כשהרב ריינס קרא להקים מדינה יהודית באוגנדה

איך קרה שדווקא הרב יצחק יעקב ריינס, מייסד הציונות הדתית, תמך בתכנית אוגנדה?

הרב יצחק יעקב ריינס. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

המולה מילאה את האולם הגדול בעיר באזל השווייצרית. צעקות, קריאות ומחוות דרמטיות היו מנת חלקם של הצירים שהשתתפו בקונגרס הציוני השישי בקיץ 1903, הקונגרס שנודע בדיעבד בכינוי "קונגרס אוגנדה". קשה להמעיט בעוצמת הדרמה שהתחוללה בכינוס ההיסטורי שבו נקרע קרע לא מבוטל בתנועה הצעירה. אומנם הצעתו של בנימין זאב הרצל להקים מקלט (זמני!) ליהודים באפריקה התקבלה, אך בעקבות אותה הצבעה נטשו את האולם קבוצת צירים מציוני רוסיה והסתגרו בחדר אחר ובו נהגו מנהגי אבלות על חורבן ירושלים. על פי אחד התיאורים, כשהרצל ביקש להיכנס לחדרם ולשוחח איתם, המתבצרים סירבו, ואחד הנוכחים אף קרא לעברו "בוגד". את הקונגרס נעל הרצל בהבטחה כי מדובר בפתרון זמני ונשבע: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

1
בנימין זאב הרצל בנאום פתיחה של אחד הקונגרסים הציוניים. מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ראוי להזכיר את הרקע להחלטתו של הרצל למהר ולקדם את הרעיון המפוקפק של יישוב יהודים בלב המאפליה. בחג הפסחא 1903 פשטו המונים מתושבי קישינב, באימפריה הרוסית דאז, על בתי היהודים בעיר, ומבלי שרוסנו על ידי כוחות הצבא והמשטרה שבעיר. אלפי חנויות נבזזו או נהרסו, בתים הועלו באש, ועל תיאורי הזוועה עדיף שלא לחזור. כ-50 יהודים נרצחו, וכ-600 נפצעו פציעות אכזריות. המאורע הותיר רושם בל ימחה על האוכלוסיה היהודית ברחבי העולם – וגם על הרצל, שהחליט להאיץ את ניסיונותיו להשיג אישור מעצמתי ליישוב יהודים במקום כלשהו על פני הגלובוס. בראייתו, היה זה שלב ביניים שבו יוקמו כמה מושבות יהודיות בעולם ובהן יוכשרו היהודים להקמת מדינתם בארץ ישראל.

1
ידיעה בעיתון "חבצלת", 8 במאי 1903

תוכנית אוגנדה עברה באותו קונגרס ציוני הרבה בזכות תמיכת אחת הסיעות הגדולות בו: סיעת "המזרחי", הציונים הדתיים. מנהיג התנועה ומאבות הציונות הדתית, הרב יצחק יעקב ריינס היה ממקורביו של הרצל ותמך בתקיפות בתוכניתו. רבים ההיסטוריונים שתהו על פשר תמיכה זו, שנראית כחורגת מן השורה כאשר עוסקים בציונות הדתית. אך למעשה, וכך סבור למשל ההיסטוריון ד"ר משה ברנט, עמדתו של ריינס תאמה את עקרונות הציונות הדתית המוקדמת. אותם ציונים דתיים של ראשית התנועה הציונית פתרו את הסתירה לכאורה של מטרות הציונות עם האיסור הדתי "לדחוק את הקץ", בטענה שמטרת הציונות לספר גאולה מיידית, חומרית ומדינית בלבד. לתפיסתם של אנשי "המזרחי", אין בין הציונות לבין הגאולה הרוחנית של העם היהודי דבר וחצי דבר. הגאולה הרוחנית שבוא תבוא בארץ ישראל תתרחש רק ברצותו של האל ולא במעשי אדם.

1
מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

ריינס סבר שקיומה של אוטונומיה יהודית תחזק את הרגש הדתי בקרב היהודים – ואחת היא היכן תקום אותה אוטונומיה. בניגוד לטענה המתחרה שהיהדות תינצל רק אם הבית הלאומי היהודי יוקם בארץ ישראל, ריינס טען שעל מנת שתהיה יהדות צריכים להיות גם יהודים – ועל כן צריך לדאוג בראש ובראשונה להצלתם. ריינס האמין בפתרון דחוף לבעיית היהודים באירופה, כי המצוקה החומרית מונעת עיסוק ב"רוחניות". לא זאת אף זו, בוודאי שאם המצוקה נגרמת בשל יהדותו של אדם הוא יתפתה להשליך אותה. כך מנומקת עמדתו של ריינס דווקא כמלחמה בהתבוללות.

אין בכך כדי לרמוז שריינס לא שאף לתקומה יהודית בארץ ישראל כאידאל. אך הוא הדגיש את מניעיו המעשיים ואמר: "הסכם הסכמנו להצעה האפריקנית מפני ששמנו לב לצורכי העם החביב עלינו יותר מן הארץ".

1
מתוך ארכיון שבדרון, אוסף התמונות הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כאמור, באותו "קונגרס אוגנדה" נתקבלה ההצעה הבריטית לאוטונומיה יהודית במזרח אפריקה. אולם כפי שאתם ודאי יודעים, היא לא יצאה לפועל. קבלת ההחלטה והדרמה שהתחוללה בבאזל רק פתחה חודשים ארוכים של פולמוס סוער בתנועה הציונית. בעקבות הצעת פשרה נשלחה למזרח אפריקה משלחת חקר שתבחן את האזור ואת התאמתו להקמת מושבה יהודית. הדו"ח שהציגה לקונגרס הציוני השביעי היה שלילי ובעקבותיה החליט הקונגרס לדחות את ההצעה. גם בקרב הבריטים פחתה ההתלהבות מההצעה לאחר שהוחלף שר המושבות.

פחות משנה לאחר משבר "קונגרס אוגנדה" נפטר הרצל בדמי ימיו. הרב ריינס המשיך להנהיג את תנועת "המזרחי" עד מותו ב-1915.

 

בונוס לסיום:

המתנגדים הידועים ביותר לתוכנית אוגנדה היו קבוצת "ציוני ציון", שרוב חבריה היו יהודים מרוסיה ובראשה עמדו מנחם אוסישקין וחיים ויצמן. לצידו של הרצל התייצבו ידידו מקס נורדאו, הפעיל הציוני הבריטי ישראל זנגוויל, וכפי שהוזכר לעיל גם מנהיגי תנועת "המזרחי". אולם בכך לא נסתיימה רשימת התומכים המפתיעים ב"תוכנית האפריקנית" כפי שהיא כונתה. אחד ממחויביה הקולניים ביותר היה פעיל ציוני בולט אחד שישב כבר זמן רב בירושלים ושמו אליעזר בן־יהודה. לצד מאמרים נלהבים בעד התוכנית שהתפרסמו בעיתונו "הצבי", בן־יהודה הגדיל לעשות ופרסם חוברת בשם "המדינה היהודית" ובה פירט את הנימוקים שעמדו עימו לצדד ברעיון. כך הוא כתב בפרק הראשון: "האמנם לא נלמד מדברי הימים כלום? האמנם נחטא גם אנו כמו שחטאו אבותינו במשך אלף ושמונה מאות שנה, שעצמו את עיניהם מראות את המציאות והסתפקו בהתקוות בלבדן? ואם שינינו אנו קהות מהבוסר שאכלו אבותינו, האמנם לא ירעד ליבנו מפני המחשבה: כמה עוד יתר תקהינה שיני בנינו אחרינו מהבוסר שנאכל אנו הפעם?".

 

לקריאה נוספת:

ד"ר ברנט משה, "עניינם של היהודים: מבוא להיסטוריה ישראלית אחרת", עמ' 196-234, הוצאת כרמל, תשע"ט 2019

אילון עמוס, "הרצל", עמ' 410-427, הוצאת עם עובד, תשל"ז 1977

 

כתבות נוספות

בואו לבחור צד במלחמת ההמנונים

תמונות נדירות: כך ניסו הפליטים מגרמניה להפריח את השממה בקניה

התרומה של חיים ויצמן למאמץ המלחמתי הבריטי

שמים, בקשו רחמים עליו

מי היה וולתר רתנאו?

מי היה וולתר רתנאו? מה הסעיר כל כך את מתנגדיו, שלא היססו לנקוט אמצעי כה חמור להשקטת הפוליטיקאי הבכיר?

וולתר רתנאו בהיותו שר החוץ, מתוך אוסף הפורטרטים של אברהם שבדרון

יום שבת, ה-24 ביוני 1922, ברלין, שכונת גרונוולד, שדרות המלכים (Königsallee): שר החוץ של רפובליקת וויימר, המשמש גם מנכ"ל של חברת AEG, ד"ר וולתר רתנאו, יוצא מביתו המפואר ומתיישב במכוניתו בדרכו ליום עבודה עמוס באירועים. כהרגלו, נוסע רתנאו רק עם נהגו האישי ובלי שומרי ראש. מאות מטרים לאחר תחילת הנסיעה, מתפוצץ רימון יד ונשמע צרור יריות. במקום נותרים רתנאו, מוטל ללא רוח חיים, ולצדו נהגו, רכב אחר בורח ובו שלושת הרוצחים מהארגון הימני המיליטריסטי הקיצוני הנקרא "קונסול".

מה היו הנסיבות הפוליטיות של גרמניה בשנת 1922 ומי היה וולתר רתנאו? מה הסעיר כל כך את מתנגדיו, שלא היססו לנקוט אמצעי כה חמור להשקטת הפוליטיקאי הבכיר?

בעת הירצחו של רתנאו גרמניה הייתה שקועה בבעיות כלכליות, פוליטיות וחברתיות קשות ביותר. ארבע שנים קודם לכן היא הובסה במלחמת העולם הראשונה ועברה זעזוע פוליטי עם התפטרותו של הקיסר האחרון, ווילהלם השני, בעקבות סיומה המביש של המלחמה. חלקים ניכרים של האוכלוסייה היו נתונים בבלבול פוליטי, נקרעים בין המונרכיה ובין הדמוקרטיה החדשה.

זאת ועוד, העול הכלכלי של שנות המלחמה הכביד על כל הגרמנים: אבטלה, רעב ואינפלציה. זמנים כאלו אינם זמנים של איזון ורוגע, אלא זמנים של האשמה ושל חיפוש אחרי האחראי, הבוגד. לא בכדי, התחזקה האנטישמיות באותן שנים ומפלגות קיצוניות ושוביניסטיות רשמו מספר עולה של חברים בפנקסי הפעילים; בין היתר נבנתה מן המצב גם המפלגה הנציונל-סוציאליסטית של אדולף היטלר. בתוכניותיהן התוקפניות, הסיתו מפלגות אלו את הקהל נגד יהודים, וכמובן נגד הבולטים ביניהם. בעיניים אנטישמיות, היהודים היו העשירים בחברה הגרמנית ומי שעשו את רווחיהם על גבהּ ועל חשבונה של האוכלוסייה הרחבה שנשארה ענייה. אל הקלחת הפוליטית, הכלכלית וההיסטורית הזאת נקלע וולתר רתנאו, פוליטיקאי, תעשיין וסופר יהודי.

וולתר רתנאו (1922-1867) נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. אביו, אמיל רתנאו, ייסד את חברת AEG, ולימים ירש וולתר חלקים ניכרים של החברה וגם תפקיד ראשי בהנהלתה. עקב חשיבותה של אותה חברה בכלכלת גרמניה, מונה רתנאו לאחראי בתחום המשאבים וחומרי הגלם בתעשיית המלחמה. יחסו של רתנאו לכיוונים הפוליטיים השונים לא היה נקי מתפניות מעוררות מחלוקת: בימי המלחמה הוא תמך במטרות הגרמניות במלחמה ואף המליץ על הפצצת לונדון באמצעות צפלינים, ואילו לאחר המלחמה הביע ביקורת חריפה על הקיסר שהתפטר. לאחר מינויו לשר החוץ של רפובליקת וויימר, בינואר 1922 (עד כה, הוא היהודי היחיד שהגיע לתפקיד כה בכיר בפוליטיקה הגרמנית), פעל רתנאו להתקרבות זהירה בין גרמניה ורוסיה, והצליח לגבש את הסכם רפאלו עם רוסיה הסובייטית. הצלחתו בגיבוש ההסכם הניבה הקלה משמעותית בלחץ הכלכלי על קופות גרמניה שהיו באותה עת ריקות.

בנוסף לכך, היה רתנאו איש ספרות, כתב וצייר וגם אסף דברי אומנות. הוא היה בקשר מכתבים עם אנשי תרבות רבים והיה מוכר בנדיבותו כלפי אמנים עניים. הסופר האקספרסיוניסטי הצעיר קרל ארנשטיין פנה אל רתנאו בבקשה לתמוך בו. רתנאו, על אף שטרם הכיר את ארנשטיין, ענה בחיוב והעניק לו מלגה למהלך שנה. מקרה זה הוא רק אחד ממקרים רבים מהסוג הזה.

באוספים הארכיוניים של הספרייה הלאומית נמצאים מספר מכתבים מאת רתנאו אל אנשים שונים, אל אלברט ארנשטיין, קרל ארנשטיין, אל מרטין בובר וכן לסטפן צווייג. התכתבות זו עם הסופר האוסטרי היהודי צווייג מעידה על הקשרים הלבביים של רתנאו עם אנשי ספרות.

וולתר רתנאו במדי צבא, מתוך אוסף הפורטרטים של אברהם שבדרון

 

הקול היהודי קובע: "פרעזידענט לינקאלן" חייב ללכת!

אחת מנקודות השבר של מלחמת האזרחים האמריקנית הגיעה לקראת בחירות 1864: הנשיא המכהן אברהם לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו נשיא חדש שיחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה. הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה

כרזת בחירות של המפלגה הרפובליקנית, שנת 1864

השבעתו של אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית בשנת 1861 הייתה הזרז שהוביל לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית. אחת אחת פרשו מדינות הדרום מהברית משנודע להם שהמועמד שהציב במוקד קמפיין הבחירות שלו את עצירת התפשטותה של העבדות לטריטוריות האמריקניות החדשות, הוא זה שנבחר לנשיאם.

הנשיא הטרי ניצב בפני האתגר הגדול ביותר שניצב בפני נשיא אמריקני מכהן: מלחמת אזרחים. בתור פוליטיקאי ומדינאי מחונן ידע לינקולן שלא מדובר אך ורק במאבק מול אויבים מבחוץ: על כל צעד ושעל נתקל לינקולן בהתנגדות מסיעות רבות ושונות – רפובליקנים רדיקלים אשר דרשו נקמה בדרום המורד, דמוקרטים מתונים שנאבקו להפסקת המלחמה ושימור העבדות ומתנגדים נחרצים יותר שהיו נחושים להתנקש בחייו.

לנוכח המוני ארונות הקבורה והחיילים הפצועים החוזרים מהחזית, הבין המדינאי המחונן שהדרום לא צריך לנצח במלחמה כדי להגשים את יעדיו: שימור העבדות ופרישה מהברית. כל שהקונפדרציה המורדת צריכה לעשות הוא להחזיק מעמד עד שהנחישות הצפונית תתפרק. אחת מנקודות השבר הגיעה לקראת בחירות 1864: לינקולן ידע היטב שאם יפסיד בבחירות, ייבחר במקומו יריבו מהמפלגה הדמוקרטית ג'ורג' מקללן אשר יחתור לפשרה עם הקונפדרציה. עתידה של ארצות הברית היה תלוי בתוצאות הבחירות האלה.

הרחק הרחק מזירת העימות המדמם, חשבו יהודי מזרח אירופה בצורה שונה לחלוטין על נושאים אלה.

"פרעזידענט לינקאלן" מחרחר המלחמה

העיסוק הנרחב ביותר בבחירות הקרבות באמריקה דווחו מעל דפי 'המגיד'. כתב העת שהוקם בפרוסיה המזרחית שם לעצמו מטרה (כפי שציין בשערו) לספר "ליעקב (הכוונה לעם ישראל) מהנעשה בכל חלקי תבל בין כל יושבי חלד".

ומה היה ל'המגיד' לספר ליושבי פרוסיה בנושא? הידיעה הראשונה שמצאנו התפרסמה ב-14 בספטמבר 1864.

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המגיד' ב-14 בספטמבר 1864

 

לאחר כמה שורות דיווח על מרידות בטוניס ואלגיריה (אלגיריען), משתף 'המגיד' את קוראיו ש"באמעריקא יש תקוה לשלום" כיוון ש"ממשלת ראש ארצות הברית עומדת בפני בחירות". מעניין לגלות שהידיעות על עייפות אזרחי הצפון מהמלחמה הגיעו עד עורכי 'המגיד'. זו כנראה הסיבה שהם חזו את הפסדו של "הפרעזידענט לינקאלן" בבחירות ונצחונו של "איש אחר אשר מחשבותיו כמחשבותיהם בדבר השלום, אז יש תקוה כי יושם קץ אל המלחמה האיומה ההיא".

בהמשך אותו חודש מספק 'המגיד' דיווח ברור יותר לגבי דמותו של אותו איש בעל מחשבות שלום וקובע שדעת הקהל האמריקנית נחלקת בין הנשיא הנוכחי ובין "שר הצבא מאק קלעלאן" אשר אם ייבחר "תשוב החרב אל תערה". אולם אם ישוב וייבחר לינקולן, מזהיר כותב הידיעה, "אז לא תשקוט המלחמה כי אם בהכרת (הכרעת) אחד משני צדדי הלוחמים עד תומו כי מנויה וגמורה בסוד לינקאלן וממשלתו ללחום עם בעלי הנגב (המורדים בדרום) עד רדתם" (המגיד, 21 בספטמבר 1864).

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המגיד' ב-21 בספטמבר 1864

 

גם ברוסיה הצארית עקבו היהודים אחר ההתפתחויות הגורליות באמריקה הרחוקה. כתב העת 'המליץ', אשר בחר להיות "לפה לכל דבר הנוגע לכנסת ישראל", דיווח ב-15 בספטמבר 1864 על כינוס פוליטי מעניין בניו יורק אשר במהלכו התאספו "עם רב כמאת אלף איש… ושם נמנו וגמרו לבחור את שר הצבא מאק-קלעלאן לראש הכנסיה על ארבעת השנים הבאות".

'המליץ' הרחיק לכת בהתקפתו את לינקולן והאשים אותו לא רק בהיותו מחרחר מלחמה שאינו מעוניין בסיומה השלו, אלא בהיותו האחראי הראשי (שלא לומר היחיד) בפרוץ המלחמה אשר "אכלה את מבחר הצעירים".

 

ידיעה שהתפרסמה ב'המליץ' ב-15 בספטמבר 1864

 

בסופו של דבר נצחונו בבחירות של לינקולן הוכרע בספטמבר 1864 עם כיבוש אטלנטה בידי יוליסס ס. גרנט, מפקד צבא הצפון שמינה לינקולן. היה זה הניצחון האסטרטגי שסייע לשכנע את אזרחי הצפון בכך שהניצחון הסופי במלחמה קרוב ושארצות הברית תוכל לשרוד את המלחמה הנוראית ולהפוך למדינה אחת שוב, אך ורק אם יימשך המאמץ בכל הכוח.

ב-30 בנובמבר 1864 דיווח 'המגיד' בעצב על הזכייה של לינקולן בכהונה שנייה וקבע כי "בזה אבדה תקות חפצי השלום". רק בכתבה זו מוזכר רצונו של הנשיא לבטל את העבדות.

 

ידיעה שהתפרסמה ב-30 בנובמבר 1864

 

מחברה של הידיעה מוסיף הוראה תמוהה שנתן "הפרעזידענט של יושבי הנגב": בניסיון נואש למנוע את התבוסה הקרבה של הדרום הורה נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס "לתת כלי קרב בידי כל עבדי-עולם אשר בנגב ללחום נגד בני הצפון." לא ברור מהיכן קיבלו אנשי 'המגיד' את המידע הזה אך הם התייחסו אליו ברצינות תהומית וקבעו שחימוש העבדים מדרום דווקא יסייע להביא את הקץ למלחמה ולעבדות. למרות שדיוויס מעולם לא נתן הוראה זו, הדיווח בכתב העת משקף את הדי התבוסה הקרבה שהגיעו עד מזרח אירופה.

בתשעה באפריל 1865, נכנעו כוחות הדרום בראשותו של הגנרל רוברט אי לי ומלחמת האזרחים הגיעה לסיומה.

 

העיתונות היהודית מספידה "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים"

ב-15 באפריל 1865, חמישה ימים בלבד מקץ מלחמת האזרחים, חמק השחקן ותומך הדרום ג'ון ווילקס בות' אל התא הנשיאותי בתיאטרון פורד וירה בעורפו של אברהם לינקולן. לאחר שירה בנשיא, דקר את מאבטחו האישי באמצעות פיגיון ואז קפץ מהקומה השנייה אל הבמה בניסיון להימלט. המתנקש – ששבר את רגלו בנפילה – הניף באוויר את הפיגיון המדמם וצעק לעבר הקהל בלטינית, "סיק סמפר טיראניס" – כך תמיד לעריצים. הוא ניצל את הבלבול שאחז בקהל על מנת להימלט בשעה שהנשיא מחוסר ההכרה הוצא מהמקום.

בבוקר שלמחרת ההתנקשות, בשעה שהמרדף אחרי בות' התרחב לכל שטחי הצפון, מת אברהם לינקולן מפצעיו. בות' עצמו – שהשבר ברגלו הסב לו כאבים עצומים – הצליח לחמוק מרודפיו מעל לעשרה ימים, ולחצות את הגבול לשטח הדרום המובס. הוא השתכן בחוות טבק בווירג'יניה יחד עם שותף נוסף לקשר, אולם יחידת פרשים של צבא ארה"ב איתרה את השניים וכיתרה את החווה.  השותף שלו לפשע בחר להיכנע, אך בות' התבצר וסירב לצאת ללא קרב – כשהציתו החיילים את בית המסתור שלו, ניסה להימלט תוך כדי ירי , אך נורה בצווארו. מילותיו האחרונות היו, "חסר תועלת, חסר תועלת."

רק עם מותו של אברהם לינקולן, "ההרוג האחרון של מלחמת האזרחים", התחלף הטון הביקורתי של עיתוני ההשכלה במילות שבח והספד. עתה ספדו אותם עיתונים לנשיא עטור ההישגים ופיארו את הניצחון המוחץ במלחמה אשר בזכותו הושג מבוקשו של הנשיא – ביטולה של העבדות באמריקה.

ב-20 ביולי 1865 כתב 'המליץ' ש"הרצח הנורא" היכה "בשלי נפש איש צדק" והביא "גועל נפש בלב כל ילידי תבל לכל דבר הדרומים, לחשבם כחבר בוגדים, שואפי שוד ועיניהם רק אל בצעם, לעשות עושר ומלוכה לא במשפט; הרצח המתועב הזה, אשר כפי הנראה היתה יד רבים וגדולים בו, הוא נחשב לחותם תכנית מלחמת האחים במשך ארבעת השנים".

 

ההספד לנשיא הנרצח, אברהם לינקולן, שהתפרסם ב'המליץ' ב-20 ביולי 1865

 

'המגיד' כהרגלו התעלה מעל כולם בקובעו ש"אין איש באמעריקא אשר לא יודע כי פני לינקאלן לשלום היו מועדות תמיד". (המגיד, 4 ביולי 1866)

 

ההספד לנשיא הנרצח, אברהם לינקולן, שהתפרסם ב'המגיד' ב-4 ביולי 1866

סיפורים מהמכביה: והפעם, על אלופת המכביה שחילטרה כמלכת היופי

ראיון מיוחד שנערך עם לינדה ווימן – האדם היחיד שיכול לספר שעד גיל 17 הספיק גם לזכות במדליות זהב בתחרויות האתלטיקה במכביה וגם בתואר 'מלכת היופי' – וכל זה באותה השנה

לינדה שארפ זוכה במדליית זהב במכביה ה-8

הכתבה בשיתוף המכביה ה-20

"רוב האנשים מדמיינים ספורטאיות כאותן הודפות ברזל מבריה"מ מימי מסך הברזל, אלה שהיו מפוצצות בסטרואידים ושרירים נפוחים", מסבירה לנו לינדה, מביתה שבאוסטרליה, "אבל זה ממש לא חייב להיות ככה. זה לגמרי אפשרי להיות פאשיניסטה ונשית ועדיין להיות סופר תחרותית על המגרש". ולינדה יודעת על מה היא מדברת: כשהיתה בת 16 היא זכתה במדליות זהב במכביה ה-8 באתלטיקה קלה, ושנה לאחר מכן, עם שובה לאוסטרליה זכתה גם בתואר "מלכת היופי של מדינת ויקטוריה" באוסטרליה (אז לינדה שארפ). ואז, ב-1973, היא זכתה בעוד כמה מדליות באתלטיקה במכביה ה-9.

ראשית היתה האתלטיקה

"מגיל צעיר רצתי מהר מאוד. סבא שלי היה מודד לי את הזמנים בזמן הריצה במורד הרחוב שלנו במלבורן. הייתי מהירה יותר מכל הבנים בשכונה! בבית הספר הצטיינתי בריצה ובקפיצות", ווינבורן נזכרת בתחילת ימי האתלטיקה שלה.

בגיל 13 החלה ווינבורן להתחרות באתלטיקה באופן רציני, ובגיל 16 היא נבחרה לייצג את אוסטרליה במכביה ה-8 ב-1969. "אני זוכרת שמאוד התרגשתי לייצג את אוסטרליה ולטוס לישראל עם כל המשלחת הישראלית", היא מספרת. "אף פעם לא אשכח את ההתרגשות שאחזה בי כששמעתי את 'ירושלים של זהב' בפעם הראשונה בחיי בטקס הפתיחה. רעדתי מהתרגשות לפני התחרות ב-100 מטר משוכות – כמה רציתי את מדליית הזהב ההיא!".

לשמחתה, היא זכתה במדליית הזהב במקצה ההוא, והשיגה עוד 2 מדליות כסף בתחרויות. במהלך שהותה בישראל הספיקה גם לפגוש את סבא רבא שלה בירושלים, שהיה בן 96 באותה עתה. בעקבות ההצלחה שקצרה ווינבורן על מגרשי האתלטיקה היא נבחרה, יחד עם 5 ספורטאיות נוספות, לפגוש את גולדה מאיר, ראשת הממשלה באותה העת. "הבאתי לה כמתנה בובה של דב קואלה שהבאתי איתי מאוסטרליה", היא צוחקת.

 

מקבלים את פני גולדה, כתבה מעיתון מעריב שהתפרסמה ב-7 באוגוסט 1969

 

ממלכת המכביה למלכת היופי

לעיסוק בדוגמנות היא הגיעה דווקא ממש במקרה. "ההורים שלי הלכו לערב התרמה לבית ספר יהודי במלבורן, ואמא שלי זכתה בהגרלה לקורס דוגמנות, וכמובן שאני נשלחתי במקומה", ווינמן נזכרת. "הייתי אז בת 16 ולצד האתלטיקה, מאוד אהבתי איפור ואופנה, ובקורס למדתי להתאפר, ללכת כמו דוגמנית, נימוסים, סטיילינג, לדבר לפני קהל ועוד. הקורס היה כיף גדול, אבל לא לקחתי אותו מאוד ברצינות, והייתי הרבה יותר מרוכזת באתלטיקה אז".

להפתעתה, למרות הקלילות שבה לקחה את קורס הדוגמנות, הגוף שארגן את הקורס זיהה את הפוטנציאל שבה, והחליט לרשום אותה כנציג מטעמו לתחרות מלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה. "היו המון אירועים ומפגשים עם כל ה-83 מתמודדות, והמון ערבים לגיוס תרומות לבתי חולים. מאוד נהניתי להתלבש יפה ומההזדמנות להיות מאוד נשית, בניגוד לבגדי הספורט של האתלטיקה שהייתי רגילה אליהם", היא נזכרת.

לדבריה, ההכנה לתחרות יופי שונה מאוד מההכנה לתחרות אתלטיקה. "לתחרות יופי פשוט בוחרים מה ללבוש, חושבים על תשובות אפשריות לכל מיני שאלות שהשופטים אולי ישאלו, ומתאפרים בזהירות רבה. התחרויות האתלטיות היו סיפור אחר לגמרי. מגיל צעיר השקעתי שעות רבות של אימונים, וככל שהתבגרתי השקעתי גם שעות בהכנה מנטלית. באותן שנים החיים שלי היו האתלטיקה! התאמנתי 5 ימים בשבוע, גם בקיץ וגם בחורף, ובימי הקיץ התחריתי בכמה שיותר תחרויות ואירועים – לעיתים אף 5 תחרויות ביום. בקבוצה שלי הייתי הספורטאית הטובה ביותר, והיה עלי לחץ רב לנצח כל הזמן. במיוחד בתחרויות של המועדונים היהודים, שם השיאים שקבעתי החזיקו מעמד 40 שנה", היא משתפת. "לפני כל תחרות לא הייתי מצליחה לישון מלחץ והתרגשות, והיית נשבעת לעצמי שמחר תהיה התחרות האחרונה שלי. אבל אז הייתי מנצחת או שוברת שיא, והייתי שוכחת את הלילה הקודם ורק סופרת את הדקות עד התחרות הבאה", היא צוחקת.

להפתעת כולם כמעט, ובעיקר להפתעתה, ווינמן ניצחה בתחרות והוכתרה כמלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה לשנת 1970 בעודה בת 17 בלבד. הפרס היה שווה במיוחד: כרטיס זוגי לטיסה במחלקה ראשונה לטיסה מסביב לעולם. "כמובן שלקחתי את אמא שלי, והיה לנו יחד טיול מדהים בסינגפור, לונדון, פריז, רומא, ניו יורק, לוס אנגל'ס ופיג'י", היא מספרת.

 

מלכת היופי של מדינת ויקטוריה שבאוסטרליה לשנת 1970, לינדה וונברן (שארפ)

 

הטיול והתהילה כמלכת היופי לא סנוורו את עיניה של ווינמן, ועם שובה מהטיול היא המשיכה להתרכז באימוני האתלטיקה. כאשר שבה והתמודדה במכביה ה-9 של שנת 1973, החוויה הייתה כבר שונה  מאוד מחוויותיה במכביה הקודמת. הפעם ווינבורן לא היתה אוסטרלית אלמונית, אלא מלכת יופי בדימוס ואלופת מכביה מכהנת.

 

מדוע עצובה האצנית האוסטרלית? כתבה מעיתון מעריב שהתפרסמה ב-29 ביולי 1969

 

בהתאם לכך, הפעם היא זכתה בכבוד לשאת את דגל המשלחת האוסטרלית בטקס הפתיחה, אך הישגיה הספורטאים הפעם היו מרשימים פחות, בעיקר בשל פציעה שסחבה איתה, ושמנעה ממנה להשתתף בכמה מהמקצים החזקים שלה. "בסופו של דבר, הודות להרבה משככי כאבים ופיזיותרפיה הצלחתי לזכות בכסף במרוץ ב-400 מטר, וזהב ב-100 מטר שליחים", היא משתפת.

 

לינדה ווינבורן (שארפ) זוכה בגביע נוסף

 

הניסיון שצברה כמלכת ויקטוריה גם הוא לא היה לחינם – מאז הזכייה ועד גיל 21 היא התפרנסה מדוגמנות. "זה בהחלט סייע לי לממן את הלימודים באוניברסיטה", היא צוחקת. עם סיום לימודיה היא פרשה גם מקריירת האתלטיקה שלה.