מסמכים חושפים: כך ריגל ההגנה אחר בתי קפה ערביים בחיפה

את מי אפשר לסחוט, ואיפה נוהג האויב לשבת על כוס קפה. הצצה אל ניירות הריגול של "ההגנה" משנת 1941.

בתי קפה הם מרחבים מרתקים, מיקרוקוסמוסים של תרבות, אופנה, קולינריה, שפה רכילות ודינמיקה חברתית בכלל, מקום שבאים אליו לראות ולהיראות, להתנתק ממעמסות היומיום ומהמרחב הפוליטי הטעון. במציאות הישראלית בית הקפה מדומה כמקום "בועתי", מנותק מ"המצב" או מ"המציאות". בית הקפה, בעיקר התל אביבי, הוא המקום שבו כביכול יושבים שמאלנים, בזמן שעל שדרות נופלים טילים. הוא נחשב למרחב אסקפיסטי, אנטי-מיליטריסטי, בורגני ומתנשא.

בית הקפה הערבי, ובייחוד זה שיושבים בו נערים צעירים לעשן נרגילות, מתגלם בדמיון הציוני-ישראלי כמרחב של חוסר מעש, בטלה, אבטלה ואולי אפילו פשע. כך או כך, גם בהקשרים שליליים, בית הקפה נתפס בתור מקום של התרועעות רוגעת. לא כסליק, בסיס צבאי, עמדת ירי, או עמדת פיקוד. אבל בשנות הארבעים, כך בדיוק ראו אותו חברי ההגנה.

 

בית קפה בשוק בבורג', חיפה.  מאוסף גלויות א"י של גרשון גרא, אוספי ביתמונה

 

ביקורי האחרון בארכיון ההגנה נועד לאתר מסמכים ונתונים על הכפרים הפלסטינים באזור קיסריה שלפני 1948. את המסמכים מצאתי בין מאות "סקירות כפרים", אותן יצרו סיירי ההגנה משנות העשרים ועד סוף שנות הארבעים. סקירות אלה, שאורך כל אחת מהן כשלושה עמודים, מכילות מידע גיאוגרפי ודמוגרפי בסיסי על כל כפר. נוסף על הסקירות נכתבו גם "תיקי כפרים", ארוכים בהרבה, שמכילים מידע מורחב, מהם שרדו רק כ-30. מתודת איסוף המידע של הסיירים כללה התחפשות לצופים סקרנים או הסתננות מוסווית לתוך אזורי מחייה פלסטינים, בהם כפרים וערים, מיפוי השטח והטופוגרפיה; מיפוי המרחב האורבני: בתי התפילה, מקומות התאספות ציבוריים, צמחייה וחקלאות; איסוף מידע על אנשי מפתח וכיוצא באלה.

 

הסיירים בפעולה בכפר אל קובב, 1947, ארכיון ההגנה

 

את צמד המילים "בית קפה" לא ציפיתי למצוא בסבך ניירת הריגול. גם משום שבית קפה אינו בהכרח דבר שחושבים עליו בהקשר של כפר, וגם כי לא תיארתי לעצמי שבתי קפה יהיו מוקדי איסוף מודיעין. ולכן לא יכולתי להתעלם מהרשימה הארוכה שנגלתה לנגד עיני תחת הכותרת: "בתי הקפה הערביים בחיפה ובעליהם, 1941".

את שבעים (כן, שבעים!) בתי הקפה שברשימה, מספר בלתי נתפס לעיר שהייתה כל כך קטנה באותה תקופה, סיווגו הסיירים לשלושה סוגים: "סוג א"- בתי הקפה המהווים מקום ריכוז של פעילים בעבר ובהווה, "סוג ב" – בתי קפה שבהם מתרכזים פעילים אך פחות מאלה שבדרגה א' ו-"סוג ג"- בתי קפה שבהם מתרכזים אנשים שהיו פעילים בזמן המאורעות ויהיו פעילים אם יתעורר אי-שקט, אולם עכשיו אינם פעילים (הרשימה מוקלדת ומצורפת במלואה בתחתית הפוסט).

כל בית קפה מצוין בצירוף שמו, שמות הבעלים, דת הבעלים, הכתובת, סוג הפעילות בקפה ("הקפה משמש מקום קבוע לריכוז אספסוף וכן יש בו בית-בושת", "בימים לא שקטים מתנהלות אצלו הפגישות של רובע ואדי-סאליב", "בקפה מבקרים רבים מהמשטרה הבריטית ונשים רעולות אשר קשה לקבוע את טיבן", "הקפה משמש בערבים למקום הטפה אשר נגינת כינור ושירה מסווה על כך"…), האם נמכרים או לא נמכרים במקום משקאות חריפים, אל מי מקושר בעל הקפה ("התחתן עם יהודיה הונגריה בשם רוז'יצה אשר התנצרה", "קשרים רבים לו עם הארצות השכנות"…) והאם יש לו עבר פלילי כלשהו ("ממשיך עד היום לנצל קשרים שונים בקשר לרכישת נשק"…) וכו'.

מוזר ומעניין, חשבתי לעצמי. מוזר שחברי ההגנה, שוודאי היו עסוקים מאוד, התעכבו על בתי הקפה. מוזר שלחברי ההגנה היהודים הייתה גישה כל כך אינטימית לחיי הרחוב הערבי בחיפה, כזאת שאִפשרה להם לאסוף מידע כה מפורט. ומעניין שכך עשו, כי כמו כל התיעוד הטקסטואלי והחזותי שאספו הארגונים הציונים על האוכלוסייה הערבית בארץ למטרות שליטה וכיבוש, מידע זה הוא לעתים רבות השריד היחיד של החיים הערביים שהיו כאן לפני 1948.

רשימת בתי הקפה שפעלו בחיפה בשנות הארבעים היא מסמך מרשים ונדיר שמכיל את שמותיהם, כתבותיהם ושמות בעליהם של כיסי התרבות הללו. זהו נכס אמתי בעבור היסטוריונים והיסטוריוגרפים חברתיים. כמובן שאמיתות האינפורמציה על בעלי בתי הקפה ופועלם מוטלת בספק לאור נסיבות איסוף המידע, ועל כך ארחיב בהמשך, אך המידע על עצם קיומם ומיקומיהם בעיר הוא בעל ערך היסטורי רב.

 

בית קפה עם גרמופון, 1920-1900, אוסף מטסון – מחלקת הצילום של המושבה האמריקאית, ספרית הקונגרס

 

על פי סגן מנהל הארכיון לתולדות ההגנה, שמרי סלומון, רשימת בתי הקפה נוצרה על ידי עובדי שטח של המחלקה הערבית בשירות המודיעין. הרשימה היא כנראה אסופת מחקר שנרקמה על ידי מספר סיירים והמידע רוכז יחד. אומנם לא מופיע אדם ספציפי כיוצר המסמך אך מי שחתום בסופו הוא "בנימין", כינוי שכנראה מתייחס ליעקב לובליני שהיה ראש השלוחה של שירות המודיעין בכללותו. לשאלתי אודות גישת סיירים יהודים ללב חיי הרחוב והקפה של חיפה השיב סלומון שיהודים וגם ערבים עבדו בשירות המודיעין. הבנתי לבד דרך עיון במסמכים שערבים גויסו כמשתפי פעולה דרך סחיטה, כפי שניתן לראות באותו תיק של רשימת בתי הקפה. ייתכן שזוהי גם הסיבה לכך שבכל רשומה ישנה התייחסות להימצאותו או אי-הימצאותו של רישיון לממכר אלכוהול. מידע זה אולי שימש נגד בעלי בתי הקפה. בכל מקרה, בין שנרשם על ידי משתף פעולה ערבי או בין שנרשם על ידי איש מודיעין יהודי, בשני המקרים אין להתייחס למידע כמשקף את האמת.

 

מתוך מכתב 5/ מע"ר מ-17.1.46 113 – 36/0, ארכיון ההגנה

 

אני מקווה שהרשימה תשמש חוקרים וחוקרות שמעוניינים בהיסטוריה החברתית של חיפה ובמרקם האורבני של האזור לפני 1948. חיפאים ותיקים ידעו אולי לאתר את הבניינים שבכתובות, הגם שחלק משמות הרחובות שונו מאז. אולי יהיה מי מכם שיגדיל וימצא את משפחות הבעלים. חיפה הייתה ועודנה עיר מעורבת, ובתי הקפה שלה הם בראש ובראשונה מרחבים אזרחיים וורנקולרים. ישנן אפשרויות רבות לשימור עברה של עיר, להחייאתו וללמידה ממנו. מיפוי בתי הקפה, יצירת מסלולי הליכה בעקבותיהם, מפגשים עם צאצאי הבעלים, איסוף עדויות בעל פה ועוד הן רק כמה פעילויות שעשויות להקל על ההתמודדות עם הארץ הזאת ועם עברה.

 

********

 

 

סוג א –  בתי הקפה המהווים מקום ריכוז של פעילים בעבר ובהווה (לחצו לרשימה המקורית)

קפה "קולקב א-סבאה" (כווכב אל צבאח) חיפה, רחוב המלכים 28
בעל הקפה – קאסם ג'אבר, מוסלמי
הקפה משמש מקום קבוע לריכוז אספסוף וכן יש בו בית-בושת. יש לקפה גם כניסה מיוחדת מוסווית מאחורי הבנין. בקפה נמכרים משקאות חריפים ברישיון.

קפה "ג'ורג'" – חיפה, רחוב אלנבי 1, בית עזיז חיאט
בעל הקפה פאדול ג'אמיל קוואר (קעוואר), נוצרי
היה קצין המשטרה בחיפה עד 1938, פוטר מהמשטרה כאשר נוכחו שהוא קשור עם הכנופיות. ממשיך עד היום לנצל קשרים שונים בקשר לרכישת נשק, לשם כך נכנס לעבוד כפקיד בחברת "סטיל" בכדי להמצא בקשר עם חבר הנהגים הרצויים לו ולבצע את הדרוש לו.
בקפה נמכרים משקאות חריפים ברישיון.

מלון "וינדזור" חיפה, רחוב ההר
בעל המלון הוא מיסטר בוטאג'י, נוצרי
האח הבכור מבין האחים בוטאג'י. יש לו מלון גם בשדרות הכרמל. בסוף 1938 הצטרף לחוסיינים שלפני כן התנגד להם. קשרים רבים לו עם הארצות השכנות. יש לו גם בית מסחר לנשק ברשיון. ב-1938 תמך במרד בכסף רב ובהשגת נשק. עוזר גם כיום בהשגת כל מה שעולה בידו. מופיע כלפי חוץ כמתנגד לציונות וליהודים וקשור עם ה-ס.י.ד.

קפה ברחוב ואדי סאליב 28, חיפה
בעל הקפה פריד שבאן אל-חאג' אחמד, מוסלמי כבן 52 ממפלגת החוסיינים
בימים לא שקטים מתנהלות אצלו הפגישות של רובע ואדי-סאליב. בקפה אין משקאות חריפים.

קפה ברחוב ואדי סאליב, בית פרטי, חיפה
בעל הקפה – עבדול אבו-טלאט, נוצרי ממפלגת החוסיינים
בן 45 בערך. בעל השפעה ברחובו. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב שער המזרח, בית חסן א-דיק, חיפה
בעל הקפה – נאיף גלאיני, מוסלמי
מראשוני האוהדים של שייך קאספ ב-1936. הקפה משמש כמקום הטפה לערבים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב הג'ירייני, בית מג'דאלני, חיפה
בעל הקפה – נאיף אל-סופאדי, מוסלמי. הקפה שימש בזמן המאורעות כמקום סליק וריכוז אנשים מזוינים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עיראק 136, בית חסן טנקארי, חיפה
בעל הקפה – מחמד אל-חאג' חליל עביידה
לעתים קרובות מתקיימות בקפה פגישות של החוסיינים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב הנביאים, בית אבו פייסל, חיפה
בעל הקפה – טנוט אליאס זאהיר, נוצריֿ
המקום משמש להברחת חשיש, אופיום וגם נשק. אין בקפה (גם מסעדה) משקאות חריפים.

 

סוג ב – בתי קפה שבהם מתרכזים פעילים אך פחות מאלה שבדרגה א (לחצו לרשימה המקורית)

קפה ומסעדה בשדרות הכרמל 28, חיפה
בעל הקפה – ג'ורג' שוץ, שויצרי, נוצרי
נעצר ע"י המשטרה כחשוד בריגול גרמני-איטלקי. התחתן עם יהודיה הונגריה בשם רוז'יצה אשר התנצרה. בעלת השפעה בחוגי המשטרה ובעזרתה השתחרר מהמעצר. הקפה משמש כמקום קבוע לתעמולה אנטי-ציונית ע"י פקידי הממשלה האנגלים והערבים. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

הקלוב האורתודוכסי – נוצרי, רח סטנטון, בית הגב' ניוטון, חיפה
מזכיר הקלוב הוא נאצרי רונטוז, חבר בוועד הסניף של האגודה הנוצרית המוסלמית בחיפה.

קפה צנטרל, רחוב השוק, חיפה
יש שם גם בית בושת. בעל הקפה – קוסטנדי איוב א-זאהר.
המקום משמש לפגישות של האספסוף המעורב, פתוח גם בערב. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה רויאל באר, רחוב המלכים 58
בעל הקפה – ג'ורג' מחפוז, נוצרי
בקפה מתרכזת המשטרה הבריטית, לעתים קרובות מתקיימות שם פגישות בין השוטרים הבריטיים לבין המוסלמים והנוצרים הצעירים. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה ויקטוריה, רחבת חמרה-חיפה
גם בית בושת. בעל הקפה – מירי מג'דלני, נוצרי
מקום ריכוז של האספסוף. נמכרים משקאות חריפים ברישיון.

קפה ראמסם, רחוב יפו 72, חיפה
בעל הקפה – חנא דקלוש, נוצרי
היה פעיל במאורעות 1936/39. המקום משמש לפגישות הנוער המוסלמי והנוצרי. משקאות חריפים ברישיון.

קפה בשוק אל-אבייד, חיפה
בעל הקפה – באדייה – אלמנתו של פואד ג'דה. תומכת וחברה בקלוב הנשים של המוסלמיות והנוצריות. בקפה מבקרים רבים מהמשטרה הבריטית ונשים רעולות אשר קשה לקבוע את טיבן. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה "רויאל", רחבת חמרה, חיפה
בעל הקפה – סולימאן ג'אבור
מקום פגישה של הנוער המוסלמי והנוצרי. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה קוינס באר, רחוב יפו 76, חיפה
בעל הקפה מוסה אליאס עבוד, נוצרי
חבר פעיל באגודה הנוצרית המוסלמית. יש לו קשר אמיץ עם המשטרה הבריטית. בקפה נערכות לעתים קרובות פגישות.

בית קפה ברובע סייקאלי, בית פרטי, חיפה
בעל הקפה – אמיל זאכה, נוצרי
היה לפנים קצין במשטרה הא"יית, פוטר לפני 18 שנה. בן 50 בערך. הוא אחיו של מי שהיה עורך העיתון "אן-נאפייר" שנפסק בזמנו ובעליו מת. אמיל זאכה משלים בין המוסלמים והנוצרים בסכסוכים שונים. אין בקפה משקאות חריפים.

מסעדה ברחוב השוק, חיפה
בעל המסעדה קאמל אל-חאליק
משמש כשליחו של ראשיד איברהים בענינים בלתי ליגליים. אין במסעדה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – פאחרי קרידלי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – מטבח מקבול. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – קאסם חליל אל-טאוויתי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – טופיק צאלח. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית הוואקף המוסלמי, חיפה
בעל הקפה – נימר חסן, אין בקפה משקאות חריפים.

 

בכל בתי הקפה הנ"ל הנמצאים בבית הוואקף המוסלמי – מתאסף ההמון לכניסת התפילה למסגד ומשם באות ההוראות.

קפה ומסעדה ברחוב עיראק 124, בית פרטי, חיפה
בעל הקפה – עבד-אללה זיינא
מחסידיו של שייך קאסם. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב הג'רייני, חיפה
בעל הקפה – שאפיק צאלח
הקפה משמש כמקום להטפה. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב איבן אל-אטיר 30, ליד תחנת הכרמל, חיפה
בעל הקפה – חנא ניקולר חלאסי, נוצרי
הקפה משמש לפגישות הנוער הנוצרי והמוסלמי ברובע הקפה. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה בערד אל-ראמל, הכביש הישן לעכו, חיפה
בעל הקפה – מחמד חסן חאג' אחמד
הקפה משמש בערבים למקום הטפה אשר נגינת כנור ושירה מסווה על כך. בעל הקפה הנו ממפלגת החוסיינים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב חורי 25, בית ואג'ייה מוראד, חיפה
בעל הקפה – קאויראק פולידיאן, ארמני
מקום פגישה לנוער הנוצרי והמוסלמי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב הג'ירייני, בית מוראד, חיפה
בעל הקפה – מחמד מוצטפה בקאנג', מוסלמי
הקפה משמש פעמיים בשבוע בערב למקום הטפה. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחבת חמרה, בית הכנסייה המרוניטית, חיפה
בעל הקפה – אנדריוס חנא איוב, נוצרי
בזמן המאורעות היה הקפה מקום קבוע לריכוז הטרוריסטים ביום. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב יפו 97, חיפה
בעל הקפה – חנא אבודי, נוצרי
הקפה משמש לפגישות של האספסוף הנוצרי והמוסלמי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב הואדי 42, חיפה
בעל הקפה – יוסף גיזאווי, מוסלמי, סוחר בנשק
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב ההר 1, בית ד"ר טאביל, חיפה
בעל הקפה – ג'ורג' חביב נעמה, נוצרי
חסיד נלהב של החוסיינים ופעיל מאוד ביניהם. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב יפו 144, ליד תחנת הנמל, חיפה
בעל הקפה – עבדול נאסיח א-דין
הקפה משמש מקום פגישות לנוער הנוצרי והמוסלמי. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עיראק 106 בבית יורשי חאג' חליל טאהא
בעל הקפה – מחמד ראגב חאג' איברהים, מוסלמי
הבית והקפה משמשים לפגישות קבועות של מוסלמים פעילים.

 

סוג ג – בתי קפה שבהם מתרכזים אנשים שהיו פעילים בסמן המאורעות ויהיו פעילים אם יתעורר אי-שקט, אולם עכשיו אינם פעילים (לחצו לרשימה המקורית)

קפה פנורמה על הר-הכרמל
בעל הקפה – לואיזה טלבוט
קודם ניהל את הקפה הגרמני וילהלם פריצ'ה שנעצר עם פרוץ המלחמה. אומרים שלואיזה היא בתו, אולם קשריה עם אנגלי אחד איפשרו לה להמשיך בניהול הקפה. בקפה זה נפגשים אנגלים, לרוב אנשי המשטרה. באים לשם גם ערבים מהשכבה הבינונית והגבוהה. בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה ברחוב יפו, בנין ג'ורג' ג'דה
בעל הקפה – אסקנדר עבד אל-נול, נוצרי
בקפה משקאות חריפים.

קפה מול תחנת הרכבת המזרחית
בעל הקפה – אליהו נאצר, נוצרי
בקפה משקאות חריפים ברישיון.

קפה ברחוב סטנטון 76, חיפה, בית קטקודה
בעל הקפה – שורקאט מוצטפה טורק, מוסלמי
אין משקאות חריפים.

קפה ברחוב חיג'אז 10, בית ליאון לוי (יהודי), חיפה
בעל הקפה – יוסף פאראן, מוסלמי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב המלכים 42, חיפה
בעל הקפה – אוסמן יוסף פאראן, מוסלמי
אין בקפה משקאות חריפים.

מסעדה ברחוב הכנסיות, בית פרטי, חיפה
בעל המסעדה – סעיד צאלח אנקון, מוסלמי
אין במסעדה משקאות חריפים.

קפה בשוק אל-אביאד, בית אביאד
בעל הקפה – יוסף מאושי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה בשוק אל-אבייאד, בית אבייאד, חיפה
בעל הקפה – באשארה נאקוויל
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עיראק 36, בית מחמד סעד א-דין, חיפה
בעל הקפה – אחמד מחמד חאמזי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה בשוק אבייאד, בית המנזר הלטיני
בעל הקפה – באשארה חביב
אין בקפה משקאות חריפים.

מסעדה ברחוב המלכים 54, בית עזיז חיאט
בעל הקפה – עזאת גאראווי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב הואדי 47, חיפה
בעל הקפה – מנחיאן ג'אבור ג'חשאן
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב המלכים 30, בית חבייאב, חיפה
בעל הקפה – מחמד חאדיב אל צולח
אין בקפה משקאות חריפים

קפה ברחבת חמרה, בית מוחאשאן, חיפה
בעל הקפה – מוצטפה בראקנדה
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב יפו 122, בית פרטי, חיפה
בעל הקפה – נימר זאביין
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה בשוק אל-אבייאד, בית הוואקף היוני הקטולי
בעל הקפה – ג'וד אוטאקי
משמש כמקום לאספסוף. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב איבן אל-אטיר 31 מול תחנת הכרמל, חיפה, הבית של אליאס עיון
בעל הקפה – סאמי איוב באהווי, נוצרי
לפעמים מתקיימות שם פגישות של הצופים הנוצרים. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עירק 30, חיפה
בעל הקפה – ראג'יב אאיד מואדמר
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב עין-דוד 28, בית הוואקף הקטולי, חיפה
בעל הקפה – ריג'יס באחרי דאייב, נוצרי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ומסעדה ברחוב סטנטון 68, חיפה
בעל הקפה – מארי חסן אל-קילאני
הקפה משמש להברחת סמים: קוקאין וחשיש. אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, חיפה
בעל הקפה – מחמד חסן קלינאני (אחיו של הנ"ל)
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, בית דאלאל, חיפה
בעל הקפה – שאפיק חוסייני
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב השוק, חיפה
בעל הקפה – סובחי סעיד סלאמי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב חיג'אז 8, חיפה, בית לאון לוי
בעל הקפה – אחמד עלי עומר
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב יפו 65, חיפה
בעל הקפה – לואיס אל-אשי, נוצרי
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב המלכים 7, חיפה
בעל הקפה – עבד אל-נאסר
אין בקפה משקאות חריפים.

קפה ברחוב המלכים 1, חיפה, בית סנדוקי
בעל הקפה – שאפיק אל-סולח
משמש כמקום קבוע לסבלים. אין בקפה משקאות חריפים

קפה ברחוב עירק 110, בית פאטמה עיראני (חברה באגודת הנשים המוסלמיות), חיפה
בעל הקפה – חוסיין מחמד חרייבה אל-דאדה
אין בקפה משקאות חריפים

 

 

איזה ילד מתגעגע ל"דוד" יוסף חיים ברנר?

הגלויה ששלח אשר ביילין לברנר חושפת צד חם באישיותם של חלוצי הספרות.

וככה בין המסמכים, אנחנו מקבלים לפעמים הצצה לאישיותם המיוחדת של הכותבים.

דוגמה אחת לכך היא הגלויה המקסימה ששלח  הסופר, העיתונאי, הפובליציסט והמחזאי אשר ביילין לחברו יוסף חיים ברנר מחלוצי הספרות העברית המודרנית. בגלויה נמצא העתק כף ידו הקטנה של ילדו של ביילין – יעקב, ובפנים רשם ביילין: "הידיים ידי יעקב! גם הוא מחכה לבא ה'דוד'".

גם במכתבים אחרים ניכר ביילין כאיש משפחה חביב ומסור. במכתב אחר, מה-30.12.1910, הוא כתב "… ואין ואפס היא רשימתי זו לעומת יצירתי החדשה, כלומר בתי זיוה שנולדה לי לפני ג' ירחים… יפה היא כחמה".

ארכיון גנזים באתר "אז"

סכסוך העבודה שכמעט ועצר את "משפט אייכמן"

הדרמה שהתרחשה מאחורי הקלעים של המשפט המפורסם ביותר בתולדות המדינה.

במשפט אייכמן: יעקב מימון מדבר עם שוטר באולם המשפט. בתמונה ניתנת לראות גם את התובע גדעון האוזנר והסניגור ד"ר סרווציוס.

מטרים ספורים מתא הזכוכית שבו ישב אדולף אייכמן באולם המשפט בבית העם, עמל צוות הקצרנים לתעד בפרוטוקול את מה שנודע בתקשורת הישראלית בתור "משפט המאה". הלחץ שנאלצו לעמוד בו אנשי הצוות, הישיבות המרובות והתרוצצויות לאחריהן גבו מחיר כבד, וכמעט שחיבלו במהלך משפטו של אחד מגדולי המרצחים שקמו לעם היהודי בכל תולדותיו.

 

 אולם בית העם במשפט אייכמן, התמונה צולמה בתאריך ה-12 ביולי 1961. מתוך אלבום משפט אייכמן השמור בספרייה

 

ההכנות ל"משפט המאה"

 

חמישה חודשים לפני פתיחת משפטו של ראש המחלקה היהודית בס"ס, אדולף אייכמן, הזמין רב פקד יעקב שפירא את יעקב מימון למשרדו והציב בפניו שאלה יחידה: כיצד ראוי לתעד את המשפט החשוב ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל? מימון, ממציא שיטת הקצרנות העברית ופעיל עלייה ותיק, שטח בפני רב פקד שפירא את היתרונות והחסרונות של הקלטת המשפט ברשמקולים והמליץ במקום זאת על העמדת צוות קצרנים. באותה שיחה ראשונית העלה מימון את הקשיים שיעמדו בפני צוות הקצרנים: ראשית, יש למצוא את הקצרנים המתאימים (אלו שהכנסת לא הספיקה לגייס). שנית, עליהם להתמודד עם בליל השפות הצפויות במשפט.

בפגישה השנייה בין שפירא ומימון התבשר האחרון שהצעתו התקבלה, והוא התבקש לספק רשימה מפורטת של הציוד. לראשונה בחייו המקצועיים כקצרן חתם מימון על חוזה עבודה מרובה סעיפים המגדיר את מחויבויותיהם של צוות הקצרנים והעומד בראשם, מימון עצמו.

במהלך הקריירה הארוכה של מימון עד כה נאלץ לא פעם לעמוד בקשיים וסיבוכים אשר נבעו מהעובדה שתחום העיסוק שבחר לעצמו היה בחיתוליו. בשנת 1948 והוא תושב ירושלים הנצורה, הוטלה עליו המשימה להקים מאפס צוות קצרנים מקצועי שילווה את התחלת פעילותה של הכנסת. כדי לעמוד במשימה פתח קורס מזורז בו לימד את רזי המקצוע בין 12 ל-13 שעות, חמישה ימים בשבוע. החשש שהקורס ייכשל בשל הלחץ העצום התבדה, כפי שהסביר כיוון ש"העבודה הייתה חשובה מדי". אך אפילו הניסיון הזה לא הכין אותו לקשיים שיעמדו בפני צוות הקצרנים של משפט אייכמן.

ארכיונו של יעקב מימון, השמור בספרייה הלאומית, מספק הצצה להכנות לפתיחת המשפט. שני מסמכים מפברואר 1961 (על שניהם חתום רב פקד שפירא) מאשרים למימון לשאול שלושה ספרים מספריית משטרת ישראל: "הפתרון הסופי", "פרשת אדולף אייכמן" מאת הנרי א. צייבר ו"משפטי נירנברג". במסמך השני מאשר הרב פקד למימון "לרשום בגוף הספרים הערות ותרגומים". את הספרים האלה (וכנראה גם אחרים) שאל מימון לשתי מטרות: להכין לפני המשפט רשימה של כמאה קיצורי שמות מקומות, מונחים מתקופת גרמניה הנאצית והשואה (דוגמת דרגות שונות בס"ס ובצבא הגרמני) ומילים לועזיות נוספות שהעריך שיוזכרו במהלך המשפט. המטרה השנייה הייתה לסייע לצוות הקצרנים שיוקם בהכרת התקופה האפלה אליה יצללו – יחד עם מיליוני העוקבים בישראל ובעולם אחר המשפט.

 

הקבלות על השאלת הספרים

בתחילת החודש הוזמנו מספר מועמדים ומועמדות ליום "בחינת הכתבניות לשפה העברית" שהתקיימו בבית העם בירושלים – שם המרמז על התפיסה המגדרית של המקצוע באותם הימים. ארבע הקצרניות שנבחרו היו גנטילה ברדו, מינה אייזנברג, מרים ירדני ואסנת דגני – כולן קצרניות הכנסת. נוסף על כך, הצטרף לצוות בנציון מימון, בנו של יעקב מימון. בהמשך המשפט נוספו לצוות גם רפי רובנשטיין, מלכה גלסברג וצבי מימון – אחיו של יעקב, לאחר שחלק מהקצרניות הרגישו שהמעמסה הרגשית שחוו במשפט כבדה עליהן וביקשו לחזור לסירוגין לעבודתן השגרתית יותר בכנסת.

 

 

הזמנה לבחינת הכתבניות

משפט אייכמן – הזמנה להמשך האימונים. המכתב נשלח בתאריך ה-24 למרץ 1961

 

ארבע הקצרניות, יחד עם בנו של מימון, הוזמנו לימי אימונים במהלך חודש מרץ. באותם ארבעה ימי אימונים תורגלו תנאי העבודה המאומצים באולם שבו יתקיים המשפט, שינון הקיצורים שהכין מימון מבעוד מועד ותיאום העבודה עם המתורגמנים השונים. האימונים התקיימו משעה תשע בבוקר ועד אחת בצהריים, והתחדשו לאחר הפסקת צהריים ארוכה משעה שלוש וחצי עד שש בערב. "התשלום", מבהיר מכתב ההזמנה ששלח רב פקד שפירא למימון "- מלא". למרות שלא יכול היה לדעת זאת מימון בשלב כה מוקדם של ההכנות, הישיבות המרובות במשפט אייכמן ישתוו, לימים, ואף יעקפו באורכן את ימי האימונים הארוכים.

כשבועיים לפני תחילת המשפט קיבל מימון מכתב ממר מ. פ. בירנבוים, עורך "The Transcript", ביטאונה של אגודת הקצרנים בניו יורק. גלי הפרסום של המשפט הקרב הגיעו עד לניו יורק הרחוקה (כמו כמעט לכל מקום אחר בעולם) ועוררו עניין עצום גם בצדו הטכני של המשפט. האם יהיה מעוניין מימון – או מי מצוותו – לחבר כתבה על ההכנות למשפט? חקר מר בירנבוים. כל מידע שיספק מימון יתקבל בברכה.

 

המכתב שהחל את ההתכתבות בין העורך בירנבוים ובין יעקב מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-30 במרץ 1961

 

האפשרות להציג את הצדדים המדוברים פחות של משפט בעל תהודה יוצאת דופן שכזאת כנראה הייתה משמעותית בעיני מימון, ושלושה ימים מתחילת המשפט שלח את התשובה המפורטת (בת שבעת העמודים) לעורך. בארכיונו אנו מוצאים את הסקיצה שחיבר מימון לאחר שעברה הגהה על ידי אישה ששמה לא נודע ("תקני קצת ומחר אקח ממך את התיעוד", הוסיף מימון בכתב ידו). מכתב זה, יחד עם מכתב נוסף ומאוחר יותר, היוו את הבסיס לשתי כתבות שהופיעו בביטאון הקצרנים ביוני ובאוקטובר של אותה השנה.

 

העמוד הראשון במכתב התגובה של מימון למר בירנבוים, נשלח בתאריך ה-14 באפריל 1961

 

מאבק למען הצדק (של צוות הקצרנים)

 

דאגתו הכנה לצוות הקצרנים שניהל הובילה את מימון לחיכוכים חוזרים ונשנים עם בית המשפט ועם משטרת ישראל – הגופים שפיקחו על עבודת הקצרנים במשפט. בתגובה לטענות על טעויות "בפרוטוקול, שעליהן הוכרז בישיבה מספר 16" שלח מימון ב-28 באפריל מכתב הבהרה לאב בית הדין, שופט בית משפט העליון משה לנדוי. בתחילת המכתב ביקש מימון להבהיר כי "כל קצרן הוא רק בשר ודם ועלול לטעות." כל קצרן יתקשה להוציא תחת ידיו פרוטוקול מושלם, אך היות שבמשפט זה "אנו עושים מאמצים מיוחדים כדי להגיע לשלמות", ביקשו מימון ושאר הקצרנים להודות לאב בית הדין על "העזרה המרובה" שהוא מגיש להם כשהוא מעיר "מפעם לפעם לאנשים המופיעים במשפט שידברו ברור". לאחר מילות שבח אלו פנה מימון להפריך את הטענה בדבר הטעות של הקצרנים. המילה מיכאלוביץ' שהשתרבבה לכאורה לפרוטוקול לא הגיעה לשם כתוצאה מטעות של הקצרנית. "ביסוס להנחתי מצאתי בעובדות הבאות: גם בפרוטוקול הצרפתי והגרמני, שאינם עומדים בשום קשר עם הפרוטוקול העברי" נמצאת מילה זאת ולכן "קשה איפוא להניח שארבעה אנשים" (הרביעי הוא המתורגמן), "היושבים במקומות נפרדים, טעו כולם באותה טעות ושמעו שם שלא נאמר". את המכתב סיים מימון בהערה מעניינת הנוגעת לסגנון הדיבור המבולבל והנרגש של לא מעט מהעדים ניצולי השואה במשפט, "די לנו בטעויות שאנו עושים, אין להטיל עלינו גם פליטות-פה של אחרים. על כל פנים אין להניח שהיתה פה פליטת-יד של קצרנית."

 

"בקשר לטעויות בפרוטוקול… יורשה לי להעיר", מכתב מהתאריך ה-28 באפריל 1961

 

עדויות נוספות למסירותו של מימון לעובדיו ולמחויבותו המלאה לשמירה על כבודם ועל זכויותיהם אנו מוצאים חודש מאוחר יותר בשני מכתבים שונים שנשלחו באותו היום (ה-15 במאי) אל ניצב יקותיאל קרן. בשני המכתבים חוזר מימון אל ישיבה שהתקיימה עשרה ימים קודם לכן. במכתב הראשון נימק מימון בכתב דרישה שהעלה עד כה בעל-פה: "העלאת שכרם של הקצרנים עד ל-40 הל"י (לירה ישראלית) לימים שיש בהם שתי ישיבות". הנימוק המרכזי של מימון לדרישה לא שגרתית זו נבע מחוסר השגרתיות של משפט אייכמן עצמו: במשפטים אחרים מקובל ש"תתקיימנה שתי ישיבות ליום רק לעתים רחוקות מאוד". "והנה זה חמשה שבועות" לתוך משפט אייכמן "ומחוץ ליום ששי מתקיימות כל יום שתי ישיבות". במשפטים אחרים, המשיך, ניתנות לקצרנים "מפעם לפעם… הפסקות ארוכות לרגל התייעצויות השופטים" בעוד שבמשפט אייכמן "ההפסקות להתיעצויות השופטים הן קצרות ועל פי רוב לפני המשפט או לאחריו". אך נראה שמה שפוגע יותר מכל בעבודת הקצרנים וגורם לכך שהם יוצאים "מכל ישיבה סחוטים לא רק בו ביום אלא למחרת" היא העובדה שלאחר כל ישיבה הם נאלצים "להתרוצץ בחיפוש אחר ביטויים לועזיים וחומר".

 

"הנני לנמק גם בכתב את צדקת הדרישה להעלאת שכרם של הקצרנים", מכתב מהתאריך 15 במאי 1961

 

"שאלת המשך הפרוטוקול הסטינוגרפי (הקצרני) בעברית או ביטולו" עמדה במוקד המכתב השני, ובו מודיע מימון כי "לי אין כל אפשרות להמשיך יותר בתנאים אלה את הנהלת הפרוטוקול". בשלב זה מאריך מימון על המאמץ העילאי של צוות הקצרנים במשפט בהבנת ביטויים לועזיים ובחיפוש מסמכים "שאין לפעמים הם תרגום עברי ושנציג התביעה", הכוונה היא ליועץ המשפטי לממשלה גדעון האוזנר, "בולע לפעמים בתרגום ספונטני ביטויים ושמות אנשים ומקומות ומספרים". על כל זאת נוספת העובדה המצערת "כי השופטים שוכחים שבאופן רשמי אינם צריכים לדעת גרמנית" ומשתמשים בה לעתים בחופשיות הפוגעת בעבודת הקצרנים. למרות זאת, התנגד מימון לביטול הפרוטוקול ולמעבר להקלטה כיוון ש"טעויות בתוכן תהיינה פחות בעבודת הקצרן, כי נוסף למכניות יש כאן גם פעולת השכל, והקטעים שהועתקו בעזרת הקלטקול והושוו לעבודת הקצרנים הוכיחו זאת." את המכתב הזה סיים בנזיפה חמורה אך מכבדת. "יכולים אתם להחליט שאינכם נענים לדרישותי ואתם עוברים לרישום אחר. אולם לא יתכן להשאיר את הענין תלוי באויר ולענות לי בחצי פה או לא לענות לי כלל על הנקודות שהעלתי".

 

"שאלת המשך הפרוטוקול הסטינוגרפי בעברית או ביטולו", מכתב מהתאריך ה-15 במאי 1961

 

ארבעה ימים מיום שליחת המכתבים התקבלה הודעת הניצחון. "מר מימון הנכבד," בישר סגן ראש מינהל המשפט סגן-ניצב קופל, "בתשובה למכתבך הנ"ל הננו מתכבדים להודיעך, שאמנם קיים חוזה עבודה לכל הקצרנים והקצרניות, ולמעשה חוזה זה מחייב את שני הצדדים. מאידך חייבים אנו לקבל כנכונות את טענותיך, שעומס העבודה, כפי שאנו מתנסים בו במשך כל המשפט, לא היה מצופה בזמן חתימת החוזים." אי לכך, הועלה שכרם היומי של הקצרנים לסך של שלושים וחמש לירות ליום – במקום הארבעים שדרש מימון.

 

מכתב הניצחון שקיבל מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-19 במאי 1961

 

המאבק להעלאת השכר לא היה המאבק היחיד שניהל מימון למען עובדיו. במכתב מה-5 באפריל ביקש מצוות האבטחה להימנע מן ה"חיפושים הקבועים אצל העובדים." היות שמרביתם "קצרנים רושמים בישיבות הממשלה, הרמטכ"ל, ועדת חוץ ובטחון וכדומה. מקומות שענין הבטחון הוא חשוב לא פחות מאשר במשפט."

 

"הטרדות אלה יכולות להיות סיבה נוספת לכך שמישהו מהעובדים ירצה להסתלק מהעבודה כעבור זמן מה, לאחר שגם קשיים ואי-נעימויות אחרות לא יחסרו", המכתב נשלח בתאריך ה-5 באפריל 1961

 

חזרה לדברים החשובים באמת

 

לכל אורך המשפט לא הסתיר מימון מאיש את הקשיים שבהם נאלצו לעמוד הוא וצוותו. העבודה המקצועית של מימון וצוותו חרף הקשיים לא נעלמה מהשופטים במשפט אייכמן. במכתב המתוארך ל-22 בדצמבר הביע אב בית הדין את הערכתו הנאמנה "לך ולעוזריך… על עבודתכם המצוינת ברישום הפרוטוקול של המשפט ובהכנתו לדפוס". לנדוי המשיך והפליג בשבחיו של מימון, ש"אלמלא כושרך המקצועי המעולה ומסירותך ללא לאות, לא היה משפט זה יכול להתקיים, כפי שהתקיים. מובטחני שכמוני כן גם אתה מרגיש שעמלך לא היה לשוא."

 

מכתב ההערכה ששלח השופט משה לנדוי ליעקב מימון, המכתב נשלח בתאריך ה-22 בדצמבר 1961

מכתב התודה של מימון לאב בית הדין ולחבר השופטים במשפט, המכתב נשלח בתאריך ה-4 בינואר 1962

 

אנו יודעים שלא היו אלה דברי שבח ריקים מתוכן, כיוון שלקראת הערעור שהגיש אייכמן הוזמן מימון לנהל שוב את הפרוטוקול. הזמנה לה נענה בחיוב. נאמן לצוות הקצרנים המקצועי שהקים, ביקש להאריך את עבודתן של שלוש קצרניות מהצוות המקורי ולפטור אותן זמנית מעבודתן בכנסת.

 

"מיותר לציין עד כמה הן חיוניות לעבודה זו", מכתב הנשלח ב-15 במרץ 1962

 

על שבחיו של אב בית הדין ובחירתו לנהל את פרוטוקול הערעור הצטרף מכתב מרב פקד יצחק שפירא, מכתב שנשלח בשם מינהל משפט אייכמן כולו, ובו הביע רב פקד שפירא את "הערכתנו המלאה – לעזרתך בגיוס צוות הקצרניות והכתבניות להכנת הפרוטוקול הרשמי בעברית ובהדרכתו; לעבודתך המקצועית המסורה והיעילה בנהול הרצוף של הצוות, ובבצוע החלקים הקשים בפרוטוקול."

 

"עם סיום המשפט וערעורו", מכתב ההערכה מרב פקד יצחק שפירא ליעקב מימון הנשלח בתאריך ה-14 ביוני 1962

 

על אף האתגרים והעניין הרב שמצא מימון ב"משפט המאה", שמח לסיים את חלקו בו עם דחיית הערעור שהגיש אייכמן. לאו דווקא בגלל העבודה המאומצת, אלא משום שמשפט אייכמן גזל לא מעט מהאנרגיה והזמן שהעדיף להשקיע במה שראה כמשימת חייו: התנדבות בקליטת העולות והעולים החדשים למדינת ישראל וסיוע להם ברכישת השפה העברית.

 

יעקב מימון ותלמידה מביה"ס סליגסברג מלמדים עברית לעולים, תמונה מראשית שנות החמישים. התמונה לקוחה מתוך הספר "שלום לך לינה יקרה: יעקב מימון – האיש ופועלו" 

ברמת גן ייסדתי את מדינת היהודים (ולאיש לא היה אכפת)

אי שם ברמת גן, ביולי 1943, בשיאה של מלחמת העולם השנייה, התכנסו בחשאי נכבדי היישוב והכריזו על הקמתה של ממשלה עברית בארץ ישראל.

יושבים, מימין לשמאל: ד"ר אברהם ויינשל, ישראל רוזוב, אברהם קריניצי, פרופ' יוסף קלוזנר

גלו עוד על התנועה הציונית: תמונות נדירות של אישים וכינוסים של התנועה, סיפורים מאחורי התנועה הציונית, מערכי שיעור למורים ועוד

מעטים יודעים כי לטקס הכרזת העצמאות שנערך בה' באייר תש"ח קדם טקס אחר, חשאי כמעט, שבו הוכרז על הקמתה של ממשלה עברית בארץ ישראל. במובנים רבים, היה אותו טקס נשכח שירת הברבור של ותיקי התנועה הציונית.

"כל אותו היום שרצו ברמת גן בלשים שהתחקו על צעדינו", סיפר בזיכרונותיו אברהם קריניצי, אחד ממארגניו של טקס ההכרזה. לקריניצי, ראש המועצה ולימים, ראש העיר האגדי של רמת גן, כבר היה ניסיון מסוים עם הבולשת הבריטית, שאף כינתה את המושבה שבראשותו "האינקובטור של הטרור", על שום המקלט שהוענק בה לאנשי המחתרות. אותו היום שעליו מספר קריניצי, הוא ה-25 ביולי 1943, היום שבו נועדה להתכנס ברמת גן "קהילת-עם".

מודעה שפורסמה בבוקר האירוע ב"משקיף"

 

בקיץ 1943 כבר החלו להגיע ארצה הידיעות על השמדת יהדות אירופה, ובקרב רבים ביישוב העברי שררה תחושה של חוסר אונים. לצד קריאותיהם של מנהיגי היישוב לשיתוף פעולה עם הבריטים במלחמתם כנגד האויב הנאצי המשותף הכריזו ה"הגנה" והאצ"ל על הפוגה במאבק כנגד הבריטים. הלח"י היה באחת משעות השפל הקשות בתולדותיו, לאחר רצח יאיר ומאסרם של יורשיו. העובדה שרבים התגייסו לשורות הצבא הבריטי וסייעו במאמץ המלחמתי לא הקהתה בקרב היהודים את תחושות הזעם וחוסר האונים בקרב כלפי שערי הארץ הסגורים ויחסה השלילי של ממשלת בריטניה כלפי כל גילוי של עצמאות מצדם.

במצב עניינים זה, החליטה קבוצה של ותיקי הציונות הרוסית, אלה אשר נדחקו מעמדת ההנהגה כבר כשני עשורים קודם לכן, לקום ולעשות מעשה. "חילופי המשמרות" בהנהגת התנועה הציונית לא הותירו עוד מקום לאישים שהיו חלק מדור המייסדים הוותיק, שהלך ומצא עצמו נדחק אל השוליים, נדהם מן המאבק שבין הסוציאליסטים לרביזיוניסטים, שהיו לרובם זרים כמעט באותה מידה. יחד עם זאת, יש לציין כי רובם נטו, באופן טבעי, לצד הימני יותר של המפה הפוליטית, והזדהו יותר עם קו תקיף ועצמאי ביחס אל המנדט הבריטי.

הרעיון היה פשוט למדי, אם כי לא לגמרי נטוע בקרקע המציאות: ליצור חזית אחידה של היישוב בארץ, במנותק ממוסדות הסוכנות היהודית, שנתפסה כרופסת וכושלת. על-פי כוחן הפוליטי היחסי, יבחרו המפלגות נציגים שביחד ירכיבו קבוצה של 120 נציגים שתהווה פרלמנט עברי. לאור מצב המלחמה שבו נתונה בריטניה, ובהתחשב בנאמנותו של היישוב העברי, כך סברו, תוכל בריטניה להכיר בעצמאותו של הדומיניון היהודי שיוקם בארץ ישראל ולהעניק לו עצמאות מוגבלת, תחת חסותו.

קריניצי ציין בזיכרונותיו כי "הרוח החיה בעניין היה ד"ר אברהם ויינשל", לא לפני שהקפיד לציין את עצמו כאחד מיוזמי הרעיון. ויינשל היה עורך דין נכבד מחיפה, מידידיו של ז'בוטינסקי ואחד ממייסדיה של התנועה הרביזיוניסטית בארץ ישראל. להרפתקה זו הוא צרף את אחד משותפיו לדעה, דמות ססגונית ורבת פעלים, ד"ר וולפגנג פון וייזל. הרופא, ששירת כקצין בצבא האוסטרי והיה בעל תואר אצולה, היה גם עיתונאי מוערך ובן-בית בחצרות נסיכי ערב, שכיבדו את הידע העצום שרכש בתרבות האסלאם.

תעוזתו של פון וייזל והרפתקנותו תאמו את התוכנית שהחלה לקרום עור וגידים, ואולי יותר משנועדה למרוד בשלטון הבריטי, נועדה להתריס כנגד ההנהגה הציונית הקיימת ולהוות מעין "מרד של זקנים". לצורך הכשרת הקרקע לפעולה ויצירת מגע עם קבוצות שונות, היה זקוק פון-וייזל לעזרה. למרבה ההפתעה, הוא בחר למשימה דווקא בחור צעיר, שבאותם ימים טרם מלאו לו עשרים שנה: אורי אבנרי.

 

 

בספר זיכרונותיו, "אופטימי", מספר אורי אבנרי על פגישותיו עם פון-וייזל ועל חוסר הצלחתו במימושה של אותה קואליציה רחבה להקמת "ממשלה גולה". ספקנות, לצד פלגנות מפלגתית, מנעו כנראה את המרד הגדול שתוכנן. גם המעקב הצמוד שהטילו הבריטים על פעולותיה של אגודת "בני חורין", התאגדות חוקית שאימצה לעצמה את הרעיון, אילץ את פון-וייזל למתן את תכנית הפעולה.

ויינשל, פון וייזל וחבריהם, החליטו לקיים אסיפה פומבית גדולה, שבה יוכרז על הקמת "ממשלה יהודית גולה". אברהם קריניצי התנדב לארח את אותה אסיפה ברמת-גן, באולם הגימנסיה "אוהל שם" – כיום בניין בית ספר יהל"ם. שמה של אותה אסיפת נבחרים, שמתוכה נבחרה ממשלה – "קהילת עם", הצביע על הרצון לבטא קונצנזוס רחב, אך גם להימנע ממלים מפורשת יותר כגון "ממשלה" או "פרלמנט", שעלולות היו לעורר את רוגזם של הבריטים.

ההכרזה נפתחה בפעולה סמלית שנועדה לרמוז על נאמנותו של היישוב העברי: בבית הכנסת הגדול של רמת-גן ערך הרב יעקב משה טולדאנו אזכרה לחללי היישוב שנפלו במסגרת שירותם בצבא הבריטי. מיד לאחר מכן, עלו מאות המוזמנים במעלה רחוב הרא"ה אל בניין בית הספר, בו נפתחה האסיפה. על הבמה ישבו חברי הנשיאות: פרופ' יוסף קלוזנר, ישראל רוזוב, אברהם ויינשל, אברהם קריניצי, ואחרים. שמו של פון-וייזל נפקד מן הנשיאות, וכן מקרב המשתתפים בטקס: האם ההחלטה למתן את דרישותיה של אותה "ממשלה זמנית" הן שגרמו לו לפרוש?

ממרחק השנים, לא זכורה כיום לאורי אבנרי, כנראה צעיר המשתתפים באותו אירוע ואחרון העדים לו, התרגשות ממאורע היסטורי יוצא דופן. נאומיהם הארוכים ומלאי הפאתוס של חברי הנשיאות ועסקנים ציבוריים ותיקים אחרים, הפכו את ההכרזה ההיסטורית על ממשלה יהודית לאסיפה פומבית שניטל עוקצה. בחוברת הצנומה שבה נאספו כל הנאומים שנישאו באותו היום, הקפיד העורך האלמוני לציין האם הדברים נתקבלו ב"מחיאות כפיים ממושכות" או אפילו "ממושכות וסוערות". מנקודת מבטו של צעיר, שנקלע לאותו מאורע מוזר של "זקני הדור", זוכר אבנרי את המאורע דווקא כמשמים למדיי.

 

נוסח המברק ששוגר בסופו של אותו יום, אל ראש ממשלת בריטניה צ'רצ'יל, אל נשיא ארצות הברית רוזוולט ואל ראש ממשלת דרום אפריקה, מחזק את תחושת ההחמצה מחוסר ההעזה המדינית. "קהילת עם שנתכנסה ברמת גן", נאמר באותו מברק, "מפנה את תשומת לבן של הממשלות המאוחדות הלוחמות לחופש העמים, לפגיעה הקשה בזכויות העם העברי, שנגרמה על ידי אי ההכרה בעם ישראל כבן ברית, צד לוחם ושותף בעל מעמד שווה לשאר האומות המאוחדות." רק לקראת סופו של המברק מובאת הדרישה המפורשת: "הצדק האלמנטרי דורש להכיר בזכותו של העם העברי להיות מיוצג על ידי ממשלה יהודית זמנית לשם שיתופו במלחמה ובבניין השלום ולשם הבטחת עתידו בתור עם חופשי במולדתו."

אברהם קריניצי נאלץ להודות כי הכינוס ההיסטורי הסתיים רק בהצעות לפעולה ובחירת נציגים, ללא כל משמעות מעשית. אך העובדה שהצנזורה הבריטית מנעה את פרסומו של המאורע בעיתונות לא מנעה, לדבריו, את הידיעה על קיומו. קריניצי מתייחס בלעג לאיפול שהוטל על "טרור אידיאולוגי" זה, כהגדרת הבריטים ומסכם: "אכן, יש אשר גם רעיון הוא טרור, ואולי לא מן הפחות מסוכנים. הוא זורע זרע בלבבות, במוחות. ויודע אני מן הניסיון: הזורע – עתיד לראות צמח."

 

כתבות נוספות:

הסקיצות הראשוניות וההצעות שלא הגיעו לקו הגמר: כך נבחר "סמל המדינה"

משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות

צפו: מגילת העצמאות המרהיבה של ארתור שיק

משירי ארץ אהבתי – רשימת השמעה מיוחדת ליום העצמאות – האזינו

1969: וודסטוק ציוני בניו יורק

מכריזים עצמאות עם 150 לירות בכיס