תה בטנק: איך הגיעה ערכת חליטה והרתחה לתוך טנקי הצנטוריון?

לוחמי השריון ששרתו בצה"ל בשנות ה-60 ידעו לספר שבטנקי ה"שוט" שנקנו מבריטניה היה מתקן מיוחד – סיר חשמלי המחובר למנוע, בו אפשר היה להרתיח מים לשתייה חמה | טנקי הצנטוריון, לפני שנרכשו על-ידי צה"ל וקיבלו את שמם העברי, נבנו מראש עם אפשרות להרתחת תה מבלי לצאת מהטנק | אחת הסיבות העיקריות לכך הוא קרב שריון עקוב מדם במלחמת העולם השנייה | לחיים

פילדמרשל ברנרד לוֹ מונטגומרי (מימין) נהנה מכוס תה עם שריונרים של הצבא הבריטי בחזית צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה, 6 בנובמבר, 1942. צילום: מוזיאון המלחמה האימפריאלי

בבוקר ה-13 ביוני, שבוע בלבד אחרי שכוחות בעלות הברית נחתו על חופי צרפת, התקדמו כוחות הקרקע הבריטיים ובראשם השריון, לכיוון העיר הצרפתית קן (Caen), אז בירת חבל נורמנדי. יום לפני כן החלו הכוחות לנוע לכיוון העיר, נקודה אסטרטגית מאוד, בפקודת הגנרל מונטגומרי שזיהה הזדמנות להתקדמות. בתחילה איבדו הבריטים כמה טנקים בקרבות מול שריון גרמני, אולם באותו הבוקר נדמה היה שהכל עובר חלק, והבריגדה ה-22 של הדיוויזיה המשוריינת השביעית הצליחה להתקדם כברת דרך מבלי להבחין בכוחות אויב בדרכה. בשעה שמונה וחצי בבוקר ולאחר שכבר עברו קרוב ל-10 קילומטרים, עצרו הכוחות בצומת דרכים לשתות תה של בוקר ולטפל בכלים שלהם.

הפסקת תה, או "ברו-אפ" (brew up) כמו שקראו לה בעגה הצבאית, הייתה מסורת חשובה מאוד בצבא הבריטי, בהתאם למנהגים האנגליים שהביאו מבית. נפוליאון בונפרטה קבע בזמנו ש"הצבא צועד על קיבתו"; בצבא הבריטי נכון היה הדבר גם לגבי תה. בלי כוס תה ראויה לשמה קשה היה להמשיך בלחימה, ומפקדי הכוחות בנורמנדי ידעו זאת, ולכן אפשרו לחייליהם לעצור לכוס תה זריזה באותו בוקר. לימים סיפרו החיילים הבריטיים שהשתתפו במערכה בצפון אפריקה כי התה הפך להיות "כמו סם עבורם" וכי "בלעדיו לא היו מנצחים במלחמה". באותה תקופה נהגו חיילי הצבא הבריטי להרתיח תה (וגם לבשל) במתקן שקיבל את הכינוי "בנגאזי בֶּרנר" – כלי מתכת מאולתר, לרוב מיכל דלק, מלא עד חציו בחול ספוג בבנזין. על גבי המיכל היו מציבים כלי נוסף ובו היו מבשלים או מרתיחים מים. לפי עדויות של חיילים בריטיים במלחמה, גדוד בריטי יכול היה לשרוף מעל 450 ליטר בנזין ביום רק בעצירות תה. למרות ששיטה זו הייתה יעילה ביותר לבישול, היו לה שני חסרונות מרכזיים: כדי להדליק את הבנגאזי ברנר היה על צוותי הטנקים לעזוב את בטחון הכלי המשוריין שלהם ולצאת החוצה, חשופים לאש אויב; ולצד זאת, הדלק הבוער העלה עשן סמיך שיכול היה לסמן לכוחות האויב את מיקומם.

מסיבת התה של נורמנדי

באותו בוקר, כאמור, לא נראו כוחות אויב בסביבה. צוותי המשוריינים של הצבא הבריטי פרקו באזור העיירה וִילֶר-בּוקַז', בסימון דרך שכונה "נקודה 213", והחלו בהכנות לקראת הפסקת התה. בעודם מדליקים את הבנגאזי ברנר הם לא הבחינו כי כוח טנקים של גרמניה הנאצית הכין להם מלכודת ומחכה לרגע הנכון לתקוף. על הכוח פיקד טנק "טיגר" גרמני בראשות קצין הוואפן-SS מיכאל ויטמן, "הברון השחור", אחד מקציני השריון המעוטרים ביותר בגרמניה הנאצית. בעוד הבריטים, שלא חשדו בדבר, הרתיחו תה והכינו את עצמם לקראת היום, הגרמנים תקפו במפתיע. התוצאות היו הרות-אסון עבור הבריטים, שנתפסו עם המכנסיים למטה – חלקם גם מילולית. הכוח הנאצי בפיקודו של ויטמן הצליח להשמיד בתוך רבע שעה מעל ל-20 טנקים, כלי רכב ומשוריינים בריטיים, באחד מקרבות השריון הנודעים ביותר במלחמת העולם השנייה. ויטמן קיבל עיטור מלחמה נאצי גבוה בעקבות קרב זה, ובעצמו נהרג חודשיים לאחר מכן בקרב שריון מול כוחות קנדיים.

במחקר שנערך לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, גילו הבריטים כי מעל לשליש מהנופלים בקרב כוחות השריון – נהרגו כשהם מחוץ לטנקים שלהם, בדיוק כפי שקרה בקרב וילר-בוקז'. אחת הסיבות לעזיבת הטנק הייתה הצורך לבשל ולהרתיח מים, מה שניתן היה לעשות רק מחוץ לטנק – שכן העשן יכול היה לגרום לחנק. עקב כך, החליטו הבריטים לשלב בדור החדש של הטנקים שלהם – טנקי הצנטוריון – מערכת שתיתן פתרון לבעיה זו. כל טנק צנטוריון צויד במכל חימום והרתחה ייעודי (B.V. –boiling vessel) שהותקן בתוך הטנק.

מכל חימום והרתחה ייעודי לטנק

מדובר היה במעין סיר חשמלי גדול מחובר לשקע, ובו ניתן היה להרתיח מים לתה, לחמם מזון ולבשל. מיכל ההרתחה חובר למנוע משני בטנק אליו חובר גנרטור, כדי שאפשר יהיה לכבות את המנוע הראשי של הטנק ועדיין לבשל או להרתיח תה. לשם חוברו גם הרדיו-קשר ומערכות נשק שונות. מאז ועד היום, גם בדגמים המתקדמים יותר של הטנקים הבריטיים, מותקנת מערכת לבישול תה בתוך הטנק.

הצנטוריונים עושים עלייה

בשנת 1959 רכש צה"ל טנקי צנטוריון מבריטניה, כחלק מניסיון התייעלות ושינוי גישה בחיל-השריון לאחר מלחמת סיני. כנהוג בצה"ל, קיבלו הצנטוריונים שם עברי: "שוט". השם נלקח מתוך ספר נחום – "קוֹל שוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן וְסוּס דוֹהֵר וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵדָה" (פרק ג', פסוק ב'). הדגמים הראשונים של הטנק כונו "שוט מטאור" ומאות מהם לקחו חלק עיקרי במלחמת ששת הימים, בה גם נלקחו שלל טנקי צנטוריון ירדנים. יחד עם הטנקים הגיעו גם השקעים החשמליים שהותקנו בהם למיכלי ההרתחה, ובחלקם עדיין היו המיכלים המקוריים עצמם. השריונרים הישראליים מעידים כי מלבד הרתחת תה השתמשו במיכלי החימום למגוון מטרות, כמו מים חמים לגילוח של בוקר ושטיפת פנים, והכנת כוסות קפה רבות מספור. המים החמים עזרו גם לחיילי צה"ל להתחמם בחזית ובמארבים שונים. בשנים שלאחר קליטת הצנטוריון רבים מהטנקים צוידו במכשיר "משלים" – פרימוס, כירת גז ניידת עליה אפשר היה לבשל.

צנטוריונים ברמת הגולן. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין ארכיון מושב נהלל, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

סביב מלחמת ששת הימים גילתה חברת התה "ויסוצקי" שבטנקי הצנטוריון-שוט הבריטיים מותקן כלי ייעודי להרתחת תה, והחליטה לעשות מהלך שיווקי סביב זה. כמו חברות רבות אחרות במהלך תקופת ההמתנה ובעת המלחמה עצמה, פרסמה ויסוצקי מודעות תמיכה בצה"ל תוך שהיא מקדמת את מוצריה. אם כיום משווק התה בתור משקה בריאות, לעתים נטול קפאין, מוצר בוטיק וכן הלאה – ב-1967 התה הוצג בתור משקה מעורר וחריף.

ארבע מודעות שונות שכוללות תה וטנקים פרסמה החברה, תוך שהיא משתמשת באחד המותגים החזקים באותה תקופה – צה"ל. ניתן לראות שהמודעה הראשונה פורסמה ב-4 ביוני, ערב לפני התחלת הלחימה, ובה פנתה החברה לעומדים על המשמר, מטעם הנמצאים בעורף.

הכרזות הבאות כבר מברכות את צה"ל וחיל-השריון על ניצחונם הגדול במלחמה, ואף עושות שימוש במשחק המילים "שריין לך זמן לכוס תה מצוין". הפרסומות נועדו גם להפוך את התה לפופולרי יותר בקרב קהל צעיר.

מחליפים מנוע: הסוף לשקעי החשמל בטנקי הצנטוריון הישראלים

לאחר כמה וכמה שנות שירות בצה"ל, עלה הצורך להתאים את טנקי השוט-מטאור לתנאי השימוש בסביבה הארצישראלית. במקור נבנו הטנקים עם מנוע מתוצרת חברת רולס-רויס האנגלית, אולם הטכנולוגיה נחשבה מיושנת ובצה"ל חיפשו חלופה, שעם התקנתה תוכל גם לפתור בעיות נוספות בהן נתקלו השריונרים הישראלים בטנקי הצנטוריון.

הסוואה מוסרת מטנק צנטוריון ("שוט") לצורך טיפול תחזוקה, תקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים, מערב הנגב. רשומה זו היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית של ישראל

בשנת 1970 הוצג הדור החדש של טנקי השוט – "שוט קל", בעלי מנוע אמריקאי מתוצרת חברת טלדיין קונטיננטל (המילה "קל" נבחרה בתור קיצור ל"קונטיננטל"). עם שינוי המנוע, שהצריך הרכבה מחדש של חלקים רבים בטנק, הוסר גם השקע החשמלי שהתקינו הבריטים, ויחד איתו – מיכל ההרתחה המיתולוגי לתה. שריונרים רבים מאותה התקופה מספרים גם שלצד מיכל ההרתחה, היה מקובל לקלות צנימים וטוסטים וגם לשפות סירים על האגזוז של הטנק, שהתחמם מאוד. עם שדרוג הטנקים הוחלף גם צינור הפליטה בטנק ובמקומו הושם מסנן אחר.

מקצה השיפורים שערך צה"ל לטנקי הצנטוריון הוכיח את עצמו במלחמת יום הכיפורים, בה הצליחו כוחות השריון הישראליים להתמודד עם כוחות סוריים עדיפים עליהם בהרבה. לאורך השנים המשיכו הטנקים לעבור שינויים, וצה"ל הציג את טנקי השוט קל סימן ב', ג' ואף ד'. שוט קל סימן ד' השתתף גם בלחימה בלבנון בשנת 1982, ובתחילת שנות ה-90 יצא הטנק משירות סדיר. שנים ספורות לאחר מכן הוצא הטנק גם משירות ביחידות המילואים. עם זאת, כדרכם של דברים בצה"ל, טנקי הצנטוריון עודם בשימוש ושירות בצבא – פורץ המכשולים של חיל ההנדסה הקרבית (פומ"ה) הוא למעשה טנק צנטוריון-שוט שעבר הסבה, וכן נושאי גייסות משוריינים שונים (נגמ"שים) בהם משתמשות יחידות השדה הם טנקי שוט שהסירו מהם את הצריח ומיגנו אותם בכבדות.

בין הרים ובין סלעים: איך הפך שיר אירוטי ביידיש לשיר ילדים אהוב?

איך הפך שיר על נערה שממתינה לאהובה בביגוד מינימלי לשיר-ריקוד שכל ילדי הגן בישראל מכירים?

1

איור מתוך הספר "עוגה עוגה עוגה - שירי פעוטות", מירה לובה, הוצאת עמרנה

"בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת

ומכל הבחורים אותך אני אוהבת".

שירי ילדים הם פעמים רבות לא מה שחשבנו. במקרה שבו אנחנו עוסקים הפעם, מאחורי לא יותר מארבע שורות קצרות, מתחבא סיפור חוצה יבשות ושפות, וגם חוצה קהלים. נכון, שירי ילדים נוטים במידה רבה לפשוט וללבוש צורות וגרסאות, בזמן שהם מתגלגלים בזמן ובמרחב. אבל אין הרבה שירי ילדים ידועים כל כך, שמבוססים דווקא על שיר שהיה מיועד למבוגרים בלבד.

"בין הרים ובין סלעים" הוא בהחלט משירי הילדים הידועים ביותר בעברית. שיר ריקוד שכמעט כל ילד או ילדה שהיו בגן בישראל מכירים. אבל מאחורי שתי השורות הפשוטות מסתתרות לפחות שתי שאלות עיקריות. הראשונה שבהן היא – באיזו רכבת מדובר?

חוקר הזמר העברי אליהו הכהן ענה על השאלה הזו כשסקר את שירי ירושלים בתקופת המנדט. כך כתב במאמר בנושא: "איזו רכבת היא זו? הרי רכבת העמק לא נסעה בין הרים וסלעים, גם לא הרכבת מיפו לעזה ולקנטרה, וגם לא זו שנסעה מלוד לחיפה. נותרה רק הרכבת לירושלים".

באותו מאמר העלה הכהן את השאלה החשובה הנוספת: מה בכלל הקשר בין הרכבת הזו, לבין הדוברת שמספרת כי "מכל הבחורים אותך אני אוהבת"? באותו מאמר, הכהן גם מסביר.

"מעל סלעים, בין הרים,

טס הוא ברכבת,

מבין כל הבחורים –

אותו אני אוהבת".

הבית שמצוטט כאן הוא קטע מתרגום לעברית של שיר שנכתב בכלל ביידיש. את השיר כתב יוסף רולניק, יליד בלארוס שהיגר לארצות הברית. השיר התפרסם לראשונה בינואר 1908 תחת הכותרת הסתומה "פאָלקס מאָטיוו" ("מוטיב עממי").

1
ציור: עדית פאנק. מתוך הספר "שירי יומולדת, חגיגה ומסיבה" בעריכת אורלי דורון, תמוז בית הוצאה לאור, 1984

גיבורת השיר של רולניק שוכבת במיטתה ומחכה לאהובה שיגיע לבקרה באישון ליל. היא מכבה את הנר הדולק, וממתינה כשרק כותנתה לעורה. קול דנדון פעמון הרכבת שחולפת בסמוך פעמיים ביום מקפיץ אותה, כי היא מקווה שאחת מהן נושאת את יקירה. השיר נכתב בניו יורק, והגיבורה שלנו כנראה גרה בסמוך לתחנת רכבת. כשהאהוב מגיע סוף סוף היא מזנקת מהמיטה "חצי עירומה" ("האַלב נאַקעט") כדי לפתוח לו את הדלת ולבלות עימו את הלילה.

כשפורסם השיר הוא עורר מיד שערורייה קטנה. מבקרי השירה של אותה תקופה טענו שמדובר בשיר וולגרי, שלא לומר אירוטי, בעיקר בהתבסס על השורה "כ'שפּרינג האַלב-נאַקעט אויף פֿון בעט" ("אני קופצת חצי ערומה מן המיטה"). רולניק, צעיר בן 28 שעוד ביקש להיחשב משורר רציני, לקח את הביקורת לתשומת ליבו ושינה את השורה המפלילה. בהדפסה הבאה של השיר בספר שיריו הראשון, כתב "כ'שפּרינג אַ באָרפֿיסע פֿון בעט" ("אני קופצת יחפה מן המיטה"). יש שיגידו שהשינוי בכלל לא גורע מהמטען האירוטי הכבד של הסצינה.

רולניק וחבריו נהגו להתכנס בסלון הספרותי של הזוג ד"ר יחיאל קלינג ואשתו ברטה. בביתם של הקלינגים ברובע הברונקס בניו יורק נהגו להתאסף משוררים, סופרים ואמנים. ברטה, שהייתה זמרת חובבת, הנעימה את זמנם בנגינה ובשירה. אותה ברטה היא שהתאימה לשיר – בשינויי נוסח קלים – לחן שכתבה, והתבסס ככל הנראה על מנגינה רוסית עממית. השיר המולחן התפשט, הופץ, והפך לשיר פופולרי מאוד שנהגו לשיר בכל מקום. הוא גם הופיע בכמה ספרים שליקטו שירי עם ביידיש ומהר מאוד נשמטו מהם שמות המחברים והשיר הפך ל"עממי".

1
ציור: אורה איתן. מתוך הספר "טסה הרכבת – שירים לקטנטנים" בעריכת רבקה בן-אליעזר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1996

רולניק לא אהב את השיר שכתב. ראשית, למרות הצלחתו של השיר לא הרוויח ממנו רולניק ולו פרוטה, כך גילה בזכרונותיו. שנית, סיפר רולניק שחבריו ומכריו נהגו לשיר את השיר בפניו בכל פעם שנכנס לאיזשהו חדר. גם תחושותיו שלו כלפי השיר השתנו, וברבות הימים טען שאין לו ערך ספרותי. השיר היה חיקוי של שיר עממי לדבריו. בשלב מסוים, רולניק החל לעזוב את החדר מיד כשהחלו הנוכחים לשיר את הלהיט שיצר. זה לא עזר לו, וחבריו המשיכו לקדם את פניו בשירה עזה של השיר בכל הזדמנות.

ואיך הגיע שיר אהבה מסלוני העיר ניו יורק לפיהם של ילדי גן בישראל? גם את הגלגול הזה מסביר אליהו הכהן במאמרו. את הפרחים יש למסור לחיילי הגדוד השלושים ותשעה של קלעי המלך, הגדוד "האמריקני" של הגדודים העבריים במלחמת עולם הראשונה. רוב מתנדבי הגדוד הגיעו מארצות הברית, ובסוף המלחמה הספיקו לשהות גם זמן מה בארץ ישראל. הם הועסקו בשמירה על הרכבת ועל מסילות הברזל, בילו הרבה בירושלים, וכשהשתחררו בסוף המלחמה הקימו בה את מועדון החיילים המשוחררים.

החיילים האלו הביאו איתם לארץ את השיר של רולניק, שכאמור היה פופולרי מאוד לשירה בציבור, ועסק בנושאים שמדברים אל ליבם של חיילים רחוקים מהבית. אחד מאותם חיילים, שהיה חבר דווקא בגדוד הארצישראלי, היה שמעון דוד יפה. הוא היה שומר, פועל חקלאי, ומאוחר יותר מפקד ב"הגנה". יפה הוא זה שתרגם את השיר מיידיש לעברית. את השורה שבמקור, שמדברת על רכבות שעוברות פעמיים ביום ליד דירת האהובה המחכה לדוֹדהּ ומצלצלות בפעמוניהן, תרגם כך: "מעל סלעים, בין הרים, טס הוא ברכבת, מבין כל הבחורים – אותו אני אוהבת". הלחן המתון והמינורי של ברטה קלינג, מהפסנתרים בחדרי האורחים של ניו יורק, נותר כשהיה.

האזינו לדודאים מבצעים את השיר המתורגם לעברית:

בשלב הזה, מספר אליהו הכהן במאמר, נכנסו לתמונה הגננות הירושלמיות העבריות. בתחילת המאה ה-20 הן חיפשו נואשות שירים וריקודים לילדי הגן. גננת אלמונית, או אולי כמה גננות אלמוניות, לקחו את השיר הקליט והמתורגם, הוציאו ממנו את כל הלהט הרומנטי והאירוטי, ויתרו על העברית המליצית והאזכורים מ"שיר השירים", ונותרו עם בית אחד בעברית פשוטה שעוסק בנסיעת רכבת. כל ילד וילדה דוברי עברית הבינו את המילים של השיר. "את הסולם המינורי שינו למז'ורי", כותב אליהו הכהן, "את המילים 'טס הוא' איחדו ל'טסה', ועשו אותו שיר ריקוד במעגל".

ודאי שמתם לב שבתרגום של שמעון דוד יפה נכתב "מעל הרים, בין סלעים", ואילו בשיר הילדים המוכר שרים "בין הרים ובין סלעים". ייתכן שזה שינוי שנעשה עוד במקור, גרסה שהתפתחה כששרו את השיר המלא, או שהגננות שעיבדו את השיר הסתפקו משום מה במילת יחס אחת בלבד. אבל אפשר להעלות השערה אחרת.

1
ייחוס מוטעה למתתיהו שלם. איור של דוש (קריאל גרדוש) מתוך הספר "100 שירים ראשונים – הספר השני", כנרת בית הוצאה לאור

בחלק מספרי שירי הילדים החדשים יותר מיוחס השיר "בין הרים ובין סלעים" בטעות גמורה למתתיהו שלם. שלם, איש הקיבוצים בית אלפא ורמת יוחנן, היה מחלוצי הזמר העברי וכתב שירים רבים, גם לילדים, אך לא את השיר הזה.

כיצד קרתה טעות זו? למתתיהו שלם יש שיר שנקרא "בין הרים" ונכתב בשנת 1928. הוא נפתח במילים "בין הרים ובין סלעים / קורנת שמש תום", ואין בו שום רכבת, רק גדי בן-יום. בהחלט ייתכן שהדמיון בשורות הפתיחה (ואולי גם במשקל, נסו לשיר את השורות שציטטנו לעיל) יצר את השינוי במילים, ואת הבלבול בייחוס שניתן לו על שיר הרכבת.

אם תרצו להעיר, להוסיף או לתקן, אנא כתבו לנו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

 

לקריאה נוספת

אליהו הכהן, "עשר השנים הראשונות: משירי ירושלים בראשית תקופת המנדט, תרע"ח-תרפ"ח", מתוך הספר "ירושלים בתקופת המנדט", בעריכת יהושע בן אריה, יד יצחק בן צבי, 2003, עמ' 498-473.

דוד אסף, "בין הרים ובין סלעים: גלגוליו של שיר אהבה ביידיש", בלוג "עונג שבת", 28 בדצמבר 2011.

תגלית בספרייה: מכתב מוולפגנג אמדאוס מוצרט לאשתו קונסטנצה

מכתב אישי שנכתב ב-1790, רק שנה לפני מותו של מוצרט, חושף את סגנון חייו הראוותני של המלחין האגדי

לא היה קל להיות ידוען כוכב-על בסוף המאה ה-18.

על אף תועפות של כשרון והפרסום הרב שזכה לו, המלחין וולפגנג אמדאוס מוצרט בילה זמן רב במרדף אחר משאבים כספיים, שנזקק להם כדי לממן את סגנון החיים הראוותני אליו התרגל. במהלך השנים האחרונות של חייו הקצרים מדי, הוא נסע בלי הפסקה ברחבי מרכז אירופה והופיע בקונצרטים בתקווה שיקבל תשלום נדיב, ושיזכה להזמנות נוספות, לעוד הופעות ולעוד אירועים.

בספטמבר 1790, שנה אחת בלבד לפני מותו המוקדם בגיל צעיר, מוצרט נסע מווינה לפרנקפורט שעל נהר מיין. הוא נסע על חשבונו, לאירוע מיוחד שלא יכול היה להרשות לעצמו להחמיץ: הכתרתו של הקיסר הגרמני החדש ליאופולד השני. כשהגיע לעיר, כתב מכתב לאשתו קונסטנצה, ובו שיתף בחוויותיו מהמסע שלקח לו שישה ימים "בלבד". המון אדם הציף את פרנפקורט ואת פרבריה לרגל האירוע: "אנחנו שמחים שהצלחנו למצוא חדר", כתב במכתבו.

המכתב שכתב מוצרט לאשתו, עם החתימה Ewig dein Mzt ["שלך לנצח, Mzt (מוצרט)"], והתאריך 28 בספטמבר 1790. מתוך אוספי הספרייה הלאומית. לחצו על התמונה על מנת להגדילה.

בעזרת המכתב אפשר לגלות כיצד התרשם מוצרט מהערים שחלף בהן במהלך המסע. מוצרט למשל מתענג על הכרכרה הנוחה שהוא נסע בה ("הייתי רוצה לנשק אותה"). הוא נהנה מהאוכל ברגנסבורג: "הייתה לנו ארוחת צהריים נפלאה, מוזיקה אלוהית בזמן הארוחה, מלצר אנגלי ויין פנטסטי מחבל מוסל". גם את הקפה בווירצבורג הוא אהב. הוא לא התרשם, לעומת זאת, מהעיר נירנברג – "עיר מכוערת", כתב – והוא היה משוכנע שבעל הפונדק באשפנבורג רימה אותו.

בניגוד לפירוט הנרחב על ימי הנסיעה, שמאפשר הצצה לאורח חייו הבזבזני של המלחין, מוצרט לא כתב הרבה על קונצרט ההכתרה עצמו. הוא לא התייחס כמעט בכלל להכנות לאירוע או ליצירה שהיה צפוי לנגן שם (קונצ'רטו "ההכתרה" המפורסם). הוא כתב רק: "אני נחוש לעשות את עבודתי על הצד הטוב ביותר", לפני שעבר לעסוק בעניינים כספיים בסוף המכתב. לולא חתימתו של מוצרט בתחתית הדף, לא ניתן היה אפילו לנחש שאת המכתב הזה כתב אחד מהמלחינים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

ג'ו עמר ויצחק בן צבי שרים "מעוז צור"

מה עושה שירת פיוט אשכנזי בהדלקת נרות בסגנון יהדות מרוקו?

מאת: ד"ר עמליה קדם

באוסף המוזיקה של הספרייה הלאומית שמורות הקלטות שידור של קול ישראל מן השנים הראשונות למדינה. קול ישראל, התחנה היחידה של אותם הימים, שימשה כלי להפצת ידע וגם להנחלת שפה, מסורת ותרבות. האזנה להקלטות משנות החמישים של המאה העשרים חושפת דקויות של יחסים בין קבוצות חברתיות ומאירה מאמצים מכוונים שנעשו לבניית חברה ישראלית חדשה בארץ.

פריט מעניין אחד מן האוסף הזה הוא תקליט שידור שעליו נרשם בכתב יד "הדלקת נרות ומעוז צור, הוקלט בבית הנשיא 1957" (ההעתקה על התקליט נעשתה בינואר 1958).

המבצעים הם הזמר ג'ו עמר ומקהלת "שיר מזמור" בניצוח יוסף בן ישראל. את הזמרים מלווים אקורדיון, תוף וכלי פריטה שנשמע כמנדולינה או עוּד. כלי זה פותח את ההקלטה באלתור חופשי ואז נכנס קולו הבהיר והמוכר של ג'ו עמר ושר בסלסול ארוך את שתי הברכות "להדליק נר חנוכה" ו"שעשה נסים לאבותינו". בתום שתי הברכות עונה המקהלה יחדיו "אמן" ופוצחת בשירת "הנרות הללו". את ההקלטה מסיימת שירת "מעוז צור" בלחנו הידוע ביותר בארץ.

על התקליט מצוין רק "נעימה מזרחית – עבוד, בן ישראל" ללא מידע נוסף על מקור המנגינות. עם זאת, מן המידע הרשום על המדבקה העגולה שעל התקליט ומן ההקלטה עצמה אפשר ללמוד לא מעט. ראשית, סגנון שירתו של ג'ו עמר, שעלה ממרוקו רק שנה או שנתיים קודם לכן, הוא טיפוסי לשירה האנדלוסית. עשיר, מסולסל, מלודי ורך. אפשר שליוסף בן ישראל הייתה יד בעיבוד. אחרי הכל, רק שנים אחדות קודם לכן הוא הקים בקול ישראל את המדור לפולקלור ומוסיקה מזרחית ופעל נמרצות לקידום מוזיקאים מזרחיים צעירים – ביניהם הזמר הצעיר ג'ו עמר. אך נוסח הברכות בבסיסו מתאים למסורת השירה המרוקאית וכנראה היה הנוסח המוכר לעמר מהבית.

את מנגינת השיר "הנרות הללו" לא מצאנו עד כה במקורות מוקדמים יותר, אבל הוא מופיע בהקלטות מאוחרות יותר של ג'ו עמר בקול ישראל, וכן בתקליט שהוציא ב-1960 בשם "פרקי חזנות מזרחיים". כלומר, כנראה שזהו לחן שעמר הביא איתו ממרוקו או הלחין בעצמו.

מיד אחרי סיום השיר הזה, שרה המקהלה את הפיוט המקובל "מעוז צור" בלחנו המפורסם והמוכר ביותר בארץ, ובהאזנה זהירה ניתן לשמוע גם את ג'ו עמר משתתף, אם כי בשירה בקול נמוך ולא בולט.

לכאורה, אין שום דבר משונה. מה מוכר ומקובל וצפוי יותר מלסיים הדלקת נרות ממלכתית בשירת מעוז צור בלחן הידוע? זאת ועוד, שיטוט קל בין הקלטות קול ישראל שבספרייה מעלה שקיימות לא מעט הקלטות כאלה, באותה תקופה וגם מאוחר יותר, עם חזנים וזמרים אחרים כמו יגאל בן חיים או אורי שבח, שבהן שרים הדלקת נרות בסגנון ספרדי או מזרחי עם מקהלה ואף תזמורת ומסיימים ב"מעוז צור".

אלא שהפיוט "מעוז צור", הוא פיוט אשכנזי! מקורו באשכנז, כלומר גרמניה וסביבתה. מילותיו, המתוארכות לתקופת מסעי הצלב (המחצית השנייה של המאה ה-12, ככל הנראה) מתארות פרקים בתולדות העם היהודי, מיציאת מצרים, עבור בגלות בבל ועד ימי החשמונאים ומביעות תפילה ותקווה לגאולה ולהשבת בית המקדש על כנו. צורת הפיוט – הבתים, השורות והחריזה – מעידה על שילוב של יסודות פייטניים אשכנזיים וספרדיים, כתוצאה מן ההשפעה של שירת ספרד באותה תקופה על הפיוט האשכנזי. על אופן כתיבת הפיוט ותארוכו אפשר לקרוא במאמרו של אברהם פרנקל "הזמר על הצלת וורמייזא וזמן חיבורו של מעוז צור" (המעיין, טבת תשע"ד, עמ' 9 – 21).

פיוטים רבים נכתבו בימי הביניים אך ברוב המקרים איננו יודעים באיזה לחן שרו אותם. לעתים ניתן לשחזר לחן שיש לו גרסאות רבות, על סמך תפוצתו בקהילות שונות שיצאו מאותה מסורת והמשיכו אותה. במקרה של "מעוז צור" נעשו מחקרים משווים שאיתרו את מקור הלחן במנגינות עממיות או דתיות מגרמניה ובוהמיה של המאה ה-16, אולי אפילו ה-15. יש טוענים שתחילת הלחן לקוחה ממזמור מהכנסייה הלותרנית, והמשכו משני שירים עממיים. ניתן לקרוא על כך ביתר פירוט במאמרו של חנוך אבנארי "נעימת "מעוז צור" – חידושים בתולדותיה" (כתב העת תצליל מס' 7, תשכ"ז) וגם בבלוג של דוד אסף גלגולו של ניגון: מה למרטין לותר ול'מעוז צור' ("עונג שבת" 29 בנובמבר 2013).

זאת ועוד. בכתביהם של חזנים אשכנזים מן המאה ה-19 אנו מוצאים עדויות מובהקות לכך שהיה מקובל לשלב את מנגינת מעוז צור בתוך התפילה בימי החנוכה: במלים "הודו לה' כי טוב" או "אנא ה' הושיעה נא" בתוך תפילת ההלל הנאמרת בכל יום מימי החג, בברכת כהנים, בפיוט לכה דודי בשבת חנוכה, ועוד ועוד. הנה לדוגמה קטע מן הספר "שירי בית ה'" של החזן הירש ויינטראוב מלייפציג, 1859:

הליטורגיה האשכנזית משופעת במנגינות שהן ייחודיות לתאריכים, לתקופות ולאירועים בלוח השנה העברי. מנגינות ייחודיות אלה מתפקדות כמסמנים מובהקים, והשימוש בהן בתפילה מסמן לקהילה שהחודש, החג או האירוע קרבים ובאים או כבר הגיעו. חוקר המוזיקה היהודית, א"צ אידלסון כותב בספרו מ-1929 על לחנים של פיוטים "עונתיים" כאלה, ששימשו למשל לשירת "לכה דודי" בשבתות לפני תשעה באב (לחן "אלי ציון"), פסח (לחן "אדיר הוא") או חנוכה (לחן "מעוז צור" – זה המוכר לנו עד היום).

כעת, משביססנו את מקורו וזהותו האשכנזיים של הפיוט מעוז צור, עלינו לחזור אל ג'ו עמר והמקהלה המזרחית "מזמור שיר" ולשאול – מה עושה פיוט אשכנזי כל כך בביצוע של זמר ומקהלה מזרחיים? האם העובדה שמדובר בהדלקת נרות בבית הנשיא – יצחק בן צבי, שהיה ידוע כחוקר יהדות המזרח – השפיעה על הבחירה לשלב מסורות ספרדיות ואשכנזיות? ואולי בכלל הלחן הזה היה מוכר ליהודי צפון אפריקה דרך בתי הספר של אליאנס, שמוריהם באו מאירופה, או שליחים לבתי כנסת או לתנועות נוער? זהו נושא מרתק שראוי למאמר נפרד.

אפשר גם שהלחן הזה הוא בפשטות מוצלח מאוד, פשוט וקליט ועובדה היא שעל אף שקיימים לו לחנים אחרים (אפילו לג'ו עמר בתקליטו המסחרי יש לחן אחר, שהלחין יוסף בן ישראל) לא קמו לו עד היום מתחרים שאיימו על בכורתו ובלעדיותו.

מה שבוודאי ידוע לנו הוא, שבמהלך תקופת היישוב וגם לאחר קום המדינה, הייתה מגמה להפיץ ניגונים, ישנים וחדשים, שיוכלו לשמש במוסדות החינוך ובתנועות הנוער ולהנחיל אותם באופן פעיל לציבור. יש מקום לשער ששירת "מעוז צור" בניגון האשכנזי המוכר, בהדלקת נרות ייצוגית בבית הנשיא בירושלים, ששודרה לציבור בישראל ברשת הרדיו היחידה – קול ישראל – השפיעה על תפוצתו של הלחן הזה בקרב תושבי המדינה הקטנה והמתפתחת והייתה שלב חשוב בהפיכתו מ"אשכנזי" ל"ישראלי".