מסביב לעולם בשלוש שנים: מסע ההצלה של ילדי טהרן

בפברואר 1943 הגיעו לארץ "ילדי טהרן" - פליטים מפולין שנאספו לאירן ונשלחו לארץ בדרך לא דרך באחד ממבצעי ההצלה המקיפים והמוצלחים בזמן המלחמה. מסמכים ותמונות השמורים בארכיון עין חרוד מספקים לנו הצצה אינטימית לתהליך הקליטה המורכב וחושפים סיפורים אישיים מכמירי לב.

ילדי טהרן ברכבת בדרכם לישראל, 1943. הצילום באדיבות הארכיון הציוני המרכזי.

הרכבת נכנסת לתחנה. מפתחי הקרונות מציצים ילדים. מאות פנים קטנות, עצובות. הם נדחקים לחלונות, ולדלתות, מביטים בעיניים קרועות בזרים הממתינים להם על הרציף.

השנה היא 1943 ולא, זו לא עוד תמונת אימה של ילדים שנשלחים למות במזרח, אלא להיפך. הרכבת הספציפית הזו מובילה ילדים שחולצו מהתופת האירופאית, והיא עוברת בתחנות היישוב היהודי בארץ ישראל: רחובות, לוד, חדרה, בנימינה ועתלית, מספקת לתושבים הזדמנות לקבל את פניהם של הפליטים בחיבוק חם.

הזרים שברציף בוכים ומחייכים, שולחים ידיים, עוגות ופרחים לילדים הנבוכים והמופתעים. הם שרים שירים שחלק מהילדים כבר הספיקו ללמוד את מילותיהם מהמדריכים במחנה המעבר בטהרן: התקווה. שיר המעלות. מעל פסגת הר הצופים.

בין הילדים שני אחים: אריה ומשה דרוקר. אריה בן חמש עשרה שנים, אבל מבוגר הרבה יותר כשסופרים את גילו בשנות מלחמה ונדודים. משה בן עשר, והוא עדיין ילד. אולי בזכות אחיו המגונן ששומר עליו ככזה.

ילדי טהרן עומדים מחוץ לרכבת בעתלית. ראשון משמאל אריה דרוקר.

שמותיהם של האחים לבית דרוקר הם הראשונים ברשימת הילדים המסודרת שנשמרה בארכיון עין חרוד. שם. תאריך לידה. ארץ הלידה: פולין.

כשאנחנו נוברים במסמכים המצהיבים והכמעט מתפוררים בארכיון עין חרוד, רגע לפני שהם נכנסים לתהליך סריקה, שימור והנגשה דיגיטלית בספרייה הלאומית, אנחנו מגלים שמשה עדיין חי, והוא שמח לדבר איתנו.

רשימת הילדים השמורה בארכיון עין חרוד

מפולין למחנה הילדים בטהרן

20,000 קילומטר, 719 ילדים ושלוש יבשות – אלה המספרים היבשים מאחורי מסע ההצלה של הילדים שנאספו מבתי יתומים וגולאגים ברחבי ברית המועצות, הועברו למחנה אוהלים זמני בטהרן ומשם יצאו, יחד עם מדריכים ופליטים בוגרים נוספים, למסע הארוך והמפותל לארץ ישראל.

הילדים כמעט כולם נולדו בפולין שלפני המלחמה, בחלק המזרחי שהועבר לשליטת הרוסים במסגרת הסכם ריבנטרופ – מולוטוב. היהודים הפולנים שמצאו את עצמם לפתע מהצד הלא נכון של הגבול הסובייטי, סומנו במהירות כאויביה של אמא רוסיה ורבים מהם נשלחו לסיביר או לערבות האסייתיות האינסופיות של ברית המועצות. רבים אחרים ברחו לשם על דעת עצמם לאחר פלישת הגרמנים ב 1941.

"אנחנו הגענו בכלל מקטוביץ'", מספר משה, "אבל כשפרצה המלחמה היינו, אמא אריה ואני בביקר אצל דודה רוזה, באוקראינה הפולנית. ופשוט "נתקענו" שם". ביום בו בותרה פולין, נקרעה גם המשפחה הקטנה שלהם: בין קלרה, אריה ומשה לבין ליאון (האב) והרמן (האח הגדול) עבר פתאום גבול. גבול שלא ניתן היה לעבור אותו כבר.

כשקלרה הועלתה עם שני בניה על הרכבת לסיביר, חרב עליה עולמה. היא לא יכלה לדעת שדווקא שם היא תמצא את הפתח להצלת ילדיה.

אבל בינתיים, העובדה שבגרמניה היה גרוע יותר לא הפכה את החיים בסיביר לפיקניק חביב. אחרי כמעט שנתיים של רעב, קור ומחלות, ובהיעדר כל יכולת להאכיל או להלביש את בניה מסרה אותם קלרה, ברגע שנוצרה אפשרות כזו, לבית יתומים.

"בערב היינו מתגנבים לישון איתה לפעמים" נזכר משה, "והיינו מביאים איתנו אוכל, מה שהצלחנו לגנוב מהמטבח. אם לא השאריות שלנו היו ימים שהיא לא הייתה אוכלת כלום".

כשהממשלה הפולנית הגולה הקימה, בתוך רוסיה, צבא בפיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס, הרשויות הסובייטיות איפשרו לאזרחים פולנים להצטרף אליו בחציית הגבול לאירן שהייתה תחת מנדט בריטי. שיתוף האינטרסים הנדיר הזה היה החריץ הראשון בחומה שסגרה על הפליטים בתוך ברית המועצות.

על מנת שלא לפספס את ההזדמנות הזו, פעילים ציונים פעלו לאיסוף ילדים יהודים מבתי היתומים המעורבים, בתקווה שהרשויות הבריטיות יאשרו בסופו של דבר את כניסתם לארץ ישראל.

בלב כבד, ובידיעה גמורה שהיא ככל הנראה לא תפגוש אותם שוב, בחרה קלרה עבור בניה באפשרות הסבירה יותר לחיים: היא שלחה אותם, עם פעילי תנועת החלוץ וההסתדרות, לאירן ולארץ ישראל.

כשהגיע צבא אנדרס לטהרן יחד עם הפליטים היהודים שנספחו אליו, הקימה הסוכנות היהודית מחנה זמני שבו רוכזו 719 ילדים, רובם יתומים לפחות מהורה אחד. רובם לא יודעים עדיין בכלל מה עלה בגורל הוריהם או אחיהם.

שם, לראשונה מזה כשלוש שנים, הם כבר לא היו צריכים לדאוג לעצמם. הם היו מוקפים במבוגרים ובמדריכים שדאגו להם.

המדריכים הגיעו מארץ ישראל, או שהיו פליטים בעצמם, בוגרי ההכשרות הציוניות השונות במזרח אירופה.

מי שהנחתה אותם, תוך כדי שהיא מתחילה לתכנן את מבצע הקליטה המורכב בארץ הייתה הנרייטה סאלד, שניהלה עד אז את הלשכה לעליית הנוער של הסוכנות היהודית.

וכך היא מדווחת לאסיפה השנתית של מועצת "המוסד למען הילד והנוער":

"חברי ארגון החלוץ שנמצאו בטהרן הוציאו את הילדים היהודים מתוך הקהל הפולני וסדרו אותם במחנה מיוחד, מחנה שהוא מורכב מבית אחד קטן, מצריף אחד גדול ומאהלים. באהלים אלו גרים עכשיו רוב הילדים שאנו מחכים להם. אין להם מיטות, שוכבים הם על הרצפה. כלכלתם היא די טובה. יש להם שמיכות אבל אין להם בגדים; אין הוראה במידה מספקת".

בניצוחה של סאלד ושל עוזרה הנס בייט, תכנית הקליטה הייתה מופת של פרטים שרק מי שדאג דאגה אמיתית ועמוקה לשלומם ולעתידם של הילדים, יכול היה לחשוב על כולם.

"לא כל הילדים האחרים הם יתומים, אולם ברגע זה אין להם הורים; אולי בהמשך הזמן ימצאו הילדים האלה את הוריהם, או ימצאו ההורים את ילדיהם בארץ. למטרה זו בקשתי שבטהרן יצלמו את הילדים עם שמותיהם בכדי שיכירו אותם ההורים בבואם לארץ למרות השינויים בארשת פניהם".

מישיבה לישיבה של הועד למען הילד והנוער, ומדיון לדיון מחלחלת ההבנה אצל כל המשתתפים כי יש לדאוג לילדים לא רק למזון ומגורים אלא גם לחינוך, לסעד נפשי ולהכשרה מעשית לעצמאות.

"…כבר עמדתי על כך שיש לתת מושג אחר למילה פליט, הילדים האלה אינם פליטים, הם עולים, והגישה אליהם וחובתנו כלפיהם צריכה להיות כאל עולים, כולנו עולים והארץ זקוקה לעולים…"  (הנרייטה סאלד)

הילדים באים: הקליטה הראשונית בארץ

כשהגיעו סוף סוף ממצרים הרכבות עמוסות הילדים, הן התקבלו בהתרגשות עצומה.

מתיאורים בעיתונות התקופה נראה כי היישוב היהודי ניסה לעשות עבור הילדים הללו את כל מה שלא יכול היה לעשות עבור חצי העם שנשאר באירופה.

בתחנות, חיכו לחבקם מנהיגי היישוב, רבנים ונשותיהם, תלמידי בתי ספר שהגיעו כיתות-כיתות וסתם אנשים שהגיעו מקרוב ומרחוק.

"על הרציף ובין המסילות עמד הקהל חבורות חבורות ומתנות איתם, מיני ממתקים, סלים עם לחמניות מקמח לבן שהביאו מגבעת ברנר, שימורי פירות לרוב, ארגזים עם בקבוקים מלאים מיצי פירות".

"אלפי הראשים, שכולם קוראים אליהם עברית, כולם שופעים אהבה אין קץ כלפיהם, מושיטים להם ידיים עם שי אהבתם – אגד פרחים, טבלת שוקולאדה, כוס משקה מרענן, מילת חיבה 'שלום שלום לכם, יתומי פולין המיותמת!'"

(הצפה, 19 בפברואר, 1943)

בין הממתינים היו קרובי משפחה של הפליטים שהקדימו לעלות לארץ וקצינים מצבא אנדרס שהמתינו גם הם לפגוש את בני משפחתם. רבים לא עצרו את הדמעות כשאחד הילדים שאל בקול את הממתינים בתחנה "התדעו היכן אבא?" ואביו לא היה שם.

בסופו של המסע הארוך, על רציף תחנת הרכבת בעתלית המתינה לילדים מרת הנרייטה סאלד, מוכנה ומזומנה למשימת הענק של הטיפול במאות ילדים שכל אחד מהם היה פגוע באופנים שאדם מן היישוב לא היה מסוגל בכלל להבין.

ילדי טהרן מתקבלים על ידי הנרייטה סאלד בעתלית. צילום: נדב מן, ביתמונה. מאוסף בית חולים הדסה. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בעתלית עברו הילדים בדיקות רפואיות ראשונות ומשם הועברו באוטובוסים למחנות המעבר, שהיו בעצם "בתי ילדים" שהוכנו עבורם מראש ברחבי הארץ.

במכתב גיוס שפנה למדריכים ומטפלות אופציונליים עבור אותם בתי ילדים, הודגש:

"מעוניינים אנו כי במקומות אלה לא תשרור אווירה של מחנות פליטים, וכי הילדים והנוער יועסקו במשך היום, בהתאם לגילים השונים, בהוראה, התעמלות, משחקים, טיולים וכו'"

קול קורא לגיוס מדריכים ומטפלות למחנות המעבר של ילדי טהרן. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.

אריה ומשה הגיעו ל"בית החלוצות" בירושלים ושם, מספר משה "חזרנו להיות ילדים".

המדריכים והמטפלות עודדו אותם לשחק במשחקים הרבים שהם קיבלו במתנה מהציבור, לימדו אותם עברית ולקחו אותם לטייל בארץ.

קבוצה מילדי טהרן בביקור בחוות הלימוד, שכונת תלפיות, ירושלים. הצילום באדיבות יד יצחק בן צבי (ישראל נגלית לעין), אוסף חוות הלימוד בשכונת תלפיות ירושלים.

הקיבוץ המאמץ

תקופת המעבר הסתיימה בקליטת הילדים למגורי הקבע שלהם. 33 ילדים הגיעו לקיבוץ עין חרוד, שכבר צבר ניסיון רב בעליית הנוער בשנות השלושים.

מסמכי הקליטה של הילדים שמורים ומתויקים יחד עם המסמכים המעטים הנוספים שנמצאו בידם – אשרות הכניסה לארץ ואישורים רפואיים שונים. תעודות לידה או מסמכים אזרחיים אחרים כמעט שלא קיימים.

הטפסים הטכניים, לכאורה, מספקים הצצה קורעת לב לאובדן חייהם הקודמים של הילדים.

האב: ליאון דרוקר. מקצוע: בעל בית חרושת. איפה הוא כעת: נשאר אצל הגרמנים.

טופס הקליטה של משה דרוקר. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.
טופס הקליטה של אריה דרוקר. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.

ברוב מוחלט של הטפסים, התיאורים האלה חוזרים על עצמם: נשאר אצל הגרמנים. מתה בפולין. נהרג ברוסיה.

באיזה קול מקריא ילד את התשובות האלה למדריך הצעיר שעומד מולו, ובמקרים רבים אינו דובר אפילו את שפת אימו? האם אפשר לקרוא לו "ילד" בכלל?

15 שנה מאוחר יותר, נתן אלתרמן חשב שלא. הם לא יכלו להיות ילדים:

מתרחקת העת ושוקעת שקוע,

אך פתאום מבקיעות מתוכה בענן

מלחמות הייאוש והעול והכוח

של ילדי התקופה, של זקני טהרן.

 

כן, מלחמת זקני טהרן בני העשר,

ומלחמת זקני קזכסטן בני השש,

כל זקני הקרבות בין סיביר ופולסיה,

הזקנים הקטנים רדופי האש.

למזלם של הילדים-מבוגרים הללו, בעין חרוד לא הכינו להם רק אולם שינה וחדר אוכל, אלא גם תכנית שיקום מסודרת ומלאת לב. החל באבחון פסיכולוגי שעבר כל אחד מהילדים אצל הד"ר משה בריל (שנפטר בעצמו ממחלה פחות משנה מאוחר יותר), וכלה בתכנית השכלה מפורטת שקיבלה את אישורה של הנרייטה סאלד בעצמה.

עד היום משה זוכר את התקופה ההיא, בה שהו בעין חרוד, כתקופה מרפאת, שמחה. אחיו אריה היה הסלע המגן שלו מה שאיפשר לו עצמו להשתחרר ולעשות מעשי משובה ילדותיים כאוות נפשו.

גם לאחר חלוקת הילדים למגורי הקבע שלהם, הנרייטה לא משכה ידיה מדאגה להם. היא המשיכה לבקר אותם, קיבלה מכתבים עבורם או אודותיהם מהורים שיכלו ליצור איתה קשר ואף כתבה להורים שנמצאו במקומות שיכלו לקבל בהם דואר.

קלרה, שלא ידעה לאן הגיעו ילדיה בסופו של דבר, שלחה מכתבים ללשכה לעליית ילדים ונוער בסוכנות היהודית, והנס בייט, מי שהיה עוזרה הצמוד של סאלד, ענה לה והעביר את מכתביה לאריה ולמשה.

מכתבו של הנס בייט למזכירות עין חרוד בו הוא מספר על מכתבה של קלרה שהגיע אליו. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.
דף מתוך אחד ממכתביה של קלרה לילדים. מרגע שנוצר הקשר במאצעות הנס בייט היא כתבה רבות, גם לילדים עצמם וגם למטפלות שלהם. המסמך המקורי שמור בארכיון עין חרוד.

אחרי המלחמה

מלחמת העולם השנייה הסתיימה, וילדי טהרן הפכו לחלק בלתי נפרד ממרקם החיים בארץ.

חלקם נשארו בקיבוצים ובמושבים אליהם שובצו בתחילה, כשהם תופסים לאט ובנחישות את מקומם בחברה הצברית (שבתחילה התקשתה לעכלם), חלקם אומצו על ידי קרובי משפחה או זרים טובי לב וחלקם, כמו אריה ומשה, חיכו לאמא. או לאבא. או לאחים גדולים שאיכשהו הצליחו לשמור על קשר וידעו שהם בחיים.

קלרה סיימה את המלחמה בערבות האסייתיות של ברית המועצות. היא ידעה שאריה ומשה נמצאים בידיים טובות ושהם בטוחים ומוגנים. לעומת זאת, על גורלם של ליאון בעלה ושל הרמן בנה הגדול היא לא ידעה דבר. אז היא נסעה לאירופה. חזרה לפולין ספוגת הדם ורוחות הרפאים.

כשהגיעה לקטוביץ', היא פגשה את אחת משכנותיה לשעבר, שהתרגשה לראותה בחיים.

"את יודעת אולי" היא שאלה בתקווה למצוא קבר, או לפחות מידע על איך מתו בני משפחתה "מה עלה בגורלו של מישהו ממשפחת דרוקר?"

השכנה הביטה בה בתדהמה וענתה לה "אבל גברת דרוקר, בעלך מחכה לך בבית".

וליאון אכן היה שם.

כשהגרמנים פיתו את היהודים להירשם ככאלה "לצורך חלוקת מזון" ליאון ראה את הנולד והודיע לבנו שהוא מעדיף למות ברעב מאשר להיכנס לרשימות של הגרמנים. בכל מה שנותר מרכושם הם קנו מסמכים "אריים" מזויפים והמשיכו לחיות כפולנים בביתם. בעקבות הלשנה של אחת מבנות כיתתו, הרמן נתפס לבסוף על ידי הגסטפו אבל לא מסר מידע אודות אביו.

הרמן נרצח על ידי הגרמנים. בתחילה חשבה המשפחה כי הוא נהרג בקטוביץ' עצמה, אבל נכדתו של משה מצאה לפני מספר שנים את שמו של דודה הגדול ברשימות הנספים באושוויץ במסע כיתתי לפולין.

קלרה וליאון חיו יחד במשך זמן מה בביתם בפולין, כשהם מנסים להשיג אשרות כניסה לארץ.

אבל כשקלרה הגיעה לארץ לפגוש את בניה, היא כבר הגיעה לבד. ליאון נפטר מדום לב שלושה חודשים בלבד לאחר האיחוד הבלתי ייאמן, בלי שזכה לפגוש מחדש את בניו שחיכו להם בארץ.

"כעת לפנינו ילדים רעננים ועליזים" כתבה שושנה גלר, שהייתה אחת מהמטפלות שהוקצו לקבוצת ילדי טהרן. היא ועטרה שטורמן התמסרו לילדים בכל מאודן, מנסות למלא את החור העצום שהותירו אימותיהם.

שנתיים אחרי, הן היו גאות בתוצאות עבודתן:

"ילדות תמירות ומלאות ענוות-חן, בני נוער גבוהים, זקופים ורחבי כתפיים.. רב הסיפוק וכנה השמחה לראותם כאלה, וצר מאד על אם ואב כי לא זכו ללוות את ילדיהם בתקופת צמיחה זו ולהיווכח במו עיניהם מה גדלו והתפתחו בניהם ובנותיהם".

 

המסמכים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון עין חרוד ויהיו זמינים דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין הארכיון, משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך והספרייה הלאומית של ישראל.

איך להיות צייד נאצים: המסמכים הנדירים של טוביה פרידמן

טוביה פרידמן הקדיש את חייו לאיתור ולכידת נאצים נמלטים כדי שיעמדו לדין על מעשיהם. טוביה פרידמן היה זה שהשיג את המידע על מיקומו של אדולף אייכמן בארגנטינה. טוביה פרידמן לא שכח ולא סלח, ועלעול בתיקי ארכיונו ששמור בספרייה הלאומית מגלה גם לנו - איך נראית העבודה של צייד נאצים ועוד בלי רשתות חברתיות?

1

תמונתו העדכנית של אדולף אייכמן, מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

דמיינו שיום העבודה שתצאו אליו נראה כך: קומו בבוקר, שתו קפה, עלעלו בעיתון המקומי. אחר כך תצאו לרחוב וסעו למשרד, שם תמצאו דואר שהגיע מכל רחבי העולם. תקראו עיתונים אירופיים, תפתחו את המכתבים, ואת כל המידע שתמצאו תסדרו בכרטסת מסודרת על פי האלף בית, כרטסת שכרטיסיה נראים בערך כך:

1

כמובן שאז היו מסודרים הכרטיסים על גלגלת, או אולי בארון תיוק מעץ מהגוני מהודר. אבל זה פחות משנה. הישענו לאחור בכיסאכם, תעשנו מקטרת אם תרצו, ועיינו שוב בפרטים שמופיעים בכרטסת. תפתחו את התיקים האישיים, הביטו בתמונות ובפרטים הביוגרפיים, נסו לאמת את המידע שקיבלתם ותרצו גם לגלות היכן נמצאים אותם אנשים. האנשים שאחראים על מה שהוא אולי הפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות.

1
תמונות ומודעות מבוקשים. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

אלו היו חייו של טוביה פרידמן, שעל כרטיס הביקור הדמיוני שלו היה כתוב "צייד נאצים". בשנות החמישים לא היה קל לאסוף מידע. לא היה גוגל ולא פייסבוק. אבל פרידמן יצא למסע והקים מפעל חיים שמטרתו אחת – להעמיד לדין כמה שיותר פושעי מלחמה נאצים.

את משימת חייו – לתפוס נאצים – החל עוד בטרם תמה רשמית המלחמה. כשנכנס הצבא הרוסי לעירו של פרידמן, ראדום בפולין, ביקשו הכובשים החדשים לארגן מחדש את המשטרה המקומית. פרידמן ניצל את ההזדמנות והתגייס לשורות המשטרה תחת זהות בדויה. במסגרת תפקידו זה חשף פושעים נאצים, לכד אותם והביאם לדין.

1
תמונתו של ברונו סטרקנבאך, קצין אס.אס. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

בשלב מסוים החליט פרידמן שעתידו אינו בפולין, עזב את המשטרה, והחליט לעלות לארץ ישראל. הוא עזב את פולין הקומוניסטית דאז באופן לא חוקי והגיע לווינה בדרכו לארץ. אבל שם השתנו התוכניות – בווינה הוא פגש את אנשי המוסד לעלייה ב', שהציעו לו להקים צוות שיאתר פושעי מלחמה נאצים. וכך היה. פרידמן התיישב בבירה האוסטרית והחל לאסוף מידע. בזכות סיוע נרחב שקיבל ממשטרת וינה, הצליח לאתר קציני אס.אס. ויותר מכך – להביא הוכחות שיאפשרו את מעצרם ולעיתים אף את העמדתם לדין.

1
כך נראה הכרטיס של תיאודור אייקה, מפקד מחנה הריכוז דכאו. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

מה צריך לעשות אדם בתקופה ההיא שמבקש להביא לדין צדק פושעים נאצים? ראשית, עליו לבנות תיקים אישיים של אותם קצינים נאצים: מה שמם, שנת ומקום הולדתם, תפקידם בצבא הגרמני, באס.אס. בגסטפו או במפלגה הנאצית. עליו להביא עדויות והוכחות על חלקם בפשעים נגד האנושות. וכמובן שעליו לאתר את האנשים האלו – היכן הם נמצאים כעת, האם החליפו זהות, האם החליפו את מראם? לבסוף, עליו לשכנע את הרשויות לפעול בהתאם לעדויות ולחומרים שליקט. כך בדיוק בנויים התיקים האישיים שבארכיונו של פרידמן, בהם ניסה לאתר תמונות של הקצינים הנאצים, כתבות עיתונות ומידע נוסף שיקבע את אחריותם לפשעים שבוצעו על ידיהם או בסביבתם. כך הצליח, בין היתר, ללכוד קציני אס.אס. שפיקדו על השמדת יהודי ראדום, עיר הולדתו. בתקופה זו בה שהה באוסטריה הצליח להביא למעצרם של כ-250 נאצים.

קורט בכר, למשל, היה מנהל המחלקה הכלכלית של האס.אס. בהונגריה לאחר כיבושה, ועוד לפני כן פיקד על מחנות הריכוז הגרמניים. הוא ידוע במיוחד בתור קצין האס.אס. שניהל את המשא ומתן מול ישראל קסטנר לפיו יתירו הנאצים ליהודים מבודפשט להימלט מהעיר בתמורה לסחורות ולכסף. קסטנר העיד לטובתו אחרי המלחמה – אך לטוביה פרידמן היה תיק עליו.

1
"השטן של הימלר" – אודילו גלובוצניק, קצין אס.אס. בכיר שהיה מעורב בהשמדת היהודים בפולין. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

ב"כרטסת הנאצים" של פרידמן אפשר למצוא פרטים יבשים על עוד נאצים רבים. תיאודור אייקה היה מפקד מחנה הריכוז דכאו. האנס בותמן ניהל את מחנה ההשמדה חלמנו. ברונו שטרקנבאך היה בכיר במשרד לביטחון הרייך ואחראי על פעילות האיינזצגרופן. אלו רק דוגמאות בודדות מתוך מאות הכרטיסיות על הגלגל של פרידמן.

ב-1952 עלה סוף סוף פרידמן לארץ ישראל, ולאחר תקופה מסוימת של עבודה ב"יד ושם" הקים מחדש את הארגון שנקרא כעת "המכון לדוקומנטציה בישראל לחקר פעולות הפושעים הנאצים". באותן שנים יצא פרידמן נגד "יד ושם" על עיסוקו הממוקד בתיעוד הנספים והניצולים והזנחת המאמצים לרדוף את הפושעים הנאצים ולהביא ללכידתם. ואכן, המסמכים שנשמרו במכון לדוקומנטציה נראים כמעין תמונת מראה למאגרי "יד ושם" – במקום רשימות נספים, רשימות על גבי רשימות של נאצים על תפקידיהם השונים, ותיעוד פעולותיהם בזמן השואה.

1
תמונות של הרמן גרינג, מבכירי הנאצים ומפקד הלופטוואפה. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

מחיפה, שם השתקע פרידמן, הוא המשיך את ניסיונו לאתר את אותם פושעים, עם פחות משאבים ופחות סיוע מאשר שהיה לרשותו בזמנו באוסטריה. אך הפעילות נמשכה. פרידמן המשיך לאסוף מידע ולבנות תיקים אישיים על קצינים נאצים רבים, בדרגות שונות, ממפקדי מחנות ועד הבכירים ביותר כדוגמת הרמן גרינג, מפקד הלופטוואפה, או רודולף הס, מפקד מחנה אושוויץ. בעיקר הקדיש פרידמן את זמנו לעורר מודעות תקשורתית לאפשרות הבאתם של אנשי המשטר הנאצי לדין, ועשה מאמצים כדי לשמר את העניין הציבורי בלכידת נאצים ומשתפי פעולה, גם כאשר תשומת הלב הקולקטיבית נטתה לכיוונים אחרים.

1
תמונתו של אדולף אייכמן. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית
1
תמונות שונות של אדולף אייכמן. מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

אין ספק שגולת הכותרת של מפעל החיים של פרידמן הייתה לכידתו והבאתו לדין בישראל של אדולף אייכמן – והוא עשה זאת בדיוק כפי שאפשר לדמיין את עבודתו של צייד נאצים, כמו בסיפור בלשי. פרידמן החל לאסוף מידע על האחראי למימוש הפתרון הסופי עוד בשבתו בווינה, והצליח שם להשיג תמונה עדכנית של הנאצי הנמלט. בארכיונו שמורות מספר תמונות נדירות של אייכמן, שניתן לראות כאן. אחר כך פעל כדי לאסוף מידע מרחבי העולם על מקום הימצאו, והשתמש בתקשורת בתבונה כדי ליצור לחץ ציבורי שיאפשר את ההוצאה לפועל של לכידתו על ידי המוסד הישראלי. אחרי שדאג לפרסם עוד ועוד ידיעות על מיקומים אפשריים של אייכמן, ואחרי שפרסם מודעות שהבטיחו פרס על ראשו, הוא החל לקבל מכתבים מאנשים שטענו שיש בידיהם מידע על מקום הימצאו של הצורר. ואכן, פרידמן הוא זה שקיבל את המידע הראשוני על הימצאותו של אייכמן בארגנטינה – מכתב אחד מיני רבים – והעבירו למוסד. פרידמן הוא זה ששכנע את הארגון החשאי לפעול למען מטרה זו.

1
תמונות של אדולף אייכמן בצעירותו ואשתו ורה, מתוך ארכיון טוביה פרידמן, הספרייה הלאומית

משנתפס אייכמן, העביר פרידמן את החומרים שהיו ברשותו אודות האיש, תיק עב כרס שבנה במשך כ-15 שנים, למשטרת ישראל, וסייע באופן ישיר לבניית התיק המשפטי נגדו. סיפורו של אייכמן הוא בהחלט הבולט ביותר והמוכר ביותר מבין סיפורי ציד הנאצים של טוביה פרידמן, אך ארכיונו מספק לנו הצצה לחייו של צייד נאצים, וכיצד נראית עבודתו היומיומית.

ארכיון טוביה פרידמן שמור בספרייה הלאומית וניתן לסקור את תכולתו כאן.

אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להאיר, להעיר, או לתקן, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

בגלל הלילה: החושך שהחריד את חייה של תרצה אתר

משחר ילדותה חששה תרצה אתר מפני הלילה והחושך שבא עימו. אחד משיריה האהובים ביותר, שהולחן לאחר פטירתה, חושף חלק מהסיבות לכך. וגם - איך השפיע הלילה האחרון בחייה של אתר על התאונה שהביאה למותה?

תרצה אתר, 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הלילה, על החושך, הפחד והמסתורין שבו, העסיק אותנו כבני אדם, מאז ומתמיד. לכן מככב מוטיב הלילה בהמון יצירות אומנות מסוגות שונות. הוא מטאפורה חזקה ומוכרת, שדרכה ניתן להביע הרבה רעיונות, דעות ורגשות. גם תרצה אתר כתבה על הלילה. הוא לא היה אחד מנושאי הכתיבה המרכזיים שלה, אך הבליח בכמה וכמה משיריה. לאחר מותה התמקדו רבים במערכת היחסים הסבוכה שלה עם אביה, נתן אלתרמן, כפי שהתבטאה בשיריה. אחרים ניסו להתחקות אחר מוטיב החלון ביצירתה, כדי למצוא בו רמז לאחריתה, אבל גם ללילה ולאימה שהוא עשוי להשרות היה מקום ביצירתה של אתר, ולא בכדי.

אתר כתבה עד מותה מאות שירים, ובאקו"ם רשומים תחת שמה יותר ממאה שירים ופזמונים מולחנים. חלקם הולחנו עוד בחייה, אחרים לאחר מותה. בין השירים והפזמונים המולחנים ישנם כמה וכמה ידועים ומושמעים. ובכל זאת, שורה אחת משיר אחד מהדהדת שוב ושוב כשמתייחסים ליצירתה. זוהי הפתיחה של "בגלל הלילה", שיר שנכלל בספר שיריה הראשון של אתר, והפך לפזמון לאחר מותה.

"בגלל הלילה" התפרסם בספר "צפנת" שיצא בשנת 1964, כשאתר הייתה רק בת 23. כמעט עשרים שנה לאחר מכן הופיע אותו שיר כפזמון באלבומה של חוה אלברשטיין "נמל בית", בשינויים קלים ובקיצוץ כמה משורותיו, ומאז הפך למוכר וידוע. מעבר לכך, מילות הפתיחה שלו הפכו למעין מטבע לשון, וככותרת הממסגרת את יצירתה: הן שימשו כשם המופע שהעלתה אלברשטיין אחרי הוצאת האלבום, כשם מופע מחווה לשיריה של אתר, ואף כשם הביוגרפיה המרתקת שכתב ד"ר מוטי זעירא על אתר, ויצאה לאור לא מכבר.

בגלל הלילה, בגללו, ניסינו להתחקות אחרי הקסם שבשיר הזה, ולגלות מה היה יחסה של אתר אל הלילה. במהלך מסענו גילינו איך התמודדה אתר עם לילותיה מילדותה, לטוב ולרע, ואולי נוכל לשפוך כאן אור על הקסם והטרדה שבחושך בחייה של אתר.

בִּגְלַל הַלַּיְלָה, בִּגְלָלוֹ אֲנִי כָּעֵת
יוֹשֶׁבֶת וְלֹא נִלְקַחַת.
בִּגְלַל הַחשֶׁךְ, בִּגְלָלוֹ אֲנִי נִדְמֵית לְךָ
חוֹלֶמֶת, אוֹ מִשְׁתַּעֲשַׁעַת.

אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם.
אֲנִי בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת
וּבִגְלָלְךָ, לְמָשָׁל, בָּכִיתִי רַק לְרֶגַע
מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ בִּי דִּמְעוֹת־פִּתְאֹם.
שֶׁאֵינָן שַׁיָּכוֹת לְשׁוּם גָּבִיעַ יְפֵה־רֶגֶל
וּלְשׁוּם כְּאֵב גָּדוֹל
לֹא בָּכִיתִי בַּעֲבוּר שֶׁתֵּלֵךְ,
רָצִיתִי לְהַחֲלִיף אֶת הַמִּלִּים,
בִּקַּשְׁתִּי לָלֶכֶת מְעַט אַחֲרֶיךָ,
חָשַׁבְתִּי שֶׁתֵּלֵךְ בִּצְעָדִים קְטַנִּים.

עַכְשָׁו אֲנִי יוֹשֶׁבֶת
וַאֲנִי לֹא כְלוּם
רַק צוּרָה
פָּנַי בּוֹכוֹת לְמַעְלָה, אֶל הָאוֹר,
הֵן בּוֹכוֹת מִפְּנֵי אוֹר בִּלְבַד

הָאוֹר הֶחָזָק מַפְרִיעַ לִי
לִבְכּוֹת אֶת צַעַרְךָ
וַאֲנִי רַק תְּמוּנָה בְּהִירָה, נְקִיָּה,
אֲנִי רַק תְּמוּנַת־אִשָּׁה.

אתר הייתה בתם היחידה של משורר ושחקנית – נתן אלתרמן ורחל מרקוס. ממנו לקחה את המשיכה הבלתי נשלטת לעיסוק במילים, וכנראה גם את הכישרון ללהטט במילותיה. ממנה לקחה את אהבת התיאטרון וחלום הילדות הנלהב ומלא התשוקה – להיות שחקנית.

אבל עיסוקיהם של הוריה היו אולי גם חרב פיפיות. הרקע שלה השפיע על בחירותיה של אתר לאורך השנים, על כמיהותיה ופחדיה, ובמידה רבה עיצב את זהותה.

היא כתבה כל חייה – אתר ניהלה יומן במשך שנים ארוכות ושירבטה שירים ופזמונים ביומניה עוד בגיל שבע. בבגרותה כתבה שירה, תרגמה מחזות רבים, כתבה ספרי ילדים ולקראת מותה אף כתבה פרוזה ומחזות משלה. במקביל, היא הייתה בטוחה שתגדל להיות שחקנית תיאטרון כמו אמה. היא קראה מחזות קלאסיים באדיקות, ונהנתה עד מאוד ללכת לתיאטרון ולקולנוע בצעירותה, לפנטז באולם המוחשך שיום אחד היא זו שתעמוד על הבמה.

נעמי פולני ותרצה אתר רוקדות יחד בלהקת השיריון. ארכיון נעמי פולני זמין דיגיטלית, באדיבות בעלת הארכיון ובמסגרת שיתוף הפעולה בין משרד ירושלים ומורשת, הספרייה הלאומית של ישראל, להקת מחול בת-שבע ומחלקת היודאיקה בספריית אוניברסיטת הרווארד

מן הצד השני, הפחות נעים, מילאו עיסוקיהם של ההורים את אתר בפחדים, פחדים שנבעו מהיעדרותם. בשנות העשרים לחייה, כשאתר כבר הייתה שחקנית מבטיחה ומשוררת מתחילה, היא קיבלה החלטה דרמטית. לאחר שילדה את בתה הבכורה בגיל 26, החליטה אתר לוותר על החלום לו נכספה מאז ילדותה ולעזוב את עולם המשחק. לפחד מן הלילה היה תפקיד מרכזי בכך:

"…כילדה תמיד היו משכיבים אותי לישון אנשים זרים. ברגע שירד הערב, הייתה אמא יוצאת לתיאטרון ומותירה אותי בידי המטפלת. או לפעמים, בידיה של סבתי. ולילה לילה הייתי בוכה, כאילו זה קורה בפעם הראשונה. היה לי פחד נורא מפני החושך והעובדה כי אמי יוצאת לעבודה בחושך נראתה לי מפחידה במיוחד. תמיד חרדתי כי לא תחזור עוד. […] את יודעת מה? אין לי צל של ספק שזו הסיבה להתנהגותי עם משפחתי שלי היום. אני עושה טעות, אין לי ספק, אבל אני מסרבת להשאיר את בתי עם אנשים זרים בלילה".

[ריאיון להגר אנוש, מתוך "במחנה", גליון יום העצמאות, 16 באפריל 1972]

נתן אלתרמן, תרצה והתינוקת יעל. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

ד"ר מוטי זעירא, הביוגרף של אתר, מצא ביומנה האישי הדהוד לשורה מהשיר "בגלל הלילה". בספרו הוא מנסה להסביר כיצד המתח הרב שהשרו עליה אירועי היום בבית ילדותה התגלגל לסיוטים ולפחדים בלילה: "למתח בין רחל ואלתרמן בבית הייתה נוכחות קבועה ומטרידה בעולמה של תרצה. 'אבא ואמא רבו, ואמא שופכת מובן את כל זעמה עליי', כתבה ביומן ב-22 באוגוסט 1956. ושבוע אחר כך הוסיפה: 'האמת היא שבכיתי בגלל עוד המון דברים, בגלל הבחינה שמעיקה עליי נורא, ואבא שרב עם אמא ואיתי ולא דיבר איתנו המון זמן'". השורות הללו מצטלצלות ב"בגלל הלילה": "אֵינֶנִּי נִלְקַחַת לְשׁוּם מָקוֹם. אֲנִי בָּכִיתִי בִּגְלַל דְּבָרִים שֶׁאֵין לָהֶם שֵׁמוֹת…", טוען זעירא בספרו.

ניתוח שטחי של הטקסט השירי מראה שלפחות בשיר "בגלל הלילה" התייחסה אתר ללילה ולחושך כמסווה, שבגללו לא רואים אותה עצמה. מסווה שגורם למי שרואה אותה לחשוב שהיא חולמת, או משתעשעת, כשבעצם היא בוכה, והבכי משמש עבורה תחליף למילים. אותן מילים שהן לחם חוקה. התחושה החזקה שעולה מהשיר היא שהלילה מפריע לאתר להיות מי שהיא, היא נותרה רק כתמונת אישה, דמות ולא בשר ודם.

בתור ילדה, עושה רושם שפחדי הלילה של אתר לא השפיעו על האינטנסיביות ושמחת החיים של שעות היום. אתר אהבה לעמוד במרכז תשומת הלב, לצחוק, להציג ולשחק בפני כל קהל מזדמן. אבל ככל שהתבגרה, הפכו הלילות של אתר לאקס טריטוריה שבה רחשו בלבול, אימה ופריקת-עול, באופן שאיים על חייה של אתר עצמה.

"אם מסתכלים על חייה של אתר דרך הפריזמה של הלילה, אפשר לראות איך הוא היה גם גורם מאיים מבחינתה", אומר ד"ר זעירא. "כשחקנית תיאטרון צעירה, שלא ישנה בלילות, אלא חוגגת ומתהוללת, הוא היה תפאורה להתפרקויות בחייה של אתר. ניסיון ההתאבדות שלה בלהקה הצבאית קרה בחסות הלילה".

באותה תקופה היו לילותיה של אתר מקור לסיוטים. בתקופת שהותה בניו יורק עם בעלה דאז, עודד קוטלר, השתמשה במיני תרופות ונרקוטיקה כדי להתמודד עם הדיכאון העז שפקד אותה בארץ זרה. בספר "כבו כל האורות", קובץ קטעי פרוזה שפורסם לאחר מותה, היא מתארת כיצד בערב אחד חשה ברע, רבה עם בן זוגה וסבלה מסיוטים.

השחקנית תרצה אתר בהצגה "שטח של הפקר", 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם לאחר חזרתה של אתר ארצה, איים הלילה על שלוותה של אתר. באחד הלילות שב קוטלר לביתם המשותף, וראה את אתר מתקתקת בקדחתנות על מכונת הכתיבה, כשמוזיקה קלאסית מתנגנת ברקע. עודד ביקש מתרצה להפסיק את המוזיקה ולכתוב ביד ולא במכונת הכתיבה, כדי שיוכל להירדם. אתר לא הצליחה להפסיק מתקתוקיה, וקוטלר המטושטש מחוסר שינה קם מהמיטה, ובדרכו לסלון נתקל בדלת הזכוכית שהפרידה בין החדרים. קוטלר פצע את עצמו עד כדי ביקור במיון. לאחר התקרית הזו נפרדו השניים.

בעקבות הפרידה, כשהיא בדיכאון, ולאחר ששוחחה כל הלילה בטלפון עם חברה קרובה, דפקה אמה רחל על דלת ביתה של אתר בבוקר. כששוכנעה אתר לפתוח אותה, עמד ריח חזק של גז באוויר, ואתר הייתה על סף עילפון.

"אני חושב שמבחינתה של אתר הלילה העצים הרבה מאוד דברים שערערו אותה מלכתחילה", אמר לנו זעירא בשיחה עמו, "גם את הקשיים והפחדים מהילדות, וגם את הקשיים והפחדים מהתקופה שבה היה בה אי שקט נורא בתקופת הצבא והגירושין מקוטלר, שבה השתמשה בתרופות. הייתה שם כנראה נפילה לדיכאון עמוק שהלילה העצים אותו. זה ידוע שבהיעדר השגרה וההרגלים הלילה מאיים עלינו. משהו 'מרפה' בלילה וכל הפחדים חודרים פנימה. מה ששומר עלייך באור יום ובשגרת החיים, ברצף של העשייה, משתחרר בחושך ובמקומו מגיעים כל השדים", הוא מסביר. ואכן בעשר שנותיה האחרונות הקפידה אתר לשמור על שגרה נוקדנית, ודאגה להקדים לישון בכל ערב, קצת אחרי שהשכיבה את שני ילדיה לישון, ולקום עם הנץ החמה לעבודת הכתיבה או התרגום.

השחקנית תרצה אתר בהצגה "שטח של הפקר", 1962. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

"הלילה היה באמת גורם מאיים מבחינתה", מוסיף זעירא. "הלילה האחרון בחייה היה גם הוא משמעותי מאוד עבורה, כיוון שהיא לא זכתה לישון במהלכו. רק לפנות בוקר היא ישנה שינה עמוקה שהופרעה. לקח לה זמן עד שנרדמה באותו לילה, עם כל הכאבים מתאונת הדרכים שעברה באותו יום, ובהשפעת התרופות והכדורים שלקחה. ולכן רק לפנות בוקר היא זכתה לישון שינה כבדה שהופרעה אחרי שעה והוציאה אותה מאיפוס". אותם טשטוש ובלבול הם אלו שגרמו, ככל הנראה, לכך שנפלה מחלון דירתה, כשניסתה לבקש מפועלי הבניין לידה שיפחיתו מרעשם.

ולמרות הכל, למרות האימה והפחדים והספקולציות לגבי תפקידו המאיים של הלילה בחייה, רצינו להביא לסיום גם צד מפויס ואוהד יותר של אתר אל השעות החשוכות ביממה. הפעם זהו פזמון שגם אותו ביצעה לראשונה חווה אלברשטיין, בלחנו של חנן יובל, ופורסם בשנת מותה של אתר, 1977. שם גרסו מילותיה של אתר שהלילה עצמו הוא שירים, ומכיל בתוכו תמימות ותפילות וחדוות נעורים, ואולי בכך ננוחם.

חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, חַכּוּ נָא בְּשֶׁקֶט,
חַכּוּ בִּזְהִירוּת, הַמָּסָךְ יוֹרֵד.
הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק חשֶׁךְ עַל דֶּרֶךְ,
לִפְעָמִים הוּא שִׁירִים וְנִגּוּן וָהֵד.

כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים רַבִּים.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה מְנַגֵּן וּמַכֶּה בַּתֻּפִּים,
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

חַכּוּ נָא עוֹד הֶרֶף, עִצְמוּ הָעֵינַיִם
חַכּוּ עוֹד שְׁנִיָּה — זֹאת וְלֹא יוֹתֵר.
הַלַּיְלָה אֵינוֹ רַק חֲלוֹם וְשָׁמַיִם,
לִפְעָמִים הוּא תְּפִלָּה לְמָחָר אַחֵר.

כֵּן, לִפְעָמִים, הַלַּיְלָה הוּא תְּפִלּוֹת רַבּוֹת.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה מִתְפַּלֵּל וְעֵינָיו עֲצוּמוֹת.
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

חַכּוּ נָא עוֹד רֶגַע, הִיא כְּבָר מְסַיֶּמֶת,
רַק רֶגַע וְסוֹף — הָאוֹרוֹת כָּבִים.
הַלַּיְלָה אֵינֶנּוּ רַק אֶרֶץ רוֹדֶמֶת,
לִפְעָמִים הוּא, פָּשׁוּט, קְצָת שִׁירִים יָפִים.

כֵּן, לִפְעָמִים הַלַּיְלָה הוּא שִׁירִים יָפִים.
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים
הַלַּיְלָה הוּא נִגּוּן וְחֶדְוַת נְעוּרִים,
לִפְעָמִים, הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

הַלַּיְלָה מְנַגֵּן וּמַכֶּה בַּתֻּפִּים
לִפְעָמִים, כֵּן, לִפְעָמִים.
לִפְעָמִים הוּא עַד כְּדֵי כָּךְ תָּמִים.

 

תודה רבה לד"ר מוטי זעירא על הסיוע בהכנת כתבה זו.

 

לקריאה נוספת:

בגלל הלילה – תרצה אתר, סיפור חיים. מחבר: מוטי זעירא, הוצאת כתר, 2019

תרצה אתר – כל השירים. עריכה ואחרית דבר: נגה אלבלך, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומרכז קיפ לחקר הספרות והתרבות העברית, אוניברסיטת תל אביב

הבית של אוריאל אופק

איך בונים בית של ספרים וסופרים? אוריאל אופק היה אחד מהיוצרים הפורים ביותר בימי ספרות הילדים העברית. אבל הרבה לפני שהוא היה כותב ומתרגם הוא היה קודם כל בעל ואב. מכתביו לביתו הקטנה מספקים לנו הצצה לאוריאל האבא, לקשר המיוחד שהיה לו עם בנותיו ואשתו ולהשראה שהוא היה עבורן.

אוריאל אופק עם ביתו עטרה

"כאשר אמירה תהיה גדולה, אז את תספרי לה סיפורים, נכון, עטר'לה? את זוכרת איך הייתי מספר לך ערב ערב סיפורים לפני השינה?"

את המילים האלה כתב אוריאל אופק לבתו בת השבע, עטרה.

הוא שהה אז בטורונטו הקפואה, והיא, יחד עם אמה בינה ואחותה התינוקת אמירה שזה עתה נולדה (ושאותה אוריאל עדיין לא פגש), היו בישראל. בביתם שבנוף ים.

ב-1960 נסע אוריאל, כבר אז יוצר מוערך שליצירתו מקום של כבוד במדף הספרים הישראלי, להשלים את עבודתו האקדמאית בקנדה. הרופאים לא אישרו לבינה ההרה לצאת לנסיעה הארוכה הזו, והיא ועטרה נאלצו להמתין בארץ ללידה ולהתאוששות, ולהצטרף לאבי המשפחה המתגעגע רק מספר חודשים לאחר מכן.

בינתיים הם התכתבו ביניהם. מכתבים מלאי געגוע ואהבה ו – סיפורים. נראה שכבר אז, אוריאל התייחס לבתו עטרה כאל סופרת-לעתיד קטנה, שותפה לחזונו המקצועי ולאהבתו הגדולה לסיפורים בכלל ולספרי ילדים בפרט.

מכתבים אלה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים, וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר) והספרייה הלאומית.

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

אוריאל אופק היה אחד היוצרים הפוריים ביותר בתולדות ספרות הילדים העברית, כשהוא לא מדלג על אף תפקיד במעגל היצירה הספרותית: הוא כתב, תרגם וערך פרוזה, שירה, תסריטים ועיתונות. הוא היה העורך הראשי של עיתון "דבר לילדים", ובמקביל עסק במחקר אקדמאי מקיף על ספרות הילדים בכלל וספרות הילדים העברית בפרט.

בדור שלא ידע את ויקיפדיה וגוגל, הוא כתב על הספרים והסופרים, מספק לקוראים הישראלים הצצה אל מאחורי הקלעים של תהליך היצירה הספרותית.

איך מצליחים גם ליצור בהיקף כזה וגם להיות אבא נוכח בחיי בנותיו?

בתקופה ההיא, הנוכחות האבהית לא הייתה מובנת מאליה. אבות רבים יצאו לעבודה בשעות הבוקר המוקדמות וחזרו בשעות הערב או הלילה, מותירים את הטיפול בילדים לאימותיהם. אבל אוריאל היה שם, מספר סיפורים לפני השינה, מכוון, מעודד ותומך.

הוא בחר להכניס את חייו המקצועיים הביתה, או למשוך אליו החוצה את משפחתו, תלוי מאיזה כיוון מסתכלים על זה.

עטרה לוקחת חלק ביצירתו של אביה, כתבה בעיתון "דבר", 5 באוגוסט, 1970. מתוך אוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה הלאומית.

"את קירות הבית שלנו", מספרת לנו בתו עטרה, "לא כיסו טפטים כמו אצל השכנים, אלא ספרים".

הבית עלה על גדותיו מספרים, ומאחר ובספרייה הציבורית בהרצליה באותם ימים היו כמעט רק ספרי מבוגרים, בית משפחת אופק הפך לספרייה ציבורית לילדים, או כפי שקראו לה ילדי נוף ים: "הספרייה של בינה".

בינה ניהלה את הספרייה ביד רמה. בחדר אחד היה יושב אוריאל ועובד: כותב, מתרגם או עוסק בחקר הספרות, ובחדר האוכל, דרך החלון הצרפתי הגדול שפנה לרחוב, היא הייתה ממליצה לילדים על ספרי קריאה וניהלה את תיקיית ההשאלות וההחזרות העמוסה לעייפה.

בתוך כל זה גדלה עטרה.

היא למדה לקרוא הרבה לפני שנכנסה לכיתה א'. כבר כשהייתה בת שלוש אביה היה מושיב אותה על ברכיו והיה מקריא לה את הדברים שהוא היה קורא אז – ספרי ילדים או מכתביהם של שלונסקי, ביאליק ואחרים. הוא היה מניח את אצבעו בסבלנות מתחת למילים שקרא, והיא קלטה עם הזמן את צורת האותיות והניקוד. עד מהרה יכלה כבר לקרוא קטעים קצרים ומנוקדים בעצמה.

אוריאל עם עטרה בתו

כשאוריאל נסע לקנדה, הם ניהלו חליפת מכתבים מלאת געגועים, שכללה את יצירותיה הבוסריות של עטרה מצד אחד, וגאווה גדולה, עידוד והכוונה מצידו של אוריאל.

"לפני חצי שעה קיבלתי את המחברת שלך, עטרהלה מתוקה, שהכנת לי – עם הציורים והשירים. איזה יופי של הפתעה קיבלתי לכבוד שבת. פשוט, עוד קשה לי לכתוב כמה אני שמח לה. אקרא את כולה, ואביט בציורים ואראה לכל הידידים שלי ואשוויץ נורא (מותר להגיד "נורא" וגם לכתוב "נורא" במכתבים, אבל לא בסיפורים)".

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

הוא גם שיתף אותה בעבודתו:

"את יודעת עטרהלה? גם כאן, בטורונטו, התחלתי לכתוב סיפורים לילדים. בית הספר "בית צדק", שבו אני מלמד חמישה ילדים בני שמונה, החליט להוציא חוברות לילדים: בכל שבועיים תצא חוברת אחת. יהיו בהן סיפורים, חידות, ודברי שעשועים, ואני אכתוב את החוברות. כאשר תצא החוברת הראשונה אשלח לך אותה בדואר ותאמרי לי אם היא מוצאת חן בעיניך".

 

מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)
מכתב מאת אוריאל אופק לביתו עטרה, מתוך ארכיון גנזים (סימול פריט: IL-GNZM-180-2-21-243477)

האם אוריאל התכוון במודע להפוך את אשתו ואת בנותיו לכותבות, עורכות ומתרגמות, או שהאהבה האדירה שהייתה בו כלפי ספרות הילדים פשוט פרצה ממנו והציפה את הבית? זאת לא נדע, אבל עובדה היא שזה עבד היטב.

כשהציעו לו לכתוב את התסריטים לסדרה "סמי וסוסו", הוא לא רצה להתחייב לכתיבה שבועית, והפשרה שהגיע אליה עם אסתר סופר (מפיקת התוכנית) הייתה שהוא יכתוב את הסדרה יחד עם בינה.

אבל אז, מספרת בינה בראיון לעיתון "דבר":

"… פשוט חטפתי את זה מאורי. לא, הוא לא כעס, להיפך. אין בינינו קנאה. הרי סיפרתי לך שאנחנו עובדים מצוין יחד. הוא אפילו שמח להתפנות לעבודות שריתקו אותו יותר".

עם הזמן, בינה שעד אז הייתה הדמות המעשית במשפחת אופק, זו שניסתה "לתפוס" את אוריאל טוב הלב לפני שהוא מבטיח למישהו עבודה ללא תמורה כספית, זו שניהלה את ספרי החשבונות ואת העניינים המשפטיים של הבית, החלה לכתוב בעצמה. סיפורים וספרים יפהפיים ורגישים ותרגומים עשירי שפה של קלאסיקות על זמניות כמו הרוזן ממונטה כריסטו, פיטר פן, שלושה בסירה אחת ועוד רבים.

מהר מאד, הצטרפה גם עטרה לעשייה המקצועית המשפחתית.

כשהיא הייתה בת שבע עשרה בלבד, אביה העביר אליה בקשה לתרגום שקיבל מעדה תמיר, מי שערכה אז את ספרי "כתרי". וכך היא התחילה. בעט פרקר ירוק היא שקדה על עבודה שנשענה רבות על עבודתו הקודמת והכוונתו של אביה.

עד היום, היא מספרת, היא משתמשת בעצותיו שהדריכו אותה אז. כשהיא עורכת, היא מנסה לספר את הסיפור מחדש – לילד. ואת השאלות של איך זה ישמע לו? איך זה לא יהיה משעמם? היא שומעת בקולו של אביה עד היום.

אוריאל עם ביתו עטרה
אוריאל עם בתו עטרה

אבל כשעטרה הייתה בשנות השלושים המוקדמות שלה, אוריאל הלך לעולמו. מוקדם מידי, אחרי מחלה ארוכה מידי, כשהוא רק בן 60.

הוא השאיר אחריו עולם שלם של סיפורי ילדים, החל מלקסיקון ספרות הילדים העברית דרך ספריו שלו ("שבע טחנות ועוד טחנה", "ההצגה חייבת להימשך") וכלה בתרגומיו הנפלאים לספרות הילדים העולמית ולקלאסיקות נטולות גיל. תום סוייר, עליסה בארץ הפלאות, המומינים, צ'ארלי והשוקולדה – שמות של ספרים שההורים של כולנו קראו כילדים ואנחנו קונים עדיין לילדנו שלנו.

ומעל הכל, הוא השאיר אחריו גם שלוש נשים יוצרות מופלאות שינקו ממנו וגדלו על ברכיו המקצועיות.

מספריו ותרגומיו של אוריאל אופק

אחרי שאיבדה את אביה האהוב, קרה לעטרה משהו שלא קורה להרבה בנות: היא נקראה ליצור מחדש יצירות שהוא טיפל בהן קודם. יצירות שמבחינתה היו קודש קודשים של עבודתו.

כשבמודן התחילו להפיק את סדרת "הרפתקה" החדשה (בה מתורגמות מחדש יצירות קאנוניות של ספרות קלאסית), פנו אליה וביקשו שתיקח חלק בפרויקט הזה. כשהיא קיבלה את רשימת הספרים האופציונליים לידיה, הספר היחיד שממש דיבר אליה ודגדג לה לתרגם אותו מחדש היה אליס בארץ הפלאות, או כמו שהיא קוראת לו בקיצור – אליס.

הייתה רק בעיה אחת – בעמודים הראשונים של ספרי אליס שנמכרו אז בחנויות הופיע הקרדיט הבא: "מאנגלית: אוריאל אופק". איך היא יכולה במו ידיה להוריד מהמדפים את יצירתו של אביה?

רק לאחר שהיא הבינה שתרגום חדש יצא בכל מקרה לאור (נאמר לה שיש מישהי שכבר עובדת על אחד כזה כמה שנים), היא החליטה לקחת את המשימה על עצמה. עדיף שהיא תעשה את זה, במלוא הכבוד לעבודתו של אביה, ולא מישהי אחרת.

במשך חודש ימים היא לא עשתה שום דבר אחר. היא אכלה נשמה וישנה – אליס. כשהיו לה התלבטויות – היא פנתה לתרגום של אביה, כשהוא מספק לה הנחיה ומשען גם כשהוא עצמו לא נמצא כאן כבר כדי לענות על שאלותיה.

חודש לקח לה לתרגם מחדש את אחד הספרים המורכבים ביותר לתרגום.

מאז, היא ערכה מחדש גם את תרגומו של אביה ל"הרוח בערבי הנחל", שיצא מחדש בפורמט יפהפייה שחתומים עליו שניהם יחד.

אין הרבה משפחות שניתן לומר שהשפעתן על ספרות הילדים העברית והישראלית הייתה גדולה ומעצבת כמו משפחת אופק.

אוריאל, בן דור המייסדים, היה מהראשונים שלקחו ועיצבו ובנו את היסודות של כל מה שמוכר לנו. הוא התייחס לתרגום, ל"עברות" הסיפורים, בחרדת קודש.

אשתו ובנותיו לקחו את העשייה הזו דור ושניים קדימה, כשהן כותבות כבר בשפה חדשה, נוגעות כל אחת מהן בילדי ונערי דורה, ממשיכות לעשות את מה שאוריאל אהב כל כך: לספר סיפורים שיגיעו ללבבות ויגעו בהם.

תודה גדולה לעטרה אופק על סיועה בהכנת הכתבה

המכתבים המופיעים בכתבה שמורים בארכיון אוריאל אופק המופקד במכון גנזים וזמין דיגיטלית במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מכון גנזים – אגודת הסופרים העבריים במדינת ישראל (ע"ר), משרד ירושלים ומורשת ותכנית ציוני דרך, חטיבת היודאיקה בספריית הרווארד והספרייה הלאומית של ישראל.