מפת ארץ הקודש של לוקאס קראנאך האב

מעלייה-לרגל קתולית, אל כתבי הקודש הפרוטסטנטיים

עלייה לרגל לירושלים היתה בסוף המאה ה-15 מעשה אמיץ וגם הוכחה לאדיקותו של האיש שיצא לדרך מן המערב הלטיני. לא פחות חשובה מן המסע עצמו היתה הנצחתו בדרכים שונות. יומני מסע, מזכרות מן המקומות הקדושים, ציורים שהציגו את עולי הרגל בתוך המרחב הקדוש ומפות של ארץ הקודש — כל אלה נועדו לשחזר את החוויה האישית של עולי הרגל ולהאדיר אותם כמי שזכו להגיע לירושלים ולצעוד בעקבות ישו בדרכו האחרונה. הם נועדו גם לאפשר לאלה שלא יכלו לצאת למסע בעצמם, חוויה חלופית לביקור במקומות הקדושים. חשוב להדגיש כי מפות ארץ הקודש לא שימשו את עולי הרגל במסעותיהם. אלה ציירו את המפות או רכשו אותן רק לאחר שובם הביתה, ולהנצחת מסעותיהם בלבד. במילים אחרות, מפות עולי הרגל לא נועדו לשימוש פרקטי בשטח. הן היו דימויים  שנקשרו לאמונה ודבקות דתית, (devotional imagery)  ונועדו לעורר חוויה דתית מדיטטיבית.

מפת ארץ הקודש שיצר האמן הנודע לוקאס קראנאך האב (Lucas Cranach the Elder, 1472–1553) בחיתוך עץ, נועדה בדיוק לכך (ראו תמונה). מאז 1505 שימש קראנאך כצייר החצר של פרידריך השלישי "החכם" (הנסיך הבוחר של סקסוניה בין 1525-1486), ואת המפה הזאת הוא יצר כדי להנציח את המסע של פרידריך לירושלים בשנת 1493 (קראנאך יצר את המפה לפחות 16 שנים לאחר המסע). למפה זו אני מייחסת חשיבות רבה בזכות היותה יצירת-מעבר — או יצירה מגשרת — בין התרבות הקתולית לבין התרבות הפרוטסטנטית שצמחה בחצרו של פרידריך בוויטנברג בתחילת המאה ה-16. היא נוצרה באקלים קתולי אדוק, ומצאה את דרכה לארסנל הדימויים הפרוטסטנטי.

מפת ארץ הקודש של לוקאס קראנאך. לחצו על המפה להגדלה

לא ידוע בכמה עותקים הדפיס קראנאך את המפה, אך העותק השלם ביותר מבין השלושה ששרדו, שמור כיום בספרייה הלאומית בירושלים. גודלו 60 על 56 ס"מ (במקור היה 60 על 60 ס"מ). למפה עצמה אין כותרת, וגם שמו של קראנאך אינו נזכר בה. המחקר  קשר אותה אל קראנאך  בזכות הסגנון, ואל פרידריך פטרונו — בזכות סמל האצולה שלו שמתנוסס על אחת הספינות שמשייטות במפה בים התיכון. תיאור ספינתו של פרידריך ליד חופי הארץ, קושר את המפה עם מסע עלייתו לרגל לירושלים, ועם הנוהג שנזכר לעיל, להנציח מסעות עלייה לרגל באמצעות מפות.

קראנאך יצר אמנם את המפה שלו במסגרת הקונבנציה הקתולית של הנצחת עלייה לרגל באמצעות מפת הארץ, אבל מבחינת הדימוי שהוא נתן לארץ, הוא פעל לחלוטין מחוץ לקונבנציה. הוא זנח את את המסורת הקרטוגרפית המדיאבלית של ארץ הקודש, שהציגה את הארץ מכוונת למזרח, והציג אותה מכוונת לצפון. הוא גם זנח את השיטה שהציגה את הארץ עמוסה באזכורים למאורעות מכִּתבי הקודש, והתמקד בתיאור יציאת-מצרים והנדודים במדבר, בסדרה של שמונה סצנות לאורך הדרך (ראו תמונה). השרטוט החדשני של הארץ מכוונת לצפון, נוצר על בסיס המפה הרביעית של אסיה (Quarta Asiae Tabula) בגאוגרפיה של קלאודיוס פתולמאוס, בן המאה השנייה לספירה (המפה של קראנאך משקפת את הפינה השמאלית התחתונה של מפת אסיה). אפשר להניח שקראנאך בחר להסתמך על מפת אסיה של פתולמאוס בשל העניין שיוחס אז בוויטנברג לידע הקלאסי. אך נשאלת השאלה מדוע בחר קראנאך להתמקד דווקא ביציאת מצרים במפה שהנציחה עלייה לרגל לירושלים. יציאת-מצרים נתפסה במחשבה הנוצרית לאחד המודלים התנכיים לעלייה לרגל, ואולי זוהי הסיבה לכך שקראנאך בחר להתמקד בה. ויש עוד סיבה אפשרית לכך: אולי היה פה ביטוי לרעיונותיו החדשים של מרטין לותר, שהחלו להישמע בוויטנברג בעשור השני של המאה השש-עשרה, ואולי השפיעו על קראנאך כבר אז. במילים אחרות: ייתכן שמפת קראנאך ביטאה תפיסה לותרנית עוד בהיותה דימוי קתולי.

פרט ממפת קראנאך – בני ישראל במדבר. לחצו על המפה להגדלה

המפה הזאת לא היתה האמצעי היחיד שבאמצעותו הנציח פרידריך את מסע העלייה לרגל שלו. מסעו הונצח גם על-ידי עשרות שרידים קדושים שהביא מירושלים, אותם צירף לאוסף השרידים הענק ששמר בכנסיית הארמון שלו בוויטנברג, וגם באמצעות דימויים ויזואליים נוספים שהציג בכנסייה (לדוגמה: ציור גופו של ישו על בד פשתן, שצוייר על-פי מידות הקבר הקדוש שפרידריך עצמו מדד בירושלים, או ציור שמציג את פרידריך כורע ברך מול ירושלים בשעה שמתרחשים בה אירועי הפסיון של ישו, אשר שמור היום בארמון פרידנשטיין בעיר גותה שבגרמניה). בעוד שהציורים הציגו למבקרים את הנרטיב של הנוף הקדוש, יצרו השרידים — שכללו בעיקר אבנים מן המקומות הקדושים (בעיקר ממקומות  שנקשרו בחייהם של ישו והבתולה) — הדמיה של הטופוגרפיה הקדושה בחלל הכנסייה, והחיו את הנרטיב שלה באופן מוחשי. השרידים הקדושים שימשו תחליף של ממש לעלייה לרגל לירושלים: הם זיכו את המתבוננים בהם באינדולגנציות דומות לאלה שקיבלו עולי הרגל במקומות הקדושים (אינדולגנציות היו שטרי מחילת עוונות שנמכרו למאמינים והבטיחו להם את קיצור הזמן שיידרשו לעבור מרגע מותם ועד הגיעם לגן-עדן).

אוסף השרידים של פרידריך היה אחד מאוספי השרידים הגדולים באירופה והוא הפך את ויטנברג למוקד עלייה-לרגל. ב-1520 מנה האוסף יותר מ-19,000 שרידים קדושים והוא הקנה אינדולגנציה בת 1,902,202 שנים למי שהתבונן בו בחג כל-הקדושים. אוסף זה היה אחת הסיבות שהביאו את מרטין לותר לתלות את 95 התזות שלו בגנות האינדולגנציות על דלתות הכנסייה בערב חג כל הקדושים 1517 ולירות את "יריית הפתיחה" של הרפורמציה  (כנסיית הארמון שימשה גם כנסיית האוניברסיטה של ויטנברג, בה החל לותר ללמד ב-1512, ודלתותיה שימשו מעין לוח-מודעות שעליו נתלו תזות שונות כדי לעורר דיונים אקדמיים וציבוריים. במקביל שלח לותר את התזות לנמענים רחוקים כדי להעלותן על סדר היום גם מחוץ לוויטנברג).

פרט ממפת קראנאך – הספינה של פרידריך ה-3. לחצו על המפה להגדלה

ועכשיו נשאלת השאלה: מה עשתה מפת קראנך בתוך התצוגה של ארץ הקודש שהיתה בכנסייה, ומה היא תרמה לחוויה הרגשית של המאמין? אפשר לשער שגם אם הוצג בכנסייה עותק אחד של המפה לצד ציורים אחרים של ארץ הקודש (כפי שקרה בקפלה שהוקמה על-ידי עולה רגל אחר באנגליה), ייתכן שנמכרו עותקים אחרים שלה כמזכרת מן הביקור בכנסייה. השערה זו מסתמכת על כך שדפים מודפסים עם דימויים דבוציונאליים נמכרו למזכרת באתרים אחרים שמשכו עולי רגל באירופה. לדוגמה, בכנסייה של נירנברג נמכר הדפס שהציג את השרידים של כלי הצליבה שהוצגו בה. הדימוי הדבוציונאלי שהציגה המפה של קראנאך, הוא הטופוגרפיה של ארץ הקודש: המרחב הקדוש שהמחיש את הנרטיב של כתבי הקודש, ואת מקום-מוצאם של השרידים החשובים ביותר שהוצגו בכנסיית הארמון של פרידריך. מפה זו יכלה לשמש מזכרת כפולה של עלייה לרגל — גם לעלייתו לרגל של פרידריך, וגם לעלייתם לרגל של המאמינים שבאו לכנסייה שלו, בוויטנברג. בכל מקרה, מפה זו הייתה יצירת-מפנה חדשנית יוצאת-דופן שנוצרה באקלים קתולי מובהק של עלייה לרגל, חצתה את הקווים, ובשנת 1525 נכנסה היישר לתנ"ך הפרוטסטנטי שהודפס בציריך. בתוך התנ"ך הזה שובץ העתק של מפת קראנאך בצמוד לספר במדבר פרק ל"ג, שמתאר את יציאת-מצרים. מכאן ואילך נקשרה המפה עם התנ"ך הפרוטסטנטי והפכה להיות מזוהה עם יציאת-מצרים במובנה האבנגלי; כלומר, סמל לשחרור מעול השעבוד לכנסייה הקתולית, והמעבר לגאולת הרפורמציה. בהקשר הפרוטסטנטי החדש, מפה זו לא שימשה כבר כלי פולחני, אלא כלי-עזר להבנת הכתובים ודימוי סמלי של מסע לארץ שמסמלת הבטחה.

 

לקריאה נוספת על מפת קראנאך ועל תצוגת ארץ הקודש בוויטנברג, ראו:

Pnina Arad, “Frederick III’s Holy Land Installation in Wittenberg during the Cultural Transition of the Reformation,” Viator: Medieval and Renaissance Studies 48.1 (2017): 219–252.

 

רוצים ללמוד עוד על מפות?

הצטרפו לקבוצת המפות החדשה של הספרייה הלאומית בפייסבוק – "מפות גדולות לארץ קטנה"

כתבות נוספות

מפה נדירה: חורבנה של ירושלים בעיניים נוצריות

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

על גיאוגרפיה ומפות באמנות ישראלית עכשווית

 

כשנחום גוטמן צייר את פרעות תרפ"ט

נחום גוטמן תיעד את המאורעות הרצחניים והמשטרה הבריטית פקדה להחרים

גולגולת אדם מאיימת מצוירת בגסות, כמעט בילדותיות. בצידה סכין מגואלת בדם. נתזי הדם שניגרו מהסכין על הרקע השחור מתנקזים לשלוליות וכתמים המזכירים ציורי מערות פרהיסטוריים. לא ברור אם הסצנה הגרוטסקית שהוכרחנו לצפות בה הסתיימה, או שהיא עודנה מתרחשת לנגד עינינו. וכמו בשורה הלקוחה מסדרות משטרה, נאלץ הצופה לקבוע ש"הדם עוד נראה טרי".

לחצו על התמונה להגדלה

מכל המשחקים שאהבה לשחק יד הצייר המשוטטת של נחום גוטמן, משחק-המחבואים היה מועדף פחות מכולם. המציאות, לפחות כפי שחווה אותה צייר בן היישוב העברי קורם המושבות, הערים והקיבוצים, הייתה חומר הגלם שממנו ביקש לעצב את ציוריו, ועם צאת ספרו הראשון לבונגולו מלך זולו בשנת 1939 – גם את כתיבתו.

לעיתים בחר גוטמן לייצג את המציאות בצורה ישרה, כשהציור משמש מעין בבואה למציאות שהוא מתיימר לייצג. וכשלא הצליח לרדת לעומקה של המציאות הנגלית, כיוון שהייתה כאוטית מכדי לתפוס אותה בתמונה יחידה או אכזרית מכדי לייצגה ישירות – פנה אל הסאטירה, והגזים את מה שהלב והמוח סירבו לקלוט. כזה היה מקרה החוברת מאורעות א"י – טלגרמות וידיעות בציורים (תרפ"ט) שהפיק והוציא לאור גוטמן בשנת 1929 עם נחום איתן וסעדיה שושני. החוברת עוקבת אחר המאורעות הרצחניים שנודעו ביישוב העברי בתור מאורעות תרפ"ט.

הזהירו אותו שלא יעשה זאת, שהבריטים לא יאהבו את הרעיון ועוד פחות את הביצוע, שגם אם יעלים את הכיתוב באנגלית ידברו הציורים בעד עצמם, שידו הארוכה של הצנזור תגיע גם אליו. זה לא שלא ידע כיצד לדאוג לשלומה ולכבודה של המלכות. בתקופת השלטון הקודם העות'מאני, הזמין מאיר דיזנגוף את גוטמן בן החמש-עשרה לביקור בהול בביתו. "נוחם", קרא ראש העיר העברית הראשונה בפנים מודאגות, "אנחנו במצב רע, מחרתיים פורים, וג'מאל פאשא, השליט הצבאי של סוריה וארץ ישראל, יבוא לבקר ביפו. הוא רוצה לבוא בעצמו ולבדוק מה מצבו של היישוב היהודי. כמובן שהזמנו אותו לבקר בגימנסיה (הכוונה לגימנסיה הרצליה). מה נעשה כדי למצוא חן בעיניו אם יחליט לבוא?"

זיכרון תחבולותיו המחוכמות של פרופ' בוריס שץ, מורו באקדמיה לאומנות בבצלאל, הוביל אותו לפתרון משלו: "בבצלאל פיסלו את ראשו של ג'מאל פאשא וזה מצא חן בעיניו. אני מציע לצייר פורטרט גדול שלו ולתלות על הגימנסיה. זה ייתן לו כבוד. זה יימצא חן בעיניו". וכך אכן היה.

יותר מעשור לאחר מכן, בשנת 1929, בזמן פרעות תרפ"ט, גוטמן כבר היה גבר צעיר ונשוי בראשית שנות השלושים לחייו. ארבע שנים קודם לכן חזר לארץ ישראל והשתקע בתל-אביב. במושבה רחובות הכיר את אשתו דורה יפה. בתל-אביב יבנו השניים את ביתם המשותף.

דורה ונחום גוטמן. התמונה לקוחה מתוך הספר "צייד הצבעים" מאת לאה נאור, הוצאת יד בן צבי

חמש השנים שהעביר גוטמן באירופה (בעיקר בווינה, בברלין ובפריז) עשו את שלהן. הן ביגרו את נפש הנער הביישן, פיתחו את יכולותיו וכשרונו והפכו אותו לצייר מוכר ונחשק – ועתה לא רק בקרב מכריו של אבא, הסופר ש. בן-ציון.

באמצע אוגוסט תרפ"ט (1929) החלו מעשי האיבה הראשונים – תחילה בהסתערות המון ערבי על רחבת הכותל בעקבות הסתת המועצה המוסלמית העליונה. המתפללים היהודים גורשו מן המקום וספרי התורה שלהם הועלו באש. בימים שלאחר מכן נפרצו סכרי השנאה והאלימות. בתום שבוע הפרעות נספרו 67 גופות יהודי חברון, עשרות הרוגים נוספים בירושלים, בתל-אביב, בחיפה, בצפת, בחולדה ובבאר טוביה.

התחושה הרווחת ביישוב הצעיר והפגיע הייתה שהמלכות שצוו היהודים לדאוג בשלומה לא החזירה להם באותו המטבע. הבריטים, האמינו בני ובנות היישוב, על כל כוחם ועוצם ידם, כמעט שלא עשו מאומה לבלימת הפרעות – גם אחרי שדם יהודי זרם ברחובות.

בלי שהתבקש, התחיל גוטמן לנסח תגובה שתהלום את רגשותיו הקשים. בדיו שחורה פשוטה צייר את הפרעות – אלו שראו עיניו, ואלו שקרא עליהן בזעם ובייאוש בעיתונות המנדטורית.

לחצו על התמונה להגדלה

הוא צייר את ההסתה הפרועה שהתנהלה בלא מפריע.

לחצו על התמונה להגדלה

את הרציחות שבוצעו ללא דין (השופטים הבריטים נראו בציורים כמי שלרוב מעלימים עין, ובמקרים אחרים מעטים, אפילו תומכים בנעשה).

לחצו על התמונה להגדלה
לחצו על התמונה להגדלה

את המשטרה הערבית מדווחת לבריטים, "הכל בסדר, סיר!"

לחצו על התמונה להגדלה

ואת הצביעות שבהצהרות הבריטיות הרשמיות, ובראשן מנשר הנציב העליון הבריטי ג'ון צ'נסלור, שהוטל ממטוסי חיל האוויר המלכותי בעברית, באנגלית ובערבית.

לחצו על התמונה להגדלה
לחצו על התמונה להגדלה

כשסיים גוטמן את שמונה-עשר הציורים המרכיבים את הספר, הציג אותם בפני אשתו דורה שהביטה בהם בספקנות. "אתה לא תמצא הוצאת ספרים שתדפיס את הציורים האלה, זו פגיעה באנגלים", הבהירה לו. גוטמן ידע זאת. "אף עיתון עברי לא יעז להדפיס ציור הפוגע באנגלים. האנגלים יסגרו את העיתון מיד". גוטמן ידע גם זאת. הוא הסביר לה שהוא מעדיף לצייר תמונות שלוות ויפות של ארץ ישראל, אך לא בשעה הזאת. "תראי מה אילצו אותי לצייר!", הסביר.

גוטמן צרר את הציורים חסרי הכיתוב, ויצא איתם לרחוב הרצל בתל-אביב. הוא הניח אותם על המדרכה וחיכה. ההמון ההמום והבוכה התקהל סביב הציורים. הראשון שהציע התייחסות היה הסופר אביגדור המאירי. ציור ביזת צפת הפנט אותו, וכל שהצליח לומר היה, "ובעיתון כתוב: 'יהודי צפת נמצאים בביטחון בבית הממשלה, בעיר שקט". גוטמן מיהר לכתוב את המשפט בתחתית הציור.

לחצו על התמונה להגדלה

עד מהרה נקלעו אברהם שלונסקי ואורי צבי גרינברג למקום. יחד חיברו השלושה (השלישי היה גוטמן) כותרות מתריסות לכל הציורים, רובן התבססו על ידיעות אמתיות שדלו – כמעט ללא עריכה – מהעיתונות.

הציור היחיד שנוסף לאחר מכן היה ציור גואלי כבודה של אנגליה. היה זה הציור היחיד שהאירוניה לא משחקת בו כל תפקיד. גוטמן צייר את קבוצת הסטודנטים מאוניברסיטת אוקספורד ששהו בארץ בזמן הפרעות ויצאו להגן בגופם על היהודים הנטבחים.

לחצו על התמונה להגדלה

מבין ההמון המתקהל סביב הציורים פנה נחום אתין לגוטמן בשאלה שעדיין נותרה ללא מענה, "איפה תדפיס את הציורים?". אתין הציע את עצמו כמוציא לאור ואת חברו סעדיה שושני כמדפיס ("אני מכיר אותו היטב. הוא אמיץ. הוא בוודאי יסכים"). בתום שני ימי עבודה מאומצת יצאה לאור החוברת – מחצית הזמן שלקח לשוטרים האנגלים להחרימה. צו מהיר נוסח – אין למכור או לצפות בחוברת.

כתבה על החרמת החוברת, התפרסמה בעיתון 'דבר' בספטמבר 1929
ידיעה קצרה על סגירת דפוס שושני, התפרסמה בעיתון 'גלים' בנובמבר 1929

 

רק בהשתדלות דיזנגוף ונכבדים אחרים ביישוב חמקו גוטמן ושותפיו ממשפט. הדפוס של שושני, שנסגר עקב הפרסום, נפתח מחדש לאחר הבטחה מפורשת שלא ידפיס את החוברת בשנית. את הגלופות ('קלישאות' בשפת התקופה) העביר שושני לאליעזר לוין-אפשטיין, בעל דפוס מפורסם בוורשה, שתרגם אותן ליידיש. בעקבות התרגום, החוברת, שהמנהיג הציוני ועורך עיתון דבר ברל כצנלסון התעקש לקרוא לה ספר, זכתה להצלחה אדירה בעולם היהודי. הציורים של גוטמן התפרסמו בנפרד בעיתונות היהודית העולמית.

ביד הצייר החופשית שלו חייב אותנו גוטמן להישיר מבט אל המאורעות שהיסטוריונים מאוחרים, כמו בני התקופה שחוו אותם, הכתירו כ"יריית הפתיחה של הסכסוך הערבי-יהודי", שעימו אנו חיים עד היום.

הכתבה מבוססת על הביוגרפיה הנפלאה של נחום גוטמן שחיברה לאה נאור, "צייד הצבעים". הספר יצא בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 2012.

התמונות באדיבות מוזיאון נחום גוטמן לאמנות.

 

כתבות נוספות

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

הצצה למחברת התרגילים בערבית של אחד העם

"ספר שרוליק": הפרויקט הסודי של דוש שלא הושלם מעולם

עכבר, חתול או ילד-לוליין: מי אתה מיקי-מהו?

מסעה של השוטית "רוב רוי" מאנגליה לארץ ישראל (בפעם השנייה)

המסע המופלא של ההרפתקן ג'והן מקגריגור שלקח את השוטית שלו למסע קסום לארץ ישראל של אמצע המאה ה-19, והמסע שהתרחש מאה שנה אחר כך להביא את אותה שוטית פעם נוספת למדינת ישראל

מתוך ספרו של ג'והן מקגריגור "רוב רוי על הירדן"

במסגרת פרויקט שילוט של מצד עתרת, מבצר צלבני הרוס מעל הירדן ההררי, אנחנו מספרים גם את סיפורו המופלא של ג'והן מקגריגור, הרפתקן, מגלה ארצות, ממציא, איש אשכולות כמיטב המסורת הבריטית של בני המאה ה-19 המשועממים והסקרנים.

ג'והן מקגריגור

במהלך ביקורו ביבשת אמריקה, למד מקגריגור לבנות שוטית (קאנו) מסורתית, אותה הוא פיתח לדגם חדש. כלי שייט יעיל וזריז, שאפשר להשיט בעזרת משוט כפול וגם בעזרת מפרש ואפשר אפילו לישון בו. מקגריגור קרא לסירתו "רוב רוי", על שם גיבור סקוטי בן המאה ה-18. מקגריגור שט בעזרת "רוב רוי" בנהרות צרפת, גרמניה, אוסטריה, סקנדינביה ושוויץ והגיעה בעזרתה גם למקומות נידחים שטרם מופו.

מסעו הידוע ביותר היה המסע למזרח התיכון. עבור המסע הזה בנה מקגריגור שוטית חדשה, חמישית במספר, והתייחס אליה כאל בן אנוש אהוב, במיטב האקסצנטריות של בריטים באותה תקופה: "היא במצב בריאות מצויין וגורמת לי הנאה מרובה", כתב לחבריו על סירתו.

בשנת 1868 שט מקגריגור לאורך כל חלקו העליון של הירדן, ממקורותיו, דרך הביצות ואגם החולה ועד הכנרת, כחלק ממסע חקר רחב היקף שערך במזרח התיכון. חלקים נרחבים ממסעו טרם נחקרו ומופו באותה תקופה, וספרו "רוב רוי על הירדן" הפך לרב מכר עוד בחייו והיווה מחקר מחקר מקיף ראשון של אזור זה. ליד גשר בנות יעקב, בה הפך זרם הירדן לשוצף וגועש, הפסיק מקגריגור את רצף השייט והמשיך במסע רגלי עד הכנרת. "בניגוד לכל העצות הטובות, גמרתי אומר להמשיך במסעי סמוך ככל האפשר לשפת הנהר, עד הגיעי לגליל. מובן מאליו, שלא בתוך האפיק עצמו, דבר שלא היה אפשרי מכל וכל, מאחר שזה הופך עד מהרה לתעלה צרה וגועשת, בה שוטפים המים בשצף קצף בין סלעי נחל ושיחי הרדוף צפופים, המתחברים תכופות לשורה אחת לרוחב התעלה". (רוב רוי על הירדן, עמוד 184, תרגום עמיהוד ארבל).

 

מפה של עמק החולה מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

מפה של הכינרת מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

מפה של הכינרת מהספר "רוב רוי על הירדן"

 

המסע בעקבות "הרוב רוי"

כל זה מסופר בספר "רוב רוי על הירדן", שתירגם עמיהוד ארבל, ויצא בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1982. סיפור לא פחות מעניין מסתתר בהקדמה לספר. שם מספר המוציא לאור של הספר, רחבעם זאבי, את סיפור מציאתה של השוטית "רוב רוי" במחסן נידח באנגליה והבאתה לישראל.

"שמועות על קיומה של ה"רוב רוי" הגיעו לאוזנינו במהלך העבודה על תרגום הספר", מספר זאבי. "טייס אל על בשם אורי ירום החליט להפוך את החיפוש למעשי יותר. הוא מצא בספר ביוגרפי ישן על ג'והן מקגריגור הערה בכתב יד המציינת כי גב' מקגריגור הראתה לכותב ההערה את השוטית המקורית בשנת 1922. בהכירו את שמרנותם של הבריטים החל אורי ירום לחפש את השוטית במועדוני שייט לאורך התמזה, והוא מצא אותה לבסוף באחד ממחסני מועדון השוטיות המלכותי.

השוטית היתה מוזנחת מאוד ומצבה רעוע. אורי ירום ורחבעם זאבי, אז מנהל מוזיאון ארץ ישראל, החלו במסע השתדלויות חוצה יבשות ואוקיינוסים במטרה להביא את ה"רוב רוי" לישראל, לשיפוץ ולתצוגה. אפילו חיים טופול, אז כוכב גדול באנגליה, גוייס למסע השידולים. לבסוף אישרה מזכירת המועדון את הוצאתה של "רוב רוי" למסע נוסף ואחרון לארץ הקודש. מספר זאבי:" אז הובלנו אל המחסן בירכתי המועדון ושם מצאנו את ה"רוב רוי", מאובקת וסדוקה. חיים טופול הסתכל עלי במין מבט כזה, כאילו שואל: זוהי כל השוטית? ובגללה אני מתבטל ממלאכתי ונוסע לפינה רחוקה זו? אמרתי לו: אכן, אלה הם קרשים אחדים, שחוברו במסמרי נחושת והיו לשוטית שעשתה היסטוריה. היא שטה וצלחה את נהרות מצרים, דמשק, מקורות הירדן וארץ ישראל. ישב עליה אדונה ומתכננה, גוי אמיץ והרפתקן, אוהב ישראל ויודע ספר. הוא עשה את הקרשים האלה לכלי כל יכול ומפורסם על פני יבשות וימים".

הרוב רוי המקורית

השוטית של ג'והן מקגריגור שופצה והוצגה במוזיאון ארץ ישראל במשך מספר חודשים, ואז הוחזרה למועדון השיט הבריטי. העתק מדויק שלה בוצע על ידי צוות המוזיאון והוצג בו במשך שנים רבות. כיום מוצג ההעתק במועדון השייט של תל אביב על הירקון, בהשאלה ממוזיאון ארץ ישראל.

את הספר "רוב רוי על הירדן" וכן את הספר "השוטית רוב רוי בארץ הקודש", המספר את סיפור מסעה ממוזיאון השייטים הבריטי למוזיאון ארץ ישראל ובחזרה ניתן למצוא, כמובן, בספרייה הלאומית.

"השוטית רוב רוי בארץ הקודש", מאת רחבעם זאבי. מוזיאון הארץ תל אביב, תשמ"ג

את המקור האנגלי של "רוב רוי על הירדן" אפשר לקרוא כאן, כולל כל הציורים והמפות הנהדרים שג'והן מקגריגור צייר.

 

 

חובבי מפות? פתחנו קבוצה במיוחד בשבילכם!
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "מפות גדולות לארץ קטנה":

 

קרדיט לצילום הרוב רוי המקורית:

This Rob Roy canoe has been donated to the River & Rowing Museum by the Royal Canoe Club. It has been restored by Henwood & Dean Boatbuilders, with funding from the Canoeing Foundation, the John Dudderidge Memorial Fund and the British Canoe Union.

 

 

הכישרון לידידות: הקשר המיוחד שנרקם בין אברהם סוצקבר למארק שאגאל

כאשר ביקש אברהם סוצקבר ממארק שאגאל ציור לפרסום בכתב עת חדש, הוא לא ידע שיקבל ממנו גם צרור שירים נדיר. סיפור ידידותם המופלאה של שני ענקים בדורם.

הכישרון לידידות: אברהם שאגאל (מימין) ואברהם סוצקבר (משמאל)

"יש משוררים גדולים, אמנים גאוניים, שאין להם כלל הכישרון לידידות", כתב אברהם סוצקבר ב-1977, בפתיחת מאמר על ידידו מארק שאגאל "ויש משוררים, אמנים," המשיך, "שכשרונם לידידות גדול ומקורי יותר מכישרונם בשירה ובציור". האם בהתייחסו לאותו "כשרון ידידות" נדיר התכוון סוצקבר רק לשאגאל, או שמא גם לעצמו? יותר מ-35 שנים נמשכה אותה חברוּת מופלאה בין שני ענקים אלה, הצייר והמשורר. ארכיונו של אברהם סוצקבר, השמור בספרייה הלאומית, מגלה צדדים בלתי מוכרים על ראשיתו של אותו קשר, שנקטע רק עם מותו של שאגאל, במארס 1984.

במחברות טיוטה השמורות בארכיונו של המשורר, אנו מוצאים כי בשנותיו האחרונות תכנן לכתוב ספר על היכרותו עם מארק שאגאל. להעתקות של עשרות המכתבים שקיבל מן הצייר הדגול, נוספו קטעי שיחות שרשם, על-פי זכרונו, ואשר נערכו לרוב בעת שהתארח בצרפת, אך גם באחדים מביקוריו הנדירים של שאגאל עצמו בישראל. לסוצקבר היה חלק חשוב באותם ביקורים, וראשי המדינה ראו בו חולייה מקשרת עם אחד מגדולי האמנים היהודים במאה העשרים. כיצד החלה ידידות זו, ומה קשר בין שני היוצרים, שביניהם הפרידו כמעט שנות דור?

אחת מן המחברות שבהן שיחזר סוצקבר את שיחותיו עם שאגאל. לחצו על התמונה לגודל מלא

בקיץ 1948, בימי ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, נענתה ההסתדרות, לאחר לבטים ומאבקים פנימיים, להצעתו של סוצקבר לייסד כתב עת ספרותי ביידיש. על אף גילו הצעיר, יחסית, והיותו "עולה חדש" (הוא עלה ארצה פחות משנה קודם לכן) סוצקבר כבר רכש לעצמו תהילת עולם.

המשורר הפרטיזן, ששיריו הרטיטו את לבבותיהם של רבבות בעולם כולו, האיש שנבחר על ידי ברית המועצות להעיד במשפטי נירנברג על פשעי הגרמנים ומי שייצג את המרד והתקומה של יהדות ליטא בשואה, היה לסמל בעיני רבים. סוצקבר מאן להשלים עם העתיד שצפוי היה, לדעת רבים, לתרבות היידיש במדינת ישראל. "די גאלדענע קייט" ("שלשלת הזהב"), כתב העת שעמד בראשו והתמיד בהוצאתו במשך 48 שנים, הפך עד מהרה לעמוד האש של ספרות היידיש. את הראשון מבין 141 כרכי הרבעון, הגדושים עד להתפקע בחומרים מרתקים, בחר סוצקבר להקדיש לסוגיה הטעונה של הקשר בין היידיש לעברית ולאירועים ההיסטוריים המסעירים של אותם ימים, ובראשם הקמת מדינת ישראל. הוא פנה אל שורה של יוצרים יהודיים בולטים, בבקשה לתרום מפרי עטם ומכחולם, באופן שיבטא את המאבק של העם היהודי על עצמאותו.

בין האישים אליהם כתב סוצקבר, היה גם מארק שאגאל. בפנייה זו היתה, כך הודה סוצקבר לימים, לא מעט מן התעוזה: מארק שאגאל היה אז אחד מן הציירים הידועים בעולם כולו, וקשריו באותה עת עם הציונות ועם ארץ ישראל היו רופפים למדיי. בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הוא היה שקוע בפרויקטים אמנותיים גדולים, שבין היתר עסקו גם באבדנו הסופי של העולם היהודי הישן, שממנו בא ואליו התגעגע. אך זוהי היתה בדיוק נקודת החיבור שבין הצייר מוויטבסק למשורר מווילנה. "בהנאה גדולה קיבלתי את מכתבך", כתב שאגאל לסוצקבר מאחוזתו בצרפת לתל אביב, "ממך – כמשורר שאת שיריו אני כה אוהב ומעריך גם כאדם, כמובן." בהמשך המכתב, הודה שאגאל ב"חטא קטן" שהוא חוטא מזה שנים רבות: כתיבת שירים.

המכתב ששלח שאגאל לסוצקבר

 

השער ששלח שאגאל לסוצקבר

 

 

סוצקבר, שכנראה נדהם למקרא השורות הבאות, שבהן הבטיח שאגאל לשלוח את שיריו לפרסום, המשיך וקרא: "אני שולח לך לפרסום גם ציור אחד, מן הסדרה "1948" (המוקדשת לישראל), ששמו "התקווה". בצניעות אופיינית, הציע-הורה שאגאל להדפיס את ציורו על כריכת הגיליון של כתב העת. סוצקבר, כמעט מיותר לציין, לא יכול היה לסרב.

ציורו של שאגאל "התקוה" מתוך הגיליון השני של "די גאלדענע קייט". לחצו על התמונה לגודל מלא

 

כאשר יצא, לבסוף, הגיליון הראשון של "די גאלדענע קייט", בסוף 1948, שלח סוצקבר עותק ממנו לשאגאל, וצירף אליו פואמה שפרסם באותם ימים, "געהיימשטאט" ("עיר הסתרים"). תשובתו של שאגאל לא אחרה לבוא: "כידוע לך, אינני מבקר ספרות", הוא כתב, "אבל כאמן וכיהודי אני סבור שאתה המשורר הבהיר, המבריק, הצעיר, הססגוני והאמתי ביותר של הזמן הטראגי שבו אנו חיים. […] שיריך הם ציורים ממש, ואני חש כה קרוב אליך". הצייר שכתב שירים, לא ידע עד כמה הוא קלע למטרה: מחברותיו של ידידו המשורר היו מלאות ברישומים קלילים, בקו נקי ודק.

קשה לנחש מי היה נרגש יותר, כאשר הופיע הגיליון השביעי של "די גאלדענע קייט": העורך, שפרסם בגאווה רבה שיר של מארק שאגאל או הצייר עצמו, שזכה לראות בפעם הראשונה את חרוזיו בדפוס. שאגאל, ראוי לציין, כתב את אותו שיר ("ארצי") בלשון הרוסית, שבה שלט טוב יותר מאשר ביידיש. תרגומו האמנותי של סוצקבר העלה את שורותיו ההססניות של שאגאל לדרגת יצירה לירית ענוגה, שאיש לא פילל לה, גם לא מחברהּ. "תרגומך הוא כבוד גדול לי", כתב שאגאל בתגובה, "מעולם לא היה לי אוצר מלים כה עשיר ביידיש!"

 

השירים של שאגאל שפורסמו בגיליון 9 של "די גאלדענע קייט", 1951:

 

באפריל 1950, כשנתיים לאחר ראשיתו של קשר המכתבים בין השניים, הם נפגשו לראשונה פנים אל פנים בצרפת. לקראת נסיעתו, חשש כנראה סוצקבר מן הפגישה עם שאגאל, ועל-כן ביקש לשוות לה גם אופי רשמי. הוא פנה אל יושב-ראש הכנסת דאז, יוסף שפרינצק, ושכנע אותו לכתוב אל שאגאל ולהציע לפניו כי עם הקמתו של משכן קבע לכנסת, הוא יוזמן לעטר אותו בציוריו. שפרינצק, שבמאמצים מרובים הצליח לאתר בניין זמני למושבו של הפרלמנט הישראלי שזה-מקרוב נולד, היה מעט משועשע מן הרעיון הדמיוני שהעלה סוצקבר, אך נענה ברצון. לימים, מילא סוצקבר גם את תפקיד המתווך והמפשר, בתהליך הממושך והסבוך של יצירת הגובלנים והפסיפסים במה שידוע כיום כ"טרקלין שאגאל" במשכן הכנסת.

אחד המכתבים של שאגאל השמורים בארכיון סוצקבר

חששותיו של סוצקבר מן הפגישה הראשונה עם שאגאל היו לשווא. במחברות השמורות בארכיונו, הוא מתאר את החיבוק החם והנשיקה שהדביק ללחיו שאגאל, עם בואו. הקירבה המשפחתית ממש, נוצרה מיד. לימים, פרסם סוצקבר קטעים מן השיחות הממושכות שהתנהלו בימים ובלילות שעשה במחיצתו של שאגאל, באותו ביקור ראשון.

אברהם סוצקבר מקבל את פניו של מארק שאגאל בעת בואו לביקור בישראל

בניגוד למה שמצופה היה מן השניים, הם לא עסקו רק בעולם היהודי שנעלם, אשר נכח באופן כה בולט ביצירתם. סוצקבר שתה בצמא את זיכרונותיו של שאגאל מפאריס של ראשית המאה וזה, האריך את הדיבור על אנרי מאטיס, שדמותו קסמה גם למאזין המרותק. "מכל הציירים בצרפת, הקו שלו הוא המעודן ביותר", הסכימו השניים. השיחה הלכה ונמשכה גם אל ידיד אחר מאותם ימים, פיקאסו. שאגאל הוביל את סוצקבר למוזיאון פיקאסו שבעיירה אנטיב (Antibes), ובהתפעלות רבה תיאר את מגוון כישרונותיו, בציורי שמן, ברישום ובעבודות קרמיקה. כאשר ניסה סוצקבר למשוך את שאגאל בלשונו ולשאלו על ההבדל שבינו לבין פיקאסו, הוא ענה בהחלטיות: "פיקאסו הוא גוי, שיכול לעשות הכל. ההבדל שביני לבין פיקאסו הוא בדיוק כמו ההבדל שבין אבי (היהודי) לאביו (הגוי)." סוצקבר המשיך וכתב כי שנים רבות מאוחר יותר, כאשר ביקר בתערוכה גדולה של פיקאסו בלונדון, עלתה לפתע במוחו המחשבה כי בעוד אשר פיקאסו הוא בְּרוּך-שטן, שאגאל הוא בּרוּך-אל.

דיוקן מארק שאגאל, על רקע אחת מיצירותיו, בערך 1960. את הדיוקן שלח שאגאל לחברו סוצקבר

אותו ביקור בצרפת הביא אחריו ביקור גומלין של שאגאל בישראל, ושיתוף פעולה אמנותי בין השניים, שאחד משיאיו היה עיטור הפואמה "סיביר" מאת סוצקבר. הכישרון לידידות, שאכן היה משותף, כנראה, לשאגאל ולסוצקבר גם יחד, העניק לנו כמה מן הפנינים הנפלאות של התרבות היהודית במאה העשרים.

שאגאל מעטר את הפואמה של סוצקבר "סיביר"

רוצים להכיר מקרוב את אברהם סוצקבר?

הסרט "דבש שחור – שירת חייו של אברהם סוצקבר" יוצג על מסך ענק ברחבת הספרייה הלאומית במסגרת פסטיבל דוקו.טקסט. לאחר הקרנת הסרט נשוחח עם יוצר הסרט אורי ברבש ועם נכדתו של אברהם סוצקבר, השחקנית הדס קלדרון.

לפרטים ולהרשמה לחצו כאן

 

 כתבות נוספות

חייו של אברהם סוצקבר: המשורר שחולץ במטוס מיערות הפרטיזנים

פואמה ותערוכת איורים: "אל פולין": אברהם סוצקבר נפרד ממולדתו