הספר שלימד את האירופאים איך לבשל בארץ ישראל

החלוצות והחלוצים שהגיעו ארצה היו צריכים ללמוד מה לעשות עם המצרכים הזמינים במולדת החדשה

מתי בפעם האחרונה כיוונתם בקבוק קטשופ לחיץ לעבר הצלחת שלכם, ולחצתם?

לא, אני לא מתכוונת לנקניקיה בלחמנייה, לקציצת המבורגר, לצ'יפס או לשאר תירוצים מטוגנים שכיף לצרף להם את אותו רוטב עגבניות חריף-מתוק.

אצלי בבית – ואני יודעת שבשלנים אחרים יסכימו איתי – להוסיף קטשופ לצלחת זה מעשה שעלול להתפרש כעלבון למכין המנה. הטבח עבד כדי להשיג מרקם וטעם מסוימים למנה שלו, ועכשיו אתה, הפושע, שופך רוטב תעשייתי שמשנה את הטעם של האוכל. הו! החוצפה!

בעוד שחלקכם תחשבו שהשתגעתי, אני מעוניינת לקחת צעד אחורה ולחזור לתקופה שבה להוסיף קטשופ למזון נחשב הברקה קולינרית.

בשנות השלושים של המאה ה-20 הציפו גלי הגירה יהודית מאירופה ומצפון אמריקה את ארץ ישראל. משפחות ארזו מטלטליהן, ועלו על אוניות שעשו את המסע אל ארץ ישראל. התקווה הייתה אחת: לבנות חיים חדשים, טובים יותר, לעצמם ולבני עם ישראל.

בעבור עקרת הבית היה המעבר מניהול משק בית בתנאי השפע של אירופה ואמריקה לניהול משק ארץ-ישראלי מעבר קיצוני. החיים בארץ החדשה היו קשים, איכות החיים שהכירו בבית נפגמה והמלאכה הייתה רבה: היו אנשים לפגוש, בתים לבנות, אדמה לעבד, שפה ללמוד ואין-ספור מכשולים להתגבר עליהם.

מה עושים עולים המבקשים להרגיש בבית במקום מושבם החדש? בין שמדובר בקציץ הבשר המשובח של אימא ובין שבמרק העוף הסמיך של סבתא, פתרון בדוק הוא להכין אוכל מהסוג שמביא עימו זיכרונות מנחמים. העולים גילו עד מהרה שעם הסחורה המקומית של הארץ לא תמיד אפשר לשחזר את הטעמים והריחות של המטבח הביתי מארצות מוצאם.

כאן נכנסת לתמונה ד"ר ארנה מאייר, סופרת פורה ומורה לבישול ולתזונה בבית הספר למדעי הבית בעמותת ויצו. כבר לפני שנת 1933, השנה שבה עלתה ארצה, פרסמה ד"ר מאייר באירופה שורה של מאמרים על הדרך הנכונה לנהל משק בית. בשנת 1937, כתבה ד"ר מאייר ספר המאגד את כל הידע הנחוץ לעולה הטרייה לארץ ישראל, המבקשת להקים ולנהל משק בית במולדת החדשה.

"איך לבשל בארץ ישראל" נחשב לתנ"ך של עקרת הבית המבקשת להתאקלם בארץ. הספר הודפס כך שמצידו האחד מופיע הטקסט בגרמנית ובאנגלית, ומצידו השני בעברית. ניכר שד"ר מאייר רצתה להקל על הקוראת, ולכן הוסיפה חלקים מועילים כגון טבלת המרת מידות, כמויות הגשה, ואפילו מילון קצר הכולל מילים חשובות המתורגמות מאנגלית וגרמנית לעברית.

"כי ההבדלים שבאקלים ויתר התנאים הנובעים ממנו מכריכים את האשה הבאה מאירופה לשנות את אורח החיים שהיא רגילה בו ובכלל זה גם את אופן הבישול. והגשמת השנוי הזה קשה יותר מכפי שהדבר נראה", כתבה ד"ר מאייר בהקדמה לספר.

ד"ר מאייר ביקשה לתת מענה לעקרת הבית המוצאת את עצמה כורעת תחת נטל ניהול הבית, הדאגה לבריאות בני המשפחה והרצון להאכילם במזון בריא ומזין. הפתרון שלה? עזבי את אירופה ואמצי לך עולם קולינרי חדש בארץ ישראל.

"הגיע סוף-סוף הזמן שאנו, הנשים, ננסה ביתר מרץ, מאשר עד כה, לשחרר את מטבחנו מאותה מסורת-הגלות שדבקה בו, במדה שאינה מתאימה לתנאי ארצנו ושנחליף מתוך הכרה את המטבח האירופי במטבח ארצישראלי בריא".

הספר כולל פרקים מעמיקים על בישול באמצעות שמן ירקות במקום חמאה, כיצד לנווט בעולם האקזוטי של התבלינים המקומיים וכיצד לבשל נכון עם חשמל. רק בסוף הספר כללה ד"ר מאייר מתכונים למנות עיקריות, צדדיות, קינוחים ושתייה. כל המתכונים בחלק זה הותאמו לעקרת הבית הנסמכת רק על תוצרת מקומית.

אוקי, אתם ודאי שואלים את עצמכם מה לכל זה ולקטשופ?

ד"ר מאייר היא תומכת נלהבת של הקטשופ. בספרה היא ממליצה המלצה חמה לנשים להוסיף את הרוטב האדום מעת לעת למתכונים בספר, כדרך "להחמיא" לטעמי המנות. זה גם לא מזיק שהצבע האדום נחשב, לטענת המחברת, צבע קישוט נעים המשתלב במנות רבות.

לדעת ד"ר מאייר, "אין זאת אלא בשר עגבניות שהוכן באופן עקורי (סטרילי) יחד עם תבלין נעימים ופיקנטיים וזהו כידוע כקטשופ-עגבניות מתוצרת 'עסיס.' בעלת-הבית מוצאת בזה לא רק אמצעי-תבול בלבד אלא גם תוספת עשירה בויטמינים, כי כידוע שייכת העגבנייה לאותם הפירות המעטים שהויטימינים שלהם נשמרים בהם כמעט במלואם גם לאחר עיקיר (סטרליזציה), מלבד זאת הצבע האדום מוסיף מראה נעים לתבשילים".

פרסומת לחברת "עסיס" מתוך הספר "איך לבשל בארץ ישראל?", מתוך אוספי הספרייה הלאומית

עוד לא הזיקה העובדה שחברת עסיס, יצרנית הקטשופ הארץ-ישראלי הנמכר ביותר באותן השנים, סייעה במימון ובהוצאת הספר.

פרסומת לקטשופ של חברת "עסיס", מתוך אוסף האפמרה של הספרייה הלאומית

ובכן, לאלו מאיתנו שתמיד חייבים קטשופ בצלחת, זכיתם בזאת באישור גורף ממומחית – אישור המקבל משנה תוקף לאלו הגרים בישראל או לאלו המחפשים תוספת לבשר או לדג. אם מדובר בכם, ממליצה ד"ר מאייר, "רוטב לבשר ולדגים דיה לכך מלא כף אחת, ולשם יתר פיקנטיות אפשר לשים מ-2-3 כפות הכל לפי טעם האיש".

 

עולם האוכל היהודי

לדף הפרויקט המיוחד

"דיי יידישע קוך"

הדגן שהציל את ישראל

מדוע רשימת קניות מימי הביניים נכתבה בצד האחורי של גט?

 

סולניק מלך ישראל!

שמואל סולניק ביקש לשחזר את ממלכת ישראל העתיקה. ומי יחבוש את הכתר? הוא כמובן!

שמואל סולניק יצר לעצמו סמל אצולה, שבו נראה גור אריה יהודה כשמעליו כתב מלכות

מחד, שמואל סולניק היה בחור שאפתן. עם זאת, אי אפשר באמת לכונן מחדש שושלת מקראית עתיקה, בלי מעט חוצפה.

הצעיר המטופח לא נראה שייך כל כך בנוף הפשוט של ארץ ישראל המנדטורית, על בנייניה הצנועים, רחובותיה הצרים והמאובקים והשווקים המלוכלכים.

אבל סולניק היה טיפוס של נעמיד-פנים-ובסוף-זה-יצליח. הוא התנהל כמו בן אצולה אירופי – לבש חליפות איכותיות, סירק את שיערו לאחור ונהג במכונית יקרה, בתקופה שבה מכוניות היו מצרך נדיר בירושלים.

שמואל סולניק טען שהוא יורש לכס המלוכה של ממלכת ישראל העתיקה. התמונה מתוך ספרו של סולניק "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (עברית, דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942)

סולניק נולד בשנת 1910 בעיירה קאליש (Kalisz) שבפולין. אביו, הרמן סולניק, היה סופר ופעיל ציוני מקומי, ואימו, גיטל, הייתה מורה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה, היגר שמואל לפריז כדי ללמוד רפואת שיניים בסורבון. ואולם, עד מהרה פלשו הנאצים לבירה הצרפתית והסטודנט היהודי הצעיר נמלט לשווייץ כדי להמשיך בלימודיו.

בתחילת שנות הארבעים התגלגל סולניק לבסוף לארץ ישראל, התיישב בירושלים והחל לעבוד בתור רופא שיניים. באותם ימים הגיעו לידיו מסמכים שהאמין כי הם מוכיחים שמועה ארוכת ימים במשפחתו – שמוצאה של משפחת סולניק מגיע למעשה מדון יצחק אברבנאל, המדינאי, הפילוסוף ופרשן המקרא היהודי הדגול, שהיה במאה החמש-עשרה שר אוצר למלך אפונסו החמישי מפורטוגל.

כבר לפני דורות רבים, בני משפחת אברבנאל עצמם טענו כי הם נצר לדוד המלך, וכאן זיהה שמואל סולניק את ההזדמנות הגדולה שלו.

סולניק התחקה אחר מוצא משפחתו, עד לדון יצחק אברבנאל, בן המאה החמש עשרה, שטען בעצמו שמוצאו מבית דוד

בעת ההיא כבר ניכר שסע פוליטי בין הציונות הסוציאליסטית של דוד בן גוריון משמאל לבין הציונות הרביזיוניסטית של זאב ז'בוטינסקי ובן טיפוחיו, מנחם בגין, מימין.

סולניק החל בניסיונות לשכנע את אחיו העבריים שהם מבזבזים את זמנם במחלוקות הפוליטיות האינסופיות הללו ובלוחמנות מטופשת.

אחרי הכול, למה לטרוח? הרי ניצב לפניהם המועמד המושלם להנהיג את לידתה-מחדש של הריבונות היהודית במולדת העתיקה – לא אחר מיורש בשר ודם לכסאו של דוד המלך!

בשנת 1942 שטח סולניק את טיעונו בספר "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942).

החלק הראשון בספר הטרחני מזכיר את אילנות היוחסין המקראיים מספר בראשית ומהברית החדשה, והוא פורש בשיטתיות היסטוריה קצרה של כל אחד מאבות-אבותיו של סולניק – החל ברב שמואל אברבנאל, סבו של דון יצחק – ומדגים כיצד כל דור של משפחת אברבנאל הוליד את הדור הבא אחריו. הוא מספר על ענף מסוים במשפחה שהתיישב בעיר סלוניקי (מקור השם 'סולניק'), ומסביר כיצד נדדו צאצאיו של אותו ענף למזרח אירופה, ששם נולד לבסוף אביו של שמואל, הרמן.

כמה עמודים לאחר מכן, כתב סולניק בענווה:

"עד היום חיות בינינו משפחות, ואגרות יחוסין בידיהן, המגיעות לתקופת המלכים בישראל. כמשל, עלי להצביע על משפחת סולניק, שמוצאה ממשפחת דון אברבנאל הספרדי, וידוע הרי שבידו היתה תעודה המאשרת את מוצאו מדוד המלך. […] למרות הגרושים והפרעות לא נפסקת שלשלת היחוסין, והעם העברי נושא בדמו את כתר המלוכה בגאון!"

ספרו של סולניק אפילו נשא את החותם המלכותי שלו – גור אריה יהודה שואג, שצועד באופן מאיים וחושף את שיניו, ומעליו כתר מלכות שעליו הוצב מגן דוד. אולי לא המעודן שבסמלים, אבל כאמור – האיש רצה להיות מלך.

Beneath the sigil in his book, Solnik wrote: Let the "Lion of David", on a field of blue and white, this symbol of national unity and honor, fly amongst the flags of the nations
החותם המלכותי. מתוך ספרו של סולניק "מלכות ישראל – מלכות בית דוד לאור מציאותנו היום" (עברית, דפוס שרגא וינפלד, ירושלים 1942)

טענותיו היומרניות של סולניק הפכו אותו מושא לסקרנות בירושלים המנדטורית. הוא ואשתו, סימה, נהגו לארח מסיבות מפוארות לאליטה העברית בביתם שבשכונת רחביה, ודווח כי גם שרי ממשלה נכללו בין האורחים הרבים. התקשורת המקומית מצאה את סולניק ואת שאיפותיו משעשעים למדי, ולעיתים קרובות הוא כיכב בטורי רכילות כאלה ואחרים. ואולם, חרף התחככויותיו הקלות בתהילה, נראה שלא ממש עלה בידו לשכנע את חבריו היהודים שהם זקוקים למלך.

ההיסטוריה מלאה במלכים שנסחפו לשלטון על גלי תמיכה המונית תודות לכריזמה האדירה שבה ניחנו, אבל סולניק לא נמנה עימם. הוא גם לא פיקד על צבאות כלשהם שיכלו לכבוש לו את הכס בדרך החרב, אף שפעם נטען ששכנע כמה חיילים להצטרף אליו אחרי הילולת פורים רוויית אלכוהול, לכמה שעות לפחות (ראו להלן).

ידיעה קצרה מתוך ה'פלסטיין פוסט', מיום 17 במרס, 1949, המספרת כי יותר מ-150 חיילים חתמו על עצומה הקוראת לשחזר את המשטר המלוכני בארץ ישראל תחת הנהגתו של סולניק, בעקבות מסיבת פורים שייתכן ויצאה משליטה. האירוע השתוי לא התברר בסופו של דבר כ"נקודת מפנה בהיסטוריה הישראלית…", למרות דבריו של הטוען לכתר שצוטט בידיעה.

ואולם, נתיב אחר למלוכה נראה היה המתקבל יותר על הדעת באותה עת.

בראשית 1946 החלה ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראל את עבודתה באזור. הוועדה הורכבה מנציגים בריטים ואמריקנים, שחברו אלה לאלה בירושלים כדי לבחון את שאלת ההגירה היהודית לארץ אחרי מלחמת העולם השנייה ולהמליץ בעניינה, וגם בעניין עתידה של ארץ ישראל המנדטורית.

David Ben Gurion speaks before the Anglo-American Comittee of Inquiry. Photo courtesy of the David B. Keidan Collection of Digital Images at the Central Zionist Archives
דוד בן גוריון מעיד בפני ועדת החקירה האנגלו-אמריקאית. התמונה באדיבות אוסף התמונות הדיגיטליות על שם דוד ב' קידן בארכיון הציוני המרכזי

שמואל סולניק הבין שזוהי ההזדמנות שלו לשכנע את המעצמות הגדולות בעולם שראוי להושיב את משפחתו על כס המלכות העתיק של ישראל. עם זאת, בשלב זה הוא שינה מעט את עמדתו. ייתכן שהבין שמאמציו הקודמים נתפסו כניסיון לקידום עצמי, ולכן כעת הציע מועמד אחר לכס – בנו, עמנואל הראשון, שנולד שלוש שנים קודם לכן.

לאחרונה התגלתה בארכיון הספרייה הלאומית טיוטה מוקדמת של מכתבו של סולניק לוועדה האנגלו-אמריקאית, שהוקלדה במכונת כתיבה, בצירוף תוספות ותיקונים בעט המציינות שגיאות הקלדה וטעויות אחרות.

מכתבו של שמואל סולניק לוועדה האנגלו-אמריקאית, שבו הוא מבקש שבנו, עמנואל, יוכתר למלך. אוסף הספרייה הלאומית

סולניק, שכמובן רק ביקש להקל על חייהם של כל המעורבים, הצביע על המעשיות הפשוטה שברעיון שלו כבר בפסקאות הראשונות (תוך הדגשת חסרונותיה של השיטה הדמוקרטית הייצוגית):

"העולם כולו, והעולם האנגלו-אמריקאי במיוחד, יוכל למצוא בקלות רבה יותר שפה משותפת עם השושלת המלכותית, בנוגע למגוון בעיות כלכליות ואחרות, מאשר עם עשרות סיעות, קבוצות ומפלגות יהודיות."

סולניק מסביר מדוע המלוכה תהיה פיתרון קל ומעשי יותר מבחינת כל הנוגעים בדבר. אוסף הספרייה הלאומית

נראה שסולניק קיווה לשכנע נוצרים ציונים כלשהם, שאולי היו מהפקידים הבריטים והאמריקנים, לתמוך בתוכנית המלוכנית שלו:

"הנצרות תומכת באידיאולוגיה של מלכות ישראל. במיוחד תומכת ברעיון הכנסייה האנגליקנית, שמתבססת בעיקר על התנ"ך ומכירה בקשר שבין ממלכת ישראל לבין בית דוד.

לפיכך, הכנסייה תוסיף לתמוך ולהכיר במלך היהודי עמנואל הראשון, ובכך תביא לשביעות רצון מלאה של האומה היהודית."

סולניק הבטיח להגן על האינטרסים של המערב וניסה לדבר אל נוצרים ציונים. אוסף הספרייה הלאומית

אשר לניהולה בפועל של הממלכה עד שהמלך הצעיר יגיע לפרקו:

"הוועדה – בהתאם להבטחתם של האל ושל הנביאים, תשקול בכובד ראש כינון ממלכה יהודית של בית דוד, שבראשו עוצרים זמניים. העוצרים, שלושה במספר, יחליפו את ממשלת המנדט בארץ ישראל בתפקידיה. […]

[…] העוצרים לממלכת ישראל יהיו האישים הבאים:

  1. ד"ר חיים וייצמן
  2. אריה אלטמן
  3. שמואל סולניק

לראשות הממשלה ימונה דוד בן גוריון."

Solnik signs off, not before naming himself a member of a proposed three-man regency to rule in the name of his son Emmanuel. The National Library collections
סולניק מסיים את המכתב, לא לפני ש שהוא ממנה עצמו לחבר בחבר-העוצרים המשולש, שישלוט בשם בנו, עמנואל הראשון. אוסף הספרייה הלאומית

אך למרבה הצער, הוועדה לא התרשמה מטיעוניו של שמואל בזכות השיטה המלוכנית – לא רק שהמלצותיהם הסופיות לא כללו את ייסודה של ממלכה יהודית, אלא שהוועדה נמנעה כליל מהמלצה על הקמת מדינה יהודית, אף שבסופו של דבר – העניינים הסתדרו אחרת.

נראה שסביב שנת 1949 כבר הרים סולניק ידיים, והעיתונות המקומית דיווחה כי הטוען לכתר שיגר מברק לחיים וייצמן, ובירך אותו על מינויו לנשיא המדינה הצעירה – מעשה שנתפס כוויתור על כל טענה לכתר.

תמונתו של יורש העצר המוצע, עמנואל הראשון, בנו של שמואל סולניק, הופיעה במהדורת העיתון 'מעריב' ב-1 במרס, 1949

מי שראה עצמו מלך נותר רופא שיניים פשוט, עזב את ירושלים, העתיק את מרפאתו לעיר נתניה שלחוף הים התיכון ושקע בתחביבו האחר: איסוף בולים.

סולניק עתיד היה לעזוב עד מהרה את הארץ לטובת קנדה, שם חי כמעט שני עשורים, ושם עדיין מתגוררים כמה מבני משפחתו. הוא שב לישראל בשנת 1969 אבל נפטר שנתיים לאחר מכן משבץ.

השאיפה לממלכה יהודית תחת הנהגת צאצאיו, נותרה חלום.

הכתבה הוכנה בסיועה של איימי סימון, מקטלגת במחלקה לשפות זרות של הספרייה הלאומית.

מצע, קמפיין שלילי וגעוואלד – האם באמת היה פעם יותר טוב?

איך נראתה תעמולת הבחירות בבחירות הראשונות בישראל

1

עברנו את זה שורה של פעמים, וזה אוטוטו סוף-סוף נגמר. מערכות בחירות עוקבות באופן חסר תקדים, אילצו את המפלגות השונות לנהל מסע בחירות פעמיים, להחליט אם להמשיך באותו מסע תעמולה, או שמא להמציא קמפיין חדש לחלוטין. בכל עומס התעמולה הזה עצרנו רגע לשאול – האם באמת הגענו לנקודת שפל? האם פעם תעמולת הבחירות הייתה טובה יותר, או לפחות הגונה יותר? הלכנו לבדוק וחזרנו אל הבחירות הראשונות שהתקיימו במדינת ישראל.

הבחירות הראשונות בישראל נדחו פעמיים בזמן מלחמת העצמאות הקשה שבה נלחם היישוב. על אף ההבטחה שנקבעה במגילת העצמאות לקיים בחירות עד אוקטובר 1948, הקרבות הקשים אילצו את הנהגת המדינה לדחות את המועד, והבחירות נערכו רק בינואר 1949, לאחר שהתייצב המצב בחזית הדרום מול המצרים. הן גם לא נקראו הבחירות לכנסת, אלא 'הבחירות לאסיפה המכוננת', משום שעל הכנסת הראשונה הוטלה המשימה לחוקק חוקה. היא לא עשתה זאת, כך שאפשר לראות שכבר אז נהוג היה להתעלם מהכתוב במגילת העצמאות.

1
הנשיא הראשון חיים ויצמן ואשתו ורה מצביעים בבחירות לכנסת הראשונה. באדיבות לע"מ

אז איך נראתה תעמולת הבחירות?

ובכן, את החיצים הלעגניים ביותר השאירו לרוב לציירי הקריקטורות בעיתונים – המזוהים מפלגתית יש לציין. שום עיתון לא בחל בקריקטורות מאיימות, לגלגניות או תוקפניות, שלא היססו לרמוז בהינף עט, אפילו על תמיכת מדינות ערב בחלק מהמועמדים. העוקצנות לא הפסיקה גם אחרי היוודע התוצאות, כשאחת הקריקטורות קראה להקמת ממשלה שכולה בן גוריון.

1

1

1

 

בזירת הכרזות, נע העיצוב בין גרפיקה מושקעת (יותר או פחות) ששמה במרכזה את אותיות וסמלי המפלגה, לבין מצעים ארוכים שהיום נעדרים כמעט לחלוטין ממפת התעמולה המפלגתית. תמונות של מנהיגי המפלגות כמעט שלא נראו, אך מדובר יותר בקושי טכנולוגי מאשר בהעדפה: המודעות כן התהדרו בשמותיהם של מועמדים בולטים ומוכרים, ואפילו מקומן של ברכות וציוויים מרבנים גדולים לא נפקד. נאומים אגב, הושמעו לעיתים מרמקולים שעל גגות מכוניות נוסעות. ובכל זאת, המוטיב הגרפי הבולט ביותר ברוב הכרזות היה תמיד האות, שהיא סמלה של המפלגה ושתופיע על פתק ההצבעה.

1
כרזה של מפלגת הציונים הכלליים
1
כרזות בחירות בתל אביב. באדיבות לע"מ
כרזה מסוגננת של מפלגת הנשים ויצ"ו
1
כרזות של מפלגת מפ"ם עם שמות חלק מהמועמדים. באדיבות לע"מ
1
כרזה של רשימת איחוד הספרדים ובני עדות המזרח
1
כרזה של רשימת החרדים עם הוראה מאת מנהיג הציבור הליטאי "החזון איש"

חלק גדול מהכרזות היה דומה יותר למודעות המוכרות מהעולם החרדי, אותם פשקווילים שבהם משתמשים עד היום. אלו היו מודעות עם כיתוב ארוך שקרא לבוחרים לנקוט פעולה. המפלגות הכינו כרזות שונות לקהלי יעד שונים. מפא"י לדוגמה, פנתה אפילו לנוער, על אף שאינו בעל זכות הצבעה:

1

1
נאומים ומסרים הושמעו ברחובות מעל גגות מכוניות נוסעות. באדיבות לע"מ

אלמנט נוסף שנעדר משלטי החוצות של היום הוא אסיפות בחירות המוניות. גם היום אומנם מכתתים הנבחרים הפוטנציאליים את רגליהם בין שבת תרבות לחוג בית, אולם בבחירות הראשונות, אסיפות כאלו נערכו אפילו באולמות קולנוע. לאסיפות קדם פרסום נרחב, ושמם של הדוברים המפורסמים הובלט משל היו קלארק גייבל או אינגריד ברגמן. בחלק מהמודעות צוינו מראש הנושאים שעל סדר היום.

1

1

1

 

ואם אתם נרתעים מאירועים המוניים, אולי תעדיפו להגיע לאירוע בחירות מעט מצומצם יותר ומעט אלגנטי יותר, כמו מסיבת תה:

1

 

ראוי לציון מסע הבחירות של תנועת חרות בראשותו של מנחם בגין. כפי שהקריקטורות העוקצניות ביותר כלפי מפא"י הופיעו בעיתוניה (עם תחרות לא קלה מצד היריבה משמאל, מפ"ם), גם מסע הבחירות לא בחל באמצעים. סיסמאות, מודעות וכרזות רבות האשימו את מפא"י בשיתוף פעולה עם הבריטים השנואים, וטענו ששר החוץ ארנסט בווין (שהיה עוין ליישוב בתקופת המנדט) תומך בעצמו בהמשך שלטון מפא"י. שימו לב לפלאי הגרפיקה שבעזרתה פונה הבריטי השנוא אל "Dear Ben Gurion".

1

 

גם מקומן של מפלגות קטנות לא נפקד. אחוז החסימה אז נקבע על 0.83% בלבד, ובמערכת הבחירות השתתפו שורה של מפלגות שרובן לא שרדו עד היום בשום גלגול (ואולי את חלקן ראוי להחזיר). שתי דוגמאות בלבד (מתוך 22 מפלגות בסך הכל שהתמודדו במערכה): רשימת הפועלת והאשה הדתית הוקמה לאחר שהמפלגות הדתיות הקימו רשימה משותפת שמנעה מנשים להתמודד במסגרתה; בעוד יוצאי הפלמ"ח מצאו את מקומם במפ"ם ואנשי האצ"ל התאגדו במפלגת חרות, רשימת הלוחמים איחדה את לוחמי מחתרת הלח"י.

1

 

מובן שבמדינה הצעירה רבו העולים שאינם דוברי עברית, והמפלגות לא הזניחו אותן. מעבר לקריקטורות שהיו מובנות לכל מי שעקב אחרי הנעשה, פרסומים רבים של המפלגות נעשו גם בשפות אחרות (ובעיקר ביידיש, אך גם בלדינו, צרפתית, הונגרית ורוסית).

1
כרזה ביידיש אל "העולה החדש", מאת מפלגת מק"י, המפלגה הקומוניסטית

לצד הכרזות, העלונים ואסיפות הבחירות, הופיעו מודעות בחירות גם בעיתונים. בחלקן הופיעו סיסמאות, בחלקן פורטו מצעי המפלגות ועמדותיהן ובחלקן צוינו שמות מועמדי הרשימה. מודעות אחרות היו מודעות תמיכה של ארגונים שונים במפלגות המתמודדות, ושלל פרסומים על כינוסי בחירות ותזכורות לקראת השתתפות המתמודדים בתוכניות רדיו. העיתונים עצמם היו מלאים בריאיונות עם המתמודדים וטורים שהסבירו מדוע חשוב לצאת ולהצביע.

1

1

1

1

 

נראה שהרבה מהתופעות שקיימות היום בשדה התעמולה התקיימו גם אז, בבחירות הראשונות. גם אז עומס המידע היה רב, והבוחרים נדרשו לפלס את דרכם בין מפלגות שלא היססו לרדת נמוך. מי שלא שרד את הקרבות האלו הם כנראה מצעי המפלגות, כיאה לעידן שבו הנושאים הכי גדולים בעולם מסוכמים בכותרת, או ב-280 תווים.

 

רוצים לדעת עוד על הבחירות בישראל? היכנסו לאתר הבחירות המיוחד של הספריה הלאומית.

 

 

הספר שחשף את סיפור הילדים העזובים של תל אביב

"אם יהיה בספר הזה כדי להעמיד את בעית הילדים העזובים על סדר יומנו – יהיה זה שכרו של המחבר"

כשעסוקים בלפרוץ מהר קדימה, קל לשכוח את הנותרים מאחור. להם הוקדש ספר מיוחד במינו שיצא בתל-אביב של שנת 1939. כותרת הספר, שראה אור בהוצאת "למען ילדינו", מרמזת על תוכנו – "ילדים עזובים" מאת הסופר יחיאל ב"צ כץ עם הקדמה מאת חלוצת מקצוע העבודה הסוציאלית בגרמניה ובארץ סידי וורונסקי. ילדיה העזובים של תל-אביב, כך בלשון התקופה, הוא נושא הספר: ילדים ונערים שחלקם כבר הוגדרו, בהתאם לתקנות שהחלו מיתקנות משנות העשרים ואילך, גורמי שוליים, סכנה אפשרית לחברה.

הספר 'ילדים עזובים' מאת יחיאל ב"צ כץ, הוצאת "למען ילדינו", תל-אביב של שנת 1939

בשנת 1939, בהקדמה הקצרה שחיבר יחיאל בן-ציון כץ, כתב הסופר ואיש החינוך על המניע לספר: "גורל הילדים העזובים בארצנו, ילדים אשר משחר ילדותם הופקרו לרחוב – הוא שהניע אותי לפרסם את הספר הזה. מגמת הספר: על ידי תיאור חיי יתומי החברה הלללו, מעשיהם ועלילותיהם – לעורר תשומת לב צבורנו לבעיה זו, בעיה יסודית ולאומית ממדרגה ראשונה".

הפרק הראשון בספר אומר לך בדרך-כלל לאן כל זה הולך. בתום כמה הקדמות (קראתי את המהדורה המחודשת משנת 1962, ולה הקדמה נוספת שחיבר ברנש בשם ג. קרסל) – וחלק בשם "מעט כרוניקה" – שמכניס אותנו הקוראים לאווירה, עם ציטוטים "מתוך העיתונות הארצישראלית" של פשיעת וכליאת נערים.

"מעט כרוניקה" מתוך העתונות הארצישראלית

 

"בבית-הבריאות על שם נתן שטרויס בתל אביב נולד בשנת 1934 המועדון הראשון לחינוך ילדי הפקר", מתחיל הפרק הראשון בשם יַלְדֵּי הֶפְקֵר, ובמרכזו סיפורם של חמישה נערים שנהגו לבקר את המועדון ונדונו כבר על מעשי גניבה. עתה היו עתידים שלושה מהם להישלח למוסד שכץ מכנה "בית-הספר לעברינים בטול-כרם". השופט שגזר את דין החמישה קבע ש"כולם חייבים מלקות, מ-6 עד 12. שלשה מהם נשלחו לטול-כרם ושנים שבו "חופשיים" למועדון". שני הנערים השבים תיארו את המכות:

"והנה מתארים "השבים" כיצד מלקין: מכניסים את הילד לחדר מיוחד. שם עומד שולחן, כופתים את הידים והרגלים בחבל. שוטר קורא את פסק-הדין. רופא בודק את הלב ושוטר שני נוטל שוט מיוחד לדבר ומונה את המלקות הניתכות על הכפוּת, המוטל על השולחן כשחצי גופו התחתון מגולה."

כץ לא מסתיר את האלימות וההזנחה שחווים רבים מילדיה העניים של תל-אביב, אך לעיתים נדמה שהוא עסוק יותר בהתנהגויות הפושעות כביכול של הנערים.

הכישלון המרכזי של החיבור החשוב באמת של כץ, הוא שהמחנך המקורב למוסדות הציונות לא מתעסק בחולאות שהובילו את הנערים ומשפחותיהם למצבים המתוארים בפירוט בספר, הוא מתייחס רק למה שהוא – ואנחנו איתו – מזהים כשברים. הוא רואה את אמא זורקת אבנים על הרשויות הבריטיות שלקחו ממנה את בנה ושלחו אותו למוסד שכץ מכנה "בית-הספר לילדים עברינים בטול-כרם" מבלי לעצור ולחשוב מדוע היא עושה זאת, ומתאר את דאגת האב השיכור (כך במילותיו שלו) ש"בני לא יהיה יהודי" – משמע, לא יילך לתלמוד תורה. אב מודאג מציע חלופה חינוכית לבן שלו, שעסוק בלהסתובב עם חברים ולהתנהג בדרך שכץ יתאר בספרו בתור התנהגות שלילית, התנהגויות שיתועלו בחינוך הדתי של האב כמו בחינוך הלאומי שמציע הסופר והמחנך. כץ מסיים את הפרק בזה.

בפרק הבא, מֹשֶׁה, אנחנו שומעים סיפור אחר, בשוק הכרמל.

הבעיות בספר של כץ בעינן עומדות. הדגש של המחבר הוא אחר. כץ הקדיש את הספר לצמצום הפער בין ההכרזות הרמות של התנועה הציונות על כך שהנוער הוא עתיד האומה העברית, לבין אותה מציאות עזובה של בני ובנות נוער רבים הגדלים "ללא טפול וחנוך וללא כל הכשרה לחיים פרודוקטיביים". 30 שנה עברו מאז הקמת תל-אביב, יותר מחמישים שנה של התיישבות ציונית בארץ ישראל – ההישגים רבים, אבל הם לא יכולים להסתיר את הבעיות: "גיבורי הספר הזה הם ילידי המציאות שלנו ורק שמותיהם בדויים".

כתבות נוספות

סיפורן של הנשים הירושלמיות שהצילו את אחיותיהן מהזנות

זלדה לוחמת הצדק

לאה גולדברג נלחמת למען התלמידים הפוחזים