כל הזכויות שמורות לספרייה הלאומית © 2017

יום הספר העברי הראשון: כשהפרחחים יצאו להגן בגופם על שפת העברית המתחדשת

סיפורם של הבריונים שטופי ההורמונים שלקחו חסות על פסטיבל הספרים של שנת 1926.

חן מלול | 08.06.17 | 2 דק' |
Share

אתה הולך ברחוב יד ביד עם אהובתך. אתם מקשקשים לכם לאורכו ולרוחבו של רחוב תל אביבי. מדובר בשנות ה-20 של המאה הקודמת, ורוח החלוציות מפעפעת באוויר – רק החברה שלך ואתה יודעים על מה אתם מדברים, אתה, חברה שלך והנער הצעיר שמשתרך מאחוריכם ומאזין ברוב קשב לשיחה הקולחת. רגע, מה? מי זה? ולמה הוא מעמיד פני עובר אורח? במי הוא חושב שהוא משטה?

כשהסצנה נהיית כבר קצת מוגזמת ושקופה לכל, אתה מסתובב ופונה אל הנער הפוחז בעברית הצחה ביותר שלך (או כך אתה חושב): "היי, ברנש, מה נסגר עם הקונצים?"

"קונצים?!" צועק הבחור כמוצא שלל רב, "אמרת קונצים!"

"אני כבר כמה דקות עוקב אחריכם, אתה מבין", מודה הצעיר בפשטות, "ואתם מתהלכים בלי בושה בחוצות העיר העברית ולא מפסיקים לטמא את העברית שלכם במילים לועזיות!"

אולי אתה מתעקש להכניס קצת שכל בראש של הנער החצוף, אולי מתפתחת קטטה, אולי אתה ממשיך הלאה. מה שבטוח, התקרית הקטנה הזאת נשארת אתך עוד זמן מה.

אל תרגיש רע, אתה לא הראשון.

 

גדוד מגיני השפה מתגייסים למען מטרה נעלה

 

זה לא היה מובן מאליו שנדבר פה בארץ עברית. היו שפות אחרות שעמדו בתור במידה ושפת הקודש שחודשה על ידי "רבי" אליעזר בן יהודה לא תעמוד על המשמר. גם כעשר שנים לאחר הכרעת "מלחמת השפות" – שקיבע את העברית כשפת הלימוד הרשמית של מערכת החינוך של היישוב היהודי בארץ – המאבק למען העברית לא הסתיים.

 

תמונתו האחרונה של אליעזר בן יהודה, מתוך אוספי הספרייה הלאומית

 

מעודדים מניצחון השפה העברית באותה "מלחמה" שהתקיימה בשנים 1914-1913, קם בארץ דור חדש של לוחמי עברית הרואיים {אופס, יש לומר, "עשויים ללא חת" כמובן!} – היו אלו תלמידי גימנסיה הרצליה מלאי ההורמונים, שבשנת 1923 החליטו לעשות מעשה.

 

כתבות נוספות:

השיר שגרם לקרע בין זלדה ליונה וולך

"האמנם עוד יבואו ימים?": לאה גולדברג כותבת על היום שבו יהיה שוב מותר לאהוב

"הַיּוֹם הָלַךְ וְהֶחְשִׁיךְ": השיר הראשון שחיברה רחל המשוררת בעברית

"שיר זה – ילדים לא יבינו אותו": הסיפור מאחורי "דני גיבור" מאת מרים ילן-שטקליס

"זַמְּרִי, סַפֵּרִי, צִפּוֹרִי הַיְקָרָה": קורות השיר הראשון שכתב חיים נחמן ביאליק

 

הם התחילו בקטן: תלו כמה כרזות בגנות דיבור יידיש (השפה המדוברת ביותר בארץ על ידי העולים אחרי עברית), ערכו כמה הפגנות חצי רציניות, ולזוגות שהלכו ברחוב ודיברו בשפות זרות חילקו בדרך כלל פתקה חביבה עם הכיתוב "יהודי דבר עברית". הם גם "הציקו" למוסדות שונים עם שלל דרישות הקשורות לדיבור נכון בעברית (או להעלמת שימוש בשפות זרות).

 

פנייה נרגשת של "גדוד מגיני השפה" אל מחלקת השלטים בעיריית תל אביב, מתוך אוסף "גדוד מגיני השפה" שנמצא בספרייה הלאומית

 

מהר מאוד הרגישו החברים שלא די בכך. המגינים נועזים סימנו לעצמם מטרות נוספות: להפוך את העברית לנחלת היישוב, ובכלל, להפנות את הלהט המהפכני לטובת העברית. ההחלטה הייתה חד משמעית: הכרזת מלחמה טוטאלית {סליחה! התכוונו להגיד "כללית" לא "טוטאלית"…} במדברי וכותבי הלועזית.

תחילה הם ייסדו גוף שירכז את המאבק בזלזול בעברית. היות שדובר בחבורת נערות ונערים, בחרו הלוחמים הצעירים להקים גוף אנטי בירוקרטי ומעין צבאי. הם קראו לו "גדוד מגיני השפה". הפעולה הראשונה שלהם התקיימה באחד מלילות שישי בתל אביב. אז צעדו בסך חברי הגדוד ברחובות תל אביב ושרו שירים עבריים, כשהשיר שהיה להם להמנון, "יהודי דבר עברית", מושר בכל פה.

 

חוזר שחיבר סניף "גדוד מגיני השפה" בירושלים

 

סניפים חדשים החלו לצוץ ברחבי היישוב: בירושלים, חיפה, צפת, ראש-פינה, רחובות, ראשון לציון, עקרון ויבניאל. הקונספט (רעיון, רעיון, בסדר) תפס אפילו בחוץ לארץ, ושני סניפים הוקמו מחוץ ליישוב: בעיר רדיץ ברומניה ואפילו, לא תאמינו, בפוניבז' שבליטא.

לכן, כשהחלה מתארגנת בשנת 1926 לשכת הספר של אגודת הסופרים והספרות העברית לקראת "יום הספר העברי", קפצו חברי הגדוד על הרעיון ואימצו אותו.

 

מודעה בעיתון דואר היום, שהתפרסמה בתאריך 1 באפריל 1926

 

בין כל ההרצאות, הקונצרטים והדוכנים השונים עם אותו השלט והמבצע (25 אחוזי הנחה בניגוד ל-3 במאה מימינו אנו) באולם הגימנסיה הרצליה, פגשו באי היריד בחברי הגדוד ששרים את שיריהם, מפיצים כרוזים ומדברים בהתלהבות הולכת וגוברת על חשיבות השפה העברית לתחייתנו הלאומית. עבורם, היה זה יותר מאוד יום חגיגי, או אפילו תרבותי-שיווקי: "יום הספר העברי" היה הזדמנות מצוינת מאין כמותה להזכיר ולהפציר בחברי היישוב: "יהודי דבר עברית"!

 

יום הספר העברי" בשנת 1926 בשדרות רוטשילד, מתוך ארכיון תצלומי הקרן הקיימת לישראל (צילם: שריג)

 

לצערו (או לשמחתו) של "עם הספר", "יום הספר העברי" לא חזר בשנה לאחריו וגם לא בשלושים שנה אחריו. חברי הגדוד כנראה לא הצרו על כך יותר מדי, משום שעברו בינתיים לפעילות רדיקלית יותר מיריד ספרים מוזלים, שכללה בין היתר:  פיזור הצגות ביידיש, התפרצות לסרטים לועזיים, ניפוץ חלונות של בתי עסק המסרבים להחליף שלטים בלועזית או הצקה וגעירה בעוברים ושבים המשוחחים ביידיש או בגרמנית.

 

לקריאה נוספת על גדוד הפרחחים אתם מוזמנים לקרוא את: "גדוד מגני השפה בארץ ישראל 1936-1923", מאת: שמעון שור

חן מלול , עורך וכותב תוכן, הספרייה הלאומית

הגעתם לספרייה ואתם מחפשים את חן מלול? אין בעיה, רואים את הר הספרים הזה שעומד כל רגע לקרוס? חן יושב מאחוריו. תחביבים: לקרוא על היסטוריה, לכתוב על היסטוריה ולדבר על היסטוריה.
לכתבות נוספות של חן מלול >>

קבלו את הסיפורים הכי טובים שלנו ישירות למייל

תגובות על כתבה זו