישות הטבעית של כף היד, עובדה שמגדילה את הסיכוי של האוחז להזיק ליצירה שעליה הוא כה נזהר לשמור. הדבר נכון במיוחד כשמדובר בכתב-יד בעלי דפים עדינים או דקים.

הסיבה השנייה היא שכפפות הכותנה שבהן משתמשות ספריות ואוניברסיטאות ברחבי העולם מתלכלכות באותה המידה – אם לא יותר – מכף-יד חשופה.

לכל היותר, ניתן לומר שלבישת כפפות היא נייטרלית (וכנראה כאמור, נוטה להזיק יותר מאשר להועיל). אך בעקבות הנורמה שלבישת כפפות לעתים מציבה, מוסדות רבים שדורשים שימוש בכפפות לא טורחים להדריך את המשתמשים שלהם כיצד ראוי להחזיק ולדפדף בכתבי-יד מתוך הנחה שהשימוש בכפפות מספיק. הנחה שהתגלתה כלא נכונה.

 

איש מחלקת כתבי היד של הספרייה ד"ר יעקב פוקס לא לובש כפפות

 

אז בפעם הבאה שבה אתם נמצאים בקרבת כתב-יד נדיר (וכולם נדירים, שלא יספרו לכם אחרת), זכרו שהדרך המומלצת לעיין בו היא בידיים חשופות שנרחצו טוב טוב בסבון ושיובשו היטב. עם זאת, אם כתב-היד שאתם מתכוונים לגעת בו נגוע בפטרייה מזיקה או שנטבל ברעל רצוי ואף חובה, להשתמש בכפפות. לזה יש להוסיף גם ישיבה בחדר מאוורר כשהמעיין חובש מסכה. למה לטבול ברעל כתבי-יד אתם שואלים? ובכן, יש תכנים שנחשבים סודיים ואסורים והרעל נועד להרחיק אנשים מלקרוא בהם. לא ידוע לנו על כתבי-יד כאלה בספרייה הלאומית של ישראל אך בספרייה של אוניברסיטת דרום דנמרק, נתגלו לאחרונה שלושה ספרים המתוארכים למאה ה-16 ולמאה ה-17, שכריכותיהם הכילו את היסוד הרעיל זרניך..

אגב: לא ברור מתי החל השימוש בכפפות בספריות ובאוניברסיטאות המחזיקות כתבי-יד וספרים נדירים. זו ככל הנראה תופעה חדשה שהחלה במחצית השנייה של המאה העשרים. יש המקשרים אותה למנהג של צלמים, כבר במאה התשע-עשרה, להשתמש בכפפות כשהם עובדים עם תשלילים. או שאולי התשובה טמונה ב"שם הורד" מאת אומברטו אקו. קראתם?

 

"שם הורד" מאת אומברטו אקו, כנרת זמורה-ביתן דביר, 1987

למחקר מדעי שבוצע בשנת 2007 בנושא 

 

הצטרפו לקהילת "סודות כתבי היד העבריים"

 

כתבות נוספות

עולם שלם של כתבי יד דיגיטיליים מחכים לכם באתר "כתיב"

הנדוניה לא מספיקה? ערכו הגרלה לטובת הכנסת כלה!

כך הוברחו בחשאי נשים יהודיות למקום מקלט

שיר המלחמה של הרב ברזאני: "רואה היטלר, והשטן עומד על ימינו למשטמה"

התאומות ג'מאל במרתפי הספרייה הלאומית

בריקודי בטן מסעירים כבשו לילה ולאמְיָה את קהיר, ומשם – את העולם. אך מה הסתתר מאחורי שתי כוכבות זוהרות אלו, וכיצד ארכיון התצלומים שלהן הגיע אל הספרייה הלאומית? הצצה אל סיפור חייהן המופלא של האחיות ג'מאל הממחיש את נפלאות הגורל היהודי.

האחיות ג'מאל בקהיר. עוד תמונות מהופעות בקהיר פה>>

מי היו באמת האחיות ג'מאל?

הארכיון האישי של רקדניות הבטן המצריות, שהגיע לאחרונה לספרייה הלאומית, שופך אור חדש על דמותן המסתורית.

הן היו לילה ולאמְיָה, תאומות כמעט זהות. הן היו כוכבות הבידור הגדולות ביותר במצרים של שלהי מלכות פארוק. הן הופיעו לפני אולמות מלאים בקהל משולהב ובעשרות סרטי קולנוע. המלך המצרי העריץ אותן ועינה הפקוחה של אמן השגיחה עליהן בחרדה, מגוננת עליהן מפני הגברים הרבים שרדפו אחריהן. מה היה סוד קסמן של שתי הנערות הללו?

 

 

כוחות הצבא הזרים שהציפו את רחובות הערים הגדולות במצרים, בעקבות מלחמת העולם השנייה, הביאו גם לשינויים בתרבות הבידור המקומית. מועדוני לילה רבים נפתחו ומוסיקאים, שחקנים, רקדנים – ורקדניות – נהנו מן הרעב העצום לבידור, שהיה עליהם לספק.

אחד ממועדוני הלילה הידועים ביותר באותה תקופה היה "ארמון חלמיה" (Helmieh Palace) שבפרברי קהיר. התכנית האמנותית שהציע בעל המועדון לאורחיו היתה שונה מהרגיל. הקפדה יתירה על תלבושות, הופעות של טובי הנגנים והמוסיקאים, כוריאוגרפיה מדויקת – כל אלה הפכו את אותו מועדון לבית היוצר של תרבות מזרחית חדשה.

למעשה, מועדוני הלילה המצריים זכו אז לפריחה חסרת תקדים, שהביאה גם לשינוי ביחס לאיכות ההופעות בהם. הכוכבות הגדולות של "ארמון חלמיה" היו זוג התאומות ג'מאל, רקדניות בטן שהביאו סגנון חדש לתחום עתיק יומין זה של הריקוד במזרח. ריקוד השארקייה הים-תיכוני היה אחד מתחומי המומחיות שלהן. הנגנים שליוו את השתיים התאמנו עמן שעות ארוכות כדי להתאים את הכוריאוגרפיה שביצעו לרפרטואר המוסיקלי, שנבחר בקפידה.

 

 

אימונים מפרכים, תרגילים עד אין סוף וחזרות יום-יומיות הביאו לתוצאה יוצאת דופן. המופע של האחיות ג'מאל שפע ברק והמצאות, תיאום מופלא בין תנועותיהן של שתי הרקדניות, והחידוש הגדול: התאמה מושלמת בין הריקוד למוסיקה.

מופע המחול שלהן, שבו עשו שימוש וירטואוזי גם בחפצים ובאביזרי במה שונים, לא היה עוד ריקוד מזרחי אקסטטי של רקדנית בודדה, נראית כשקועה בתוך עצמה. הן ידעו ליצור תמונת תנועה סימטרית ולהפוך אותה בווירטואוזיות, תוך מתן מבע חי למוסיקה שהניעה אותן. הקשר בינן לבין הנגנים, מחד, והקהל, מאידך, היה חי ומרגש.

 

 

המוסיקליות של התאומות ג'מאל אינה מפתיעה כלל וכלל. שתיהן היו בנות למוסיקאים, והן למדו נגינה מינקותן. אביהן, פישל אלפרט,  היה כנר בתזמורת הסימפונית של וינה. שמו מסגיר את מוצאו: יהודי שהגיע מצ'רנוביץ לבירת אוסטריה, והיה למוסיקאי מקצועי. לא ברור מה הביא אותו להגר למצרים, בסוף שנות העשרים. ייתכן מאוד שהמשבר הכלכלי הגדול הוא שדחק אותו הרחק מאירופה, במקום בו נמצאו לו תפקיד מכובד בתזמורת ופרנסה טובה בשפע.

באלכסנדריה הוא פגש את רעייתו, ז'ני (ג'אנין) אלפרט. נוכחותה המרשימה ויופייה של זמרת אופרה זו, שהיתה בת למהגרים יהודים, כבשו את לבו. שנה לאחר שנישאו, נולדה בתם הבכורה: הלנה. אחותה הצעירה, ברטה, נולדה כשנתיים וחצי מאוחר יותר, ב-1932.

 

הלנה וברטה גדלו בבית מוסיקלי, ומגיל צעיר העניקו להן הוריהן גם שיעורי בלט. אך הסביבה שבה גדלו השפיעה כנראה על כך שמעבר לשיעורי בלט קלאסי, הן החלו ללמוד גם ריקוד ים-תיכוני. להפתעתם הרבה של מוריהן, הן גילו כישרון יוצא דופן בתנועות הריקודים המזרחיים. ההצעה כי יופיעו בציבור לא אחרה לבוא. בעבור אִמן, ההתלבטות היתה קשה. היא חששה לעתידן של הנערות הרכות, רק בנות 12 ו-14, שייחשפו לעולם שנראה לה מופקר. מאידך, הפיתוי היה רב.

באותה עת איבד בעלה את מקור הכנסתו הקבוע והמשפחה נקלעה למשבר כספי. היא לא העזה לספר לו על הופעותיהן של הבנות, והן החליטו לשמור את הדבר בסוד מפניו. לכל חזרה או מופע ליוותה האם הנאמנה את בנותיה, שומרת על תומתן בקנאות. היא הקפידה על כך עוד שנים רבות, וליוותה אותן בכל מסעותיהן ברחבי העולם.

 

 

אך שלוש הנשים לבית אלפרט לא יכלו לשמור את סודן מפני האב לאורך ימים: זוג האחיות ברוכות הכישרון הפכו ללהיט כמעט בן-לילה; ההצלחה הייתה מסחררת. בעזרת אימן ומוריהן, הן בנו תכנית אמנותית שהציגה בווירטואוזיות רבה את גמישותן ויכולותיהן כרקדניות מקצועיות.

שֵם-הבמה שנבחר להן, לילה ולאמְיָה, (או: לין וליז) הצריך גם שם משפחה וסיפור כיסוי שימשוך את הקהל. כך הפכו הלנה וברטה אלפרט, בנותיו של פישל מצ'רנוביץ, ל"תאומות ג'מאל".

 

 

מועדון הלילה של "ארמון חלמיה" היה רק קרש הקפיצה ממנו זינקו השתיים לקריירה של כוכבות בינלאומיות. הופעותיהן בסרטים מצריים רבים, שהחלו בגיחות קצרצרות ובלחץ הקהל הפכו לארוכות ומרכזיות יותר ויותר, הקנו להן שם בכל רחבי העולם הערבי. ליהדותן הן כנראה לא התכחשו, אך מאידך, הצליחו להסוות את מוצאן היטב. הכיסוי היה מושלם, וסביר להניח שאיש ממעריציהן הרבים במצרים ומחוצה לה, לא העלה על דעתו כי השתיים אינן מבנות ערב.

ההפיכה הצבאית במצרים ועלייתו של נאצר לשלטון, שינו בהדרגה את האווירה שאִפשרה את נסיקתן של שתי הכוכבות. הן הוזמנו ליותר ויותר הופעות מחוץ לארץ מולדתן, ולשיא הפופולריות זכו בסינגפור ובהודו.

 

ריקודן באחד מן הסרטים ההודיים שבהן כיכבו נפסל על ידי הצנזורה שם, בשל "חוסר צניעות". בעיני השלטונות הצבאיים במצרים, היו נסיעותיהן התכופות של האחיות ג'מאל חשודות. ייתכן שגם ידיעה על מוצאן היהודי סייעה ליחס החשדני כלפיהן.

בסוף 1957, באמצע סיור הופעות מצליח במזרח הרחוק, הגיע לפתע מברק מאביהן, שנשאר בקהיר. הוא הזהיר את בנותיו, שאליהן נלוותה, כתמיד, אִמן, כי לא יעזו לשוב למצרים. המשטרה המצרית הוציאה צו מעצר נגדן והן מתבקשות לחקירה בעוון ריגול.

 

 

לא קשה היה לאחיות ג'מאל למצוא אמרגן שיזמין אותן להופעות בארצות הברית. אמריקה קרצה להן זה מכבר, והן ראו אותה כמקום מפלט מתאים. לפניהן ניצבה רק הבעיה המטרידה: כיצד יצליחו להשיג ויזה במהירות? באותו ערב, משלחת של חברי קונגרס אמריקנים שביקרה במומבאי, פקדה את מועדון הלילה שבו הופיעו האחיות ג'מאל. התלהבותם מריקודי הבטן של ה"תאומות" לא ידעה גבול. בבוקר שלמחרת, היו בידיהן אשרות הכניסה המיוחלות.

הסצנה האמנותית הגועשת ברובע הלטיני של ניו יורק קיבלה את האחיות ג'מאל בזרועות פתוחות. משב הרוח הרענן שהביאו איתן השתיים מן המזרח, השתלב היטב במגמות שונות שהיו פופולאריות מאוד לקראת שנות החמישים בארצות הברית. גם שיתוף הפעולה שלהן עם המוסיקאי אדי קוצ'אק ("השייך") ולהקתו, תרם להצלחתן.

 

 

האם היתה זו האמא היהודייה של שתי הבנות, שלחצה עליהן להתחתן במהירות ולעזוב את עסקי השעשועים?

למרבה הצער, לא ברור בדיוק מה גרם לאחיות, שעתה נקראו בפשטות לין וליז, להפנות עורף לקריירה המצליחה שלהן. הן נישאו כמעט בזו אחר זו, זמן לא רב לאחר שהגיעו לארצות הברית. הגברים שעימם בחרו לחלוק את חייהן, אנשי עסקים מכובדים, כנראה לא אהבו את עיסוקן בריקודים "בלתי צנועים", במועדוני לילה אפלוליים.

בתוך זמן לא רב הצטמק לוח ההופעות של האחיות ג'מאל. התשוקה למחול ולמוסיקה, שעדיין בערה בהן, מצאה את ביטוייה בהוראת ריקודי הבטן במסגרות שונות. במהלך שנות השישים והשבעים, נחשבו השתיים – ובמיוחד ליז – למדריכות המקצועיות ביותר בתחום זה, במערב.

 

 

לין נפטרה בלונג איילנד ב-1992. ליז, אחותה, האריכה ימים אחריה, ונפטרה ב-2016. היא נישאה בשנית לדוד מרקס, ניצול שואה שהגיע ארצה כשנה לפני קום המדינה בספינת המעפילים "מולדת". לימים, עבר להתגורר בארצות הברית ושם היה ליצרן רהיטים מצליח.

אלבומי התצלומים, המזכרות והסיפורים מימי הזוהר של ליז רעייתו, קסמו לו תמיד. כמי שחווה את תהפוכות הגורל היהודי במאה העשרים על בשרו, הוא סבר כי גם סיפורה של רעייתו ראוי להיות חלק מן הפסיפס רב הגוונים של תיעוד העם היהודי. לפני חודשים אחדים, הוא תרם לספרייה הלאומית את ארכיונה. לילה ג'מאל, ליז, או בעצם ברטה אלפרט, תרקוד מעתה לנצח במרתפי הספרייה הלאומית.