כשקופרניקוס שם את השמש במרכז

כיצד קיבעון מחשבתי משאיר אותנו מאחור ואיך, בצעד אחד של קבלה, אנחנו יכולים להניע את העולם קדימה

איור משנת 1660 המתאר את המודל ההליוצנטרי

איור משנת 1660 המתאר את המודל ההליוצנטרי

אחד ההישגים המרכזיים של המהפכה המדעית שהחלה לסחוף את אירופה מהמאה ה-16 ואילך, לא נולד כתוצאה מתצפית מדעית, אלא מתוך "ניסוי מחשבתי".

בשנות השלושים לחייו, והוא איש דת ובוגר לימודי דוקטורט בחוק הכנסייה מאוניברסיטת פרארה, התגלגל לידיו של ניקולאוס קוֹפֶּרניקוּס (1543-1473), חיבור שהצית את דמיונו של האסטרונום הצעיר. הייתה זו גרסה מקוצרת ומשוכללת של החיבור המקורי של תלמי (קלאודיוס פתולמאיוס).

 

.
מימין: מתוך ספרו של תלמי | משמאל: מתוך ספרו של קופרניקוס. מתוך אוסף אדלשטיין על תולדוות המדע בספרייה הלאומית

 

בבסיס השיטה הפתולומאית המקובלת בזמנו ניצב הרעיון שכוכבי הלכת נעים במעגלים מושלמים, ושכדור הארץ הוא הציר הנייח שסביבו נע היקום כולו. תלמי סבר שכדור הארץ הוא אומנם האובייקט המרכזי ביקום, אך כוכבי הלכת נעים סביב נקודות אקוונט –  נקודות הממוקמות בקרבת כדור הארץ.

קופרניקוס התנגד לרעיון נקודות האקוונט, ובמקום זה העמיד את השמש במרכז היקום. הוא התקשה לקבל את הרעיון שכוכבי הלכת נעים במעגלים מושלמים – רעיון שאכן התברר מאוחר יותר כשגוי, ואת רעיונותיו פרסם בספר "על סיבובי הכדורים השמימיים" (De revolutionibus orbium coelestium) בשנת 1543.

 

.
עמוד השער של הספר "De revolutionibus orbium coelestium" במהדורתו השנייה, באזל, 1566

התיאוריה של קופרניקוס היא שלב ביניים מעניין במעבר בין מתודות קודמות להבנת הקוסמוס לבין המתודה המדעית. הוא לא ערך ניסויים או תצפיות, אלא הגיע לתיאוריה שלו תוך חיפוש אחר דרך חדשה ואלגנטית שתחליף את המודל המיושן והמקרטע שפיתח תלמי.

אם כן, בשנת 1543, כאשר יצירת המופת של קופרניקוס פורסמה לבסוף, לא הייתה אף לא ראייה תצפיתית חד משמעית אחת לטובתה. קופרניקוס פיתח את המודל ההליוצנטרי – מודל שלפיו השמש עומדת במרכז מערכת השמש ולא כדור הארץ. המודל ארגן מחדש את הכוכבים הפלנטריים כך שהשמש הייתה קרובה למרכזן, וכך התקבלה סדירות נפלאה: הכוכב המהיר, מרקורי, היה הקרוב ביותר במסלול לשמש; הכוכב האיטי ביותר, שבתאי, היה רחוק יחסית, וכוכבי הלכת ביניהם ניצבו במרחב על פי סדרם המחזורי. יתרה מזו, הסְכֶמָה הזו נתנה הסבר טבעי לכמה עובדות תצפיתיות שלא נראו קשורות בעבר, כגון הגיאומטריה של קשת הנסיגה של הכוכבים. עם זאת, בתיאוריה, ההסבר הזה "זרק" את כדור הארץ והירח לתוך טיסה מסחררת סביב השמש. במסגרת הפיזיקה האריסטוטלית המקובלת בזמנו, הסְכֶמָה כולה נחשבה למגוחכת.

 

.
איור מתוך ספרו של פייר גסנדי; פילוסוף, תאולוג נוצרי, אסטרונום ומתמטיקאי צרפתי שחי בשלהי המאה ה-16 ובמאה ה-17. באיור נראית השמש במרכז, כשכדור הארץ והירח סובבים סביבה. מתוך אוסף אדלשטיין על תולדוות המדע בספרייה הלאומית

 

חשוב למקם את הסיפור לעיל ברקע ההיסטורי שבו התרחש: יותר מאלף שנה הביטו בני התרבות האירופית על הישגי הקדמונים, הרומאים והיוונים העתיקים, בתחושות של יראת כבוד ושל ביטול עצמי. היות שלא האמינו שיוכלו לשחזר את ההישגים הטכנולוגיים והפילוסופיים של בני העולם הקלאסי, בני תקופת הרנסנס ראו את הקדמונים כציוויליזציה מתקדמת לאין שיעור – כזו שאת הידע שלה יש לחשוף מחדש ולהטמיע. האפשרות שהידע שלהם שגוי הייתה מנוגדת לשכל הישר.

הספר המהפכני הזה, שמחברו לא הספיק לחזות בהוצאתו לאור כיוון שמת בשנה שבה פורסם, זכה בעיקר להתעלמות עד סוף המאה השש עשרה. בסוף המאה השש עשרה עדיין לא הייתה סיבה משכנעת לקבל את תורת קופרניקוס כתמונה פיזית של היקום. כלל האסטרונומים היו מודעים היטב לרעיון הכללי שלה, אך רק מעטים האמינו שתורה זו תיארה את העולם האמיתי. הייתה הסכמה רווחת כי האמת שוכנת בספר הטבע (מושג דתי ופילוסופי שמקורו בימי הביניים הלטיניים, הרואה בטבע ספר לקריאה לידע ולהבנה), ולא בתיאוריות אסטרונומיות, מאחר שהראשון הוכתב ממש על ידי אלוהים ומכאן מעמדו הייחודי אף במגזר המדעי.

האפיפיוריות התייחסה לרעיונותיו בזלזול, בעוד שמרטין לותר, אבי הרפורמציה הפרוטסטנטית, התנגד בתוקף לקביעותיו של קופרניקוס בטענה שכתבי הקודש מספרים על יהושע שציווה דום על השמש, ולא על הארץ. ההתעלמות של הממסד הדתי מהספר עיכבה את הפצת הרעיונות הקופרניקאים ברחבי הקהילה האינטלקטואלית האירופאית. עם זאת, זרעי המהפכה הקופרניקאית נזרעו.

 

קופרניקוס
קופרניקוס

 

ספרו של קופרניקוס תרם משמעותית לרפורמה של האסטרונומיה: עליו התבסס לוח השנה ועימו הקביעה המדויקת של מועד חג הפסחא. בהתאם לכך, הוועד האחראי על התכנים שנכנסים לרשימת הספרים האסורים החליט שלא לאסור את הספר אלא לטהר ולתקן אותו. רק עוקביו וממשיכי דרכו של קופרניקוס כיוהנס קפלר וגלילאו גליליי, חיו כדי לראות את הרדיפה האינקוויזיטורית בעת הקונטרה-רפורמציה.

בספרו, 'היסטוריה של המדע: 2001-1534', ג'ון גריבין קבע באופן מדויק כי ברגע שהוטל ספק באמיתות הרעיונות הטרום קופרניקאים, הייתה ההתקדמות מהירה להפליא – אחרי 1,500 שנות קיפאון, חלפו פחות מ-500 שנה מזמנו של קופרניקוס ועד לקדמה המדעית של ימינו.

 

רוצים לדעת איך הכל התחיל? הצטרפו לקהילה שלנו "היסטוריה של המדע":

כתבות נוספות

הנזיר שהאמין בחוצנים ושילם על כך בחייו

אבן רוזטה: כך נחשפו סודות הפרעונים

כשסבא של אסא כשר חיבר את הקוד האתי של הירח

 

 




ההולכים בחושך אור גדול יראו

על עיוורים ועל העיוורון בשירה ובספרות

.

 

לְשוֹן הַמַּרְאוֹת

תראו את השורות האלה:

"הַיָּרֹק הַיּוֹם יָרֹק מְאֹד. וְהָאָפֹר הַיּוֹם אָפֹר מְאֹד" (לאה גולדברג)

"שִׂימוּ לֵב לַסָּגוֹל הָרוֹעֵד" (נתן זך)

 "שׁותֵת שְׁקִיעות שֶׁל פֶּטֶל" (נתן אלתרמן)

 "וְהַתְּכֵלֶת הַשְּׁקֵטָה צָחָה מֵחָלָב, וְהָאוֹר מִתְעַנֵּג עַל מַעֲלָלָיו" (דליה רביקוביץ)

שורות כמו אלה נוכל למצוא בכל פינה בשירה ובספרות וכפי שאפשר לראות, המשותף לכולן הוא השימוש ב"לשון המראות".

לשונם של הרואים והרואות. לשונה של הספרות ולשונה של השירה, ממש כמו הלשון האנושית. לשון המבוססת על הראיה: היא עוסקת בצבע ובאור, בפרספקטיבה ובצורה, ובעיקר, היא עוסקת ביפי-העולם הנראה לעין.

"אני רוצה תמיד עיניים", כתב נתן זך, "כדי לראות את כל היופי ולהלל", ומכאן עולה הברור מאליו – הקשר האמיץ שבין היכולת לראות ובין היכולת לשיר.

 

 

סוּרָה חֹשֶךְ! הָלְאָה שְׁחוֹר!

הדימוי של העיוורון לחשכת הבערות, ושל היפוכה של החשכה, האור, לחכמה והשכלה, היא דימוי עתיק-יומין.

משל המערה של אפלטון למשל, אותו משל מפורסם המתאר קבוצת אסירים הכלואים במערה חשוכה. אותו יחיד סגולה שהצליח דרך נס להיחלץ מחשכת המערה, וזכה לראות אור יום, שב לחבריו כדי לספר להם כמה העולם יפה שם בחוץ. אך בשובו, לאחר שהורגל באור השמש, שוב איננו יכול לראות דבר, וחבריו לועגים לו על עוורונו. בעקשנותם הם נותרים בבערות המערה.

 

משל המערה של אפלטון. Jan Saenredam.

 

סמל האור כסמל החכמה וההשכלה, ומנגד, העיוורון כסמל למצבה של האנושות השרויה בצילה של הדת, הכנסייה או האמונות התפלות, שימש דורות רבים, והתבטא אפילו בשמה של תקופה היסטורית שלמה, שהעלתה על נס את ההשכלה והדעת:  היא נקראה בצרפתית "עידן האורות" ובאנגלית וגרמנית "ההארה", ובעברית כמובן: "תקופת הנאורות". אור שהיה לניגודם של חשכת ימי הביניים, ולסמל השחרור מן הבערות.

 

שבחי החושך

התפיסה הרואה בעיוורון סמל לבורות היא אמנם עתיקת יומין ומשמשת אף בימינו, במטבעות לשון כמו "עיוורון מחשבתי" ו"עיוור כלפי המציאות". אולם לצד תפיסה זו קיימת גם תפיסה הפוכה, הרואה בעיוורון סמל ליתרון תבוני ולחכמה ייחודית, ותפיסה זו עתיקה אף היא.

בהיסטוריה של התרבות ידועים מספר לא מבוטל של משוררים וכותבים שהיו עיוורים: הומרוס, שמקובל היום במחוזותינו להכחיש את קיומו אך מסורות עקשניות מייחסות לו עיוורון, ג'ון מילטון, ג'יימס ג'ויס, חורחה לואיס בורחס, והרשימה ארוכה. גם השירה העברית לא קופחה, והיא מתכבדת בארז ביטון, המשורר שהקדיש לעיוורונו ספר שירים נוגע ללב בשם "נופים חבושי עיניים", שהוא מעין "מבוא לאיש עיוור".

מוטיב ה"עיוור הפיקח", בעל הסגולות המיוחדות דווקא בשל עיוורונו, הוא מוטיב נפוץ במחשבה התרבותית:

במקרא הוא מתבטא בדמותו של יעקב (ולא בדמותו של יצחק, שעיוורונו הפך אותו פגיע כל כך),  שעיניו כבדו מזוקן, ובכל זאת ידע בתבונה פנימית עמוקה כי עליו לשכל את ידו בברכת אפרים ומנשה; או בדמות אחיה הנביא, העיוור הפיקח הצופה פני עתיד, שבשעה שבאה אליו אשת ירבעם המחופשת לשאול אותו על גורל בנה החולה, זיהה אותה מיד ושלח עמה את נבואותו לירבעם.

מלימודי הספרות, ודאי נזכור את דמותו של טירסיאס, הנביא העיוור, המופיעה בסיפורם של אדיפוס ואנטיגונה כדמות מורמת ונשגבת, בעלת סנסורים מופלאים להבנת המציאות בצורה מושכלת ונכוחה, יותר מכל הרואים הסובבים אותו.

גם הכינוי  המופיע בדברי חז"ל  לעיוור "סגי נהור" (מארמית: רב האור) מניח אולי (אם לא לוקחים בחשבון שהוא נאמר בלשון סגי נהור) , כי יש לעיוורים בראייתם הייחודית יתרון על פני הרואים: כיתרון האור מן החושך.

 

מתנות החושך

עיוורונו של חורחה לואיס בורחס, הסופר הארגנטינאי הידוע (1899-1986), היה לנושא מהותי ביצירתו. באחת מהרצאותיו הוא מספר על תהליך הדרדרות הראייה האיטי שעבר עליו מיום שנולד חולה בעיניו, ועד לבגרותו העיוורת. בשלב מסויים בחייו הוא נתמנה לתפקיד חלומותיו, שכה חיכה לו: מנהל הספריה הלאומית בבואנוס איירס, אלא שאז חלה ירידה דרסטית בכושר הראיה שלו:

"נוכחתי שאני בקושי מסוגל לפענח את הכתוב על הכריכות או על שדרת הספר. אז כתבתי את "שיר המתנות" שמתחיל כך:

אִישׁ בַּל יְצַמְצֵם לִכְדֵי גִּנּוּי אוֹ לְדִמְעָה

אֶת הַבִּטּוּי הַזֶּה לְאָמָּנוּת הָאֵל

שֶׁהֶעֱנִיק לִי בְּאִירוֹנְיָה מֻפְלָאָה

אֶת הַסְּפָרִים וּבַד בְּבַד גַּם אֶת הַלֵּיל.

שתי מתנות סותרות, ספרים וחוסר יכולת לקרא אותם".

 

ובכל זאת בורחס מתייחס לעיוורונו כמתנה, ומרחיב במסתו על העיוורון, את כל התועלות שצמחו ממתנה זו:

"יש יתרון בעיוורון. אני חייב לחשכה מספר מתנות. אני חייב לה את האנגלית העתיקה שלי, את ידיעתי המועטה באיסלנדית, את ההנאה שזכיתי לה בכל כך הרבה שורות, בתים ושירים, וספר נוסף שכתבתי שנקרא, במידה מסוימת של שחצנות ורמאות: בשבחי החשכה".

חורחה לואיס בורחס

 

"ההולכים בחושך"- הסיפור שמאחורי שירה של נעמי שמר

 

הַהוֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ

אוֹר גָּדוֹל יִרְאוּ.

הַכְּמֵהִים לְחֹפֶשׁ

בַּיִת יִמְצְאוּ.

אֲפֵלָה מוֹלֶכֶת

עַל הַפָּנָסִים.

הָעוֹמְדִים מִלֶּכֶת

מְחַפְּשִׂים נִסִּים.

את שירה "מי ידליק" הפותח במילים "ההולכים בחושך" כתבה נעמי שמר בעקבות סיפור ששמעה מיצחק נבון, נשיא המדינה החמישי, על התנדבותו בנעוריו בבית חינוך עיוורים. וכך הוא מספר:

"…כתלמיד השתדלתי לעסוק גם בפעילות התנדבותית. נעניתי לבקשה של בית חינוך עיוורים בירושלים…לקרוא ספרים בקול בפניהם, וכך עשיתי פעמיים בשבוע במשך שלוש שעות בכל פעם…ערב אחד, כעבור שעתיים בהן קראתי לעיוורים מן הספר, אירעה הפסקת חשמל. המתנתי מעט בתקווה שזרם החשמל יתחדש, אך משנקפו הדקות החלטתי כי אסתפק במה שקראתי עד עתה והפסקתי לקרוא. לשאלת העיוורים 'מה קרה?' הסברתי כי החשמל כבה ואיני רואה דבר. אולי נפסיק היום ונמשיך בפגישה הבאה. אבל איך יוצאים מכאן? אינני רואה! לעזרתי נחלצו שניים מידידי העיוורים – זה אוחז בזרועי הימנית, וזה אוחז בזרועי השמאלית: 'בוא, בוא, אנחנו נראה לך את הדרך'. היה זה לקח שקיבלתי על יחסיותם של דברים בחיים…"  (יצחק נבון מתוך: כל הדרך)

 

מי ידליק. נעמי שמר

 

מי ידליק. נעמי שמר
"מי ידליק"  תווים ומילים בכתב ידה של נעמי שמר. מתוך ארכיון נעמי שמר, הספריה הלאומית.

 

 

 

העיוורת

החומרים מהם עשוי סיפורו של יעקב שטיינברג "העיוורת" היו יכולים לפרנס מותחן שובר קופות של נטפליקס. בסיפור, שנתפרסם לראשונה בשנת 1912, מצויים כל החומרים שהופכים אותו לבלתי נשכח:

תרמית משפחתית גדולה ומחושבת שמאחוריה עומדת אם המסובבת את בתה בכחש. נערה צעירה ועיוורת, אומללה מאד אך חפצת חיים, נישאת בעצת אמה נישואין המבוססים על שקר והסתרה: חנה העיוורת משתדכת לצעיר מבטיח, סוחר טבק אמיד כבן שלושים, ומגלה לאחר עבודת בלשות מאומצת וממושכת שאמה השיאה אותה לקברן זקן ושתקן. הסיפור אפוף אימת מוות, מראשיתו ועד לסופו. הלוקיישן, כיאה לדרמת אימה מסתורית הוא חצר בית הקברות, ואופן המסירה – כמו בכל דרמה קולנועית מהפנטת, הוא כזה שבו מוליך שטיינברג את קוראיו למשש בחשכה את כל הרמזים שיובילו לסיומו הדרמטי של הפרק האחרון. סיום שמכה בבטן. יש בו מוות של תינוקת קטנה, והוא משנה את כל מה שחשבו וכל מה שידעו הקוראים עד עתה על הדמויות ועל העלילה.

 

על חנה העיוורת, יצירת דמיונו של שטיינברג, נאמר כבר הכל. הסיפור זכה לתשומת לב מאז פרסומו בעיתון הוורשאי 'דער פריינד' בשנת 1912 ביידיש בשם "די בלינדע", ועד לקריאות עכשוויות המתאפיינות בכינויים שראשיתם ב"פוסט" וסופם במינים שונים של "איזם".

 

עיוורת בהוצאה ראשונה .מתוך 'דער פריינד'. 7 באפריל 1912
העיוורת בהוצאה ראשונה. מתוך 'דער פריינד'. 7 באפריל 1912

למעלה ממאה שנים, וכל דור קורא בדמותה של חנה, ומוצא בעיוורונה הד לעיורוונו שלו:

בעשורים הראשונים, נטו הקוראים לראות בעיוורונה של חנה ביטוי למצבם המדכא והאפרורי של יהודי העיירה.  הם ראו בעיוורונה של חנה ביטוי נוסף לספרות ההווי, בנוסח ספרותו של מנדלי וחבורתו, שהעמידו במרכז כתיבתם דמויות של עלובים ואומללים, קבצנים פושטי יד או בעלי נכות. גלריית דמויות שהמשותף לכולם –  עליבות יהודית מכמירה, שסימלה בשפת הדור את "הפרובלמה היהודית", בסביבה שתססה לקראת שינוי ערכין.

בדורות מאוחרים יותר קיבל העיוורון של חנה ביטוי פילוסופי אוניברסלי והוא נקרא כסמל למצבו של האדם בעידן המודרני. אימת המוות וחוסר הוודאות האקזיטנציאליסטי מעמידים את האדם, כל אדם, כסומא מבוהל המגשש באפלה את דרכו בעולם, עד לאחרית דרכו, בבית הקברות.

קריאות עכשוויות נטו לראות בעיוורונה של חנה סמל לחשכת עולמה של האישה העבריה בראשית המאה העשרים, או כביטוי לפגיעותם של ה"אחרים" הנמצאים בשולי החברה: השקופים והמדוכאים, קרבנות ה"הגמוניה".

 

.
   יעקב  שטיינברג מימין. מתוך:  אוסף שבדרון, הספריה הלאומית.

 

לכל איש יש שם שנתן לו עיוורונו

עולמם של העיוורים תפס מקום בלבה של המשוררת זלדה והיה לחלק משמעותי מחייה ומשירתה. בסמינר לבנות "מזרחי" שבשכונת מוסררה פגשה זלדה בשנות השלושים בבחורה עיוורת בשם גבירה לוי. גבירה התגוררה בבית חינוך עיוורים. בעקבות המפגש עם גבירה ובעקבות הכרות עם מקום מגוריה מקרוב, כתבה זלדה את השיר "בית חינוך עיוורים הישן", מתוך ספרה הראשון "פנאי" (1967).

 

תצלום קבוצתי של החניכים וצוות המדריכים משנותיו הראשונות של מוסד לעיוורים "בית חינוך עיוורים" בירושלים

בשירה "בית חינוך עוורים הישן" מתארת זלדה ברגישות ציורית ממש, את נקודת המבט (ושוב, תזכורת לכך שהשפה שלנו עמוסה בצירופים כבולים העוסקים בראיה) החדשה שסיגלה לה בהיכרותה הקרובה עם גבירה, הנערה עיוורת, נקודת מבט שמחדדת את סגולותיו המיוחדות של הדמיון, ואת העולם הפנימי הפיוטי כל-כך של האדם השרוי בחשכה.

                                           זלדה. "בבית חינוך עוורים הישן"

 

גבירה, ידידת נפשה של זלדה, הפכה ברבות הימים למורה נערצת בבית חינוך עיוורים, ולימדה כעבור כמה עשורים את ארז ביטון, שהיה חניך המוסד באותו הזמן. היא זכתה להיות מושא של שיר נוסף, שכתב עליה ביטון תלמידה, בו הוא מתאר את מידת השפעתה על חייהם של חניכי בית חינוך עיוורים הבודדים:

"לגבירה" – ארז ביטון. מתוך: נופים חבושי עיניים.
"לגבירה" – ארז ביטון. מתוך: נופים חבושי עיניים.

אך בדו-שיח העדין והמתמשך שנרקם בין שירת העיוורון של זלדה לבין זו של ביטון, ישנו ביטוי נוסף, פולמוסי.

שני שירים זהים כמעט בכותרתם: האחד, של זלדה "ילדים בבית חינוך עיוורים" שהתפרסם בספרה "השוני המרהיב" (1981), והשני, של ביטון, שיר הנקרא: "ילדים בבית חינוך עיוורים בירושלים".

 ארז ביטון, אוסף דן הדני, הספריה הלאומית
ארז ביטון, אוסף דן הדני, הספריה הלאומית

 

זלדה בביתה
זלדה בביתה

שירה של זלדה מתאר את הילדים העיוורים באופן רומנטי, כפי שהוא מוכר ממיתוס "העיור המואר", המפצה על נכותו הפיזית, ורואה בראיה פנימית, אחרת ונעלה, את העולם:

במענה לשירה של זלדה, מתפלמס ביטון בשירו עם הרומנטיזציה שעשתה זלדה לעיוורון. גיבור שירו של ביטון הוא ילד עיוור שהיה מנגן בנבל ונועד לגדולות, אך הוא יגלה בחלוף הזמן כי העיוורון שלו הוא תקרת זכוכית שחוסמת בעדו, ולמרות כישרונו הגדול, העיוורון מונע ממנו את מימוש חלומותיו:

 

 

עיוורון

כאמור, לשון השירה והספרות היא לשון המראות, והיא עוסקת בהיבטים רבים של חוש הראיה. ואף על פי כן, לשון השירה והספרות זקפה את קומתו של העיוור ומצאה בעיוורון משמעות ועומק, שגב וראיית הנסתר מעיני הרואים.

היא הפכה את העיוורון ממום לכוח, מחולשה פיזית ליתרון רוחני, ובכלל: העמידה את העיוורון כמטפורה המחזיקה עולם ומלואו.

אולם, בחשבון אחרון, העיוורון מעמיד בפני העיוור קשיים פרוזאיים ברמת התפקוד היומיומי. קשיים שאין להמתיקם בשורות שיר או סיפור ולהקלת קשיים אלה זקוקים העיוורים לא למשוררים, אלא למשנוררים:

                           כרזה מתוך אוסף האמפרה של הספריה הלאומית. 1902.


ובפינת האַלְטֶהזָכְן:  משהו קטן על עיוורונו של ג'ון מילטון ועל דרישת שלום ממתרגמו.

ג'ון מילטון, מי שנחשב לגדול המשוררים האנגליים במאה ה-17, היה ידוע בעיוורונו.

בסונטה ה-19 של מילטון, הידועה בכינוי "On His Blindness", כינוי שהעניק לו עורכם של כתביו, ביכה מילטון את אובדן הראיה. סונטה זו הפכה לאחת המוכרות מבין שיריו. היא תורגמה לעברית מספר פעמים, בין השאר על ידי ראובן צור ודליה רביקוביץ ("על עיוורונו"), ראובן אבינועם ("על סנווריו") ועוד.

את האפוס הגדול של מילטון "גן עדן האבוד", העוסק בסיפור גן עדן המקראי, תרגם לראשונה במאה ה-19 מתרגם יחיד במינו ובכשרונו: יצחק זלקינסון.

 יצחק זלקינסון
יצחק זלקינסון                            

את מפעל תרגומיו של זלקינסון מכירים מעטים, אבל כותרות מחזות שייקספיר שתרגם מוכרות לציבור, בעיקר בגלל הקוריוז שבהן: את רומיאו ויוליה גייר זלקינסון המומר כהלכה, והם נקראו "רם ויעל", אותלו הפך ל"איתיאל הכושי", וג'ון מילטון זוכה לשם העברי הנפלא: יוחנן מילטן.

פרשת חייו של זלקינסון מרתקת. הוא נולד בשנת 1820 ליד שקלוב. זלקינסון הילד שגדל בבית רבני, והתחנך בחינוך קפדני מאד, המיר בנערותו את דתו.  הוא התקין תרגום עברי לברית החדשה, והפך למטיף נוצרי.

בעולמם של המשכילים היהודים הפך זלקינסון, חרף כשרונו האדיר כמתרגם ל"מוקצה מחמת מיאוס": "תהא מיתתו כפרתו"; "מסית ומדיח"; "נבל"; "בליעל"; "גונב נפשות" הם רק חלק מהעלבונות שעלבו בו על גבי כתבי העת של התקופה.

כאמור, אחד מן התרגומים הגדולים של זלקינסון המומר, הוא התרגום ל"גן עדן האבוד", שזכה אצלו לכותרת העברית המסורבלת: "ויגרש את האדם".

 

בפתח התרגום שיצא בשנת 1871, הציב זלקינסון שיר הקדשה למילטון, שכותרתו "מילטון העיוור". בשיר זה עושה זלקינסון שימוש במוטיב הנפוץ של "העיור הפיקח", תוך נטיעתו באדמת גן-עדן, אדמת עץ הדעת, שאכילת פריו פוקחת את עיני אדם וחוה:

מלטן העוור

לא רבים מכירים את תרגומו זה של זלקינסון , אך מתי מעט ממש יודעים שעשור לפני צאת התרגום הזה, הוציא זלקינסון את השיר הראשון מתוך "גן עדן האבוד" (Paradise lost) במהדורה מיוחדת, תחת הכותרת המתחכמת " פַּרְדֵּס אַיִן".

העותק של המהדורה הראשונה נמצא בספריה הלאומית, ומפתיע עד מאד לגלות את העמוד הפותח שלו. הרי הוא לפניכם:

אפשר לשים לב מיד, שיד נעלמה מחקה את הכותרת המתחכמת "פרדס אין", ומעליה נרשמה כותרת חדשה בקולמוס ודיו שחורה ובכתיבה תמה: "גן עדן איננו – כי בחטא אדם לקח אותו אלהים".

דפדוף עדין בדפים המתפוררים מגלה תגלית נוספת, השופכת אור על היד הנעלמה שאחזה בעט המתקן:

הנה כך נראה שיר ההקדשה "מילטן העיור" שהציב זלקינסון בפתח המהדורה הראשונה, אחרי שזכה ל"טיפול" מצד בעל הספר:

עלעול נוסף, דף אחד קדימה, והתעלומה נפתרת: שיר ההקדשה "מילטן העיור", בגרסא חדשה ומשופרת נכתב על צידו הפנימי של הדף, בכתב יד:

ובכן מתברר, כי העותק היחיד של הוצאתו הראשונה של "גן עדן האבוד", העותק שחלו בו ידיים, הנמצא בספריה הלאומית, הוא עותק מהדורתו האישית של המתרגם זלקינסון, שערך על גבו תיקונים לקראת המהדורה השלמה והסופית של תרגומו.

 

ביאליק

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. 
בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. 
בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות. 

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

 

החברה השוויצרית שצבעה את ארץ ישראל בכל צבעי הקשת

כיצד דמיינו חברי פוטוכרום ציריך את ארץ ישראל בצבע בסוף המאה התשע-עשרה?

כותנת פסים בצבעי הקשת

אוספי התצלומים של הספרייה הלאומית כוללים שני אלבומים של ארץ ישראל שהופקו בסוף המאה התשע-עשרה בשיטת הפוטוכרום. מהי אותה שיטה ומדוע מזכירות התמונות ציורי שמן רוויי צבע, ולא תמונות שמקורן בצילום שחור-לבן?

כל התשובות בכתבה הבאה.

 

קבר רחל באלבום תצלומי מזכרת ממסע צליינים אוסטרים לארץ הקודש
קבר רחל באלבום תצלומי מזכרת ממסע צליינים אוסטרים לארץ הקודש

 

הפוטוכרום כובש את העולם

בשנת 1880 צילם תומאס סוטון, תלמידו של המתמטיקאי והממציא ג'ימס קלארק מקסוואל, את התמונה הראשונה בצבע – צעיף צבעוני.

 

התמונה הראשונה בצבע
התמונה הראשונה בצבע

 

על אף שטכניקת הצילום הראשונה בצבע פותחה עשורים ספורים בלבד מהמצאת הצילום, ייקח לצילום בצבע מעל למאה שנה עד שיצליח לגבור ולגרש את הצילום בשחור-לבן אל מחוזות הצילום האומנותי. ניצחון הצבע על פני גווני האפור יקרה רק בשנות השבעים של המאה הקודמת. עד אז, היה הצילום בצבע בגדר טכניקה יקרה, נחלתם הכמעט בלעדית של צלמים מקצועיים, שבעשורים הראשונים לקיומה אף נחשבה ללא-אמינה.

עשרים שנה לאחר יצירת התמונה המצולמת הראשונה, פיתח מדפיס שוויצרי בשם אורל פוסלי (Orell Füssli) טכניקה אחרת ליצירת תמונות בצבע, טכניקה שזכתה לשם "טכניקת הפוטוכרום". בניגוד לצילום בצבע שלוכד את הצבעים המקוריים שבמושא הצילום, הפוטוכרום היא טכניקת הדפסה מחדש בצבע של תצלום בשחור-לבן. החידוש של פוסלי היה השימוש בטכניקה שבה מושג הצבע באמצעות הדפס אבן – שיטת הדפסה בת מאות שנים.

תוך שנים ספורות כבש הפוטוכרום את שוק הצילומים המתפתח. היתרון המובהק של הטכניקה החדשה היה מחירה הזול של תמונה בצבע, כמו גם האפשרות להפיקה בכמויות מסחריות ובקלות יחסית.

 

רוצים לדעת איך הכל התחיל? הצטרפו לקהילה שלנו "היסטוריה של המדע":

 

בשנת 1888 פתחה החברה בה עבד פוסלי חברת בת בשם "פוטוכרום ציריך". משנת הקמתה ועד שנות העשרים של המאה העשרים, שלטה חברה זו בשוק העולמי לתמונות בצבע בזכות הפטנט שרשמה. ציריך הייתה הכתובת לכל אדם המעוניין לצבוע את תצלומיו.

המונופול של החברה השוויצרית הוביל לדרך עבודה מעניינת: במידה שלא צורפו הוראות מפורטות לצביעת התמונות, לא הייתה לאנשי החברה דרך לשחזר את הצבעים המקוריים של התצלומים שנשלחו אליהם, ובמקרים כאלה הם נאלצו להסתמך על דמיונם בבחירת הצבעים. ככל הנראה, הייתה נסיבות אלו הם שהולידו את שני אלבומי התצלומים השמורים בספרייה.

 

ארץ ישראל בצבעים עליזים

דפדפו באלבום תצלומי מזכרת ממסע צליינים אוסטרים לארץ הקודש

 

 

האלבום הראשון הוא אלבום מזכרת מ"מסע צליינים אוסטרים לארץ הקודש" שהופק בשנת 1900. בניגוד להיום, לא היו אלה הצליינים/תיירים שצילמו את התמונות באלבום. באותה תקופה פעלו בארץ ישראל מספר צלמים מקצועיים, והם אלו אשר צילמו את נופי הארץ. את הצביעה סיפקה חברת פוטוכרום ציריך.

מעניין לגלות שהאלבום הנוכחי, כמו גם מרבית אלבומי התצלומים של ארץ ישראל באותה התקופה, לא היה אלבום גנרי הנמכר בהמוניו: הצליינים, בדומה לשאר הלקוחות המעוניינים בתמונות מארץ ישראל, בחרו בעצמם את התצלומים האהובים עליהם – ככל הנראה ממקומות שבהם ביקרו במהלכם שהותם בארץ. לא מפתיע לכן, שמרבית התמונות באלבום מציגות מקומות מפתח מירושלים וסביבתה. התמונה היחידה שלא מאזור זה היא מיפו. בתמונה נראים סוורים יפואיים חותרים בסירתו של מדריך התיירים הנועד רולה פלויד, בנוסף אנו רואים בסירה את המדריך ומספר תיירים אירופאים לארץ ישראל.

 

סירתו של רולה פלויד
סירתו של רולה פלויד

 

רחבת הכניסה של מסגד אל-אקצה צולמה ונצבעה בצורה מופלאה, שער יפו ושער האריות מקבלים חזרה את צבעיהם וכך גם אבן השתייה בכיפת הסלע.

 

רחבת הכניסה למסגד אל-אקצה
רחבת הכניסה למסגד אל-אקצה

 

שער יפו
שער יפו

 

שער האריות
שער האריות

 

אבן השתייה בכיפת הסלע
אבן השתייה בכיפת הסלע

ייתכן שהדרך בה נצבעו התמונות חושפת את הדימוי של אנשי החברה על יושבי הארץ: בכל התמונות מופיעים האחרונים כשהם לבושים בבדים עתירי צבע ובעלי שילובים מאירי עיניים.

 

מתפללים מוסלמים, התמונה צולמה ככל הנראה במסגד אל-אקצה
מתפללים מוסלמים, התמונה צולמה ככל הנראה במסגד אל-אקצה

 

אישה מבית לחם
אישה מבית לחם

 

חייט ערבי
חייט ערבי

 

על תולדות האלבום השני, שמתוארך לתקופה מוקדמת יותר, אנו כמעט ולא יודעים דבר, מלבד העובדה שעל כל עמוד קרטון מוטבע סימן בעלות של בית ספר אוונגליסטי בשוויץ.

 

נהר הירדן
נהר הירדן

ייתכן שהלקוחות שרכשו את האלבום ביקרו בארץ ישראל, וייתכן שרק רצו תצלומים ממנה.

 

דפדפו באלבום נופי ארץ ישראל וסוריה

 

 

36 הדפסי הפוטוכרום שבאלבום זה מציגים את נופי ארץ ישראל וסוריה. מספר תמונות הנמצאות באלבום הראשון חוזרות ומופיעות באלבום השני – לעתים בצורה זהה ולעתים עם שינויים במיקוד התמונה או ברגע בו צולמה.

 

אותם מתפללים מוסלמים בתנוחה מעט שונה באלבום השני
אותם מתפללים מוסלמים בתנוחה מעט שונה באלבום השני

 

תצלום אישה נוספת מבית לחם
תצלום אישה נוספת מבית לחם

 

סתתי אבן בירושלים
סתתי אבן בירושלים

 

מוכרי פיתות מירושלים
מוכרי פיתות מירושלים

 

סועדים במעגל
סועדים במעגל

 

כך או כך, אלבום זה מספק מספר דוגמאות לחופש האומנותי שנלקח (לכאורה) על ידי אנשי החברה. למשל, בתמונה בה לבוש יהודי אשכנזי בן היישוב הישן בכותנת פסים בצבע הקשת.

 

כותנת בצבעי הקשת

 

כיפת הסלע כפי שהיא מופיעה באלבום השני

 

לא נוכל לסיים בלי התמונה היפה הזו של הכותל מסוף המאה התשע-עשרה. גברים ונשים שעונים על אותו הקיר עתיק ומתהדרים במלבושים בשלל צבעים: שחור, לבן, אדום, ירוק וחום.

 

אחווה של צבעים ומגדרים בכותל

 

 

כתבות נוספות:

"מתנת גומלין קטנה": אלבום תצלומי האוויר האזרחיים הראשון של ארץ ישראל

צילומים נדירים מפולין: העדות היחידה לבית הכנסת המפואר מעץ שעלה באש

תמונות נדירות: 150 שנה בכותל המערבי

עדות מצולמת: 100 שנים של היסטוריה בקבר רחל

תמונות נדירות : מגע ראשון עם יהודי צנעא

אלבום תמונות נדיר חושף תצלומים מחיי השומרונים בשכם של ראשית המאה העשרים

בוריס שץ לפני מאה שנה: כך תיראה ירושלים של 2018

החלום ושברו: לפני 100 שנים פרס בוריס ש"ץ את נבואתו לירושלים של 2018. בתפריט: בית מקדש, גן עדן לילדים וסיגריות בלי טבק

שער הספר 'ירושלים הבנויה' מאת בוריס שץ

יש ספרים שמכריחים את המחבר שלהם להעביר חיים שלמים בניסיון לכתוב אותם, ויש כאלה שנולדים כמו משום מקום, בחזיון בהיר שמסרב לשחרר, ונכתבים בפרץ יצירתי אדיר. אם להאמין לעדותו של בוריס שץ, את תהליך כתיבת ספרו "ירושלים הבנויה" נצטרך למקם איפשהו בין שתי האפשרויות הללו.

 

יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה

ארבע שנות ההזנחה והניתוק שכפתה האימפריה העות'מאנית על ירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה גבו מחיר כבד מתושביה. הפחד שמא יעזו יהודי העיר, שהיו נתיני מדינות האוייב, לסייע לאימפריה הבריטית בניסיונה לכבוש את העיר ואת הארץ מידיי חיילי הסולטן מצא לו פורקן בשורה ארוכה של מעצרים וגירושים במהלך המלחמה. בין רשימת המגורשים מהעיר נכלל האמן והמייסד של בית הספר לאומנויות בצלאל, בוריס שץ, שגורש מהעיר ב-6 בדצמבר 1917 – חמישה ימים לפני כיבוש ירושלים בידי הבריטים.

פרופ' בוריס שץ. גלויה מתוך אוסף התמונות של הספרייה הלאומית

 

בצפת ובסביבתה העביר שץ את שארית חודשי המלחמה עד לתום המערכה הצבאית בארץ ישראל, בספטמבר 1918. ראשית, העלה האמן על הכתב את תולדות מוסד "בצלאל". משסיים זאת, התיישב "על גדותיו השקטים של הכנרת הנהיר, על הרריה השלוים של צפת העתיקה", והעלה, לדבריו, "מתהום לבבי (…) אז את חלום חזיוני הישן" ועיבד אותו לספר "יְרוּשָׁלֵם הַבְּנוּיָה". את הספר הקדיש שץ לניסוי מחשבתי משונה: כיצד תיראה ירושלים בעוד מאה שנה?

האוטופיה של שץ נפתחת באידיליה משלה. "הדבר היה ביום השישי אחרי הצהריים. ב"בצלאל" כבר שבתה העבודה, החצר הורבצה לכבוד השבת, איש לא היה שם, הכול נסגר, הושלך הס. הדממה הבלתי-רגילה ב"בצלאל", המלא תמיד תשואות, השרתה עלי רוח עצבות. עליתי הגגה, ישבתי מול המנורה על המגדל, אשר משם אהבתי לפנים להשקיף על העיר, לחלום.—"
השלווה אפופת העצבות שירדה על גיבורנו מופרת בידיי "תמונה כהה נשענת על כן המנורה". דמות איש גבה-קומה וחסון "עוטה מעיל אדם-כהה ועל ראשו הגא" כיסוי ראש "קטן לבן ומתחתיו גלשו קצוות, שחורות, ארוכות".

שער הספר "ירושלים הבנויה". לחצו על התמונה לספר המלא

 

מתיאור הסצנה לא ברור אם חזה שץ בעבר בדמות האיש הנגלית לפניו. זהותה של הדמות הייתה, בכל אופן, ברורה לו מיד. היה זה בונה המשכן, עושה כליו ומעצב בגדי הכהונה, בצלאל בן אורי, אשר ניצב בפני גיבורנו כש"עיניו המזהירות, עיני אמן", הביטו ישר לתוך עומק נשמת גיבורנו. שץ פרץ בבכי והתחנן לעזרה מהאיש שסייע למלאכת התקומה של ירושלים בימי התנ"ך, בסיבוב הראשון. "בצלאל קדמוננו" הרגיע את שץ, ביקש ממנו למחות את דמעותיו ולשמוח בכבוד שנפל על כתפיו. "בוא!" קרא בצלאל, ושץ נענה מיד.

 

ברוכים הבאים לבית המקדש

תחילה סקרו השניים ממעוף הציפור את 'ירושלים הבנויה', היא ירושלים של שנת 2018, כשהם נעולים באווירון. שץ התקשה להכיל את ההתלהבות שאחזה בו ודרש להנחית את האווירון כדי להיטיב ולבחון את 'ירושלים הבנויה' מקרוב. בסבלנות אבהית משיב בצלאל "הן אמן אתה וידוע תדע כי מתחילה צריך להתבונן אל הקווים הגדולים, אל הכלל, ואחר אל כל חלק וחלק לבדו, ורק אז נבין את "הכלל" אל-נכון". ראשית, יסקרו את העיר מלמעלה, "ואחר אורידך ארצה. שם לא נעוף, לא ניסע. את ירושלים עוברים ברגל לאורכה ולרוחבה. כל מדרך כף רגל בה קדוש הוא." מיד פונה בצלאל להצביע על הקו הכללי הראשון והמרכזי ביותר, שמרכיב את ירושלים של שנת 2018 – "זהו בית-המקדש".

 

תצלום אוויר של ירושלים, אשר בוצע בידי טייסת המיפוי של חיל האוויר הגרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה. התמונה לקוחה מתוך אלבום השמור באוסף יעקב ורמן, הספרייה הלאומית

 

תושביה של 'ירושלים הבנויה' בחרו למקם את בית המקדש בטבורה של העיר, מעל הר הבית. בבית השלישי לא מקריבים עוד קורבנות כבימי קדם. תפקודו הנוכחי של בית-המקדש הוא דווקא מוזיאון לאמנות ישראל ולחוכמתו: "שם תיכון רוח אדוני, אשר נתן בנו האלוהים". אל מול בית-המקדש, ברחוב שער הזהב, התנשא בניין יפה למראה הנקרא 'היכל השלום'. היכל זה הוקרב לטובת גויי הארץ שסייעו ליהודים לשוב לארצם ולחיות בו כעם העומד ברשות עצמו.

מיקומו של בית-המקדש מעלה את השאלה המתבקשת, שאף זוכה לתשובה באותו הפרק, להיכן נעלמה כיפת הסלע? התבוננות מעמיקה ב'ירושלים הבנויה' מגלה את מיקומה החדש – "במערב מול שער יפו, על ההר אשר עם הברכה התחתונה, הכרתי את הכיפה הנאווה של מסגד עומר". המסגד, ששץ טוען ש"עמד לפנים על הר הבית", הועתק למיקומו החדש כ"מזכרת תודה לערבים, שכנינו הטובים, על אשר שמרו בטיפול רב את מקומותינו החדשים".

 

רחבת הכניסה למסגד אל-אקצה. התמונה צולמה ככל הנראה בראשית שנות העשרים, ונצבעה בטכניקת הפוטוכרום

גורלו של הר הזיתים מעורפל יותר. נדמה שדאגה לסידורי קבורה מטרידים את תושבי העתיד המדומיין הרבה פחות, אחרת נתקשה להסביר את העובדה שהמצבות שעל-גבי הקברים נעלמו כולן, ובמקומן כיסו את ההר דשא, גגות, כיפות ומגדלים. כך הפך הר המתים, כפי שמכנה אותו בצלאל, להר החיים.

 

גן עדן לילדים

כשפונה בצלאל להציג את החינוך המוענק לילדי 'ירושלים הבנויה' מזדחלת לדבריו נימה סוציאליסטית מובהקת. מגיל 4-3 נשלחים הילדים ל'גן-עדן הילדים', שילוב בין בית ספר ובין פנימיית נוער הממוקמת ב"מגרש גדול, ובתוכו עצים, בתים, גני-ירק ומגרשים גדולים". בגן-עדן זה גרים ולומדים הילדים על חשבון העם עד הגיעם לגיל 13-12 "בתנאים שווים, בגדים אחדים, בשיטת לימוד אחת".

עד המעבר עמלים הילדים לגלות ולפתח את נטיותיהם הטבעיות וכישרונותיהם המיוחדים, ומשם מפוזרים בין בתי-ספר מקצועיים שונים. מלבד אזכורים שרירותיים לאורך הטקסט, לא ברור כמה ואיזה מוסדות מחכים לקלוט לשורותיהם את בוגרי 'גן-עדן הילדים'. 'מכללת יבנה' המכובדת והמסתורית נזכרת, וכך גם בית-הספר 'בצלאל' – שאותו מכנה המדריך המקראי של שץ "שמשהּ של 'ירושלים הבנויה'".

 

יום הרצל במוסד בצלאל, במרכז התמונה ניתן לראות את בוריס שץ מנהל הטקס. מתוך אלבום: תמונות מיהודה וירושלם. כל התצלומים באלבום צולמו והופקו על ידי יעקב בן דב, "מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל" - בעת שהיה ראש המחלקה לצילום בבית הספר "בצלאל" בירושלים. יש להניח כי אלבום זה נמכר כמזכרת לתיירים בחנות "בצלאל" בירושלים, ערב מלחמת העולם הראשונה.
יום הרצל במוסד בצלאל, במרכז התמונה ניתן לראות את בוריס שץ מנהל הטקס. מתוך אלבום: תמונות מיהודה וירושלם. כל התצלומים באלבום צולמו והופקו על ידי יעקב בן דב, "מחלקת פוטוגרפיה בבצלאל" – בעת שהיה ראש המחלקה לצילום בבית הספר "בצלאל" בירושלים. יש להניח כי אלבום זה נמכר כמזכרת לתיירים בחנות "בצלאל" בירושלים, ערב מלחמת העולם הראשונה.

 

בני בצלאל

החשיבות העצומה של מוסד בצלאל ל'ירושלים הבנויה' שבה ועולה פעמים רבות במהלך הסיור. בזמן שתלמידי 'בצלאל' מתייחדים בלבוש צנוע, מדברים בקול וצוחקים בלהט, ובעיקר – עמלים על שיפור מיומנויותיהם האומנותיות, בוגרי 'בצלאל' הם היוצרים את האומנות העכשווית יותר, המקשטת את קירות בית-המקדש, הם המאכלסים את 'קריית העבודה' ("שם עובדים מאות אלפי אנשים בכל מיני תעשיות אמנותיות"), הם שהקימו את בית החרושת לסרטים וגם את התיאטרון העברי הראשון.

כגודל האחריות כך גודל הפריווילגיות, ובעולם השוויוני של שץ רק האמנים, המוזיקאים והמשוררים – המתקבצים תחת השם "בני בצלאל" – רשאים לגור בתוככי ירושלים, בשכונת "נווה שאננים". זאת כיוון ש"האמן, כאיש-הרוח, צריך לשבת בשלווה, מרוחק מעולם המעשה, מופרש מענייני חול, לו דרוש אוויר מיוחד לנשימתו, עליו לחיות יחד עם חבריו, אמנם כמוהו". מציאות זאת עומדת בניגוד מוחלט לשאר התושבים החיים בכפרים הסובבים את העיר והמשמרים את מצוות עליית הרגל מדי יום ביומו. הם מגיעים בבוקר לעבודה ב'ירושלים הבנויה' וחוזרים בכל ערב למשפחתם בכפר.

 

חלומו של שץ מתגשם? מודעה מבית בצלאל מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

 

בכל פעם בה נשאל בצלאל על קיומה של אליטה יוצרת, הוא משיב כי מדובר באליטה למראית עין בלבד – ומרגע ששץ יקבל זאת כעובדה, הוא יוכל לסייע בייצורה של חברה המתאגדת כולה סביב חשיפת הכישרונות החבויים בכל יחיד והכפפתם לטובת הכלל.

 

סיגריות בלי טבק

רוחות המתינות והפיוס מנשבות ב'ירושלים הבנויה', ולהיעדרו הבולט של הסכסוך הערבי-יהודי בארץ מתווסף היעדר של סכסוך נוסף, פנים-יהודי. חזון הקמת בית-המקדש והחזרת הארץ למעמדה הקדוש שכנעה את תושבי 'ירושלים הבנויה' להחיות מוסד קדום נוסף: מועצת הסנהדרין, האמונה על הדת היהודית וקובעת מיני תקנות וחוקים בשמה ובשם רוח המתינות הכללית.

הסנהדרין הקדוש הכשיר אכילת חלב ובשר יחדיו, כך גם את העישון בשבת (מסיגריות בריאות נטולות טבק) ואיתם עוד כהנה וכהנה סייגים שבוטלו מפאת המצב החדש. "לפנים היו עושים סייג לתורה: חשבו כי אם יישמר הסייג, התורה לא כל שכן." מסביר בצלאל, "אבל זאת היתה תרופת שווא עוד בעת האחרונה לגלותנו. ועתה פה בארצנו ששבה לתחייה לבני עמנו החופשיים, והחיים חיים טבעיים, אין כל צורך בכל הסייגים הללו".

ככל שמתקדם הרומן מתגלה שהמדינה העתידית, בעלת הסנהדרין ובית-המקדש, איננה מדינה הנשלטת באמצעות דת זו או אחרת – גם לא היהדות. ראש המדינה הוא הנשיא, המזכיר את דמותו של מלך-פילוסוף של אפלטון אחרי שעבר גיור ונדחס לדמותו של מלומד, "פייטן, הוגה-דעות, "רבי" ייקרא." הנשיא  נבחר על-ידי העם לכל חייו (עם אפשרות להעבירו מכיסאו אם סרח), והוא עומד בראש רפובליקה דמוקרטית-סוציאלית.

'ירושלים הבנויה' מתוארת כתוצר ישיר של המאורעות ההיסטוריים הכבירים שבמהלכם נכתב הספר, ובראשם מלחמת העולם הראשונה. "עוד לפני המלחמה עמדה התרבות במדרגה גבוהה מאוד, ועלולה היתה להביא אושר לכל יושבי תבל", מספר בצלאל לשץ ומיד מוסיף, "אפס כי בני-אדם לא השכילו להשתמש באמצעי התרבות לאשר נוצרה לשם אהבת האדם, כי אם להפך, להרע לו".

פשיטת הרגל האנושית הכללית אפשרה את בואה של תקופת חדשה, תקופה שנסמכה על הפניית העורף לערכים ולסדרים הישנים, ועל הערכה מחודשת של מצבם. דווקא המצב היהודי הגלותי, שנתפס לרוב כקיום נרצע ותלותי, הוא שהיטיב עם עם ישראל והפך את בניו ובנותיו לחוֹד החנית בשינוי העולמי הכללי: "בין כל העמים נמצאנו אנו במעמד מוצלח שלא היה לנו מה לשבר או להרוס, לכן השתמשנו בכל כוחותינו אך לבנות. ואנחנו היינו מוכשרים יותר מהם לבנות את עולמנו הקטן החדש. פזורינו בכל קצווי תבל הביא תועלת מרובה למרכזנו המחודש."

 

דיוקן המנהיג בוריס שץ בעיתון "דבר". לחצו על הכתבה להגדלה

 

לאורך היצירה מתגלות שתי פנים לדמותו של בוריס שץ: המורה לאמנות והחולם האוטופי. בעוד שהמורה לאמנות האמין בכישרונו המולד והקבוע של האדם (כל אדם נולד עם כישרון יחיד שממנו אין לברוח ואותו אין לשנות), האמין החולם האוטופי בחזון של חברה שיוונית בה זכאי כל אדם להגשים את עצמו לפי דרכו.

בשלבי הביסוס הראשונים של הארץ החדשה-ישנה נפתר המתח המתמיד בין כישרון לבין שוויון באמצעות "החוק של הבירור הטבעי. רק טובי העם ובחיריו, רק אנשים בעלי-אידיאלים באו אלינו (…) כל אלה המבקשים רק הנאת עצמם ותועלת גופם מצאו להם די מקום באירופה, כי שם נעדרו אנשים רבים." וכך, מבין שורות ההלל לארץ שרקח בוריס שץ בדמיונו, מצליחה לבצבץ אמת היסטורית על זמנית הטבועה בגופם ובתודעתם של תושבי ארץ ישראל הממשית: גם בטובים שבזמנים, גם ברעים שבזמנים, ארץ ישראל וירושלים בירתה הם לא מקומות לאנשים עם לב חלש.

'ירושלים הבנויה' מאת בוריס שץ יצא לאור במהדורה יחידה וכמעט שנשכח משהלכו ונעלמו מרבית עותקיו. אתם מוזמנים לעיין בעותק הדיגיטלי.

לכבוד מלאת 100 שנים לפרסום הרומן האוטופי "ירושלם הבנויה", יתקיים ב9-10 בדצמבר 2018, בשיתוף עם הספרייה הלאומית כנס בינלאומי שכותרתו: "מסופיה לירושלים ומעבר". לפרטים 

 

ירושלים: תמונות, מפות, ספרים, מאמרים, ועוד >>

 

כתבות נוספות

הרצל מתגייס לפתור את המשבר בהר הבית

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות