חופת הנעורים של בני החמש במרוקו

כך חגגו קהילות במרוקו את כניסת הבנים ללימודי התורה בחדר.

חתני כאתב. התמונה לקוחה מתוך ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

לאורך הדורות הכירו קהילות יהודיות ברחבי התפוצות אותה אמת היסטורית שאליה נחשף כל הורה צעיר: היום הראשון של בית ספר הוא יום מסעיר, וגם מעט מלחיץ. קהילות יהודיות שונות פיתחו שיטות שונות כדי להקל על כניסת בניהם הרכים ללימודי התורה בחדר. בקצהו הדרומי של מדבר הסהרה, באזור גיאוגרפי בשם תאפילאלת שבמרוקו, התקיים במשך מאות שנים אחד מהטקסים המעניינים והמיוחדים ביותר של כניסה לחדר שנשתמר עד לסוף המאה ה-20.

 

נישואי החתן לתורה

האירוע המרכזי השני בחייו של כל ילד או נער יהודי במרוקו, לאחר הלידה וברית המילה, היה אירוע הקרוי לְכְּתַּאבְּ –  מונח שמשמעותו  בעברית הוא "הכניסה לחדר". סביב האירוע המרכזי הזה התפתח טקס שלם – טקס שזכה לשם התואם "חופת הנעורים" הנזכר בתלמוד.

 

תמונת כלה בטקס חופת הנעורים, שנה לא ידועה. התמונה לקוחה מתוך אתר מורשת יהודי מרוקו

 

כל חופה יהודית מחייבת (באופן מסורתי) את השתתפותם של חתן וכלה, וכך גם בחופת הנעורים שקיימו יהודי תאפילאלת. חתן בן חמש, המתחיל את לימודיו בחדר, "שודך" לכלה בגילו והשניים נכנסו לחופה סמלית בטקס שלבש צורה של טקס אירוסין.

מרתק לגלות שאפילו לטקס הייחודי הזה התקיימו מספר מגוון של גרסאות בתוך קהילות תאפילאלת עצמן: היו שפצחו בתהלוכת ילדים בעיר שבסופה השליכו החתנים תפוח לנהר, היו שהזמינו את משפחת הכלה ערב קודם לסעוד ביחד תבשיל פתיתים מיוחד. לפעמים אפילו קיימו טקס 'שבת חתן' בבית הכנסת.

חתן וכלה בפאס. הילדה רחל בת אנט (חנה) מפאס ומאיר תרג'מן מארפוד.
התמונה לקוחה מתוך ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

בדומה לטקס אחר המציין את תחילת לימודיו של הילד בחדר – טקס 'אותיות דבש', שבמהלכו מלקק התלמיד הצעיר את אותיות הא'-ב' שנמרחו בדבש, גם חופת הנעורים הינה טקס סמלי המקשר בין הילד לתורה. טקס אותיות הדבש מסמל את מתיקות התורה, חופת הנעורים מסמלת את נישואיו של העולל הרך בשנים לתורה.

 

 

לקריאה נוספת: ספרו של ד"ר מאיר נזרי, קהילות תאפילאלת סג'למאסא, כרך א, מעגל האדם, אוניברסיטת בר אילן תשע"ג

 

כתבות נוספות:

הבדחן, השדכן והתזת מי הקולון: מנהגי החתונה של יהודי התפוצות

העיתונאי החוקר שראה בעולים מצפון אפריקה "עם שהפרמיטיביות שלו היא שיא"

תיעוד נדיר: ילדי יהדות מרוקו מקבלים טיפול רפואי בשנות ה-50

מה היה חלומה של סבתא כשהייתה ילדה קטנה במכנאס שבמרוקו?

 

אל-אקצא בלהבות: ההצתה שכמעט והדליקה את המזרח התיכון

שנת 1969: הסרטונים, התמונות והדיווחים מההצתה שכמעט והדליקה את המזרח התיכון

מנזקי השריפה במסגד אלאקצא, 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

21 באוגוסט, 1969. בוקר יום חמישי. כשלפתע עשן מיתמר מהר-הבית, מסגד אל-אקצא עולה בלהבות. שנתיים אחרי שהעיר העתיקה עברה לידיי ישראל, התרחש אירוע בעל פוטנציאל למלחמת עולם.

תחילה עלה החשד (או שמא התקווה?) כי הדלקה נגרמה בעקבות כשל טכני ולא כתוצאה של הצתה מכוונת.

 

עיתון "דבר", 22.8.1969. לכתבה המלאה

 

העולם הערבי סער. הנה "היהודים" העלו באש את אחד המקומות הקדושים ביותר באיסלאם, ובאזור פרצו מהומות.

מהומות בירושלים 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

רק בשעות אחר הצהריים הצליחו הכבאים לכבות את השריפה. אז גם התבררה התמונה המלאה. מדובר היה בהצתה.

עיתון "דבר", 22.8.1969. לכתבה המלאה
המאמצים לכבות את השריפה, 21.8.1969. צילום: יוסי רות, אוסף דן הדני

קברניטי ממשלת ישראל ניסו להרגיע. גם הם הבינו שהמזרח התיכון כולו בסכנת התלקחות.

 

 

ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון מגיעים לאמוד את הנזקים מקרוב. צילום: לע"מ

במהרה התבררה גם התמונה המלאה. מי שאחראי להצתה היה נוצרי אוסטרלי בשם מייקל רוהן.

המצית, מייקל רוהאן מובא למשפט. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

אותו צעיר מעורער בנפשו, התגאה במעשיו וטען כי קיבל צו אלוהי להצית את מסגד אל-אקצא מתוך מטרה להחיש את הגאולה, ולקדם את בואו של ישו.

עיתון "דבר", 24.8.1969. לכתבה המלאה
עיתון "דבר", 2.11.1969. לכתבה המלאה

במהלך חקירתו התברר, כי גם עשרה ימים קודם לכן ניסה להצית את המסגד וכשל. כמו כן, התברר כי הוא נכנס למסגד באישור הוואקף, הניח צעיף טבול בחומר דליף, ובסמוך טמן מיכלי בנזין, הצית את הצעיף ועזב את המקום.

מנזקי השריפה 21.8.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

במשפטו נקבע כי רוהן  לוקה ב"סכיזופרניה עם תעתועי שווא פאראנוידים ותעתועי גדלות". הוא נשלח לאשפוז פסיכיאטרי.

 

מייקל רוהאן בתא זכוכית במהלך משפטו, 6.10.1969. צילום: עוזי קרן, אוסף דן הדני

בשנת 1974 הוא הוחזר לאוסטרליה, ובשנת 1995 הוא מת ככל הנראה בזמן שהיה תחת אשפוז פסיכיאטרי.

עד היום יש הטוענים במדינות ערב כי רוהן פעל "בשירות הציונים", ומפיצים שקרים כי "היהודים" הם שעומדים מאחורי ההצתה.

הכירו את אמיליה מורפורגו: מוסמכת לשחוט כדת וכדין

בעיר פדובה הוסמכה אמיליה מורפורגו לשחוט עופות על ידי רב העיר שהקפיד על קלה כחמורה. למרות שפוסקי הלכה רבים התירו לנשים לשחוט, בפועל קיימות עדויות על שוחטות בודדות בלבד לאורך ההיסטוריה היהודית.

מאת הדסה אסולין

הציבור הציוני דתי עובר בשנים האחרונות טלטלות גדולות בשל דרישתן של נשים לשוויון בתחומים שונים של החיים היהודיים. מחד גיסא, נשים דורשות ומקבלות הכרה בזכותן ללמוד תורה, הן מוכרות כפוסקות בתחומים מסוימים של דיני אישות, ויש הצופים כי לא ירחק היום ונשים יכהנו גם ברבנות הקהילה. מאידך גיסא, אנו עדים להקצנה מסוימת בחלק מחוגי הציונות הדתית: כבר שנים רבות אין ריקודים מעורבים בשמחות, בשנים האחרונות נוהגים רבים להציב מחיצה בין מעגלי הגברים והנשים, ואצל משפחות רבות אף מפרידים בין השולחנות של הנשים לשולחנות של הגברים; חיילים דתיים מסרבים לקבל הדרכה מנשים או להשתתף באירועים שבהם שרות חיילות. לאור זאת מעניינת במיוחד התעודה שלפנינו, מח' באייר ה'תרצ"ג (1933), שבה הסמיך הרב גוסטבו קסטלבולונייזי, הרב הראשי של קהילת פדובה שבאיטליה, את אמיליה מורפורגו לשחוט עופות.

אמיליה מורפורגו הייתה שומרת מצוות, וגם הרב קסטלבולונייזי, כמו רובם המוחלט של רבני איטליה, הקפיד על קלה כחמורה ואף סולק על ידי השלטונות מכהונתו כרב בטריפולי בגלל מלחמתו נגד פתיחת חנויות של יהודים בשבת. הרב כתב שהגברת מורפורגו עברה הכנה מספקת בבדיקת הסכין ובשחיטה כשרה של עופות, הן מצד ההלכות והן מהבחינה המעשית. הוא הצהיר שהיא מוסמכת לשחיטת עופות בשל בקיאותה בדינים, בשל היותה יראת שמים ובשל הבטחתה לחזור על דיני השחיטה כל חודשיים.

 

מסורת של שוחטות

ההלכה היהודית אינה אוסרת שחיטה על ידי נשים. המשנה במסכת חולין קובעת: “הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שמא יקלקלו בשחיטתן" (חולין א', א'). גם בשולחן ערוך (יורה דעה א', א') פסק רבי יוסף קארו שבשר שנשחט בידי אישה מותר באכילה. הרמ"א (רבי משה איסרליש), המקור הסמכותי לפסיקה האשכנזית, ציין אמנם שלא נהוג שאישה תשחט, אך גם הוא לא אסר זאת. הרב יוסף תאומים — רב בפרנקפורט שעל נהר אודר במאה ה-18, מחברו של החיבור ההלכתי ‘פרי מגדים' — התיר לנשים לשחוט רק אם הסכינים שלהן נבדקו היטב ובתנאי שהן לא נטו להתעלף למראה דם. אלדד הדני, התייר המפורסם בן המאה התשיעית, אסר בספרו על הלכות שחיטה שחיטת נשים, ודבריו עוררו הד בספרות הפסיקה בימי הביניים — אולי עדות לכך שנשים אכן שחטו באותם ימים. מכל מקום, קיימות עדויות היסטוריות על נשים שוחטות, ובין השאר כתבו על כך ראובן בונפיל בספרו ‘במראה כסופה: חיי היהודים באיטליה בימי הרינסאנס', בצלאל רות בספרו 'היהודים בתרבות הריניסאנס באיטליה', ושלמה סימונסון בספרו ‘תולדות היהודים בדוכסות מנטובה'.

 

עיר של חידושים

היהודים הראשונים הגיעו לפדובה בימי הביניים, אך הגטו היהודי הוקם בה רק ב-1601. הקהילה נודעה בשל המספר הגדול יחסית של רופאים יהודים שיצאו ממנה, ובשל היותה מרכז חשוב של לימוד תורה ושל הפצתה, בזכות בתי הדפוס שבעיר — מהראשונים בעולם המערבי. בין תלמידי החכמים הנודעים שישבו בה מוכר במיוחד הרב מאיר בן יצחק קצנלנבוגן, המהר"ם מפדובה (1565-1473), בן דורו של הרמ"א, ששימש ראש ישיבה ורבה של קהילת האשכנזים בעיר.

במאה ה-19 הוקם בפדובה סמינר לרבנים — המוסד הראשון באירופה ששילב לימודים כלליים עם לימודי קודש. הסמינר הוקם על ידי הרב יצחק שמואל רג'יו (יש"ר) ובין מנהליו היה גם הרב והפרשן שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). לסמינר נודעה השפעה רבה על חיי הרוח של יהודי איטליה. ב– 1870 הועבר הסמינר לרומא, שם הוא פועל עד היום.

משפחת מורפורגו מפדובה הייתה משפחה יראת שמים, שומרת מצוות וציונית. אמיליה הייתה אשתו של רנצו חיים, בן למשפחת מורפורגו הידועה שהגיעה לאיטליה ממרבורג שבאוסטריה, ושבניה ישבו בקהילות שונות באיטליה, כולל בפדובה שבצפונה. תרצה, אמו של רנצו חיים, הייתה ידועה בצדיקותה ותמכה ברבנים ובמוסדות בארץ ישראל. מתחת לבית המשפחה בפדובה היה מקווה טהרה. בארכיון המשפחה נמצא תיק המכיל תעודות הסמכה לשחיטה שניתנו למרדכי בן מאיר — אחד מאבותיו של רנצו חיים, לאביו, לו עצמו, וכאמור גם לאשתו אמיליה. נראה שהייתה מסורת משפחתית שעודדה ללמוד שחיטה, אולי מתוך השקפה דתית ואולי כדי להבטיח אספקה של בשר כשר גם בהיעדר שוחט מקצועי.

שלושת ילדיה של משפחת מורפורגו עלו ארצה. ראשון עלה הבן הצעיר, אדגרדו אוריאל. הוא נולד ב-1923, עלה במסגרת עליית הנוער ב-1940 ולמד במקווה ישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת אדגרדו אוריאל בבריגדה באיטליה ואִפשר לניצול שואה לעלות לארץ בעזרת תעודותיו. ב– 1947 חזר ארצה והחל ללמוד בטכניון. הוא התגייס להגנה בינואר 1948 ובאפריל 1948 נהרג באחד הקרבות לשחרור חיפה. הבן הבכור, מרקו מרדכי, נולד ב-1920, עזב את האוניברסיטה כדי להצטרף להכשרה באיטליה, עלה לישראל ב-1945 והצטרף לקיבוץ שדה אליהו. הוא נפל באוגוסט 1948 באזור שדה אליהו והשאיר במשק אישה ושתי בנות. הבת האמצעית תרצה הגיעה אף היא לקיבוץ שדה אליהו והקימה שם משפחה. אמיליה ורנצו חיים מורפורגו עלו ארצה אחרי נפילת הבנים והתיישבו בשדה אליהו, שם סיימו את חייהם בקרבת בתם, כלתם ונכדיהם. אמיליה נפטרה בתשרי תשכ"ד (1963), וחודשים אחדים אחר כך נפטר גם בעלה.

 

תעודת ההסמכה של אמיליה מורפורגו

 

התעודה המתירה לאמיליה מורפורגו לעסוק בשחיטה מעידה על רבגוניותם של החיים היהודיים לאורך הדורות, ומוכיחה שמנהגים ומסורות שנראה כאילו התקיימו דורות רבים — כמו הנוהג שנשים אינן שוחטות — לא תמיד משקפים את המציאות ההיסטורית לאשורה.

 

הכתבה התפרסמה במקור בגיליון מס' 22 במגזין הישראלי להיסטוריה "סגולה".

עדויות מצמררות: כך עיוותו הנוצרים את התלמוד כדי לפגוע ביהודים

הצצה אל ספרי השנאה: המלומדים הנוצרים שעיוותו את התלמוד כדי להוכיח את דעותיהם האנטישמיות

ויכוח תיאולוגי בין יהודים לנוצרים, שנת 1483. אמן לא ידוע

ספרי התלמוד, בדומה לבעליהם ולומדיהם היהודים, ידעו גם הם ימים קשים. גם הם הועלו לא פעם על המוקד ונשרפו בכיכר העיר כמו בפאריס ב-1240 ורומא ב-1553.

להתקפות הפיזיות על התלמוד, קדמו על פי רוב התקפות הנוגעות לתוכן היצירה. שונאי ישראל השכילו להבין שניתן לנצל את הספרים עצמם בכדי לפגוע ביהודים.

הנושא עלה בדרך כלל בוויכוחים שבין נוצרים ליהודים כמו בפאריס, ברצלונה וטורטוסה בהם האשימו הנוצרים או מומרים יהודים את התלמוד בתוכן אנטי-נוצרי.אנשי כנסיה רבים ניסו את מזלם בעיון בתלמוד ואף למדו לשם כך עברית וארמית. מתוך "ידיעת" הדברים, קל היה להם לטעון כנגד דברי התלמוד גם אם לא תמיד פירשו אותו נכונה. אחד הראשונים שהכיר וערך רישום של מאמרי התלמוד היה נזיר דומיניקני ספרדי בשם ריימונדוס מרטיני‏ (1220–1285). הוא חיבר שתי יצירות אנטי יהודיים.  אחת מהן נקרא "פגיון האמונה נגד המוסלמים והיהודים" (Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos) ובה מבקש מרטיני להוכיח את שקריותה של הדת היהודית, לשם כך מוקדש חלקו הארי של ספר זה לציטוטים מתוך דברי חז"ל. מרטיני טוען שמקורות היהדות דווקא מוכיחים את אמיתות הנצרות, ושהתוספות והפרשנות הרבנית מעוותת את האמת.

 

Pugio fidei adversus Mauros et Iudaeos, Leipzig 1687

 

יצירות אנטי-תלמודיות רבות עלו על הכתב, ועם המצאת הדפוס זכו דברי שטנה אלו לקהל קוראים רחב יותר. בדרך כלל היה מדובר בסילוף וזיוף של המקורות. גם כשסופקו ציטוטים מדויקים, לעתים קרובות הוצאו אלו מחוץ להקשרים המקורי, או שתורגמו בצורה חלקית, תורגמו באופן שגוי, או שקיבלו התייחסות ופרשנות מודרנית למרות היותם כתבים עתיקים.

מרטין לותר ידע לנצל היטב את המצאת הדפוס במטרה לקדם את רעיונות הרפורמה שלו. בערוב ימיו הדפיס מייסד הנצרות הפרוטסטנטית מסה הנקראת "על היהודים ושקריהם". במסה זו תקף לותר את התלמוד ותיאר את היצירה כמלאה "עבודת אלילים, שקרים, קללות וכפירה". יש הרואים בכתביו של לותר את הבסיס לאנטישמיות הגרמנית.

לותר לא היה הגרמני הראשון שהוציא בדפוס כתבים נגד התלמוד. הכומר הקתולי פטר שוורץ פרסם ב-1475 את הספר "כוכב המשיח". שם בין היתר הוא כותב: "הספר הארור – התלמוד, אשר הנסיכים הנוצריים אינם צריכים עוד לסבלו אלא לשרפו בכח". מעניין שדווקא בספר אנטישמי זה הודפסו האותיות העבריות הראשונות על אדמת גרמניה.

גרמני נוסף, יוהאן כריסטוף וגנזייל   (1633-1705). למרות שהיה מקורב למספר יהודים ואף למד עברית, כתב נגד היהודים והתייחס גם לתלמוד. את דעותיו פרסם בספרו Tela ignea Satanae. בין היתר תרגם גם את מסכת סוטה מהתלמוד הבבלי לשפה הלטינית. צילומים של כתבי יד יהודיים  שהיו ברשותו של וגנזייל, שמתוכם למד להכיר את "יריביו", נמצאים בספרייה הלאומית.

גדול תוקפי התלמוד בגרמניה ובכלל היה יוהאן אנדריאס אייזנמנגר שנולד בגרמניה ב-1654 . הוא התחנך באנגליה והולנד שם למד עברית ושפות שמיות אחרות.

בשנת 1700 פרסם אייזנמנגר בפרנקפורט את יצירתו הגדולה, Entdecktes Judenthum – "היהדות החשופה". ביצירה זו תקף את הדת היהודית, וטעןכי הספרות היהודית כמו התלמוד והמדרשים מפיצים דברי הבל בענייני אמונה באלוקים, מגדפים את הנצרות ואת ישו ונותנים היתר ליהודים להתנהג עם הנוצרים באופן פוגע ומזלזל.

יצירה זאת הודפסה בשני כרכים עבים וכללה כ-2000 דפים.

 

Entdecktes Judenthum, Frankfurt 1700

 

בספר זה הוא קיבץ ציטוטים מתוך 193 מקורות יהודיים בעברית ארמית ויידיש כמו התלמוד הבבלי, הזוהר,  סידורים, כתבי הרמב"ם והרמב"ן.

אייזנמנגר קרא את המקורות כפי שהם וסירב לפרש אותם בהקשר ההיסטורי בו נכתבו. הוא טען שיהודים מצווים להישבע שבועת שקר, לרצוח ילדים שהמירו את דתם, לנסות תרופות ניסיוניות על נוצרים ולמכור להם בשר מקולקל.

יהודי החצר של הקיסר ליאפולד, הרב שמשון וורטהיימר (שכותב מאמר זה הוא מצאצאיו), פנה לקיסר והצליח לעצור את הפצת הספר. מאוחר יותר הבנקאי והדיפלומט האוסטרי שמואל אופנהיימר שכנע את הקיסר להחרים את כל אלפיים העותקים. לאחר מותו של אייזנמנגר, הדפיסו יורשיו ב-1711 עותקים חדשים של הספר. ב-1740 הספרים המוחרמים שוחררו ממחסני הקיסר, בהם נשמרו תחת מנעול. ועותק אחד נמצא היום באוסף גרשום שלום בספרייה הלאומית.

 

Entdecktes Judenthum, Frankfurt 1700

 

ספרו של אייזנמנגר היה הנסיון הראשון להדפיס ספר "מדעי" המצטט את המקורות היהודיים עצמם התוקפים לכאורה את הנצרות והחברה הנוצרית. אחריו באו ספרים נוספים שהודפסו במדינות שונות.

אך התקיימו גם דרכים אחרות ל"הוכיח" את אמיתות הבשורה הנוצרית: באנגליה הדפיס מיסיונר בשם אלכסנדר מק'קול גיליון שבועי במשך שנת 1836 בשם The Old Paths, לימים קובצו הגליונות לספר שאחר כך גם תורגם לעברית והודפס תחת השם נתיבות עולם, על ידי יהודי שהתנצר. כמיסיונר המנסה לקרב את היהודים לנצרות, לא תקף מקקול את הספרות היהודית אלא השתדל לכתוב בצורה נעימה יותר ולהוכיח את אמיתות הנצרות. בספר ציטוטים מתוך התנ"ך, תלמוד, רמב"ם, ארבעה טורים והשולחן ערוך.

 

The Old Path, London 1837

"נתיבות עולם", לונדון 1851

יצחק דב בר לוינזון מקרמניץ היה מראשוני המשכילים ברוסיה וגליציה ומקורב לצאר ולשלטון הרוסי. ב 1863 כתב את ספרו "זרובבל" כנגד טענותיו של מק'קול. בהערה בתחילת מהדורה מאוחרת של הספר מופיע שלפני מותו, מק'קול חזר בו על דבריו נגד היהדות.

 

תוקפי התלמוד מתגלים במערומיהם

שתי עלילות דם חשפו את פניהם האמיתיות של המלעיזים הנוצרים: אנטישמים המסלפים את ארון הספרים היהודי כדי להוכיח בכל מחיר את מבוקשם.

ב-1871 פרסם  אוגוסט רולינג, פרופסור ליהדות עתיקה בפראג, את Der Talmud-Jude ובו ציטוטים מסולפים ושקריים מהתלמוד. הספר הוא בעיקרו העתק ועיבוד של אייזנמנגר ויש הטוענים אפילו לגניבה ספרותית. רולינג היה כל כך בטוח בעצמו ובדברים שכתב, שהוא איתגר את יהדות אוסטריה למצוא טעויות או שקרים בספר. הרב יוסף שמואל בלוך הרים את הכפפה והאשים את רולינג בבורות ושקרים. רולינג תבע את בלוך למשפט אבל הסיג את תביעותיו מפחד לחשיפה לא רצויה. רולינג היה עד בעלילת הדם בכפר ההונגרי טיסאסלר ב-1882 בה הוא העיד שעל פי התלמוד היהודים מצווים להשתמש בדם נוצרים.

 

Talmud-Jude, Leipzig 1891

עוד קורא תלמוד מפורסם, היה האב יוסטינאס פראנאיטיס  (1861-1917) כומר קתולי ופרופסור לשפה העברית בסנט פטרסבורג. ב 1892 הוא כתב בלטינית ספר בשם Christianus in Talmude Iudaeorum שם הביא ציטוטים בעברית וארמית מול תרגומם בלטינית. את רוב החומר לקח מאייזנמנגר. בתלמוד אכן מופיע לעיתים דברים חריפים כלפי אפיקורסים, כותים, עמי הארץ ועובדי כוכבים. מבחינתו של פראינטיס כל הנ"ל הם שמות נרדפים לנוצרים ועל כך התקפותיו.

בדומה לרולינג, פראנאיטיס נהיה עד מומחה במשפט עלילת דם. הפעם היה זה משפט בייליס בשנת 1912 ברוסיה בו נטען שיהודי בשם מנחם מנדל בייליס רצח ילד נוצרי במטרה להשתמש בדמו לאפיית מצות. במשפט, אמינותו של פראינטיס נפגעה כשהתברר שלא הכיר את שמות מסכתות התלמוד. עובדה זו מפתיעה ביותר, שכן בתחילת ספרו מופיעות שמות המסכתות. הוא גם טען לזיוף מסמכים של האפיפיורים הקוראים נגד עלילות דם. המסמכים הוכחו כאמיתיים – דבר שפגע שוב באמינות העד המומחה.

 

 

Christianus in Talmude Iudaeorum, Petropoli 1892

אך אל תטעו, גם לאחר ש"נתפסו" שני המלעיזים המודרניים על התלמוד בקלקלתם, המשיך התלמוד להיות מותקף בידי שונאי ישראל והיחס השלילי אליו (כמו גם אל העם היהודי בכללותו) רק הלך והדרדר. בכתבה הבאה נסקור את יחסם של הנאצים לתלמוד.

 

גלו עוד על התלמוד: כתבי יד נדירים, סיפורים מיוחדים על התלמוד, כרזות ועוד