תמונות נדירות ממשפטו של ג'ון דמיאניוק

חשדו שהוא "איוון האיום" והוא הואשם בפשעי מלחמה נגד יהודים בשואה. ב-1986 הוא הוסגר לישראל והועמד לדין, אבל בסופו של דבר נותרנו עם סימני שאלה במקום תשובות. אלו הן תמונות נדירות מהפרשה שהסעירה את המדינה לפני כשלושים שנה

ג'ון איוון דמיאניוק במעצר בישראל, אוקטובר 1986. צילום: ישראל סמיונסקי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"בריון פרימיטיבי, עבה רגליים, פרצוף סלאבי, גבוה, זוכה תמיד לטפיחות של הערכה מצד מפקדיו הנאצים. כך אני רואה אותו בחלומותיי. אולי בגלל אכזריותו הרבה הוא נראה לי גדול הרבה יותר ממה שהיה באמת. אולי הוא לא גדול כל כך, אולי הוא בכלל קטן, אבל בזיכרוני הוא ענק כזה ואכזר", במילים אלה תיאר שמואל וילנברג, הניצול האחרון ממחנה ההשמדה טרבלינקה, את "איוון האיום", השומר הסדיסטי והידוע לשמצה שהפעיל את תאי הגזים.

איוון האיום היה, לפי העדויות של ניצולי המחנה ושל שומרים אחרים, שבוי מלחמה אוקראיני שהנאצים הפכו לשומר במחנה ההשמדה. הוא נהנה להתעלל באסירים ולענותם – היכה אותם בידיו, הלקה אותם ואף חתך בחרב את אוזניהם ואבריהם לפני שנרצחו.

חרף מעשיו הנוראיים, נוכח הכאוס ששרר בסוף המלחמה הוא הצליח לחמוק ולהיעלם מתחת לרדאר. זהותו האמיתית נותרה לא ידועה, ורבים שכחו את פשעיו. אבל בפברואר 1986, יותר מ-43 שנים אחרי פירוק המחנה טרבלינקה, הרשויות בישראל חשבו שהן סוף-סוף הצליחו לתפוס את פושע המלחמה הנמלט.

ג'ון איוון דמיאניוק מגיע אזוק לנתב"ג, פברואר 1986. צילום: אילן אוסנדרייבר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשידיו אזוקות, הגיח ג'ון דמיאניוק ממטוס אל על מלווה בשוטרים. לאט-לאט הוא הובל במורד המדרגות אל עבר מסלול הרכב שחיכה לו בנמל התעופה בן גוריון.

"הוא נאצי, הוא רוצח", אמר לתקשורת העולמית שמעון פרס, ראש הממשלה דאז, ואילו דמיאניוק, באנגלית קלוקלת, ענה לשופט בשימוע "אני לחלוטין האדם הלא נכון. מעולם לא הייתי במקום הזה, זה שכולם אומרים לי, טרבלינקה".

דמיאניוק בשימוע, אוגוסט 1986. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

עד להסגרתו, דמיאניוק חי חיים שקטים כמכונאי רכב בעיר קליבלנד, במדינת אוהיו שבארצות הברית, אליה היגר עם אשתו ובתו ב-1952. רק ב-1975 נודע לרשויות האמריקאיות על עברו כשומר במחנה ההשמדה. ניצולי טרבלינקה זיהו את תמונתו כאיוון האיום ("איוון גרוזני" ברוסית), ואזרחותו האמריקאית נשללה. אף על פי כן, חלף יותר מעשור מהרגע שזוהה ועד שהוסגר לישראל.

המשפט נערך בבנייני האומה, פברואר 1987. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

דמיאניוק ומי שעמד במקור בראש צוות ההגנה, עורך הדין האמריקאי מארק אוקונור, פברואר 1987. צילום: אפי שריר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

דמיאניוק (באמצע) ועורך דינו הישראלי, יורם שפטל (משמאל), יולי 1987. צילום: יוסי אלוני, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

משפטו של דמיאניוק נפתח כשנה אחרי הגעתו לארץ ואורגן כאירוע תקשורתי. הניצולים העידו מבימת בנייני האומה בירושלים, לשעבר אולם קולנוע, ועדויותיהם המרגשות שודרו בשידור חי בטלוויזיה. העדויות המפורטות הזכירו  לרבים את משפטו של אדולף אייכמן שנערך 26 שנים קודם. על מנת להבין את משמעותם של המעשים היה צורך להבהיר את ההקשר במלואו – זו הייתה ההצדקה שניתנה לניהול המשפט באופן כה לא-שגרתי

אליהו רוזנברג, ניצול טרבלינקה, העיד במשפט וזיהה את דמיאניוק כאיוון האיום. צילום: אילן אוסנדרייבר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"מכות קיבלתי ממנו! ראיתי מה שהוא עשה והוא זוכר אותי. נרענן את זיכרונו טוב מאוד והוא יזכור אותי!" העיד בצעקות אליהו רוזנברג, ניצול טרבלינקה, כשהוא רוכן קדימה מעל דוכן העדים ומישיר מבט אל דמיאניוק. כמה שניות אחר כך מישהו מהקהל קטע את המשך המשפט המתנהל בצעקות "בוז רוצח! בוז רוצח!"

דמיאניוק, אוגוסט 1987. צילום: יוסי אלוני, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

דמיאניוק חי תחת פיקוח הדוק במעצר. שבעה סוהרים השגיחו עליו במשמרות, ותא הכלא הסמוך הוסב לחדר שמירה. הוא הורשה לצאת לחצר מיוחדת שהוקצתה עבורו רק שעה ביום.

דמיאניוק בחצר של כלא איילון, אוגוסט 1993. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בתאו של דמיאניוק בכלא איילון שברמלה הוכנו לו נעליים, נעלי בית, משחת ומברשת שיניים וגם שני ספלים, אחד מהם כחול. לאחר הגעתו, דמיאניוק תלה במקום תמונות, גלויות וקישוטים לחג המולד שמילאו את קירות התא.

דמיאניוק בתאו שבכלא איילון, רמלה, אוגוסט 1993. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
דמיאניוק בתאו שבכלא איילון, רמלה, אוגוסט 1993. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

דמיאניוק, אוגוסט 1993. צילום: אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בתחילת המשפט עמד בראש צוות ההגנה של דמיאניוק עורך דין אמריקאי בשם מארק אוקונור. בהמשך הצטרף אליו יורם שפטל, דמות ססגונית למדי, שהתפרסם כשייצג בעשור הקודם את מאיר לנסקי, מבכירי המאפיה היהודית בארצות הברית. שפטל כתב על מערכת יחסים "קרובה ומיוחדת במינה"" שלו עם המאפיונר, שביקש לעלות לארץ כדי להתחמק מתשלום מיסים אך נאלץ לחזור לארצות הברית לאחר שבקשתו נדחתה. בספרו "פרשת דמיאניוק" (1993) שפטל תיאר את לנסקי כ"יהודי קשיש חם-לב וחד-מחשבה"".

עורך הדין יורם שפטל נמשך למקרים מתוקשרים וייצג בין היתר את מאיר לנסקי ואלאור עזריה. צילום: יוסי אלוני, יולי 1987, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לאורך המשפט שפטל התעקש פעם אחר פעם שהתמונות שבאמצעותן העדים זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום אינן מהוות ראייה המספיקה להרשעתו. הוא הטיל ספק רב בעדויות, שבעיניו היו לא מהימנות, ואף הצביע על חוסר עקביות וסתירות בנראטיבים של אירועים שהתרחשו עשורים קודם לכן. כך למשל, התברר שאליהו רוזנברג, אותו ניצול שהעיד במשפט, הצהיר בעבר שלדעתו איוון האיום נהרג כבר במרד בטרבלינקה ב-1943.

ניצולי שואה מטרבלינקה זיהו את דמיאניוק כאיוון האיום באמצעות תמונתו מתעודת זהות שהונפקה על ידי הנאצים (באמצע)

יורם שפטל טען שדמיאניוק הועמד לדין ב"משפט ראווה" שהממסד הישראלי אירגן, כדי לחנך את הציבור הרחב על אודות השואה.

השופטים לא השתכנעו.

"אנו קובעים בהחלטיות, ללא היסוס או ספק, כי הנאשם איוואן ג'ון דמיאניוק, העומד לדין בפנינו, הוא איוואן, שכונה גורז'ני (האיום), מפעיל תאי הגז בטרבלינקה, ומבצע מעשי האכזריות וההתעללות", קבע אב בית הדין, השופט דב לוין, ב-18 באפריל 1988. לוין ושני שופטי ההרכב הנוספים, דליה דורנר וצבי טל, קבעו פה אחד שעדויות הניצולים מהימנות, ושיבחו אותם על דיוקם ותיאורם המפורט. רבים מאלו שעלו על דוכן העדים ראו מקרוב את איוון האיום בטרבלינקה וזיהו אותו עם דמותו של דמיאניוק במדי השומר בתמונה שהוצגה בבית המשפט.

על דמיאניוק נגזר עונש מוות. רק במקרה אחד הוצא לפועל עונש שכזה על ידי בית משפט אזרחי בישראל – במשפטו של אייכמן.

דמיאניוק בפתח הערעור שלו לבית המשפט העליון, מאי 1990. צילום: אלי הראתי, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

נקודת המפנה הגיעה במהלך ערעורו של דמיאניוק. ב-1991 הופיעו ראיות חדשות – מסמכים שהכילו עדויות של עשרות שומרים ששירתו בטרבלינקה. 21 מתוכם, שנשפטו בברית המועצות, זיהו אדם בשם איוון מרצ'נקו בתור איוון האיום. שמו של דמיאניוק לא הוזכר. מרצ'נקו תואר כבעל צלקת גדולה ואלכסונית לאורך הלחי, שיער כהה ועיניים חומות. לפי העדויות, כשהיה בטרבלינקה כבר היו לו שלושה ילדים. לדמיאניוק היו עיניים כחולות-אפורות ושיער בלונדיני. פניו היו חלקות, ללא צלקות. ילדיו נולדו רק שנים מאוחר יותר. התמונה של מרצ'נקו הוצגה אף היא כראייה בבית המשפט, והיה ברור לכל שמדובר בשני אנשים שונים.

הפעם האחרונה שבה מרצ'נקו נראה בין החיים הייתה ב-1945, ולא היה ברור מה עלה בגורלו.

דמיאניוק ממתין לפסק הדין בערעורו לבית המשפט העליון, 1993. צילום: ורד פאר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הפעם הרכב השופטים קבע שהראיות מהוות ספק סביר. הערעור נמשך כשנתיים נוספות, אבל ב-29 ביולי 1993 מאיר שמגר, נשיא בית המשפט העליון, הקריא את פסק הדין והצהיר כי "איוון דמיאניוק יצא מלפנינו זכאי, מחמת הספק, מהאישומים הנוראים המיוחסים לאיוון האיום מטרבלינקה. מידה ראויה היא זו לשופטים, שאינם בוחנים כליות ולב, ואין להם אלא מה שעיניהם רואות וקוראות. תם – ולא נשלם. השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם."

עורך דינו של דמיאניוק, יורם שפטל, עוזב את בית המשפט העליון לאחר הערעור, יולי 1993. צילום: ורד פאר, אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

דמיאניוק שוחרר ממעצר והורשה לחזור לביתו שבארצות הברית, אבל תעלומה אחת מוזרה נותרה בלתי פתורה.

ב-1951, בטופס ההגירה שלו לארצות הברית, דמיאניוק כתב ששם נעוריה של אימו הוא "מרצ'נקו". לטענתו, הוא שכח ששמה היה למעשה "טבצ'וק", וכתב במקום זאת שם משפחה אוקראיני נפוץ. השופטים המבולבלים העירו על כך שהשאלה אינה מה היה שמה האמיתי, אלא מדוע הוא כתב בטופס ששמה היה מרצ'נקו.

 

במאי 2009, דמיאניוק הוסגר פעם נוספת – והפעם לגרמניה. הוא הורשע שוב, אך הפעם לא בפשעים הקשורים לאיוון האיום או לטרבלינקה, אלא באשמת סיוע לרצח של כ-27,900 יהודים, כשומר במחנות הריכוז וההשמדה סוביבור, מיידנק ופלוסנבירג. הוא שוב ערער על פסק הדין ובמרץ 2012 מת בגרמניה בגיל 91, לפני שהתקבלה החלטה בערעורו. כתוצאה מכך, דמיאניוק מת בחזקת זכאי, לפי החוק הגרמני.

 

 

כתבות נוספות

המסמכים הסודיים של הנאצים שנתגלו בפשיטה של הקומנדו הבריטי

המברק ששלח מפקד הס"ס היינריך הימלר אל המופתי חאג' אמין אל-חוסייני

איירין הרנד: האישה שיצאה כנגד היטלר הביקור הסודי של אדולף אייכמן בארץ ישראל

עיתונות היסטורית: כשהיטלר הפך לבדיחה

 

יוסף טרומפלדור – מנהיג "שבויי ציון ביפן"

כולנו מכירים את טרומפלדור בתור מנהיג "גדוד הפרדות" וגיבור תל-חי, אך רק מעטים מכירים את סיפור גבורתו בזמן מלחמת רוסיה-יפן או את פעילותו הציונית במחנה השבויים היפני שאליו נשלחו אלפי חיילים יהודים שנפלו בשבי בזמן המלחמה.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, התמונה צולמה ככל הנראה בשנת 1904

​20 באוגוסט 1904: במהלך התחפרות מול קווי האויב, הרגיש טרומפלדור כאב חד מפלח את ידו השמאלית. כשהצליח להתעשת מצא את עצמו הרחק מהשוחה שבה שהה דקות ספורות לפני כן. רק כשפונה לבית החולים הבין את חומרת המצב: פגז יפני ריסק את ידו השמאלית.

פציעה זו תלווה אותו לשארית חייו, אך אפילו היא לא תצליח להאט את הקצב הקדחתני של גיבור תל-חי ומנהיג "שבויי ציון ביפן".

 

גיוס הפציפיסט היהודי

שקיעתה ההדרגתית של סין הקיסרית הביאה את שתי האימפריות היריבות – רוסיה ויפן – לרחרח בסביבה. עם התפשטותה של יפן לאזור וכישלון משא ומתן בין שתי היריבות הוותיקות בנוגע לאזורי ההשפעה החדשים שברשותן, פרצה בשמונה בפברואר 1904 מלחמת רוסיה-יפן.

במכתביו השונים סיפר טרומפלדור שכלל לא רצה להתגייס לצבא הצאר בגלל נטייתו לפציפיזם, אך סירב להעניק לסיעות אנטישמיות ברוסיה את העונג שבלהאשים יהודים בפחדנות.

הוא התגייס שנתיים לפני המלחמה ועם פרוץ הקרבות נשלח, יחד עם 170 מחבריו ליחידה ועוד עשרות אלפי חיילים רוסים – ביניהם כמה אלפי יהודים – אל הבסיס הימי בפורט-ארתור.

העילה לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן: הפצצת השייטת הרוסית על ידי משחתות יפניות ב-8 בפברואר 1904

ציון לשבח, הפציעה והנפילה בשבי

הימים הראשונים בפורט-ארתור התאפיינו בחוסר מעש והחיילים עמלו למצוא תעסוקה לעצמם. לא עבר זמן רב והם קיבלו את מבוקשם: חיילי גדוד הקלעים נקראו לשרת במערכה. במהלך הקרבות זכה טרומפלדור באות ההצטיינות הראשון שלו, ומונה בזכות כך לסמל. הוא לא הסתפק בתפקידו החדש והציג את מועמדותו ליחידת הקומנדו. משהתקבל ליחידה המובחרת נאלץ לסבול שוב את האנטישמיות הרווחת בצבא: באחד המסדרים הצהיר שליש הגדוד בפני החיילים שהוא מקווה שלא יתגלו במהלך הקרבות בתור פחדנים ובוגדים, אך מיהר לרכך את איומו המרומז בכך שהודיע שזה כנראה לא יהיה המצב כיוון שאין ביניהם יהודים. הצהרתו הפומבית של טרומפלדור בו במקום על יהדותו זכתה לתמיהה ובוז – הייתכן שחייל מצטיין ואמיץ שכזה הוא יהודי?

ב-20 באוגוסט 1904 נפצע טרומפלדור את הפציעה שתלווה אותו לשארית חייו. חברו ליחידה, היהודי-ציוני דוד בלוצרקובסקי, מיהר לבקר את טרומפלדור בבית החולים וניסה למצוא את מילות העידוד עבור חברו הפצוע. "כיצד יוכל לנחם את טרומפלדור קטוע היד?" חשב לעצמו. לבסוף היה זה טרומפלדור שניסה להרגיע את חברו הנסער – ברגע שיבריא יחזור למערכה.

יוסף טרומפלדור, חנה ודוד בלוצרקובסקי. התמונה צולמה במהלך ביקורו של טרומפלדור ברוסיה בשנת 1913

מאה ימים שהה טרומפלדור בבית החולים הצבאי עד שחזר אל פורט-ארתור. הוא הדהים את מפקדיו וחבריו ליחידה כשבחר לחזור ולשרת את אימא רוסיה לאחר פציעתו. הסיטואציה הצבאית לא השתנה בעקבות חזרתו: ב-20 בינואר 1905 נכנע הבסיס הרוסי לידי הכוחות היפנים וכל חיילי הבסיס נשלחו לשבי ביפן.

 

'המתבולל החוזר בתשובה' הופך למנהיג שבויי ציון ביפן

התנאים בשבי היפני היו נוחים להפליא: השבויים שוכנו לפי דתם ושום עבודה ממשית לא הוטלה עליהם. הייתה זו הפעם הראשונה בחייו שהיה טרומפלדור מוקף בקהל יהודי מגוון כל כך: יהודים חסידים, פעילים ציונים וצעירים מתבוללים.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, התמונה צולמה ככל הנראה בשנת 1904

הוא ניצל את המרץ הטבעי שלו ואת יכולותיו המנהיגותיות כדי לארגן את חיי הקהילה ב"רובע היהודי" במחנה. הוא ייסד תחילה קופת הלוואה להקמת מספרה וסנדלרייה, הקים בית ספר לחסרי השכלה – בו ילמדו שבויים יהודים ולא יהודים מקצועות שונים, ולמרות שהיה אתאיסט בנטיותיו, פנה למען יהודי המחנה לשלטונות היפניים והשיג מהם את הדרוש לאפיית מצות בפסח, לסיפוק טליתות למתפללים ואף ניסח בעצמו את כרטיס הברכה לראש השנה. הסמל קטוע היד זכה במהרה לכינוי 'המתבולל החוזר בתשובה'.

יוסף טרומפלדור בשבי היפני, מעל ניתן לראות את סמל "בני ציון השבויים ביפן"

בשבי נשאב טרומפלדור אל ענייני הציונות: היות שהבין את החשיבות של החינוך להתעוררות הרוחנית והלאומית של בני עמו, ארגן יחד עם שבויים ציונים נוספים אגודה ציונית ברחבי המחנה וקרא לה "בני ציון השבויים ביפן". הוא עמל לקבץ את הכותבים והמדפיסים היהודיים שמצא במחנה והקים יחד איתם עיתון שבועי לאגודה, "דר יודישער לעבן (חיים יהודים) – בני ציון השבויים ביפן".

חברי מערכת העיתון "דער יודישער לעבן" אשר יצא לאור במחנה השבויים. תמונה משנת 1905. יושב, רביעי מימין, העורך יוסף טרומפלדור

העיתון השבועי התפרסם ביידיש וברוסית והוקדש לענייני המחנה, למצבם של השבויים היהודיים במחנות היפניים הנוספים, לחדשות מעם ישראל בתפוצות וכמובן, לדיווחים על מצב ההתיישבות העברית בארץ ישראל. עד שחרורו שימש טרומפלדור בתור העורך והמחבר של מרבית המאמרים.

גיליון 14 של העיתון השבועי "דער יודישער לעבן" ביידיש וברוסית. העיתון לקוח מתוך ארכיון הספרייה הלאומית

השבויים הרוסיים מכל החזיתות שהציפו את המחנה הבהיר לתושביו שתבוסת רוסיה במלחמה קרבה ואיתה יושם הקץ לשאיפות ההתפשטות של הצאר במנצ'וריה. הצעתו של נשיא ארה"ב תיאודור רוזוולט לתווך בין הצדדים הלוחמים התקבלה וחוזה השלום פורטסמות' נחתם בחמישה בספטמבר 1905. כמעט כל דרישותיה של יפן התקבלו.

טרומפלדור זכה להשתחרר כמה חודשים לפני כלל השבויים. ביום שחרורו מן המחנה יחד עם פצועים נוספים התחרו ביניהם השבויים היהודים מי ישיג מגיבור המערכה ונציגם מול השלטונות היפנים תצלום חתום בכתב ידו? מערכת העיתון הכללית של המחנה הקדישה גיליון מיוחד לכבודו ומערכת "דר יודישער לעבן" העניקה לו אלבום תמונות למזכרת.

תצלום קבוצתי של שמונים ושישה חיילים יהודים בצבא הרוסי, במחנה שבויים בעיירה טקאייסי. התמונה צולמה למזכרת מפעילותם המשותפת בהתאגדות "בני ציון השבויים ביפן". בשורה האחרונה מסומן בעפרון אדום יוסף טרומפלדור – חובש כובע פרווה. מאחוריו נראה סמל איגוד השבויים היהודיים

 

צידה השני של התמונה, אליו הודבק גליון נייר משוכפל ובו שמות כל החיילים הנראים בתצלום בשפה הרוסית

בשעת הפרידה נישא טרומפלדור על כפיים, כשההמון המתאסף קורא בצהלה: "הנה בן-אדם, הנה בן-אדם, הביטו נא!"

 

 

תעודת השחרור, עם פירוט הישגיו הצבאיים, של החייל המצטיין – יוסף אוסיה טרומפלדור

 

לחצו כאן לצפייה בארכיון טרומפלדור באתר רא"י – רשת ארכיוני ישראל

 

גופן חדש ליהודי החדש

התנועה הציונית יוצאת לחפש גופן עברי חדש, היא מוצאת אותו בגרמניה. עד כמה הפונט שנבחר הצליח?

בשנת 1908 ולבקשת החברה האוונגלית לפרסום כתבי הקודש, עיצב החזן של הקהילה היהודית בלייפציג, רפאל פרנק, דוגמת אות עברית. האות נחתכה בבית יציקת אותיות קטן בשם צ. פ. ריהל. כך גם קיבל הגופן את שמו הידוע: פרנק-ריהל. הצימוד של שם המעצב ושם בית היציקה עתיד לכבוש בתוך עשור את פני הדפוס באות עברית.

לנגד עיניו של רפאל פרנק עמדו דוגמאות של אות דפוס ספרדית כגון זו בה השתמש בעל בית ההוצאה הבלגי המפורסם שפעל בוונציה, דניאל בומברג. פרנק־ריהל היא דוגמה חיה לשיתוף פעולה מוצלח במיוחד בין סופר סת״ם לחותך אותיות מיומן לא יהודי. אבל הפעם, הייתה זו מהפכה של ממש.

בדיוק בתקופה בה חיפשה התנועה הציונית גופן חדש שיעניק לדפוס העברי אווירה אחרת מאווירת בית המדרש ששידרו הגופנים הקיימים, היא מצאה את מבוקשה בפרנק ריהל. על אף שקמו לו מתנגדים רבים וחשובים – דוגמת ש״י עגנון וח״נ ביאליק שיצאו בפומבי כנגד ההמצאה החדשה היות שלא חיבבו את צורתה, העיצוב של רפאל פרנק ובית יציקת האותיות ריהל זכה להצלחה בבתי הדפוס ברחבי העולם, ואומץ על ידי התנועה הציונית כאות עברית חדשה וחסרת היסטוריה. הגופנים האחרים נחשבו ככל הנראה כגופנים מן הגלות המזכירים את הספרות התורנית, אותה ספרות שביקש הזרם המרכזי בציונות להתרחק ממנה.

רפאל פרנק התייחס בעצמו אל האימוץ של הציונות את הגופן שיצר ובמאמר שחיבר קבע ש"עניין מחֻדש זה בשפה העברית מחיֵיב כשלעצמו עבודה מאֻמֶצֶת ליצירת גופנים. העבריים משתמשים בגופנים להדפסת ספרי תנך, ספרות עברית ישנה, ספרי דקדוק וסִידורים וגם להדפסת ספרות יפה, עיתונים וכתבי עת. מעבר לזה נזקקת לאמנות השחורה גם התנועה הציונית שאחד הכלים להפצת הרעיונות הלאֻומיים שלה הנו השפה והכתב העבריים" (מתוך מאמרו של פרנק, 'אותיות דפוס וגופנים').

הניסיון הרציני האחרון להדיח את גופן פרנק-ריהל מכס מלכותו בוצע בשנת 1987 בידיי עורך "מעריב" עידו דיסנצ'יק והמעצב שמעון (ג'וגול) זנדהאוס . הכותרות המשיכו להיות בפונט פרנק-ריהל, אבל טקסט הכתבות עצמם הוחלף בפונט "כסלו" המבוסס על הפונט "נרקיס".

ההודעה לקוראי "מעריב" על השינוי העיצובי. לחצו כדי לראות את הגיליון המלא הראשון שעשה שימוש בפונט אחר

 

הקוראים האדוקים, שככל הנראה כלל לא הכירו את שמו של הגופן המועדף עליהם, דחו את החידוש בהמוניהם והניסוי הנמהר הופסק כעבור שנתיים וחצי. הפרנק-ריהל הוחזר. עד היום, למרות מספר ניסיונות עיקשים להדיח את מעמדו של הפרנק-ריהל, הוא נותר הגופן המעצב של קוראי העברית באשר הם.

אלבומי התצלומים של ז'ק רום

ביוני 1955 נשלח העיתונאי הבלגי ז'ק רום (Jacques Rom, 1920-2009) למשימת סיקור הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. מצויד במצלמת רוליפלקס, עבר רום ברחבי מדינת ישראל, ירדן, לבנון ומצרים במסע שארך עשרה ימים

ביוני 1955 נשלח העיתונאי הבלגי ז'ק רום (Jacques Rom, 1920-2009) למשימת סיקור הסכסוך היהודי-ערבי במזרח התיכון. מצויד במצלמת רוליפלקס, עבר רום ברחבי מדינת ישראל, ירדן, לבנון ומצרים במסע שארך עשרה ימים.

בכל המדינות שאליהן הגיע, התקבל העיתונאי הבלגי, שעבד בשירותו של עיתון קתולי באנטוורפן, בזרועות פתוחות. גם הערבים וגם היהודים היו מעוניינים שישוב למולדתו עם סיקור אוהד לעמדותיהם, ולכן העמידו לרשותו את כל האמצעים שיסייעו לו במשימתו, ובכלל זה אפשרו לו לצלם בחופשיות.

במקומות שבהם רום לא היה בטוח כי כישוריו כצלם יספיקו, הוא ביקש מרשויות אותה מדינה תצלומים רשמיים, ואלה ניתנו לו בנדיבות – על ידי לשכת העיתונות הממשלתית בישראל, לשכות העיתונות הממלכתיות במצרים ובלבנון ורשויות האו"ם ברחבי ירדן.

רום שב לבלגיה לאחר מסעו ופרסם את רשמיו בסדרת כתבות תחת הכותרת: "ארץ קדושה, ארץ מסוכסכת". את עשרות התצלומים שצילם ורכש בזמן אותו מסע, שהיה בעבורו, ללא ספק, חוויה מרגשת, הוא סידר בקפדנות רבה בארבעה אלבומים, על-פי סדר כרונולוגי של מהלך הביקור. תחת מרבית התצלומים נוספו בכתב ידו כתוביות הסבר קצרות בשפה הצרפתית.

אל ארבעת האלבומים נוספה גם מחברת שבה הדביק רום גזרי עיתונים ובהם הכתבות שהתפרסמו. בקיץ האחרון תרם בנו של רום את כל האלבומים הללו לספרייה הלאומית בירושלים.

האלבומים כוללים תיעוד נדיר באיכותו של ישראל ושכנותיה, משני עברי הגבול. מרבית התצלומים, כמו עיקר הכתבות שפרסם העיתונאי הבלגי, התייחסו לירושלים, שהייתה בשנת 1955 עיר שעדיין אותות מלחמת העצמאות הקשה ניכרו בה. עיר מחולקת, ענייה ובכל זאת – בעלת קסם רב של מסתורין. תצלומיו של רום והדברים שכתב על חוויותיו – בייחוד במעבר מן החלק הישראלי לחלק הירדני של ירושלים – הם עדות נדירה, בלתי שגרתית של אדם מן החוץ שהצליח להעביר לנו גם היום, לאחר שישים שנה בדיוק, זווית ראייה בלתי שגרתית של החיים כאן לפני מלחמת ששת הימים.

האלבומים של רום נוספו לאוסף העשיר והגדול של תצלומי ארץ ישראל וירושלים, השמורים במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית.

צפו באלבומים המלאים:

אלבום מס' 1

אלבום מס' 2

אלבום מס' 3

אלבום מס' 4