כך הלשין הסבא רבא המומר של לנין על היהודים

"אני זיהיתי את הטיפשות שלהם כבר לפני שלושים שנה"

לנין

לנין והמכתב שכתב הסבא רבא

מאת הדסה אסולין

המכתב המובא כאן נשלח אל הצאר הרוסי ניקולאי הראשון בחמישה בינואר 1845 על ידי משה בן יצחק בלנק, יהודי מומר מז'יטומיר שאימץ לאחר התנצרותו את השם דמיטרי בן איוואן בלנק (את שמות המשפחה לא הורשו המומרים לשנות). המכתב, הכתוב יידיש, הגיע לראש 'המחלקה השלישית' — ששימשה כמשטרה חשאית — בלשכה הפרטית של הצאר, בצירוף תרגום לרוסית. המכתב לא היה מוכר לחוקרים עד שנות התשעים של המאה העשרים, אז הופיע בגרסתו הרוסית בטורים פובליציסטיים ברוסיה.

המכתב עורר עניין רב בשל זהות נינו של בלנק — ולדימיר איליץ' אוליאנוב — הלוא הוא ולדימיר איליץ' לנין, מייסדה של ברית המועצות. אולם משמעותו האמיתית של המכתב אינה נעוצה בקרבה של כותבו ללנין אלא במידע שהוא חושף על עולמם של יהודים רוסים רבים שהתנצרו במהלך המאה ה-19.

לנין
ולדימיר איליץ' לנין, נינו של משה בלנק. אבי המהפכה הקומוניסטית לא היה מודע כנראה לשורשיו היהודיים צילום: loc

 

לאחר נפילת מסך הברזל ופתיחת הארכיונים במדינות ברית המועצות לשעבר התגלו עדויות רבות על התנצרותם של יהודים. החומרים נמצאו בתיקי הכנסיות הפרבוסלביות והקתוליות ובתיקים של מוסדות משטרתיים שונים, ביניהם תיקי 'המחלקה השלישית'. בתיקים המשטרתיים התגלתה קטגוריה נוספת של מומרים. מסתבר שבין המומרים היו גם מלשינים. מהם שהלשינו על חברי קהילתם בעקבות סכסוך פרטי, ומהם שהסתכסכו עם הקהילה או עם הנהלתה בעקבות הלשנה על מישהו מחבריה. הסיבה להזכרתם בתיקי המשטרה היא בדרך כלל ההלשנה והחקירה שנלוותה אליה.

 

סכסוכים שהולידו מלשין

ידועות לפחות שתי פרשיות שבהן הסתכסך משה בלנק, כותב המכתב שלפנינו ותושב העיר סטארי קונסטנטינוב (קונסטנטין ישן) שבפלך וולין, עם אנשי קהילתו. ב-1809, לאחר שורה של סכסוכים קודמים, האשימו אותו יהודי הקהילה בהצתת העיר. בלנק יצא זכאי בדין, אך בכל זאת עזב את הקהילה ואת העיר ועבר לז'יטומיר, גם היא בפלך וולין. לאחר עזיבתו המשיך לרדוף את בני קהילתו לשעבר במכתב תלונה ששיגר לצאר אלכסנדר הראשון. מכתב זה לא הגיע לידי הצאר אלא נשאר אצל השלטונות המקומיים בז'יטומיר.

גם בז'יטומיר הסתכסך בלנק עם יהודים מקומיים, וכתוצאה מן ההתדיינויות המשפטיות אתם איבד כמעט את כל רכושו הרב, שכלל מפעל מקומי ללבנים. פרשה זו נמשכה מ-1838 עד 1844 . מיד לאחר מכן התנצר משה בלנק ושינה את שמו לדמיטרי בן איוואן.

בשונה ממכתבי הלשנה אחרים המצויים בתיקי 'המחלקה השלישית', מכתבו של בלנק אינו מלשין על אדם בודד או על קבוצת אנשים החברים בהנהגתה של קהילה כלשהי, אלא על כלל היהודים ברוסיה, ולמכתבו היו השלכות שהשפיעו על כל יהודי רוסיה לאורך שנים.

 

תוכן המכתב: היהודים "אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר"

לאדונינו הקיסר ירום הודו ברחמים, אשר הוא אב לכולם. ה' ייתן לו החיים והשלום ברכה והצלחה בכל מקום אשר יפנה להאריך ימיו ושנותיו, ניקולאי פאוולאוויטש.

אדונינו הקיסר ירום הודו הוא גומל חסדים רבים ליהודים [זה הצאר שציווה לגייס נערים יהודים לשירות צבאי של עשרות שנים!] עם הצווים המלכותיים שלו הקובעים כי על היהודים לחנך את ילדיהם בבתי ספר ממשלתיים. מובן הדבר לאנשים נבונים שברוב חסדו רוצה הקיסר שהיהודים יהיו משכילים ולבושים כאנשים הגונים.

הנבערים שבקרב היהודים אינם מבינים את החסד הזה. הם מכנים את הצווים האלה של חסד גזרה. הם אינם ראויים לחסד שמעניק להם הקיסר. אני רואה שאני בן קרוב לתשעים שנה והוטבלתי לנצרות באחד בינואר שנת 1845, והולך לכנסייה ורואה איך אומרים כל יום תפילות לשלום הקיסר ירום הודו, לשלום יורש העצר ולשלום משפחתו. וצודק הדבר, כיוון שכתוב בתלמוד "הוי מתפלל בשלומה של מלכות" וכו'. והיהודים, אפילו ביום הכיפורים, כשהם יושבים בבית הכנסת יממה שלמה … אינם אומרים אפילו תפילה אחת לשלום המלכות, למרות שנמצאת בסידור תפילה לשלום הקיסר ירום הודו לבד, ולא לשלום משפחתו, אבל היהודים אינם אומרים אף פעם את התפילה הזו. היא נמצאת שם רק למראית עין … אני זיהיתי את הטיפשות שלהם כבר לפני שלושים שנה, והרחקתי את עצמי מהם. והכנסתי את שני בניי לבתי הספר ]הממשלתיים[, ולפני עשרים שנה שלחתי אותם לפטרבורג לאוניברסיטה ושם הם סיימו את לימודי הרפואה ושם נטבלו לנצרות. אחד, רופא צבאי, נפטר בפטרבורג ממחלת החולירע, והשני [סבו של לנין] משרת את הקיסר בעיר פערם. אני לא יכולתי להיטבל כל עוד אשתי הייתה בחיים, ולאחר מותה נטבלתי גם אני כדי לסיים את שארית חיי באמונה האמיתית. אני יודע שלא מעט יהודים היו רוצים להטות את היהודים מדרכיהם המטופשות … אבל עליהם לשתוק כיוון שיש מהם החפצים לזכות בירושה מהוריהם ויש מהם המפחדים מנשותיהם.

… הרי היהודים מקבלים מהנוצרים טובות רבות הן בענייני דת והן בחיים. ראשית, אם הנוצרי לא יקנה בשר טרף [מהיהודים] יהא עליהם לזרוק את הבשר למים; ואם הנוצרי לא יקנה חמץ בפסח, יהא עליהם להפקיר אותו. ושנית, הנוצרי משרת את היהודי בשבת וביום הכיפורים בכך שהוא מדליק את האור בבית הכנסת, והוא ]היהודי[ מרוויח כסף באמצעות הנוצרי. היהודי אינו צריך לשנוא את הנוצרי, רק שהיהודי מצפה כל הימים לבואו של המשיח ואומר כמה פעמים ביום בתפילותיו: "אני מאמין בביאת המשיח" וכו', ומבקש כל הימים להשתחרר מן האזרחות [הרוסית] ולהיות חופשי.

… אדוני הקיסר ירום הודו, רצוני שהיהודים יילחצו כדי שלא יורשה להם ליהנות מן הנוצרים כפי שכתבתי, ואת התפילות שהם מתפללים על המשיח יש למחוק כדי שלא ייזכרו בשום מקום. ראשית, כיוון שהם אינם יכולים להיות משכילים כשהם מצפים כל הימים לאושר [שבביאת המשיח]. ושנית, מקומם שהם נשבעו להיות אזרחים אמיתיים בזמן שהם מתפללים ל'שחרור'. יש גם להורות להם לא לנסוע לרבנים ושהרבנים לא ייסעו אליהם, כיוון שהרבנים מסיתים אותם מדרך הישר. ותינתן הוראה שיקפידו להתפלל לשלום הקיסר, [לשלום[ יורש העצר ו[לשלום] משפחתו. ואם ישר הדבר בעיני הקיסר, בוודאי יהיו היהודים עם הימים משכילים ויודו לו מאוד על הטובות שהוא רוצה לעשות להם.

דמיטרי בן איוואן בלאנק
חמישה בינואר שנת 1845

סבא רבה של לנין
המכתב

 

התגובה למכתב: גזרות

יומיים לאחר שקרא ראש המחלקה השלישית את המכתב הוא הציג בפני הצאר ניקולאי הראשון דו"ח על מכתבו של "המתנצר מן היהודים". בדו"ח ציין ראש המחלקה את כל האשמותיו של בלנק נגד היהודים והציע לאמץ שורה של צעדים ברוח מכתבו של בלנק.

 

ניקוליי הראשון
ניקולאי הראשון, הצאר שאליו פנה בלנק כונה גם 'צאר הברזל' בשל אמונתו בשלטון אבסולוטי. תאוות השלטון שלו הופנתה במידה רבה כלפי היהודים באמצעות 'תיקון היהודים' – מאות גזרות קשות שהידועה והאכזרית שבהן הייתה 'גזרת הקנטוניסטים'

 

בסוף הדו"ח מופיעה הערה של מושל ז'יטומיר שכתב על בלנק: "מתנצר מן היהודים, ולפי אופיו הוא טרחן ונוטה להלשין, וכלל אינו בעל התנהגות טובה". אלא שאפיון שלילי זה לא מנע את המשך המגעים בין שלטונות רוסיה לבין בלנק. באוגוסט 1846 כתב בלנק מסמך נוסף, שוב ביידיש, "על אמצעים שונים להתנצרות היהודים". מסמך זה נשלח אל משרד הפנים, וזה העביר אותו על פי הוראת הצאר ל"קומיטט לענייני יהודים". בלנק הציע, בנוסף להמלצותיו הקודמות, לאסור על קיום אספות של חסידים שאותם כינה "קנאים ידועים".

על סמך המסמך הזה, הגיע הקומיטט בארבעה בדצמבר 1846 למסקנה שהתנצרות היהודים אינה עומדת על הפרק, אך הימנעותם מלומר את התפילה לשלום הצאר היא בלתי נסבלת. הקומיטט ציין שמידע על מחדל זה התקבל גם ממקורות אחרים, ולכן הורה — באמצעות משרד הפנים — על מעקב אחר יחסם של היהודים לתפילה זו, ועל הענשתם של אלה שאינם אומרים אותה.

במשך עשר שנים נמשכה ברחבי רוסיה פעילותם של מוסדות מרכזיים ומקומיים בנושא התפילה לשלום הצאר ומשפחתו. רק במאי 1855 הוסכם נוסח התפילה וקיבל את אישורו של הצאר. ההצעות האחרות של בלנק נמסרו לוועדת רבנים אך לא הניבו תוצאות מעשיות. אכן, "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו".

 

הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון מס' 16 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

 




לחנוך לוין אין אשליות בקשר ללונדון

הסיפור מאחורי השיר ששלפה חוה אלברשטיין היישר מהצגה של חנוך לוין

חנוך לוין

חנוך לוין. ארכיון דן הדני, הספרייה הלאומית. צילום: צוות יפפא

שָׁלוֹם,
אֲנִי נוֹסַעַת.
אֲנִי לֹא רוֹצָה
שֶׁתְּלַוּוּ אוֹתִי הָלְאָה.
לֹא שֶׁיֵּשׁ לִי אַשְׁלָיוֹת
בְּקֶשֶׁר לְלוֹנְדוֹן.
לוֹנְדוֹן לֹא מְחַכָּה לִי.
גַּם שָׁם אֶהְיֶה לְבַד.

וְאוּלַי זֶה כְּבָר לְכָל הַחַיִּים –
לִהְיוֹת לְבַד.

אֲבָל בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ יוֹתֵר סְרָטִים,
בְּלוֹנְדוֹן יֵשׁ מוּזִיקָה טוֹבָה,
בְּלוֹנְדוֹן טֶלֶוִיזְיָה מְצֻיֶּנֶת,
בְּלוֹנְדוֹן אֲנָשִׁים יוֹתֵר אֲדִיבִים,
כָּךְ שֶׁהַיֵּאוּשׁ נַעֲשָׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

אַתָּה מֵבִין?
הַיֵּאוּשׁ נַעֲשָׂה יוֹתֵר נוֹחַ.

אַתָּה מֵבִין?
אִם לָמוּת כְּמוֹ כַּלְבָּה,
אָז לְפָחוֹת שֶׁהַטֶּלֶוִיזְיָה
תִּהְיֶה טֶלֶוִיזְיָה.

שָׁלוֹם.

("לונדון", מילים: חנוך לוין, לחן: חוה אלברשטיין)

 

בקושי שלוש תמונות לתוך המחזה "אורזי מזוודות", ודמותו של אלחנן מספיקה:

לספר לאמא על התוכנית הגדולה – (לנסוע "לשוויץ!")

לתהות מה עושה אמציה בחור ללא מוצא – הלוא היא ישראל ("אתה לא באמריקה?"),

לשאול את אותו אמציה על תוכניתו הגדולה ("מה דעתך על שוויץ?")

ולחזור ולספר על תוכניתו הגדולה – הפעם לזונה המבקשת לפתותו לשכב איתה בתשלום ("אני בדרך לשוויץ… ועלי לשמור על הרעננות שלי… יש לי דרך ארוכה…").

אלחנן הוא דמות מעין ראשית בהצגה מרובת המשתתפים, ומכאן ששוויץ שלו היא החלום השכיח ביותר באותה 'קומדיה עם שמונה הלוויות' מאת המחזאי חנוך לוין. אך היא בהחלט לא החלום היחיד. לכל דמות במחזה חלום משלה. "אורזי מזוודות", שהועלתה לראשונה בשנת 1983 בתאטרון הקאמרי, כשמה כן תוכנה – היא הצגה שבה כל הנמצאים כאן, אבל רוצים להיות שם. בעוד שאלחנן מפנטז על הרגע שבו יתאחד עם הסטודנטית שלו בשוויץ, ועל הדרך שואל כל אדם שנקרה בדרכו מה דעתו על התוכנית הזו, אחת השכנות שלו דווקא חולמת על לונדון.

 

1
המחזאי חנוך לוין והשחקן ומנהל התאטרון עודד קוטלר בעבודה משותפת על ההצגה הסאטירית "הפטריוט" במרכז התיאטרוני בנווה צדק, שנת 1982. צילום: הספרייה הלאומית, ארכיון דן הדני. צילום: צוות יפפא

 

בלה, השכנה של אלחנן מדרום תל-אביב, מוצגת כבחורה צעירה ולא נאה בכלל, נוחה לבכות, סטודנטית לעתיד (בדמיונה לפחות), המתגוררת בתחילת ההצגה יחד עם אמה החונקת, אביה הסובל מעצירות ונינה אחותה המחוזרת.

להצגה 18 תמונות קצרות. בתמונה ה-16 פוגשת בלה את אלחנן המיואש בתחנת האוטובוס. את כל חסכונותיו לשוויץ בזבז, ועתה הוא שקוע ברחמים עצמיים. כרגיל אצל לוין, לדמויות האחרות זה לא מזיז. לבלה עניין אחר לטפל בו, והיא ממהרת להיפרד מאלחנן לשלום:

"בלה: שלום, אלחנן, אני נוסעת.

אלחנן: נוסעת? אני לא אפסיק לשמוע את המלה "נוסע" "נוסעת"?

ביאנקה: תאר לאיפה. ללונדון. ללמוד יחסים בינלאומיים. יש לנו שם קרובים. שטיגליץ, אולי אתה זוכר אותם, הם יסדרו לה עבודה חלקית עם ילדים.

בלה: עד כאן, אמא. אני לא רוצה שתלווי אותי הלאה.

ביאנקה: מה עשיתי לך? לכולכם! מה אתם עוזבים אותי למות?! אני ערירית, חשבת על זה?! את כל חיי הקדשתי בשבילכם… (צוחקת) ילדים! בעל וילדים! הפרעתם לי לשחק רמי וברידג'! הפרעות של הרמי שלי. זה מה שהייתם! לכו! תתפזרו באוויר! לכו! (יוצאת. פאוזה)

בלה: לא שיש לי אשליות בקשר ללונדון. לונדון לא מחכה לי. גם שם אהיה לבד, ואולי זה כבר לכל החיים – להיות לבד. אבל בלונדון יש יותר סרטים, מוזיקה טובה, טלוויזיה מצוינת, אנשים יותר אדיבים, ככה שהיאוש נעשה יותר נוח. אתה מבין? אם לגמור כמו כלבה, אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה. שלום. (יוצאת. פאוזה)

אלחנן: (לעצמו) כולם נסעו.

 

1
חנוך לוין, "אורזי מזוודות", הוצאת קיבוץ המאוחד, 1983

 

האווירה האנרכית, ההומור המושחז והמוזיקליות של השפה הוכיחו שוב את כוחם בקופות, והעלאת המחזה שתכנן לוין לגנוז – ובכל מקרה נמנע לביימו (במאי ההצגה היה מייקל אלפרדס) – נרשמה כעוד הצלחה קופתית וביקורתית.

מה שמפתיע עוד יותר הוא הגורל לה זכו מילותיו של בלה. הטקסט המצוטט של בלה, שזו הופעתה האחרונה בהצגה, הוא גם הטקסט המוכר ביותר של חנוך לוין.

שיר הנושא של "לונדון", אלבומה של חוה אלברשטיין משנת 1989 הוא עיבוד כמעט מדויק של המונולוג של בלה.

האלבום הופיע 6 שנים לאחר הופעת המחזה, והצלחתו – כפי שסיפרה אלברשטיין לימים (באתר של ד"ר איתי פלאות) – הפתיעה אותה ואת לוין כאחד:

"אורזי מזוודות מאת חנוך לוין הוא מחזה ללא פזמונים, אבל כשקראתי את הדיאלוג בין בלה לביאנקה בפעם הראשונה הרגשתי שטמון בו פזמון. צירפתי את השורות שאותם כתב חנוך לוין, למונולוג קטן, והשיר הפך להפתעתי (ולהפתעת המחזאי) לשיר הידוע בשם "לונדון"."

היציאה לחוץ לארץ מוצגת במחזה כניצחון, החזרה לארץ – ככישלון חמור. בשנת 1995 הרכיבה אלברשטיין שיר המשך, הלקוח גם הוא ממחזה של לוין. הפעם מדובר בתמונת הפתיחה של המחזה "קרום", שבו מתוודה תושב חוזר על שלא הצליח בחו"ל. השיר נקרא "לא הצלחתי בחוץ לארץ", והוא הופיע באלבום "דרך אחת". מסר השיר כולל שורות שמסקנתן מתבקשת: "לא הצלחתי בחוץ לארץ אמא, לא הרווחתי כסף לא נעשיתי מאושר".

בצד הביקורות האוהדות, היו שתקפו את לוין על המסר האנטי-ציוני, כביכול, המהדהד לאורך "אורזי מזוודות". לוין הסטיריקן מעולם לא הסכים עם הטון הרשמי של קברניטי המדינה – בייחוד התנגד למקום השולי והתלוי שהוועידה הפוליטיקה העברית-ישראלית לתרבות, אך אולי מבלי להתכוון לכך, הצליח בשתי מילים בלבד לסגור את הפער בין העידן החלוצי לעידן הישראלי (ועל הדרך לתפוס חלק מרכזי בנפש האדם המודרני): חלוצים עבריים או בורגנים ישראליים, יהודים נודדים או אזרחים הרשומים בטאבו, שחקנים על הבמה או קהל ישוב בכיסאות – אנשים הם תמיד אותם אנשים, זו רק הארץ שהם חולמים עליה שמשתנה.

 

רוצים לגלות את כל הסיפורים שמאחורי השירים האהובים?
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק שלנו "הסיפור מאחורי":

 

לקריאה נוספת

מיכאל הנדלזלץ, חנוך לוין על-פי דרכו, הוצאת משכל, 2001.

עמרי יבין, בין פּז'וז'י לשׁצ'וצ'י ובין תל אביב לאוהיו: מרחב ומקום במחזותיו של חנוך לוין, ירושלים: הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית, 2009.

יצחק לאור, חנוך לוין: מונוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010.

ביקורת מה-13 במרץ 1983 על "אורזי מזוודות" של חנוך לוין

 

כתבות נוספות

בין חיים לתהום – זלדה על פרשת דרכים גורלית

"הידד! בראבו!": כך נראתה ההצגה העברית הראשונה

"נאחז באוויר" – כך הפך שיר על פרידה לשיר על מתקפה כימית

 

לאה גולדברג מציגה: דנטה בעברית

על תרגומיה של גולדברג מספרות מופת איטלקית

לאה גולדברג

בשיר שכתב על מותה של לאה גולדברג, יהודה עמיחי הבדיל באופן חד בין הפן האקדמי לפן האמנותי שבאישיותה:

"הפרופסור שֶבָּה, הָיָה
מוכן אולי לחיות עוד שנים רבות.
אך המשוררת, לא רצתה
להזדקן. וניצחה."

("לאה גולדברג מתה", מתוך: "ולא על מנת לזכור", 1971)

אינני יודע באיזו מידה דיכוטומיה זו בין אקדמיה לשירה אכן אפיינה את חייה של לאה גולדברג.  אך גם אם נסכים למתיחת קו הפרדה ברור כל כך, נראה שתחום הפעילות שמיזג את "הפרופסור" עם המשוררת הוא זה של תרגומי השירה שלה. תרגומים אלו נמצאים ברובם בכרך ספרה, "קולות רחוקים וקרובים". מן ההתפרסות הרחבה על פני שפות, תקופות ותרבויות שונות ניכרת בספר בקיאותה המקצועית של המרצה לספרות כללית, ויחד עם זאת זהו ספר אישי של לאה גולדברג המשוררת. בתרגומיה, גם אם המקור מרוחק במקום ובזמן, נשמע, כפי שכותב עורך הכרך טוביה ריבנר, "קולה שלה, החוזר כהד משיריהם של אחרים". (שם, עמ' 244).

המדור השלישי בספר, "משירת איטליה", הוא אולי העדות הברורה ביותר למיזוג הזה. להבדיל מהמדורים האחרים של תרגומים מהשפות האירופיות, בעלי האוריינטציה המודרנית, המדור האיטלקי מוקדש כמעט כולו לשירת שלהי ימי הביניים. המודרנה מיוצגת בו על ידי שיר אחד ויחיד של סלווטורה קואזימודו (זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1959), ועל ידי קבוצת שירים קטנה מאת רוסאנה אומבּרֶס (כרנאה מחוות ידידות של המתרגמת למחברת). בוודאי העדפת ימי הביניים אינה נובעת אך ורק מקרבה רגשית ופואטית למשוררים ולטקסטים מסוימים: הרי גולדברג גילתה עניין מחקרי רב בשלביה הראשונים של הספרות האיטלקית, וכתבה מסות מלומדות ומקיפות למדי על שלושת הגדולים הנחשבים לאבותיה של ספרות זו (והנמנים גם עם אבותיה של הספרות האירופית בכלל): דנטֶה, פטרארקה ובוקאצ'ו.

 

מתוך נאום למלאת שבע מאות שנה להולדת דנטה.לחצו לצפייה בכתב היד מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית
מתוך נאום למלאת שבע מאות שנה להולדת דנטה. לחצו לצפייה בכתב היד מתוך אוסף לאה גולדברג בספרייה הלאומית

המדור "משירת איטליה" נפתח ב"שירת הבריאה"(Cantico delle creature)  של קדוש הכנסייה פרנציסקוס איש אסיזי – טקסט מכונן ויצירת מופת ראשונה בשפה האיטלקית, השואבת את עוצמתה מן הפשטות הראשונית של לשונה ותבניתה. למותר לציין שראשוניותו של טקסט זה יוצרת ניגוד מוזר לחטיבה הראשית של שירי דנטה ופטרארקה, שכן בשירים אלה הגיעה הליריקה האיטלקית הביניימית לשכלולה, לבשלותה ולהישגיה המופלאים ביותר.

חטיבה זו מורכבת בעיקר מסונֶטים (סונֶטות, במונח השגור בפיה של גולדברג  ובפי רבים וטובים אחרים), והבחירה בדנטה ובפטרארקה כמחברי סונטים היא כמובן בחירה תמטית בדרמת האהבה הנעלה הבלתי-מושגת, הנושא הגדול שהליריקה האירופית הביניימית טיפחה והתמקדה בו מאז תחילתה בפרובנס.

חלקו של דנטה צנוע למדי: חמישה טקסטים בלבד (מתוך "החיים החדשים"). זהו תרגום הסונט שתחילתו Cavalcando l'altr'ier  ("ברוכבִי שלשום"):

ברוכבי שלשום
ברוכבי שלשום

בכתבה קצרה שכזו, אין מקום לדיון בפתרונות תרגומיים ספציפיים ובמידת סבירותם. עמינדב דיקמן כתב שבתרגומיה הפיוטיים של גולדברג בולטת (בעקבות מסורת התרגום הרוסית) העדפת שחזור הצד הצורני, עד כדי "הכפּפה של העתקת תוכן השיר ותבניותיו הלשוניות לצו שימור הצורה" ("על לאה גולדברג כמתרגמת שירה", בתוך: "פגישות עם משוררת" [עורכות: רות קרטון-בלום וענת ויסמן] תל אביב 200, עמ', 225). אכן, גם במקרה השיר שהובא לעיל, בדיקה מדוקדקת תוכל להצביע על מה שהוחמץ ועל מה שעוּוַת למען שימור הצורה. אבל נקודת הכוח של התרגום טמונה בתחושה של חוסר אילוץ שהוא מעורר, במבע הקולח בטבעיות לתוך תבנית הסונט התובענית והחמורה, במנגינת משקל האֶנדֶקַסילאבו האיטלקי, המשוחזרת בקפידה, באלגנטיות ובעידון רב.

פטרארקה מיוצג כאן על ידי 22 סונטים, אליהם נלוו שני שירים בתבנית הסבוכה של "סֶסטינה ליריקה" (כל הטקסטים כבר ראו אור כספר נפרד ב-1953). קשה להפריז בחשיבות תרגומים אלו. לאה גולדברג הציעה לראשונה לקורא העברי מבחר כלשהו, לו גם מצומצם מאוד, של שירת הליריקן האיטלקי הגדול (לאחר שטקסטים בודדים תורגמו לעברית על ידי משכילים יהודים-איטלקים במאה ה-19).

 

לאה גולדברג. עסקה גם בתרגום ספרות מופת איטלקית
לאה גולדברג. עסקה גם בתרגום ספרות מופת איטלקית

את התרגומים הללו ניתח בדקדקנות שמעון זנדבנק ("לאה גולדברג והסונט הפטרארקי", בתוך ספרו: "שתי בריכות ביער", תל אביב 1975). זנדבנק מדגיש כי נושאי הליריקה הפטרארקית (פרידת האוהבים, ייסורי האהבה, הקונפליקט בין תבונה ליצר) הלמו את עולמה הרגשי של המשוררת, שמוטיבים אלה מצויים גם בשיריה המקוריים. עם-זאת, ברמת ברמת הסגנון ומבנה המשפט השירי, זנדבנק טוען שגולדברג החליפה את "החספוס" והדינמיות של המקור "במשהו מאורגן, מכתמי, סימטרי, מרוחק, סטאטי".

עותק ספרו של שמעון זנדבנק, "שתי בריכות ביער" (תל אביב 1975)
עותק ספרו של שמעון זנדבנק, "שתי בריכות ביער" (תל אביב 1975)

 אין ספק שהדוגמאות שזנדבנק מביא לביסוס טיעונו משכנעות בחלקן, אך הן אינן ממַצות את כל היבטיו של התרגום ודומני כי אין להסיק מהן מסקנות נחרצות מדי. ככל הפתחים לעולמות ספרותיים זרים, גם פתח זה הוא עתים רחב עתים צר, אך הוא נותן לקורא דריסת רגל בליריקה של פטרארקה המשורר הגדול. במקרה של דמות מרכזית בהיסטוריה הספרותית, כפי שהיה פטרארקה, ההישג שאפשר לייחל לו הוא קודם-כל תודעתי: שהקורא יבין מהו שיעור קומתו של היוצר שאת ספרו הוא מחזיק בידיו. ואכן, הקורא בתרגומיה של גולדברג מרגיש ומבין שפטרארקה הוא רב-אמן של המילה המבטאת רגש, ויכול גם לחוש במעומעם מדוע היתה לו השפעה מכרעת על שירת האהבה של אירופה במשך למעלה ממאתיים שנה.

וכל זה, ברגעי החסד של המתרגמת, מתוך נאמנות בסיסית – אם כי לא מוחלטת, כמובן – למקור: לתכניו, לנימתו, למהלכו הרעיוני והריתמי, לחומריו הציוריים. דוגמה לכך היא הנוסח העברי של Benedetto sia 'lgiorno ("ברוך יהי היום"), אחד השירים הפופולרייים ביותר שב"קנצוניירה" של פטררקה:

תרגומה של לאה גולדברג לשיר הפותח את ה"קנצוניירה" של פטרארקה
תרגומה של לאה גולדברג לשיר הפותח את ה"קנצוניירה" של פטרארקה

גם כאן, לא כל שהיה במקור הפטרארקי נשמר, ולא כל שנמצא בתרגום הגולדברגי היה במקור. אבל התנועה רבת ההוד של ברכת האהבה ההולכת וחובקת עולם, הכובשת זמן ומרחב, אחר כך מתנקזת אל גיליונותיו של המשורר ובסוף חוזרת לתוך מחשבתו שממנה יצאה, מועתקת לעברית בכישרון רב. ושוב ללא אילוץ, באין מכשול לזרימתה, מתוך שליטה נהדרת במוזיקה של האֶנדֶקסילאבו האיטלקי.

נוסף לחטיבת דנטה-פטרארקה אנו מוצאים במדור עוד תרגומים של שיר-עם, ושל קטע קצר מאת המשורר-ההומניסט הרנסנסי אנג'לו פוליציאנו. כמו-כן אנו מוצאים את תרגומי השירים האיטלקיים – ארבעה סונטים והשיר ההיתולי "ביסבּידיס" – של עמנואל הרומי, המשורר העברי בן דורו של דנטה, שלו אנו חבים את הכנסת צורת הסונט לספרות העברית. קרוב לשירי עמנואל, ודומה להם בנימתו ההומוריסטית וברוחו הארצית והצינית, הוא סונט אחר שגולדברג מציעה לקורא בגרסה עברית, פרי עטו של המפורסם במשוררי הזרם "הקומי-ריאליסטי" של שלהי ימי הביניים, צֶ'קו אנג'יוליירי (משורר זה, שבוקאצ'ו סיפר ב"דקאמרון" על שנאתו לאביו, בוודאי גם על סמך הנאמר בשיר שיובא להלן, החליף עם דנטה שירי פולמוס ולעג).

 

עותק של הספר "קולות רחוקים וקרובים" (ספריית פועלים, תל אביב 1975)
עותק של הספר "קולות רחוקים וקרובים" (ספריית פועלים, תל אביב 1975)

תרגום הסונטים של עמנואל וצ'קו, הרחוקים כל כך, בנימה, בפואטיקה ובאידיאולוגיה, משירת האהבה הנשגבה של דנטה ופטרארקה, מעיד על התעניינותה של לאה גולדברג גם בסוג אחר של סונט איטלקי ביניימי, שאין בו שמץ מן השבח ל"כאב המתוק" של ייסורי האהבה ומן האידיאליזציה הקיצונית של נשים שמימיות כביאטריצ'ה ולאוּרה – אהובותיהם של דנטה ופטרארקה.

כך המשוררת מעתיקה לעברית, בשנינות וברוב-חן, את השיר S'i fossi fuoco מאת צֶ'קו הציניקן:

S'i fossi fuoco
S'i fossi fuoco

כתבות נוספות:

למוסקבה? למצרים? או לירושלים? גלגוליו של הַמְפֻזָּר מִכְּפַר אֲזַ"ר

על ארץ אהבתה של לאה גולדברג

הימים הלבנים של לאה גולדברג

מעשה בציירת: לאה גולדברג

מה עושה החלוץ כשהוא בא לקיבוץ?

לחדש את ארץ ישראל בגולה: הצצה למפת קיבוצי ההכשרה של הסתדרות החלוץ בפולין משנת 1935

1

תנועת החלוץ היתה תנועה ציונית של צעירים שהתאגדו למטרת עליה לארץ ישראל. התנועה הכשירה את חבריה לעבודה חקלאית ורכישת התרבות והשפה העברית. תנופת הגידול של התנועה התרחשה במזרח אירופה, והחל משנות העשרים של המאה העשרים ורשה בירת פולין שימשה ביתו של המרכז העולמי של התנועה. בה גם יצא לאור  עתון  דו-שבועי "העתיד" אשר סיקר את פעילות ארגון החלוץ והביא עדכונים מן הנעשה בארץ. בין הכותבים בעתון נמצא את יצחק טבנקין במאמרו "לחינוך דמות האדם והפועל",  יוסף חיים ברנר, ברל כצנלסון, חיים נחמן ביאליק, משה ביילינסון, וכן "שאלות תרבות וחינוך בהכשרה" מאת ברנצ'וק; בצדם נמצא מאמרים נוספים העוסקים בשאלות הנעות בין חלוציות לפדגוגיה המכוונת אל הדור הצעיר בגולה המיועד להגיע לארץ ישראל.

1 1

גרודנו, ביאליסטוק, לודז', קאליש, ורשה – אין לפנינו סתם רשימת ערים בגולת פולין, אלא רשימת ישובים בהם קיים קיבוץ הכשרה המונה מאה חברים ומעלה. מידע זה מספקת לנו מפת קבוצי ההכשרה של הסתדרות החלוץ בפולין, שיצאה לאור ככל הנראה ב- 1935.

1

בקיבוצי ההכשרה המסומנים במפה לפי גודלם  זכו המשתתפים בנוסף להכשרה מקצועית בתחומי החקלאות והעבודה המכוונת לכיבוש השממה, גם בהכשרה רוחנית לקראת חיי שיתוף.

במה זכתה "גרוכוב" להופיע בהבלטה בצמוד לורשה הבירה?

בגרוכוב שכנה חוות ההכשרה העיקרית והגדולה בפולין. החווה הוקמה ב- 1919. בין הענפים בהם התמחו חניכיה היו פלחה, לול ורפת. במקום זה התגבש גם הארגון היהודי הלוחם – לימים גורם חשוב במרד גטו ורשה.

המפה מלמדת אותנו עוד כי מספר החברים בארגון גדל מ- 9,000 ב- 1929 ל- 41,000 בשנת 1934.

מעיון בעלון ביידיש המתייחס לפעילויות ארגון החלוץ נוכל ללמוד על פעילויות התרבות שיזם, בהן סמינרים, פעילות חברים בהכשרות, בקיבוצים ובסניפים, הוצאה לאור של כתבי עת בעברית וביידיש, ועוד.

1

 

1
מפת קיבוצי ההכשרה של הסתדרות החלוץ בפולין, שנת 1935

 

מאת הספרייה הלאומית בסיוע איילת רובין, מנהלת אוסף המפות ע"ש ערן לאור.

 

כתבות נוספות

"אני זוכר קולנוע רקס ביומיות…"

עירוב בעיר נא אמון

הכירו את מפת התיירות הראשונה של ירושלים

"אמבטאות די נקיות" בירושלים ו"בתי המרחץ התורכים" בדמשק