העם הצ'רקסי בישראל: מהרי קווקז לגליל

הצ'רקסים – המכונים בפיהם "אדיגה" – הם אחת מקהילות המיעוט המעניינות והייחודיות ביותר בישראל | הקהילה הצ'רקסית בארץ מצטיינת בשימור המורשת, האתוס והתרבות הצ'רקסיים, כפי שהיו עוד בטרם גורשו ממולדתם בהרי קווקז במאה ה-19 | היישוב הגדול שלהם בארץ, כפר קמא, הוא אחת הדוגמאות היפות והמעניינות ביותר להתיישבות מקומית בסוף המאה ה-19

גברים צ'רקסים ישראלים בתצוגה בכפר קמא, לבושים בחליפת הלוחם המקובלת בקווקז. הדגל בתמונה הוא הדגל הצ'רקסי, 12 כוכבים מעל שלושה חצים

בואו לבקר במרכז למורשת הצ'רקסית בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

כל ילד שגדל במערכת החינוך הישראלית התחנך על האתוס הישראלי, ובתוכו – גם ימי הזיכרון: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, ועוד מועדים ותאריכים רבים ושונים. אולם בשני בתי ספר תיכוניים בישראל, כדורי וסאסא, שניהם בגליל, מציינים מועד נוסף: יום הזיכרון לרצח-העם הצ'רקסי והגליית העם הצ'רקסי ממולדתו. הסיבה שמציינים את יום הזיכרון הצ'רקסי בבתי ספר אלה היא שהם משרתים את תושבי הכפרים הצ'רקסיים כפר קמא וריחניה, בהם מתגורר הרוב המוחלט של האוכלוסייה הצ'רקסית בישראל. מדובר באחת מקבוצות האוכלוסייה הייחודיות ביותר בישראל, וחרף גודלה המוגבל – היא תופסת מקום חשוב בהיסטוריה המקומית ובכלל.

מהרי קווקז לצפון ארץ הקודש: הצ'רקסים כעם גולה

הצ'רקסים – או כפי שהם מכנים את עצמם בלשונם, "אַדִּיגֵה", הם עם שמוצאו בצפון-מערב הקווקז, חבל ארץ השוכן מזרחית לחופי הים השחור, בין רוסיה, תורכיה ואיראן. הם חיו במולדתם בחופש יחסי מבלי להקים "מדינה", ולרוב מחלקים אותם ל-12 שבטים שונים (על-אף שבפועל היו כנראה תתי-קבוצות נוספות). כלל הצ'רקסים ראו עצמם כבני האדיגה החל מסוף המאה ה-18. הרוסים, במטרה לספח את הקווקז ולהושיב בו אוכלוסיות אחרות, ניסו לכבוש את האזור, וההתנגדות הצ'רקסית לקולוניזציה הרוסית נמשכה כמאה שנים. קשייהם של הרוסים בסיפוח האזור הביאו אותם לפעולות קיצוניות, ובשלבים האחרונים של המלחמה ( 1860-1864) הרוסים שרפו מאות כפרים וערכו טיהור אתני בכלל האוכלוסיה הצ'רקסית. רוב הניצולים הוגלו מהקווקז, וכמיליון מהם מצאו מקלט בשטחי האימפריה העות'מאנית, בין היתר בארץ-ישראל.

הקווקז. מולדתם של הצ'רקסים

שלוש התיישבויות צ'רקסיות עיקריות בארץ-ישראל היו בזמנו, מהן נותרו שתיים: כפר קמא וריחניה. היישוב הצ'רקסי הסמוך לחדרה ננטש בגלל מחלת המלריה. אזור הגליל התחתון המזרחי, שם נוסד כפר קמא, היה במהלך המאה ה-19 תחת שליטה בפועל של שבטי בדואים. השלטון העות'מאני ניסה לכפות את מרותו על האזור בדרכים שונות, יישב במקום מוגרבים שברחו מאלג'יר ושלח גדודי כורדים להתעמת עם הבדואים, ללא הצלחה. הצ'רקסים היו אלה ששינו את פני הדברים – וכך פתחו פתח גם להתיישבות היהודית באזור, כעשרים שנה אחרי בואם. מכלול "הכפר הישן" בכפר קמא יוסד בשנת 1878, והוא משקף את התנאים שהיו אז בארץ. בקווקז הכפרים הצ'רקסים נבנו על פני שטחים רחבים, בחרו הצ'רקסים בבנייה בניתן לכנותה "כפר חומה": הבתים צמודים זה לזה ויוצרים חומת מגן סביב האזורים הציבוריים של היישוב, לצורכי בטחון והגנה. כפר קמא הוא אחת הדוגמאות המרשימות ביותר ששרדו בארץ-ישראל לבנייה מקומית מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

הצ'רקסים היוו 'סוכני מודרניזציה' בכל מקום אליו הגיעו. מלבד הגליל, הם הקימו 13 יישובים במרכז הגולן, התיישבו בעבר-הירדן ובה כוננו את העיר עמאן המודרנית. הם הביאו איתם טכניקות מתקדמות של בנייה ועבודה בעץ ומתכת, משק מעורב, ושילבו זאת גם סגנונות בנייה ומחייה אירופאים, כגון "רעפי מרסיי" המפורסמים שעדיין ניתן לראותם בכפריהם. כפר קמא הפך למרכז אזורי חשוב בשלהי התקופה העות'מאנית ובתקופת המנדט. באזור מרכזי של הכפר 'הישן' נבנתה תחנת קמח מודרנית, שבה נפגשו כלל תושבי האזור: ערבים פלאחים, בדואים, יהודים וכן הצ'רקסים המקומיים. במלחמת 48' בחרו הצ'רקסים להילחם לצד היהודים, ומאז הם מגויסים לשירות בטחון חובה.

צ'רקסים בכפר קמא, שנות ה-60. שניים מהם חבושים בכובע "קלפק" האופייני למרחב של הקווקז ומרכז אסיה, ואחד עטוף בכאפיה. מתוך ארכיון בוריס כרמי

הצ'רקסים הם עם ולא "עדה" כפי שלעתים מכנים אותם. הם קהילת מיעוט לאומית בישראל, מקיימים קשר אמיץ עם קרוביהם בארץ ובחו"ל, ולרגע לא שוכחים את הרצון שלהם לשוב למולדתם. בה בעת הם גם ישראלים לכל דבר המשולבים בכל תחומי החיים בארץ. למרות שהאוכלוסייה הצ'רקסית בישראל מונה בימינו כ-5,000 איש בלבד (מתוך כמה מיליונים בפזורה הצ'רקסית), היא אולי המתקדמת ביותר בשימור המורשת הצ'רקסית הענפה, את זיכרון רצח העם והגירוש ממולדתם, שמצויין ביום הזיכרון שלהם, ה-21 במאי. מעבר לכך, בראש ובראשונה, משמרים הצ'רקסים בישראל את שפתם, ה"אדיגית". מדובר בשפה שהועלתה על הכתב וקיבלה אותיות רק במאה ה-19, עד אז הייתה שפה מדוברת בלבד (אם כי לצ'רקסים הייתה בעבר גם מערכת סימונים גרפית מפותחת וייחודית, שנשתמרה כיום בעיקר בסמלי המשפחות השונות); יש בה לא פחות מ-64 עיצורים והיא נלמדת בבתי הספר היסודיים ובחטיבות הביניים בהם לומדים הצ'רקסים. כל ילד צ'רקסי לומד עברית, אנגלית, אדיגית וערבית, ויש גם כאלה שלומדים רוסית ותורכית. בתי הספר בכפר קמא ובריחניה הם כנראה היחידים בעולם בהם התלמידים מוסלמים ושפת הלימוד היא עברית.

תלמידי בית ספר בכפר קמא ביום הדגל הצ'רקסי. צילום: חן ברם

ה"אדיגה ח'אבזה" והאתוס הצ'רקסי: היו ונותרו "עזי נפש"

רוב הצ'רקסים הם מוסלמים סונים. הם קיבלו על עצמם את האסלאם בשלב מאוחר יחסית, ולפני כן היו נוצרים, ולפני כן – גם פגאנים. למרות זאת, בין אם מוסלמים ובין אם נוצרים, לצ'רקסים יש קוד התנהגות אחד שמנחה את האופן בו הם חיים, והוא נקרא "ח'אבזה". זהו מכלול של חוקים, קודקס, שמנחה אותם כיצד לנהוג ביומיום, והשפעתו רבה על עיצוב החינוך, ההתנהגות והערכים הצ'רקסיים. כמו כן, לאדיגים יש מיתולוגיה משלהם, אותה הם ממשיכים להעביר מדור לדור, ובה גיבורי-תרבות, סיפורי עם ודמויות הכרוכים באפוס שלם – המספר את סיפור ה"נארתים", גיבורי-העם הצ'רקסים.

צ'רקסי בלבוש מסורתי בכפר קמא, שנות ה-70. ארכיון בוריס כרמי

המילה "אדיגה" פירושה "האדם כליל המעלות", וכשאומרים "אדיגה ח'אבזה" – הכוונה היא לאופן בו צ'רקסי אמור להתנהג. ההקפדה על דרך החיים הזו חשובה מאוד, ומי שלא מכבד את הקוד מנת חלקו היא ה"חינאפ" – הבושה. הח'אבזה מנחה את החינוך, כללי החברה והכבוד, נישואים, טקסים והתנהגות יומיומית. רוב הצ'רקסים מעדיפים להתחתן בינם לבין עצמם ולהמשיך כך לשמר את האתוס שלהם. לצד זאת, ממשיכים הצ'רקסים בשימור המוזיקה והריקוד המסורתיים שלהם. הבגדים המסורתיים – ובראשם ה"צ'רקסקה", חליפת הלוחם הצ'רקסית שבחזיתה תאים מיוחדים לקליעים, שהפכה מקובלת בקרב עמים רבים אחרים בקווקז – משמשים בעיקר לריקוד המסורתי-צ'רקסי.

ילד צ'רקסי בכפר קמא לבוש בחליפת "צ'רקסקה" מסורתית, ועל חגורתו פגיון קווקזי. שנות ה-70, ארכיון בוריס כרמי

הצ'רקסים השתלבו בחברה הישראלית בדרכים רבות. בעבר רבים מהם שירתו שירות קבע בכוחות הבטחון, מעבר לשירות החובה. רבים אחרים משולבים בכלל ענפי המשק, ובכלל זה חוקרות ומדעניות, אנשי חינוך ועובדי תעשיה. רבים יוצאים ללמוד באוניברסיטאות, אבל רובם בוחרים לשוב להמשיך לחיות בכפרים שלהם, כדי על הזהות הלאומית והתרבותית. הצ'רקסים משתלבים בחברה הישראלית גם בספורט: קפטן נבחרת ישראל בכדורגל הוא בִּיבַּרְס נַאתְכוֹ, צ'רקסי מכפר קמא; בת דודו נילי נאתכו ז"ל הייתה שחקנית כדורסל מבטיחה שהובילה את הקבוצות בהן שיחקה, מכבי רעננה ואליצור רמלה, לזכיות בגביע ואליפות המדינה. היא נהרגה בתאונת דרכים בעודה צעירה. האוכלוסייה הצ'רקסית בישראל בולטת בזכות אחוזי ההשכלה העל-תיכונית הגבוהים שלה, ובשנים האחרונות אף מפותחת תכנית לימודים מיוחדת לצ'רקסים בארץ.

כפר קמא: נוף יוצא דופן במרחב הישראלי

בתחילת המאה ה-20, בה כבר עמדו על תילן חוות ומושבות יהודיות בגליל, הגיעו אנשי העלייה השנייה להבנה חשובה: לא מספיק שהעבודה תהיה עברית; גם השמירה צריכה להיות עברית. ואולם, מול הרצון לשמירה עברית עמדה מסורת לפיה הצ'רקסים של הגליל תפסו מקום מרכזי בשמירה באזור הגליל התחתון. דוד בן גוריון, שהגיע למושבה העברית סג'רה בה הוקם ארגון השמירה בר-גיורא (לימים "השומר") מציין בזכרונותיו את תכונותיהם של הצ'רקסים השכנים מכפר קמא, "התקיפים ועזי הנפש, מצויינים בגבורתם ובאומץ רוחם", ומצטט את האמרה הערבית הידועה אודותיהם: "פיש אכבר מן צ'רקס": אין גדול מהצ'רקס". לימים הצליחו אנשי "השומר" לכונן שמירה עברית בגליל, ואף זכו לכבוד מהצ'רקסים, אחרי שהראו להם את שווים.

ריקודים צ'רקסיים מסורתיים במרכז המורשת בכפר קמא. צילום: שיר אהרון ברם

כפר קמא בנוי על חורבות כפר ביזנטי עתיק, והמסגד בו בנוי בשילוב אבני בזלת, בסגנון שנשאב מתקופה אחרת בה היו צ'רקסים בארץ-ישראל – התקופה הממלוכית. הממלוכים היו עבדים-צבאיים באימפריה המוסלמית, ובשלב מסוים הצליחו להפוך את עצמם לשליטיה. השליט הממלוכי המפורסם ביותר היה ביברס, ועל שמו קרוי קפטן נבחרת ישראל, אותו הזכרנו בפסקה הקודמת. בסיור בכפר הישן כדאי לשים לב לפרטים, לצורת הבנייה של הבתים, ובעיקר – לנסות ולדבר עם המקומיים, רובם ככולם מסבירי פנים. מומלץ מאוד גם לטעום ממטעמי המטבח הצ'רקסי שאפשר לרכוש בכפר, ובראשם הגבינה הצ'רקסית והמאפים המסורתיים. בכפר קמא פועל כיום מרכז מורשת צ'רקסית ולצדו מוזיאון נוסף, בהם ניתן לראות את האופן בו האדיגים מנציחים את ההיסטוריה שלהם ומשמרים את תרבותם.

"חלוז'", מאפה צ'רקסי מסורתי, מוגש בעיד אל-פטר בכפר קמא, מהמטבח של למעאן נאש

סוד כמוס: מה הסתתר מתחת לגבעת הקיבוצים?

בין המכבסה למאפייה, מתחת לאדמה ובלב קיבוץ, שכן מפעל חשאי עצום בשירות "ההגנה". בית חרושת לייצור תחמושת שפעל במשך כשלוש שנים, כמעט ללא הפסקה, מתחת לבית התינוקות ולגן הירק. זהו סיפורו של מכון איילון, שתוצרתו הכריעה את גורל הקמת מדינת ישראל

1

תמונה מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

בואו לבקר במכון איילון בחג החנוכה במסגרת "שבוע המורשת בישראל 2021"

מתחת לבתי הילדים, לגן הירק ולמכבסה, מתחת למבני המשק התמים למראה ב"גבעת הקיבוצים" בעבע והסתתר סוד גדול, שגילויו יכול היה להכריע את גורלה של מדינת ישראל.

מדי בוקר, בשעה 7:00, מיהרו 45 צעירות וצעירים, חברי המשק, למכבסה של היישוב, ובכך סיכנו את חייהם למען המדינה שבדרך. הם נעלמו בתוכה ולא שבו עד לשעת ארוחת הצהריים. למעשה, הם נבלעו בבטן האדמה, שם הסתתר בית חרושת לייצור נשק עבור "ההגנה", במסגרת הפרוייקט הסודי "מכון איילון". כן, כן, זה לא סיפור בדיוני – בתוך המכבסה התמימה למראה הסתתר פתח הכניסה לבית החרושת הגדול, שייצר נשק ללחימה בשלטון הבריטי ובטרור הערבי.

המשק כולו, שהוקם על גבעת הקיבוצים בסמוך לרחובות, שימש כמסווה למפעל הרועש ורוחש החיים, שהוקם מתחת לפני השטח בשנת 1945. רק לאחר קום המדינה נתגלה סוד קיומו. בשלוש שנות פעילותו יוצרו ב"מכון איילון כ- 2.25 מיליון כדורי 9 מ"מ שנועדו לתת המקלע "סטן", כולם מתחת לאפו המרחרח והחשדן של שלטון המנדט הבריטי. התחמושת שיוצרה במכון בסודיות ובהחבא, הייתה חיונית ביותר ללוחמים בשלב הראשון של מלחמת העצמאות.

1
מפת המשק. המפעל שכן מתחת לאדמה, בין המכבסה למאפייה. האם תצליחו למצוא אותן? מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

עבדו שם חברי ארבע קבוצות: עובדי תעש "ההגנה" שהיו מנהלי המכון והצוות הטכני-מקצועי האחראים על היצור; חברי קבוצת הצופים שביקשו להקים קיבוץ דייגים ביום מן הימים; חברי הכשרת "רגבים" מהפלמ"ח, וחלק מחברי גרעין "הבונים" שהקימו ברבות השנים את קיבוץ כפר הנשיא בגליל.

התעש, זרוע "ההגנה" שעסקה בייצור נשק, ייצרה באותו זמן כבר סוגים שונים של נשק, וביניהם את תת המקלע "סטן". אך בעיית המחסור בתחמושת נותרה צוואר בקבוק עד להקמת מכון איילון שמתחת לגבעת הקיבוצים. המפעל הוקם ביוזמתו של יוסף אבידר, בעזרת מכונות שהבריח מפולין יהודה ארזי, ובראשו עמד פסח איילון. הם אלו שהבינו שהדרך היחידה להפעיל בית חרושת בסדר גודל כזה היא הסוואתו מתחת לאדמה. הם חיפשו מקום לא רחוק מדי מתל אביב, וגבעת הקיבוצים התאימה בדיוק. המקום היה מבודד אך לא נידח, היה אפשר לחפור מתחתיה, וגם סיפור הכיסוי היה מתאים. במקום נערכו הכשרות לגרעיני התיישבות וכך היה אפשר לגייס את הקבוצה לעבודה במפעל.

כדי להסוות את הרעש שעלה מהמפעל בלב האדמה, היה צורך להפעיל את מכונת הכביסה ביישוב באופן רצוף, אבל כביסתם של החברים לא הספיקה, ולכן קיבלו אנשי הקיבוץ כביסה גם מאנשי רחובות, ומבית החולים ליולדות. כדי שלא יגיעו תושבים לגבעה, פעל שם בעצם שירות משלוחים, כמו במכבסה מודרנית, שהגיע למקום איסוף ברחובות. גם בתי מלאכה אחרים, כמו הנגריה וגן הירק, שימשו כהסוואה למתרחש מתחת לרגליהם של בני ובנות היישוב.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

כך ניהלו חברי הקיבוץ חיים כפולים, תחת סכנת הגילוי ולמען המדינה שבדרך. בתושיה וביצירתיות התמודדו עם בעיות ותקלות, וגם עם חששות מהנזק שייגרם להם. מלכתחילה העבודה עם אבק שריפה מתחת לאדמה הייתה כרוכה בסיכונים. אך היו גם סכנות מעבר לסיכוי שהכל יתפוצץ לפתע. כך למשל, סיפרה יהודית איילון, מנשות הקבוצה: "נולדו לנו ילדים שהזימו את השמועה כי העיסוק בעופרת וביציקתה עלול לגרום לאין אונות לבחורים".

תנאי העבודה מתחת לאדמה לא היו פשוטים, גם מעבר לרעש המכונות הבלתי פוסק. העובדים שהו כל היום במעבה האדמה, ללא אור שמש ואוויר צח, והדבר השפיע על בריאותם. יותר ויותר מהם סבלו מכאבי ראש, ממיחושי עיניים ומחולשה כללית, עד שמנהל המכון פנה לרופא הראשי של "ההגנה", ד"ר יוסף קוט, שהגיע לסיור במקום. הדוקטור חזר עם המלצה: על העובדים להיחשף לנורת קוורץ במשך מספר דקות בכל יום. כך קרה שגם בעיצומו של החורף, נראו עובדי המכון שזופים "כאילו הגיעו מהריביירה", כך נאמר עליהם. בנוסף, הורה רופא "ההגנה" לעובדים לשתות הרבה חלב, לבלוע שמן דגים בשביל הויטמינים ולאכול הרבה בשר.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

גם העובדה שהכניסה השנייה למכון הסודי הייתה במאפיית הקיבוץ הייתה מקור לא קטן לחרדה בריאותית. את הלחם נאלצו לאפות רק בשעות הלילה או כשלא עבדו למטה, משום שעשן התנור היה נכנס יחד עם אוויר חם, דרך הארובה, לתוך המכון. יוסף בליט, מחברי קבוצת הפלמ"ח שהגיעו לגבעה, סיפר: "לילה אחד עבדתי במאפייה. הסקתי את התנור בחום גבוה ופניתי להכנת עיסת בצק ללחם. בעוד אני שקוע בעבודה, התפרצו למאפייה שני בחורים שלא הכרתים כלל והם צועקים עליי: 'השתגעת?! יכולת להורגנו. כמעט נחנקנו שם למטה!!!' ואכן הסתבר כי היו אלו שני 'סליקרים' מה'הגנה' שהגיעו לאפס כלי נשק בחדר הירי בחלקה, אלא ששכחו להודיע לי על כך…".

לאנשים שהסתובבו בקיבוץ וחיו בו, אך לא ידעו על קיום "המכון", קראו החברים "ג'ירפים". אחת מהן, שרה'לה, ביקשה לכבס יום אחד את בגדיה במכבסה, שהיתה ריקה, בגלל שעובדי המכון היו אמורים לצאת בקרוב מהפתח הסודי לארוחת הצהריים: "שרה'לה 'הג'ירפה' הניחה את כביסתה בכיור הבטון, הוסיפה סבון ופתחה את הברז… באותו רגע לחצו על הכפתור החשמלי הנסתר מארוחי המאפייה. בקול קרקוש ודפיקות חזקות התרוממה מכונת הכביסה, כנגד פניה הנדהמות של שרה'לה, הסתובבה על צירה, חור נפער ברצפה ואנשים החלו יוצאים מתוכו… היא פרצה בצעקות 'אנשים יוצאים מהאדמה! אנשים יוצאים מהאדמה!', מעדה ונפלה. שמעה אותה אסתר, שהיתה אחראית באותו יום על המכבסה, רצה פנימה ושפכה על פניה החיוורות דלי עם מים כדי לאוששה, אך היו אלה מי סבון…". למחרת כבר צירפו את שרה'לה המסכנה לעבודה במפעל, וכך שמרו על סודו מפני 'ג'ירפים' אחרים שמסתובבים בשטח.

1
מתוך החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות," בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים

ומה לגבי קרובי משפחה, או סתם אורחים שביקשו להגיע לביקור? לפטור בלא כלום אי אפשר, אך חברי הקיבוץ מצאו תחבולה נאה. "חדשות לבקרים היו מופיעות על השער שלנו כל מיני הודעות: 'מחלת הפה והטלפיים', 'דֶבֶר עופות', 'מחלת תינוקות', 'הסגר' וכו', הכל כדי להרחיק אנשים מן המקום", סיפרה אשת הקבוצה יהודית איילון. ביישוב ודאי פשטה השמועה על הקבוצה חסרת המזל שכל כך הרבה צרות פקדו אותה.

בסוף חודש יוני 1948, אחרי יציאת הבריטים מארץ ישראל, התרחקה הסכנה ממרכז הארץ. כבר התייתר הצורך לעבוד מתחת לאדמה. אחרי שלוש שנות פעילות מאומצת הועברו המכונות לייצור הכדורים ממכון איילון למפעלים אחרים. חלק מבני הקבוצה האמיצים, שהתיישבו במקום במשך כל תקופת הפרוייקט, עוזבים את הגבעה בספטמבר 1949 ומתיישבים על אדמת כבארה, בין כרמל וים. שם הקיבוץ – "מעגן מיכאל". את מקומם בגבעת הקיבוצים תפס חיל המדע, והסודיות שאפפה את המקום נשמרה. גבעת הקיבוצים עברה ידיים רבות. בין היתר של המנהלת להקמת הכור האטומי ושל מכון ויצמן. בין המפעלים עתירי הידע של המכון, הסתתר סודו של "מכון איילון" והמתין לגילויו.

רק ב-1975, שלושים שנה אחרי שהתחיל מכון איילון לפעול, נחשף ברבים סיפורו המדהים של המקום. רכזת סניף רחובות בחברה להגנת הטבע ביקשה להכין סיור שיקדם שימור אתרים בסביבת העיר. כשאספה חומר מקדים לקראת הסיור, גילתה את המידע על הסוד הגדול של גבעת הקיבוצים. בעקבות הגילוי התבררה חשיבות המקום ושימורו, וב- 29.10.1987, נחנך האתר רשמית כאתר שימור לאומי.

הכתבה מבוססת על החוברת "מכון איילון – גבעת הקיבוצים רחובות", בהוצאת החברה להגנת הטבע והמועצה לשימור אתרים. בהכנת הכתבה השתתפו לירון הלברייך ועמית נאור.

תגובות, הערות, ותוספות אפשר לכתוב כאן, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

מתרגם המדע הבדיוני והפנטזיה עמנואל לוטם בשיחה על חולית

עיבוד קולנועי חדש ומסקרן לקלאסיקת המדע הבדיוני הוא הזדמנות מצויינת לדבר עם המתרגם עמנואל לוטם, שתרגם את "חולית" לעברית. התוצאה: שיחה מרתקת על פנטזיה בארץ, איך הגיע לתרגם את חולית ומיהו הסופר האהוב עליו בכל הזמנים

השם עמנואל לוטם מוכר היטב לכל שוחרי הז'אנרים הפנטסטיים – המדע בדיוני והפנטזיה – בארץ. לוטם, שהחל את דרכו כמתרגם בשנות השבעים חתום על עשרות רבות של תרגומים – מהקלאסיקות הגדולות בתחום ועד לספרים החדשים ביותר. יחד עם היותו אחד המתרגמים הפוריים ביותר לעברית בתחום המדע הפופולרי, המדע הבדיוני והפנטזיה, לוטם הוא חבר מייסד באגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה ויושב ראש שלה בשנים 1996–2001.

לרגל יציאת סרט חדש של חולית, גלגלנו שיחה עם המתרגם שהעניק לנו את התרגום העברי של קלאסיקת המד"ב שחיבר פרנק הרברט, תרגום שעד היום ממשיך להידפס ולהיקרא – יותר 40 שנה מאוחר יותר.

 

איך התחלת לתרגם ולמה מדע בדיוני?

התחלתי לעבוד באוניברסיטת תל אביב, המשכורת לא הייתה משהו ולכן חיפשתי השלמת הכנסה מהצד. היה לי ידיד משפחה בהוצאת 'עם עובד' ודרכו התחלתי לקבל הצעות לתרגום ספרים. כשהתחילה לצאת 'הסדרה הלבנה' – סדרת ספרי המדע הבדיוני של עם עובד – סיפרתי להוצאה שאני רוצה לתרגם ספרים בסדרה. התשובה הייתה: אתה איש רציני. מה בן אדם רציני כמוך מתעסק עם השטויות האלה? אבל יום אחד מתקשרת אליי מזכירת המערכת וסיפרה לי שבהוצאה מעוניינים לתרגם ספר בשם Dune. כמובן שהכרתי אותו, זה ספר שאני אוהב מאוד. זה היה ב-1976.

 

איך ניגשת למלאכת התרגום?

כשהגיעה ההצעה לתרגם את "חולית" כבר עבדתי אז בגוף שנקרא "המרכז למחקר ותכנון מדיני" במשרד החוץ. היה זה גוף שהוקם בעקבות דו"ח ועדת אגרנט, גוף הערכה אזרחי בתוך משרד החוץ. עבדנו בקמפוס חיצוני שבו היו הרבה חבר'ה צעירים ועליזים. ההרגשה הייתה יותר סטודנטיאלית מאשר הדימוי הרגיל של משרד החוץ. שם גיליתי שחלק מהחבר'ה חובבי מדע-בדיוני. בהפסקות הבוקר על קפה בקפיטריה סיפרתי להם על הספר שקיבלתי לתרגם והם מאוד התלהבו, ומיד הציעו עזרה. היו כמה ג'ובים שקשורים בתרגום שפשוט חילקתי להם – מירון גורדון ז"ל, אח"כ שגריר בוורשה ובמוסקבה, קיבל על עצמו לזהות ולמצוא פסוקים ומובאות מהתנ"ך, שהופיעו בספר, כדי שלא נתרגם את התנ"ך לעברית. אראלה הדר – לימים שגרירה בפראג, קיבלה על עצמה לתרגם את מושגים מהתקופה הפאודלית שמופיעים בספר. דוד מתני – אח"כ שגריר בכמה ארצות בדרום מזרח אסיה ומומחה לערבית קלאסית – קיבל על עצמו לתרגם את הביטויים בערבית שלא היו מדוייקים בגרסת המקור של הספר.

את הספר תירגמתי בכתב יד, והמזכירות של "המרכז למחקר ותכנון מדיני" הקלידו את הטקסט בשמחה רבה – במכונת כתיבה, לא היו מחשבים או מעבדי תמלילים אז. וכך נקבע סדר העבודה: אני תירגמתי, החברים העירו הערות ותיקנו ורק לאחר מכן מסרתי את הספר לעם עובד. אני לא רק מודה להם בעמוד הראשון של המהדורה העברית – חדי-העין יבחינו שבאחד הנספחים בסוף הספר, כשמתוארת הקמת מועצה דתית, קראתי לה ממ"ת – כפי שנקרא האיגוד בו עבדתי בזמנו.

חולית הסרט (2021, בימוי: דניס וינלב)

 

 

בראיון ל"הארץ" ציינת שמדובר באחד משלושת ספרי המדע הבדיוני האהובים עליך. מה יש בו שמשך אותך עד היום אליו?

העומק הפסיכולוגי של הספר, רוחב היריעה ועיצוב הדמויות. המד"ב של שנות הארבעים והחמישים אהוב עליי עד היום, אבל הדמויות בדרך-כלל עשויות מקרטון, דו מימדיות, חסרות עומק ושינוי. בחולית הקורא עוקב אחר ההתפתחות שלהן, וככל שהספר מתקדם מוצא אצלן רבדים על גבי רבדים. מדובר במלאכת מחשבת ספרותית מצידו של פרנק הרברט. בייחוד אהוב עליי הרעיון של פירוש ראיית הנולד. אני אסביר: יש שם דמות שיכולה לראות את הנולד, אבל מה שהיא רואה משול ל"גן השבילים המתפצלים" של בורחס. היא רואה את השבילים ורוצה לבחור בשביל אחד או להימנע מהאחר – ובלי לקלקל יותר מדי מהעלילה כי אני לא אוהב ספוילרים– המאבק שלה הוא על בחירת השביל הנכון, כשיש באמצע תהום, והיא לא רואה את נקודת ההתפצלות בין השבילים. זאת לא נבואה שמגשימה את עצמה, ראיית הנולד היא תופעה מסובכת ועמוקה הרבה יותר.

האם האדם "הרואה את הנולדים" יכול לבחור את העתיד הרצוי? זאת שאלה הגדולה של הספר.

 

מה היו האתגרים בתרגום? אני מבין שהייתה לך משימת עיבוד לא פשוטה.

היום בעידן המחשב אני מתכתב עם סופרים, ויכול לשאול אותם שאלות. בזמנו לא נפגשנו. מה היו האתגרים? לשקף את העומק של הספר. קל מאוד להיות שיטחי ומילולי בתרגום, אבל אם אתה רוצה להיטיב ולהציג את העומק הפסיכולוגי של הספר אתה צריך להתאמץ יותר. לעומת זאת, המיסטיקה של הספר עוברת טוב משפה לשפה. הרבה פעמים זה מאתגר לתרגם מיסטיקה הינדית או אפילו נוצרית, וצריך לחשוב איך להעביר את רוח הטקסט בלי להיכנס למיסטיקה יהודית מפני שזאת לא כוונת המחבר. במקרה הזה המיסטיקה היא מוסלמית-יהודית. יש אדם שמוגדר בתור "קפיצת הדרך" [מושג בקבלה היהודית – המציין מעבר מהיר ממקום למקום בדרך נס. ח.מ], אז מהבחינה הזו אני עומד על קרקע מוצקה.

 

במה שונה המקור מהתרגום העברי? בעלילה הרי לא נגעת.

הערבית של הספר המקורי לא הייתה מוצלחת ובעניין הזה, כאמור, דוד מתני עזר לי מאוד. למשל: די בהתחלה, גיבור הספר פול מעורר את התפעלותה של הדמות שבאה לחקור ולדעת מיהו, היא משמיעה קריאת התפעלות – כול וואחד. כול וואחד, זאת לא קריאת התפעלות בערבית. ממתני קיבלתי מילת התפעלות ערבית אמיתית – עג'אייב – שמשמעה "הפלא ופלא". יש עוד דברים קטנים כאלה לכל אורך הספר.

 

אפשר לתרגם ספר שאתה לא אוהב?

אני משתדל שלא לעשות את זה. היום הבחירה קצת יותר מצומצמת. פעם יכולתי לוותר כשהייתה עולה אפשרות כזאת. עקרונית אפשר לתרגם ספר שאתה לא אוהב, בגלל שתרגום ביסודו הוא עבודה טכנית. האמנות באה על גבי הטכניקה. אצל פרנק הרברט, הלכתי רחוק כדי להבטיח שאם היו טעויות הן יתוקנו בעברית. היו ספרים שלא עשיתי את זה.

 

מה אתה קורא בשעות הפנאי?

אני קורא בעיקר מד"ב אבל גם פנטזיה. ועדיין, יש לי בעיה עם ז'אנר הפנטזיה – מבחינתי כל מה שנכתב אחרי טולקין, זה לא זה. יש פה ושם פנינה.

 

עד היום אפשר לשמוע אמירות כמו, "אם הספר הוא פנטזיה או מדע בדיוני, אני לא קורא." אתה מרגיש שעד היום יש תפיסה שמדובר בז'אנרים נחותים, ושאולי עדיין לא נפרצו גבולות הגטו הפנטסטי?

הז'אנרים הפנטסטיים יצאו מהגטו הספרותי במידה רבה הודות לאורסולה לה-גווין. הדור הישן בארץ, זה שחשב שלספרים יש שליחות – בראש ובראשונה ציונית כמובן – הדור הזה ראה במדע בדיוני בזבוז זמן חסר תועלת. הם לא לקחו בחשבון, למשל ש"אלטנוילנד" זה סיפור מדע בדיוני. וכשהיו שואלים אותם: מה עם "1984", ועם "עולם חדש מופלא" – הם היו עונים שזאת ספרות יפה ולא מדע בדיוני.

בשנים האחרונות התחושה הזאת מתפוגגת לאיטה. אם אורסלה לה-גווין יכלה להגיד את זה בשנות השמונים, אז בארץ אפשר להגיד את זה רק בשנות האלפיים – עכשיו כשסופרים מקוריים ונחשבים כמו שמעון אדף כותבים פנטזיה. אולי אדף הוא האורסולה לה-גווין שלנו.

היום כבר לא שומעים זלזול במדע בדיוני בארץ. זאת דרך אגב הסיבה לכך שחובבי מדע בדיוני נוטים להתארגן ולהיפגש בכנסים – כדי להימצא כמה ימים בשנה בחברת אנשים כמוך, שאוהבים את מה שאתה אוהב ושלא מסתכלים עליך מלמעלה. כשעוד הייתי יושב ראש של האגודה למדע בדיוני, הייתי שומע אמירות כמו "90 אחוז מהמדע הבדיוני הוא זבל". זה מאוד הפריע לי, והרגשתי שמתוקף תפקידי אני חייב להגיב. ואז חשבתי לעצמי, אם מדובר רק ב-90 אחוז מצבנו טוב מאוד בהשוואה לספרות הכללית.

 

מהו התרגום שאתה הכי גאה בו?

אין שום שאלה. שר הטבעות והמשכיו – כולל כל שאר ספרי ג'. ר. ר. טולקין. חלק מהיצירות האלה ראו אור לראשונה במקור האנגלי ממש לא מזמן, ולא רק בתרגום עברי. עוד לא קם סופר בסדר הגודל של טולקין. לא היה והלוואי ויהיה, אבל אני לא רואה מאיפה יבוא. הוא סופר אחד, יחיד ומיוחד בדורו, מכל מבחינה. הוא בשבילי חזות הכל. זכיתי להיות המתרגם שלו לעברית.

כשטומי לפיד הקים את מגזין "את"

בשנת 1967 הוקם מגזין נשים חדש בישראל - מגזין "את" מבית "מעריב". הרוח החיה מאחוריו היה לא אחר מאשר טומי לפיד. אחרי 54 שנים ו-879 גליונות, עזב המגזין האהוב והמיתולוגי את הפרינט ועבר לגרסה דיגיטלית בלבד. אנחנו חזרנו אל הגיליון הראשון לבדוק איך הכל התחיל: מדריך מצולם

1

קשה אולי להאמין, אבל פעם עיתונים מודפסים היו מצרך מבוקש. לא רק בשביל לעטוף אבוקדו כדי שיקדים להבשיל, אלא ממש כדי לקרוא. לצד עיתונים יומיים (חלקם עיתוני בוקר וחלקם עיתוני ערב), היו פה ושם גם מגזינים שנועדו לקהל יעד מסוים. הירחון "את" היה אחד מהבולטים שבכתבי העת האלו, וכאן נבקש להביא את סיפור המקור שלו. איך הכל התחיל, ואיך נראתה אותה התחלה.

בראשית היה "לאישה". את שבועון הנשים של "ידיעות אחרונות" הקימה חמדה נופך-מוזס, שגם ערכה אותו במשך כ-6 שנים. הוא הפך מהר מאוד להצלחה מסחררת ולמגזין בעל שם שלקח בעלות למשל על תחרות מלכת היופי של ישראל. מול "ידיעות אחרונות" עמד מתחרה עיקרי אחד בזירת עיתוני הערב. מלחמת העולם בין "ידיעות" ו"מעריב" התפשטה גם לעולם המגזינים, ובסופו של דבר החליטו במערכת "מעריב" לא להפקיר את הזירה, וביקשו להקים מגזין לנשים משלהם. "לאישה" של "ידיעות" היה בתחילת דרכו מוסף בן ארבעה עמודים בלבד שהופיעו בשחור לבן. ב"מעריב", לעומת זאת, ביקשו להרים ז'ורנל מהמעלה הראשונה. עמודי כרומו בצבע, הפקות אופנה מרשימות וכל המידע שאולי יעניין נשים בנות הזמן. וכך בשנת 1967 יצא לאור הגיליון הראשון.

הרוח החיה מאחורי הרעיון הוא כנראה לא השם הראשון שתחשבו עליו אם תחשבו על "עיתון נשים" – היוזם והעורך הראשון של "את" היה לא אחר מאשר יוסף (טומי) לפיד. לפיד היה אז חבר מערכת "מעריב", חלק מהחבורה שכונתה בחיבה "המאפיה ההונגרית" בעיתון, שכללה גם את אפרים קישון והקריקטוריסט דוש. ב"מעריב" קנו ירחון קטן בשם "דובשנית" שהיה המגזין הראשון בישראל שעסק בנושאי אופנה, צירפו כותבים וכותבות, הפקידו עליהם את לפיד, העיתונאי הוותיק, ויצאו לדרך. חביב שמעוני, מי שהקים את ירחון האופנה "דובשנית" ואחר כך עמד בראש המחלקה המסחרית של "את", סיפר בעבר על תחילת הדרך והעבודה עם לפיד: "בהקמה הייתה התרגשות גדולה. ייחלנו לשרוד את השנה הראשונה וזו נראתה לי אז משימה בלתי אפשרית. היו בינינו יחסי חברות קרובים לצד מריבות קשות וצעקות. הוא היה בצד המערכתי ורצה מגזין רציני ומתוחכם, ואני מהצד המסחרי רציתי ללכת בכיוון עממי יותר כדי להגדיל את התפוצה" (הציטוט מתוך כתבה במגזין "את" לרגל צאת הגיליון ה-800).

1
טומי לפיד בעת שהיה עורך מגזין "את". מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הירחון החדש צמח תחת המאבק הזה, בין "הרוח המתוחכמת" שלפיד רצה להשרות לבין הרצון להרחיב את מעגל התפוצה. בשנים הראשונות עסקו הכתבות במגזין בעיקר בנושאי אופנה, סיקרו את תעשיית הבידור והתרבות המקומית, שאחרי מלחמת ששת הימים נהנתה מפריחה משמעותית, וסיפקו מדריכים ועצות שימושיות.

מה היה באותו גיליון ראשון של "את"? יותר מ-90 דפים – כולל פרסומות – עם כל התוכן שסביר שיופיע במגזין נשים של אותם ימים. יצאנו לדפדף בעמודי הכרומו. 

העורך טומי לפיד פתח את דבר העורך כך: “בתכנונו והכנתו של גליון זה – ושל הבאים אחריו – הושקעו חודשים של עבודה, והרבה אהבה. יצאנו מתוך הנחה, כי האישה הישראלית תמצא עניין בירחון נשים ערוך בסגנון של המגזינים המקובלים על נשות המערב". בסיום הוסיף: "שמרי על גיליון זה ועל הבאים אחריו. תוך זמן לא רב יימצא על אחד המדפים בביתך אוסף של עצות שימושיות בתחום האופנה, הבישול, הדקורציה ושאר נושאים העשויים לעניין אותך". אם יש בין הקוראות והקוראים מי ששמרו גיליונות כאלו, אולי תוכלו לספר לנו אם הנבואה התגשמה.

1
שער הגיליון הראשון של מגזין "את". באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"

בשער הופיעו בגדים במוטיב תנ"כי, בהתאם לצו האופנה הישראלי דאז שבלט למשל בעיצובים של חברת "משכית". מיד אחר כך כותבת הכתבת הצעירה יעל דיין ארבעה עמודים על טיול ביוון. בגזרת הבישול: מתכונים להכנת שלל מנות מאבוקדו, "הזיקית שבין הפירות", לטענת הכתבה.

1
יעל דיין על רקע יוון. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"
1
כפולת עמודים רק על אבוקדו. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"

מלבד דבר העורך הוסיף לפיד לגיליון הראשון גם טור עוקצני וסרקסטי עם הכותרת "או-טו-טו אמנציפציה…". הטור עסק במעמד האישה באותם ימים, ועל השוויון – שקיים רק לכאורה – בין גברים לנשים. לפיד טען שהגברים ויתרו מרצונם על "השלטון" בעולם וביקשו למעשה גם הם שוויון לנשים, אך בסופו של דבר "החובות בלעו את הזכויות, ולא נותר מן הזכויות אלא אשליה", כתב – ונתן דוגמאות. "בעבר פרנס הגבר את המשפחה, ועל האישה הייתה הדאגה לבית. היום נותרה הדאגה לבית נחלת האישה – ויש לה 'הזכות' להשתתף גם בפרנסת המשפחה". לפיד כתב אז כיצד יחד עם השוויון אבדה גם חובתם של הגברים להתייחס יפה לנשים וכך נפגעות הנשים פעמיים – גם אין שוויון מלא וגם עליהן לעבוד בנוסף בבית. בסוף הטור קרא: "אלפי שנות השתעבדות העניקו לאישה זכויות גדולות ונצורות. היא ויתרה עליהן, למען שוויון מדומה, ונטלה על עצמה רבות מן החובות שהיו מוטלות על בעלה. בתמורה הסכים הבעל להוריד את האשפה. העלו נשים את פחי האשפה והשאירו לבעלים את הזכויות!".

1
דבר העורך הראשון בגיליון אפריל 1967 של מגזין "את". באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
"החובות בלעו את הזכויות ומהזכויות נותרה רק אשליה". טומי לפיד כותב על שוויון האישה, מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

הכפולה הבאה עסקה בהמלצות תרבות, טובות בעינינו גם לגברים וגם לנשים. הנה כמה דוגמאות לביקורות שהופיעו באפריל 1967.

1
"לראות או לא לראות". המלצות תרבות ופנאי, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את, אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

על הסרט "מי מפחד מוירג'יניה וולף" נכתב: "הסרט מפריך אחת ולתמיד את ההשמצה כי ליז טיילור אינה שחקנית". בתיאטרון ממליצים ללכת ל"איש למאנשה". בתחום הבידור מסופר על "שלישיית זמר חדשה המצטיינת בטון תרבותי למדי. הלחנים הקצביים שלהם – נעימים לאוזן ומלווים אותך גם לאחר שסיימו שירתם. אף כי הקצב לא תמיד מפצה על החדגוניות של המנגינה". על מי מדובר? על "החלונות הגבוהים" שהתחילו להופיע באותו אביב. יש גם המלצה על ספר חדש של אפרים קישון, מוזכרים להיטי הלהקה "האבנים המתגלגלות", ולסיום קצת רכילות. ציטוט לדוגמא: "העיסוק הנוכחי של גילה אלמגור…סריגת כיסוי-מיטה המורכב מ-600 ריבועים בגוונים שונים. זוהי עבודת נמלים התובעת סבלנות אין-קץ, התמדה וחריצות למשך חודשים רבים". עוד אחד: "אופנה חדשה, אותה אימץ לאחרונה ראש הממשלה לוי אשכול: אפודת גולף כהה, בת זוג ספורטיבית למקטורן, הפוטרת אותו מן הצורך לענוב עניבה". האם תסכימו לאמץ את העצה הזאת גם היום?

המרואיינת הראשונה, אותה ראיינה סגנית העורכת אז והעורכת לשעתיד תמר אבידר, הייתה חנה חושי, פעילה חברתית ואשתו של ראש עיריית חיפה המיתולוגי, אבא חושי. היא זכתה לכפולת עמודים עם תמונות, מחווה שבמשך שנים לאחר מכן נשמרה בעיקר עבור דוגמניות ושחקניות. כדי לחזק עוד קצת את ההבדלים בין התקשורת של אז לבין זו של היום נספר שהראיון עם חושי מסתיים כך: "אצלי אין שום סנסציה. אני מנסה תמיד למצוא את החיוב ואת היפה בחיים – וזה לא חומר טוב לפרסום. לו אבא [חושי – ע.נ] ידע שאני יושבת כך ומספרת לך כל כך הרבה – הוא לא היה מרוצה. נו, מילא".

1
ראיון עם חנה חושי, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

עוד בגיליון הראשון: מדור של עמוס אטינגר, המוכר אולי למי שצפו ב"חיים שכאלה", הצלם מיכה בר-עם מצלם את לידת בנו (טוב שגם אז היו אבות מעורבים), ורחל איתן כתבה סיפור קצר.

1
מדור שירים של עמוס אטינגר, כולל שיר על מלחמת וייטנאם המשתוללת. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
הצלם מיכה בר-עם תיעד את לידת בנו. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
אחת הפרסומות שהופיעה בגיליון הראשון של מגזין "את". דווקא פרסומת לבושם לגבר. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

מדור חשוב נוסף הוא "אקספרס", שהכיל כמה עצות קצרות, מתכון קטן, המלצות ובדיחות. בגיליון הראשון הודו הכותבים האלמוניים שאינם יודעים את התשובות לשאלות כמו "איך לשכנע את בעלך כי מחלת השפעת שלו אינה הדבר הנורא ביותר שאירע לכם בשנים האחרונות" – דברים שנכונים גם כמה וכמה עשורים אחרי. הטור מייעץ איך לשכנע את הילדים להעסיק עצמם בשבת בבוקר בלי להעיר את ההורים, ובחלק אחר מזכיר שהילדים הם "נחמה גדולה ועזר רב לעת זיקנה – והם אף עוזרים לך להגיע אליה במהירות".

1
המדור המבודח "אקספרס". מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
בואו לראות את אפנת התסרוקות של אביב-קיץ 1967. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

גם המשך הגיליון לא מאכזב. יש בו ראיון עם מאפר הצמרת אלברטו דה רוסי איתו נפגש כתב העיתון בפריז. יש בו כפולה מצולמת שמסביר כיצד לרקוד ריקוד חדש שנקרא "הכפיפה", והוא "מקובל עכשיו בדיסקוטקים בלונדון". תמונות אופנה של נעלי בית האופנה "רוז'ה ויוויה" קיבלו את הכותרת "שוֹק לשוֹק". שאר דפי הגיליון מלאים גם הם בתמונות מרהיבות של בגדים חדשים וצבעוניים במיטב המסורת של ירחוני אופנה מהעולם, ובשלל פרסומות למותגי אופנה וקוסמטיקה.

1
"להיטכופף", מדור מצולם עם הוראות ריקוד כדי שתוכלו לרקוד את הריקודים הכי לוהטים. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
פרסומת מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

על רקע המיתון הכלכלי של אותה תקופה יש גם מדור צרכנות שמתרה בקוראת "האם את יודעת מה קנית?" ומייעץ כיצד לבחור סחורה איכותית בענפים שונים של השוק.

1
"האם את יודעת מה קנית?", כתבת צרכנות מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

התוכן לא נגמר – כאמור מדובר בכ-90 עמודים – ויש גם כתבה מצולמת המלווה את יומו של יהורם גאון, אליל הבנות הנחשק שכיכב באותה תקופה במחזמר "קזבלן".

1
"יהורם מקיש בדלת". יהורם גאון מגיע לבקר, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

היו גם כמובן עצות ניקיון לקראת פסח המתקרב, מדור מצולם עם עצות לעיצוב פנים, ולא לשכוח: הורוסקופ. לסיום, היה מדור התעמלות, גם הוא מלווה בתמונות, שהסביר כיצד לבצע תרגילים יומיומיים לחיזוק השרירים.

1
עצות ניקיון לפסח, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
מה צפן העתיד באפריל 1967? קראו את ההורוסקופ. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
פרסומת ל"רבלון". מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

אחרי הגיליון הזה המשיך המגזין לעשות חיל בתחומו, עד לנקודת הציון הנוכחית והמעבר לדיגיטל. "מגזין 'את' נתן לאורך השנים במה משמעותית לנשים ישראליות. מצד אחד הוא איפשר לברוח לבועה של אסתטיקה, פנטזיות על אופנה ועיסוק אסקפיסטי בעולמות הלייף סטייל, ומן העבר השני עסק לאורך השנים בסוגיות בוערות וחשובות", אמרה לנו עורכת מגזין "את", עדי עוז. "העיתון שלנו נתן לנשים קול גם בשנים בהן היה להן פחות קל לבטא את עצמן. היום יש לנשים יותר ויותר מרחב ולגיטימציה לבטא את עצמן גם מעבר למגזיני נשים, וזה נהדר, ועדיין גם במציאות הזאת המגזין מנסה לשמר את שני הערוצים האלה. גם בועה של הנאה ואולי אפילו בריחה מהמציאות, וגם מקום לדיונים על הנושאים החשובים". איך היא מרגישה בנוגע למעבר לגרסה דיגיטלית בלבד? "הפרידה מהפרינט כואבת לכל מי שאוהבת אופנה ואסתטיקה, שהגרסה המודפסת מחמיאה להן ונותנת להן ערך מוסף", מודה עוז, "אך אנחנו נמשיך לספק את הסחורה גם בדיגיטל".

תוכלו לבקר בגרסה הדיגיטלית של מגזין "את" בקישור הזה.