יוני הדואר האמיצות מגינות על המולדת

איך לאחוז יונה בצורה נכונה? איך לדאוג לבריאותה? מה לתת לה לאכול? איך לגדל את גוזליה? ואיך לגרום לה להעביר הודעות? כל זאת ועוד היו צריכים ללמוד היונאים והיונאיות בשירות צה"ל והמחתרות

1

יונת דאר בפעולה. מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

"מעל ערבות הנגב והרי הגליל
משק כנפי יונה משמיע צליל
מעל שדות קטל, מחושך לאור
עושה יונה אלמונית דרכה אלי דרור
היונוגרמה עבור תעבור"

במילים אלו נפתח השיר "היונוגרמה עבור תעבור" שחיבר סא"ל (מיל') חגי גרי ז"ל מחיל הקשר, לזכר היונים האמיצות שלקחו חלק בפעולות צבא ההגנה לישראל ועוד לפני כן. כן כן – יוני דואר היו בשימוש במסגרת כוחות הביטחון הישראליים עוד מאז מחתרת ניל"י במלחמת העולם הראשונה (אחת מהן תרמה בעקיפין לגילוי רשת הריגול). לאחר מכן, בשנות השלושים, יזם אדם עם השם המהודר אברהם עץ־הדר, מראשוני שירות הידיעות (ש"י) של "ההגנה", חזרה לשימוש ביוני דואר. הוא השיג אישור לעבודה עם היונים מהשלטון הבריטי, בתמורה לאספקת יונים לצורכי הצבא הבריטי בארץ ישראל ובמצרים. למרות זאת, השימוש הביטחוני ביוני דואר היה אסור. השובך המרכזי הוסתר בשלב מאוחר בפעילות היחידה בלא אחר מאשר גן החיות בתל אביב, ששכן אז בגן העיר.

בספרו של עץ־הדר "יונת־הדאר", שעסק בגידול יונים, הפליג חובב היונים בשבחי העוף המוכשר, שאותו תיאר "מלאך גואל". הוא סקר את הופעותיה של היונה במקורות היהודיים והזכיר כמה סיפורי הרפתקאות מן ההיסטוריה שבהם כיכבו יוני דואר. עץ־הדר סיפר לדוגמה על נתן רוטשילד, שקיבל באמצעות יונה את הידיעה על תבוסתו של נפוליאון שלושה ימים לפני שהידיעה הגיעה לבירות אירופה. הוא מסר את הידיעה לממשלה הבריטית שסירבה להאמין לו, והופתעה – כך על פי הסיפור – לכשהתאמתה הידיעה.

1

השירות ביחידה היה מיועד בעיקר לנשים שאילפו וטיפלו ביונים. הן היו אחראיות לטיפול בהן, לדאגה לבריאותן וטיפחו היכרות קרובה עם הציפורים. כדי להסתיר את השימוש המדויק ביונים חולקו לחברות היחידה כרטיסי חבר של "אגודת חובבי היונים". גם לאחר הקמת צה"ל והעברת היחידה אל חיל הקשר פעלו במסגרתה נשים רבות.

1
מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

היונים השתתפו במגוון רחב של פעולות בחלוף השנים. ביונים נעשה שימוש למשל כדי להעביר הודעות מיישובי חומה ומגדל, עדכונים על הנעשה ב"ליל הגשרים", או במבצעי העפלה שבהם נדרשה דממת אלחוט כדי להימנע מהתגלות על ידי השלטון הבריטי. סיפורי גבורה במעורבות יונים נרשמו גם במלחמת העצמאות, כשיונה בודדה הודיעה בתוך פחות מרבע שעה על הצורך בחילוץ מעטרות הנצורה הסמוכה לירושלים. בשיירת יחיעם המפורסמת נפלו עם 47 החללים גם 11 יונים שהם נשאו עימם.

1
מתוך החוברת "יוני דואר", הוצאת "מערכות", 1953

עם הקמת המדינה שימשו אנשי יחידת היונאים גם אנשי מכ"מ לעת מצוא: מפאת מחסור במכ"מים, אנשי היחידה ששוכנו באזור הכפר שיח' מוניס שצפה על תל אביב, נדרשו להתריע מפני חדירת מטוסי אויב למרחב האווירי. ביונים עוד נעשה שימוש בצה"ל לאורך שנות החמישים, כולל הטמעת השימוש ביחידות עד לכדי התקנת כלובים ניידים על ג'יפים. אולם ב-1957 הוחלט להפסיק את פעילות יחידת היונאים וחיל הקשר עבר להשתמש בדרכי תקשורת מעט יותר מודרניות באופן רציף.

1
באדיבות לע"מ
1
מתוך החוברת "יוני דואר", הוצאת "מערכות", 1953

אבל טיפול ביונים הוא לא עניין של מה בכך; המגויסות והמגויסים נדרשו לעבור הכשרה מתאימה. בשביל הקורס המיוחד הופקו במרוצת השנים חוברות מידע לטובת חניכי ומדריכי קורס הטיפול ביונים, אחת מהן עוד בתקופת "ההגנה". אותה חוברת כינתה את המטפלים ביונים שַבָכים, מלשון שובך. בספרייה הלאומית שמורה עוד חוברת דומה מתוצרת חיל הקשר, שהופקה לאחר הקמת המדינה. החוברות עמוסות בפרטים חשובים שיש לדעת על יונים.

1
מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית
1
מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

זה מתחיל בדברים הבסיסיים ביותר: כיצד לאחוז ביונה בצורה נכונה, כך שלא תעשה מה שיונים נוטות לעשות ותעוף מבין אצבעותיך, וגם לא תחוש במצוקה. פרקים נוספים עוסקים בסידור השובך, בסוגי השובכים שבהם נעשה שימוש במהלך הפעילות ואופן ניקיונם. מידע חשוב נוסף שמספקות החוברות עוסק במזונן של היונים, בדרכי ההזדווגות שלהן ובטיפול בגוזלים.

1
מתוך החוברת "גידול יוני דואר ושימושן לצרכי הקשר", 1946
1
מתוך הספר "יונת־הדואר" מאת אברהם עץ־הדר, 1939

חלק אחר עוסק בעניין שלשמו התכנסנו: השימוש הצבאי ביונים. לצד הוראות למילוי נכון של שדרים (הנקראים יוֹנוֹגרמות), מופיעות הוראות לאימון היונים ואילופן, וגם מוסבר כיצד לפרוש בשטח תחנות לקליטת היונים. בשורת איורים משעשעים מאוד במבט לאחור מתוארות גם דרכי הנשיאה של היונים בשדה הקרב, על גופם של החיילים או בסלי נשיאה מיוחדים. באימונים לקראת מבצע קדש ב-1956, חיילי גדוד הצנחנים אף התאמנו בצניחה מבצעית עם יונים בחגורתם.

1

בבסיס ההדרכה של חיל הקשר, בה"ד 7, הוקמה אנדרטה לזכר היונה האלמונית – כל היונים שנפלו בעת מילוי תפקידן. למרבה הצער, בעת שהורחב הבסיס נהרסה האנדרטה המקורית, וניתן לראות אותה כעת רק בתמונות. אנדרטה אחרת הוקמה במקומה, כך שמקומן של היונים בדפי ההנצחה לא נפקד.

1
האנדרטה המקורית ליונה האלמונית בבה"ד 7

פעילות היונאים ויוני הקשר האמיצות תועדה גם בספרו של מאיר שלו "יונה ונער". הסיפור מאחורי הספר הזה ראוי למקום מיוחד משלו ועוד יסופר בו בבוא העת.

 

כתבות נוספות

הכירו את דינה ברזילי ארבע תשע שש שלוש חמש אחד

ירושלים במלחמה: המפה החשאית של צה"ל מתש"ח

המדריך המלא למגויס הטרי – מודל 1953

 

רובינזון קרוזו בלשונות היהודים

סיפור תרגומיו של הרומן האנגלי שלימד את היהודים על העולם המודרני

בסוף אפריל 1719 פרסם הסופר האנגלי דניאל דפו את סיפור עלילותיו הפלאיות של רובינזון קרוזו. קרוזו, צעיר אנגלי שברח מביתו בגיל 18, העביר מספר שנים על ספינות סחר בעולם החדש, נשבה בלב ים והיה לעבד של המוּרים בצפון אפריקה. משנמלט מהשבי התיישב בברזיל, קנה מטע ובו העסיק הוא, העבד המשוחרר, עבדים אפריקנים שהובאו בכוח לעולם החדש. מברזיל החליט לצאת למסע סחר נוסף שהסתיים בהתרסקות הספינה על חופי אי שומם.

תחילה העביר את ימיו בהקמת מחסה מפני חיות טורפות ומהילידים שהאמין שחיים על האי, ומשההצלה המיוחלת לא הגיעה – בהקמת ציביליזציה חלופית של אדם אחד. 28 שנה חי קרוזו על אותו אי בודד עד שחזר לאנגליה מולדתו עם החבר שפגש באי, חמוש בהבטחה שלא להמרות עוד את פיו של אביו ולהימנע מהרפתקאות מסוכנות בלב ים – הבטחה שלא החזיקה מעמד זמן רב. את העלילה לרומן בדה דפו, אך במהדורות הראשונות לספר לא הופיע שם הסופר על הכריכה וזיכרונותיו של קרוזו מוצגים כאותנטיים.

מהדורה ראשונה של 'חייו והרפתקאותיו המופלאות והמפתיעות של רובינזון קרוזו מיורק', שנת 1719, שמור בספרייה הבריטית

מהדורת אפריל 1719 של הרומן רובינזון קרוזו כללה אלף עותקים, מהדורת מאי כללה אלף נוספים, ועוד אלף עותקים נכללו במהדורת יוני של אותה שנה. באותה השנה תורגם הרומן לצרפתית, לגרמנית ולהולנדית. עד תחילת המאה העשרים עמדה בפני קורא העברית החי בסלוניקי, בוורשה או בתוניס – ואם נדייק, קורא האות העברית – הבחירה בין כעשרה תרגומים שונים של עלילות רובינזון קרוזו. אולם, המפגש של מרבית הקוראים היהודים עם רובינזון קרוזו עבר דרך עיבוד מאוחר לרומן, שהופיע בגרמניה של המאה ה-18. זהו העיבוד לגרמנית שיצר המחנך וסופר הילדים הגרמני יואכים היינריך קאמפה בשנת 1779/80.

כאמור, בשנה הראשונה לפרסומו הודפס הספר רובינזון קרוזו ללא ציון שם הסופר, והוצג תחילה כתיעוד עלילותיו האמיתיות של ספן אנגלי ששרד 28 שנים על אי בודד. קאמפה יצק את הרומן הריאליסטי של דפו לתבנית חדשה – ספר דידקטי ובו מוסר השכל אוניברסלי, אב מספר סיפור לילדיו. כשהגיע הזמן לעבד את ספרו של קאמפה, זנחו מרבית המתרגמים היהודים את התבנית הדיאלוגית, אך שמרו על הנימה החינוכית של ספרו – שאותה העדיפו על פני הנימה הדתית-נוצרית של הרומן המקורי.

התרגום "היהודי" הראשון ליצירה נותר בתחומי שפות אירופה. זהו תרגום כמעט במילה במילה (עם השמטות רבות) של העיבוד המאוחר מאת קאמפה לספרו של דפו. עותק יחיד ממנו שמור בספרייה הבריטית. הוא כתוב בשפה הגרמנית אך באותיות עבריות. שנת פרסומו – 1784/5.

תרגום שני, גם הוא בגרמנית באות עברית, הופיע בשנת 1813 בפרנקפורט. עותק של תרגום זה נמצא בספרייה הלאומית והוא נגיש לקריאה בקישור הבא. שמו "מעשה ראבאניזן".

גרמנית באותיות עבריות: 'מעשה ראבאניזן' לדניאל דפו, מתרגם לא ידוע, שנת 1813

למה לתרגם לגרמנית במקום לעברית או ליידיש? השערה אחת היא שהתרגום נעשה כדי לקרב את הקוראים אל התרבות הגרמנית, השערה אחרת היא שאין זה המקרה כלל, ומדובר תרגום מסחרי. בין שכך ובין שאחרת, את הגרסה הנפוצה ביותר של רב-המכר מאת דפו לא קראו יהודי אירופה באחד מתרגומי הרומן לגרמנית.

התרגום הראשון לאחת מלשונות היהודים הוא התרגום המיוחס למשכיל יוסף ויטלין, שתרגם את העיבוד של קאמפה ליידיש. מדובר ככל הנראה בעיבוד היהודי המצליח ביותר לרומן במאה התשע עשרה ובידינו עדויות רבות לפופולריות הרבה שלו. הנימה הדידקאטית שביצירת קאמפה נשמרת, אך המבנה הדיאלוגי – אב מספר לילדיו, ילדים עונים לאביהם – נזנח. הספר נקרא בתרגום לעברית בת ימינו "רובינזון: הסיפור של אלטר לב: סיפור אמיתי ונפלא להנאה והדרכה". תוכלו לקרוא אותו כאן.

התרגום/ העיבוד הראשון ליידיש: אלטער לעב של יוסף ויטלין, שנות העשרים של המאה התשע-עשרה

שם היצירה רומז על המרחק בין קרוזו האנגלי לאלטר לב היידי. אלטר לב הוא האלטר אגו של רובינזון קרוזו, והוא גיבור הרומן המתורגם של ויטלין. אלטר הוא סוחר יהודי עשיר מלמברג המתחיל את דרכו בתור חוטא חובב שיכר. ככל שמתקדמת העלילה מנצל המתרגם שלל הזדמנויות להסביר לקוראיו ידע בסיסי בימאות – איך נעזרים בעוגן ומהו מגדלור? – ונוסף על כך, לספק הצדקות להלכה היהודית.

לא רק אלטר לב מסגיר סממנים יהודיים. בן-לוויתו, Friday, נקרא ביצירה שאבס. שאבס מלמד את אלטר דרך מהירה להדליק אש, ואלטר מלמד את שאבס על מונותאיזם, התורה ומנהגי השבת. בהתחשב בכך שהתפילות של אלטר לב נענות פעם אחר פעם ברומן, קשה לקבוע מי מהשניים היטיב יותר עם חברו. הסיפור נחתם בסוף יהודי טוב: לימוד תורה, זיווג ראוי לאלטר ולשאבס וחיים באושר ועושר עם הרבה ילדים מתוקים. אמן.

ראבינזאהן דער יינגערע (רובינזון הצעיר), בתרגום דוד זמושץ', שנת 1824

מהיידיש נעבור לעברית. על התרגום העברי הראשון של רובינזון קרוזו, שנוצר בשנת 1823/24 בידי המשכיל הגליציאני דוד זמושץ' לא נרחיב. מדובר בתרגום נאמן לעיבוד של קאמפה, היחיד ששומר על תבנית האב המדבר עם ילדיו.

פתיחת התרגום העברי הראשון של רובינזון קרוזו מאת דוד זמושץ', שנת 1824

אנחנו מרשים לעצמנו שלא להתעכב מסיבה פשוטה: התרגום השני לעברית נחשב המשפיע יותר, ובו נמצא כמה חידושים מרתקים בעברית. אחד מהם שגור בשפתנו עד היום. אנחנו מדברים כמובן על התרגום "כור עוני". "כור עוני" ליצחק בן משה רומש ראה אור לראשונה בווילנה בשנת 1862. רומש היה מורה בבית ספר ממשלתי לבנים, ולאחר מכן מנהל בית ספר פרטי לבנות. תרגום הספר לעברית הציב בפני רומש שורה ארוכה של אתגרים. את שמות המקומות והאנשים, למשל, השאיר רומש בתעתיק יידי (ראבינזאן, לאנדאן, בראזיליען). לשמות הכלים הרבים שבהם משתמש רובינזון לאורך הספר כבר סיפק המתרגם חלופה עברית.

מהו 'קנה הָרֳאי' שבעזרתו מביט קרוזו למרחוק? זהו הטלסקופ הידוע לנו. ומהו 'מַרְאֶה-פְּאַת-הצפון'? הקוראים שניחשו שמדובר במצפן, לא יצטרכו להיעזר בהערה של רומש – "קאמפאס (וכן בשפת אשכנז יקרא נארד-ווייזער)".

'כור עוני', התרגום השני לעברית מאת יצחק בן משה רומש, שנת 1872

בהקדמה שצירף לתרגום, זלזל רומש בתרגום השלם הקודם לעברית. לא ברור לחלוטין כמה האשים את המתרגם דוד זמושץ' באוזלת יד, או כמה תלה את החריקות שמצא בתרגום במצב העברית בזמנו – אך ניכר שראה את עצמו כמי שהגיע לתקן. בייחוד הפריעה לו ההישענות של זמושץ' על לשון החכמים. רומש ובני דורו העדיפו את שפת התנ"ך. ההתעקשות של רומש, היא שהולידה את החידוש השגור ביותר שנמצא בתרגומו: ארוחת בוקר – צירוף של שתי מילים מקראיות המחליפות את פת שחרית שבלשון החכמים.

ומה עם Friday שלנו? הוא מוכר בתרגום בשם ששבצר. השם מזכיר את הצער שחש רובינזון ביום השישי – צער שממנו גאל אותו האל כששלח אליו בן-לוויה ורע נאמן. בסוף הרומן, לאחר שחזרו רובינזון וששבצר ללונדון, הם מגלים שהורי הגיבור מתים, וקרוזו רוכש חלקת אדמה שעליה מתיישבים ושאותה מעבדים ששבצר והוא.

כבר כתבנו שמדובר בתרגום משפיע ביותר, ועכשיו תורנו להוכיח. אחד מקוראיו המוכרים, אליעזר פרלמן, נתקל בספר אצל מורו ר' יוסי בלויקר, וכך כתב:

"ובהדרגה ובזריזות התחיל לגלות לי מעט-מעט, כי יש ספרים כתובים במליצה יפה בלשון-הקודש, ופעם אחת בשבתי לפניו ללמוד 'דף גמרא', ואיש לא היה בבית, הוציא מתחת כסת מושבו ספר קטן ויפתחנו ויתננו לי ויאמר לי לקרוא לפניו. זה היה הספר 'כור עוני', תרגום בעברית של סיפור-המעשה ברובינזון קרוזא. לא הספקתי לקרוא שתיים דלתות [= עמודים], וקול דופק בדלת. ויחטוף ראש-הישיבה את הספר מידי ויסתירנו שוב מתחת לכסתו, ויחד שבנו להשקלא-וטריא בהסוגיה בגמרא אשר לפנינו."

בניגוד למה שזוכרים מי שזוכרים את הפסקה הזאת, אליעזר פרלמן לא מהלל ולא משבח את התרגום הזה. הוא גם לא מבקר אותו. הוא ודאי שמח להכירו, אך חשוב לו להבהיר מי האחראי האמיתי לתחיית העברית: הוא, אליעזר פרלמן ובקרוב בן-יהודה, ולא אף מתרגם שקדם לו.

אין לו דעה לכאן או לכאן: אליעזר בן יהודה עובד על מילונו הגדול. אוסף שבדרון שבספרייה הלאומית

סיפור דומה בשינויים מתבקשים סיפרה לנו יעל ברוך על סבה וסבתה בתוניס.

בשנות השלושים והארבעים בתוניס של המאה הקודמת, נהגו ילדים ומבוגרים לבקר את בית הרב רחמים ברוך ואשתו שמחה בשבת בבוקר כדי לשמוע את כבוד הרב מקריא בכל פעם ספר אחר. שני רומנים כיכבו באותם בקרים: הרוזן ממונטה כריסטו, ורובינזון קרוזו. שפת התרגומים הייתה ערבית-יהודית, שפתם של יהודי צפון אפריקה. בקטלוג הספרייה הלאומית איתרנו את התרגום שממנו היה נוהג הרב ברוך לקרוא לנערי השכונה. שם התרגום היה חכאית רובינסון כרוסוי. שם המתרגם – חי שתרוך. מדובר בגרסה מקוצרת של הרומן, וגם בה מספר רובינזון קרוזו את סיפור העלילה.

חכאית רובינסון כרוסוי, תרגום לערבית-יהודית מאת חי שתרוך, (ככל הנראה) העשור הראשון של המאה העשרים

בספר הבבליוגרפי שפרסם הסופר היהודי-תוניסאי דניאל חג'אג' בשנת 1939 אנו מוצאים את פירורי המידע היחידים על המתרגם של הרומן האנגלי לערבית-יהודית. חי שתרוך, הידוע בכינוי רבי חוייא, שימש גם הוא, כמו יצחק רומש לפניו, מנהל בית ספר, בית ספר גדול לנערים בתוניס שנעשה לימים משכן קבוע של 'אגודת ציון'. חיבוריו, ובהם חכאית רובינסון כרוסוי [= סיפורי רובינזון קרוזו], נדפסו תחילה בבית הדפוס [= מטבעת] בבעלות משפחת וזאן בתוניס, ומשנות השלושים ואילך בבית הדפוס של מכלוף נג'אר בעיר סוסה. לא היה זה תרגומו היחיד מספרות העולם, שתרוך – שהיה אף מגיה ועיתונאי, אחראי גם לתרגום 'אלכסנדרוס מוקדון', 'מסתירי פאריז' ועוד.

הבחירה לתרגם את רובינזון קרוזו לשפת יהודי צפון אפריקה אינה מובנית מאליה. מרבית היצירות מספרות העולם שתורגמו לערבית-יהודית תורגמו מספרות צרפת, ולא מזו האנגלית. שפה יהודית נוספת שנהגה לתרגם מצרפתית, ושגם בה אנו מוצאים תרגום (שני תרגומים למעשה) של רובינזון קרוזו, היא שפת מגורשי ספרד.

התרגום האחרון ללשונות היהודים שבו נעסוק הוא התרגום לשפה המוכרת לנו כיום כשפת הלדינו. שני תרגומים של רובינזון קרוזו ללדינו נוצרו בסוף המאה התשע-עשרה. התרגום הראשון נוצר בשנת 1881 וראה אור בסלוניקי. התרגום הופיע כחלק השלישי והאחרון של ספר בשם 'ברכה המשולשת'. ב-1900 הודפס שוב. שם העורך של הגרסה השנייה הוא אלייז'ה לוי. התרגום הזה מסתיים בשנתו השנייה של רובינזון קרוזו באי הבודד.

"איל אסולאדו אין לה איזלה" (בעברית: הבודד באי), התרגום הראשון ללדינו מאת אלייז'ה לוי, שנת 1881

בשנת 1897 ראה אור התרגום השני של רובינזון קרוזו ללדינו בירושלים. שם המתרגם הוא בן ציון טרגן. טרגן היה מורה לעברית והדבר ניכר בתרגומו, המושפע מהתחביר העברי. מעת לעת נבחין במילה טורקית המתגנב לתרגומו, המתפרש על פני 150 עמודים. התרגום הזה כבר מכיל את מרבית עלילת הרומן המקורי.

בפתיחת התרגום של טרגן ללדינו, שהצלחנו לתרגמה בתרגום חופשי לעברית בעזרתה של אילאיל באום, פונה רובינזון קרוזו ישירות אל הקוראים בניסיון לפתותם להמשיך ולקרוא:

"רבים מכם, קוראי היקרים, לבטח שמעתם את שמי, ורבים מכם זכיתם לראות כיצד אני נראה במלבושי עור של גדי, ולצידי עבדי הנאמן, הכלב שלי, החתול שלי, התוכי שלי, ולבטח תשאבו עונג מלשמוע את סיפורי, וכעת אני כאן לפניכם כדי לספר לכם את סיפורי, וכולי תקווה שתלמדו ממנו דברים רבים וטובים".

אפשר שפתיחה זו, הסוטה מהדרך שבה נפתח הרומן המקורי ומהדרך שבה נפתח העיבוד של קאמפה, היא עיבוד מקורי של המתרגם. התרגום נסגר בשלושה טקסטים חינוכיים בענייני מוסר, האחרון שבהם מופנה לנערות צעירות.

התרגום השני ללדינו: "לה אירמוזה איסטורייה די רובינזון או לה מיזירייה". זו מהדורה מאוחרת משנת 1924 שראתה אור בקונסטנטינופול (קונסטאטינופלה). תירגם: בן ציון טרגן

גם עבור הערבית-היהודית וגם עבור הלדינו זכורה המחצית הראשונה של המאה העשרים כתור הזהב של הספרות הפופולרית למבוגרים ולנוער, והתרגומים של רובינזון קרוזו הם רק דוגמה אחת לכך. תור הזהב שהתחיל בשנים הראשונות של המאה יסתיים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. לשואה נודעה השפעה הרסנית על תרבויות היידיש והלדינו. כאשר הושמדו כמעט לחלוטין הקהילות היהודיות של סאלוניקי ומרכזי לדינו אחרים באזור הבלקן, נספו רוב דוברי הלדינו בעולם. זהו במידה רבה גם דינה של היידיש. בעקבות גלי העלייה שלאחר קום המדינה, סביר להניח שגם הערבית-יהודית מדוברת כיום בפחות ופחות בתים. לא בטוח שנראה תרגומים חדשים של היצירה לשלוש השפות הנאבקות להשתקע ולבנות מחסה בטוח על חופי המאה העשרים ואחת. בארץ סביר, ודי בטוח, שהיצירה האנגלית תמשיך להיתרגם ולהתעדכן כל עוד מתעדכנת שפת המקום, העברית. לשפת המקומיים הנוספת כאן, הערבית, תורגם הרומן כבר בשנת 1835 בידי מתרגם אנונימי באירופה. ומה על השפה השנייה המדוברת ביותר בעולם היהודי כיום? אותה נמצא באמריקה, ושם יכולים הקוראים פשוט לפגוש את Robinson ו-Friday במקור.

 

תודה לאיריס אידלסון-שיין, אנאבל אספרנסה, אילאיל באום, מרטה קטרצק, תמיר קרקסון, דוד גדג', יעל ברוך, עידן פרץ ואופק קהילה על עזרתם בחיבור הכתבה.

 

 

מקורות

נחמה ברוך, שפה שנקרעה משנתה שבתנ"ך: תמורות בלשון העברית הכתובה (1980-1880) כפי שהן משתקפות בתרגומים של ספרי ילדים ונוער, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, 2010

יוסף וצביה טובי, הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה (1950-1850), הוצאת אורות יהדות המגרב, תש"ס

מיכל שרף, דניאל חג'אג' וחיבורו על תולדות הספרות הערבית-יהודית בתוניסיה, פעמים 30, עמ' 59-41

Garrett, Leah. “The Jewish Robinson Crusoe.” Comparative Literature 54 ,no. 3 (2002).

Idelson-Shein, Iris. Difference of a Different Kind: Jewish Constructions of Race during the Long Eighteenth Century (Philadelphia, 2014), 151-178

Shavit, Zohar. "Literary Interference between German and Jewish-Hebrew Children's Literature during the Enlightenment: The Case of Campe," Poetics Today (Children's Literature) 13, no. 1 (1992).

Wolpe, Rebecca.  "Judaizing Robinson Crusoe: Maskilic Translations of Robinson Crusoe," Jewish Culture and History (2012)

 Alpert, Michael. "The Ladino Novel", European Judaism 43, no. 2 (2010)

Backscheider, R. Paula.  Daniel Defoe: His Life, Johns Hopkins University Press, 1989

כתבות נוספות

נפשו האפלה של פיטר פן

קָהָל נִכְבָּד, בְּרֶגַע זֶה מַתְחִיל סִפּוּר-הַמַּחֲזֶה

ההיסטוריה המעניינת והמוזרה של תרגומי "דון קיחוטה" לעברית

"הספר ייקרא 'הלב' – והוא יהיה ספר חיי"

ממטולה ועד אילת: מסע הפלאים של גיל הקטן עם אווזי-הבר

למה מתחילים ללמוד באחד בספטמבר?

התשובה היא שלא מתחילים ללמוד באחד בספטמבר

1

ייתכן שבשביל לענות על השאלה 'מתי נקבע האחד בספטמבר ליום פתיחת הלימודים?' צריך לשאול קודם כל שאלה גדולה יותר – מתי בכלל הומצא בית הספר? אין ממש תשובה לשאלה הזו, משום שלאורך ההיסטוריה הופיעו דרכים שונות לחינוך הדור הצעיר. יתרה מזאת, רוב הילדים והנערים כלל לא למדו, אלא עבדו בבית (שלא לדבר על הילדות והנערות). האפשרות ללמוד הייתה שמורה לילדי האצילים שלא נדרשו לעבוד בשדה או במלאכות אחרות. כך אפשר לדבר על גרסאות מסוימות של בתי ספר לסופרים במסופוטמיה העתיקה (בבל, שומר), בתי ספר לילדי המעמד הגבוה והבינוני ביוון העתיקה וברומא. אם היית ממש עשיר ומפורסם, ודאי היה לך מורה פרטי, כמו למשל במקרה של אלכסנדר מוקדון, שאביו הזמין את אריסטו – הוא ולא אחר – כדי לחנך את בנו המיועד לגדולה.

בעולם היהודי נהוג היה חינוך ביתי, כאשר האבות לימדו את בניהם והאמהות חנכו את הבנות. המצאת המושג "בית ספר" מיוחסת לשמעון בן שטח (בן המאה ה-1 לפני הספירה) שעל פי התלמוד הירושלמי היה זה שקבע "שיהו תינוקות הולכין לבית הספר". לכהן הגדול יהושע בן גמלא מיוחס ייסוד החינוך הציבורי בארץ ישראל, כשהחליט "שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר, ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע". כלומר, שלא כעבר, שבו החינוך התורני התקיים בירושלים, בן גמלא החליט שבכל עיר ומחוז יוקם בית ספר, וקבע גם את גיל הכניסה ללימודים לגיל המוכר לנו היום – גיל שש. יש לציין שאין עדויות מובהקות לכך שההנחיה הזאת אכן קוימה.

1
צלם: צבי נהור, מתוך אוסף ביתמונה.

בעולם הנוצרי המצב היה שונה. בימי הביניים עדיין למדו בבתי ספר רק אלו שיכלו להרשות זאת לעצמם, ובהתאם לייעודם הצפוי: נסיכים הוכשרו להיות מלכים, נושאי כלים הוכשרו להיות אבירים, ופרחי כמורה הוכשרו לשירות הכנסייה. בתי הספר של הכנסייה היו כנראה הדבר הכי דומה לבית ספר שאנחנו מדמיינים, ובו למדו לטינית ומקצועות נוספים. מה לגבי האחרים? אם נולדת למשפחה מהמעמד הבינוני, נראה שהוכשרת בחשבון, בשפות, ובכישורים שיסייעו לך להמשיך את העסק המשפחתי. אם לא ירשת את עסקי אביך, אולי נשלחת ללמוד מקצוע חופשי ולמדת להיות רופא או עורך דין, אבל מרבית הילדים נשלחו לשמש שוליות אצל בעלי מלאכה: אורגים, סנדלרים, נפחים וכן הלאה. שם לא היו חופשות. והבנות? עדיין לא למדו. שוב, עיקר הלימודים היה בבית, ולא במוסד מיוחד שהוקדש לכך, או לחילופין במסגרת החניכה בתור שוליות.

במאות ה-17 וה-18 התפתח החינוך הבית ספרי ככלי להפצת אידיאולוגיה וכדרך להשיג שליטה בציבור, אך אחוז הילדים שלמדו עדיין לא היה גדול במיוחד. בית הספר שאנחנו מכירים היום הוא המצאה מודרנית, שהחלה להתפתח בימי המהפכה התעשייתית, וגם אז גדל במהירות מספר התלמידים שזכו לחינוך. המדינה הראשונה שהנהיגה חינוך חובה (בגילאי בית הספר היסודי) הייתה פרוסיה – הנסיכות הגרמנית שתקים לימים את גרמניה המאוחדת – וזה קרה כבר ב-1810. מהר מאוד הצטרפו אליה מדינות אירופיות אחרות וגם ארצות הברית. את ההתרחבות הזו אפשר להסביר גם בהתפשטות רעיונות דמוקרטיים וליברליים שיצרו את הדרישה לחינוך לכולם, וגם בתיעוש המהיר שדרש הכשרת עובדים מיומנים.

1
צלם: אריה פק, מתוך אוסף ביתמונה.

אבל מתי למדו בכל בתי הספר האלה?

ניסינו למצוא את התשובה בעולם כתבי היד. אף על פי שקיימים בספרייה שלל קטעים מתוך תרגילי כתיבה שכתבו תלמידי סופרים, דוגמת אלו שנמצאו בגניזה הקהירית, לא מופיע בהם תאריך שיוכל לספר לנו מתי הם נכתבו. אפשר להניח שבבתי ספר מקצועיים שנועדו ללמד את פרחי הסופרים המסופוטומיים אפשר היה ללמוד בכל השנה. בתי הספר ביוון העתיקה היו מוסד פתוח הרבה יותר מאלו המוכרים לנו היום וגם בהם לא היו חופשות מוגדרות. גם בשלב מאוחר יותר, כאשר התלמידים היו בני העשירים, לא הייתה מגבלה ספציפית על זמן הלימוד, למעט אולי חגים דתיים. במנזרי אירופה ששימשו בתי ספר, ממילא שהו הנזירים המתלמדים כל השנה.

אם כן, רק במאה ה-19, בהשתלטות המדינה על תחום החינוך, ודחיקתם של דגמי חינוך אחרים מפני בית הספר המודרני וחינוך החובה, נוצר גם הצורך במערכת שעות מוסדרת ובלוח השנה המקובע של שנת הלימודים. אז חופשות בתקופת החגים הדתיים זה כנראה מתבקש. אבל מה הקטע עם הקיץ? למה להתחיל ללמוד דווקא בסתיו, ולא, למשל, בתחילת השנה האזרחית? מה קיבע את התאריך שכל כך הרבה הורים מחכים לו וכל כך הרבה ילדים רוצים שלא יגיע לעולם?

1
כיתה א' בחולון. צלם: ישראל סימיונסקי, מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

אז תשובה מוסמכת קשה לקבל, אבל יש כמה השערות: ההשערה הבולטת ביותר היא שלוח השנה האקדמי הותאם לצורכי השנה החקלאית. האביב והקיץ הן תקופות עמוסות בקציר, והמשפחות הזדקקו לכל זוג ידיים עובדות בשדה – כולל הילדים. לעומת זאת אחרי האסיף ובעונת החורף, כמות העבודה פוחתת משמעותית ואפשר לשלוח את הילדים ללמוד חשבון וקצת קריאה. מנגד, מזכירים חוקרים אחרים שבאזורים חקלאיים נהגו ללמוד דווקא בקיץ ובחורף, משום שהאביב והסתיו הן העונות העמוסות בלוח השנה החקלאי. יתרה מכך, בארצות הברית המתועשת של המאה ה-19, היו בתי ספר באיזורים עירוניים שפעלו לאורך כל השנה כמעט – כדי לאפשר להורים הפועלים לעבוד בשקט במפעל. לפי הסברה הזו, ספטמבר הוא פשרה בין הלוח הכפרי־חקלאי לזה העירוני.

סיבה נוספת ללוח השנה הבית־ספרי שאנחנו מכירים היא הסיבה הפרוזאית שכולנו יכולים לחשוב עליה: בקיץ חם. פרנסי בתי הספר האמינו – נראה שבצדק – שבחודשי הקיץ החמים לא בריא לילדים להיות ספונים בתוך חדר עם עוד 40 ילדים אחרים מול לוח וגיר. בקיץ, סברו קובעי המדיניות, הילדים צריכים להיות בחוץ. בקיץ יכולים הילדים לעסוק בפעילויות ספורטיביות, לנפוש עם הוריהם ובאופן כללי להימנע מהפצת מחלות. כמו כן, פדגוגים האמינו – נראה שגם בצדק – שלילדים קשה יותר להתרכז בקיץ ובחום, והיכולת ללמוד ביעילות יורדת.

1
צלם: אליעזר סקלרץ, מתוך אוסף ביתמונה.

הסיבות האלו מספקות הסברים אפשריים לבחירה בסתיו למועד תחילת שנת הלימודים. ספטמבר הוא אכן חודש פתיחת הלימודים הנפוץ בחצי הצפוני של כדור הארץ, אך לאו דווקא האחד בספטמבר. בארצות הברית מחכים לרוב עד אחרי "יום העבודה" (Labor Day. החג מצוין תמיד ביום שני שנופל בשבוע הראשון של ספטמבר), וישנם גם בתי ספר שחוזרים לפעול כבר באוגוסט. במדינות אחרות מתחילים באיזשהו מועד בשבוע הראשון או השני של ספטמבר, וכ-10 מדינות באירופה קבעו את תאריך פתיחת הלימודים בחודש אוגוסט. ובחצי הדרומי של הכדור? הרי שם עונות השנה הפוכות, ולכן במדינות רבות מתחילים בכלל ללמוד בסוף פברואר או בתחילת מרץ. במדינות אחרות תחילת הלימודים נקבעה ליוני, ובסינגפור לומדים מינואר וכמעט עד סוף נובמבר. ביפן שנת הלימודים מתקיימת על פי לוח השנה המקומי, ונפתחת באפריל.

מה לגבי בתי הספר במדינת ישראל? עם התקרב התאריך המדובר מתחילים כלי התקשורת לשאול בדאגה האם אכן תיפתח שנת הלימודים כסדרהּ באחד בספטמבר; אולם מתברר שלא תמיד חיכו הורי ישראל דווקא לתאריך הזה. חלקכם אולי עוד זוכרים את הניסיונות, לפני כמה שנים, לקצר את החופש הגדול ולהתחיל את השנה בשבוע האחרון של אוגוסט. מאידך שנת הלימודים תשי"ד, הראשונה שבה הונהג חינוך ממלכתי, החלה בכלל ב-4 באוקטובר – מיד אחרי סוכות. זה אולי נשמע הגיוני – למי זה טוב, כל חצאי שבועות הלימודים בתקופת החגים? – אבל אולי יש פה היגיון אחר. ייתכן שלאחר מכן הוחלט להתחיל את השנה מוקדם יותר מסיבות חינוכיות. "אחד העקרונות שהנחו את בן גוריון ואת מייסדי המדינה, היה להנחיל לדור הצעיר במדינה החדשה את התרבות הציונית דרך החגים במסגרת מערכת החינוך", מסביר ד"ר אדם הישראלי מסמינר הקיבוצים. "אם לא עוסקים בחג בגן ובביה"ס, אז היכן הילדים – שהגיעו מכל כך הרבה תפוצות ומסורות – יכירו את המסורת הציונית הקאנונית? את תשעה באב, שנופל על החופש, רבים לא מציינים".

1
שר החינוך זבולון המר מבקר בכיתה ביום הראשון ללימודים שנת 1981. צוות יפפ"א, מתוך אוסף דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

מעבר לכך, הבחירה באחד בספטמבר בארץ נשענת ככל הנראה על המסורת המקובלת בעולם המערבי, כפי שפירטנו לעיל. גם בארץ היה קשה ללמוד בחודשי הקיץ, ודאי לפני שהמזגנים נעשו מוצר נפוץ בכל בית ומוסד ציבורי. והאחד בספטמבר הוא גם תאריך תחילת הלימודים ברוב מדינות מזרח ומרכז אירופה, כור מחצבתם של מייסדי מדינת ישראל. ברוסיה, למשל, מכונה האחד בספטמבר "יום הידע" ונחשב יום חג: ילדי כיתה א' מגיעים במיטב מחלצותיהם ועטורי פרחים, ומחכים בטור לצלצול הראשון. התלמידים הבוגרים מדקלמים שירים ומלווים את הצעירים אל הכיתות. הטקס מתקיים אפילו אם הוא חל בשבת או בראשון, ולא מתקיימים שיעורים לאחר מכן.

1
גלויה סובייטית לרגל יום הלימודים הראשון. תוכלו לראות גלויות דומות כאן

נציץ אולי גם אל עולם הישיבות הדתיות, המתאימות את עצמן ללוח השנה העברי. גם הוא – כמה נוח – מסתדר טוב עם הסתיו, ושנת הלימודים במגזר החרדי נפתחת כל שנה בדיוק ב-א' באלול. ישנן ראיות לכך ששנת הלימודים נפתחה בתקופה זו עוד בתקופת הגאונים, אך במקומות אחרים ובזמנים אחרים התחילו דווקא בחודש חשוון. בימינו מתנהלת השנה עצמה לרוב בשלושה "זמנים" – סמסטרים – שאינם שווים באורכם. אחד מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, שני מראש חודש חשוון ועד ראש חודש ניסן, והשלישי מראש חודש אייר ועד תשעה באב. החופשות שבין אותם סמסטרים (המוכרות בשם "בין הזמנים"), כולל חופשת הקיץ, הן גם במקרה הזה תוספת מאוחרת, שנתקבעה רק בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. חכמים שונים מאותה תקופה, בהם המהר"ל מפראג והשל"ה הקדוש, יצאו נגד המנהג לצאת לחופשה והלינו על "ביטול תורה" ב"בין הזמנים". פרט מעניין נוסף נוגע למועד תחילת הלימודים בעבור הפעוט שמגיע ל"חדר" בפעם הראשונה: בארצות אשכנז, גרמניה וצרפת, נהגו בימי הביניים להכניס את הילדים לבית המלמד בטקס מיוחד דווקא בשבועות (שהוא חג מתן תורה).

1
תלמידים בבית ספר יהודי בבוכרה, 1992. צלם: מיכאל חייפץ, מתוך אוסף נבזלין, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית.

בבתי הספר של המגזר הערבי בישראל נהוג אומנם לוח חופשות מותאם לקהילות השונות (מוסלמים, נוצרים, דרוזים), אך מועד פתיחת שנת הלימודים זהה – אותו אחד בספטמבר אימתני. מאחר שלוח השנה המוסלמי מתקיים על פי הירח ולא נהוגה בו שנה מעוברת, מועדי החגים משתנים משנה לשנה. כך קרה שבעשור שעבר, שלוש שנים ברציפות, הגיע האחד בספטמבר בתקופת חודש הרמדאן. למרות זאת, שנת הלימודים נפתחה כרגיל, אך התלמידים זכו באותו החודש לשעת לימודים אחת פחות.

לסיכומו של עניין, תשובה חדה וחותכת לשאלה שהעלינו בכותרת – אין. או יותר נכון, התשובה היא שלא מתחילים ללמוד באחד בספטמבר. לפעמים מתחילים ללמוד יום או יומיים אחר כך, ולפעמים שבוע או שבועיים אחריו. יש מקומות בעולם שבהם מתחילים בכלל בינואר, ויש כאלה שביוני. ואצלנו? נקום בבוקר האחד בספטמבר ונבדוק האם יש שביתה.

 

בהכנת הכתבה סייעו:

ד"ר אדם הישראלי, סמינר הקיבוצים

ד"ר טל גלעד, האוניברסיטה העברית

ד"ר כרמל בלנק, מדרשת רופין

פרופ' יובל דרור, אוניברסיטת תל אביב

ערן ירקוני, מכון שיטים

פרופ' שמואל גליק, מכון שוקן למחקר היהדות

יובל וורגן, מרכז המחקר והמידע של הכנסת

שהם סמיט

 

ביבליוגרפיה:

שהם סמיט ועינת צרפתי, "מי בכלל המציא את בית הספר?!", כנרת בית הוצאה לאור, תשע"ט 2019

טל גלעד, "קיצור תולדות בית הספר", "הד החינוך" כרך פ"ד, גיליון 05, עמ' 42-46, אייר תש"ע אפריל 2010

Lewis F. Anderson, History of Common School Education, Henry Holt and Company, 1909

ניל פוסטמן, "אבדן הילדות", ספרית פועלים – הוצאת בקיבוץ הארצי השומר הצעיר, תשמ"ו 1986

מ. אליאב ופ.א. קליינברגר, "מקורות לתולדות החינוך בישראל ובעמים", הוצאת אוצר המורה, תשכ"ז.

מרדכי ברויאר, אוהלי תורה – הישיבה, תבניתה ותולדותיה, מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ד.

כך יצאה לאוויר העולם המקראה הראשונה בעברית: "אבטליון"

איזה ספר תקנו לילדכם היהודי ב-1790?

1

במשך מאות שנים למדו יהודי אירופה בשיטות חינוך מסורתיות במסגרת קהילותיהם המקומיות. המוסד החינוכי הראשון שהכירו הילדים היה "החדר", או תלמוד התורה, שאליו נכנסו כבר בגיל 3. את הלימודים בחדר ניהל "המלמד" בשיטות מסורתיות שהתפתחו בחלוף השנים, ורובן התבססו על שינון פרקי מקרא ותפילה. לעיתים שולבו גם נושאי חול, אך במידה פחותה.

בסוף המאה ה-18 פרץ ויכוח קשה בקרב הקהילות היהודיות באירופה. רעיונות עידן הנאורות ממערב אירופה של תחילת המאה חלחלו לעולם היהודי, ויותר ויותר יהודים, בעיקר מגרמניה, קראו לזנוח את החינוך היהודי המסורתי ולשלב עוד ועוד תכנים מחוכמת המערב. מקצת המשכילים היהודים תקפו גם את שיטות הלימוד היהודיות שנתפסו פרימיטיביות ודכאניות, וקראו לרפורמה פדגוגית בחינוך היהודי כולו. בעקבות זאת, הוקמו בגרמניה ובאוסטריה "חדרים מתוקנים", ובהם עודכנו שיטות וחומרי הלימוד, ואף החלו ללמוד בגרמנית – שפת המקום.

אחד מהמשכילים שיצאו בחריפות רבה נגד החינוך היהודי המסורתי היה אהרון וולפסון-האלה. הוא נולד באמצע המאה ה-18 לאב רופא, מקצוע נדיר ליהודי באותם הימים. משפחתו הייתה אחת ממשפחות המשכילים הראשונות בגרמניה, ואביו העריץ את משה מנדלסון, מאבותיה המפורסמים ביותר של תנועת ההשכלה היהודית.

בראשיתם של בתי הספר היהודיים המתוקנים היתה שפת הלימוד גרמנית, וגם ספרי הלימוד נכתבו בשפה זו. אך המשכילים שאפו שתלמידיהם יידעו גם עברית, ולמטרה זו הוציא וולפסון לאור כבר בשנת 1790 (!) את מה שנחשבת למקראה העברית הראשונה, שנקראה בשם המוזר "אבטליון" (תוכלו לקרוא את כולה כאן). מהי מקראה? במילה זו נשתמש לתיאור ספרים שאיגדו טקסטים שונים למטרות לימוד. המקראות הראשונות, כמו זו המדוברת כאן, כללו סיפורים מהתנ"ך, משלים, פתגמים וסיפורי מוסר. מדוע נבחר השם המיוחד? אבטליון היה אחד מחכמי תקופת בית שני, ומשמעות שמו (שמקורו בארמית) היא על פי הפרשנות המקובלת "אב-קטנים". אכן שם הולם לספר לימוד לילדים רכים.1

1
קטעים מתוך טור שכתב אהרן וולפסון ובו הודיע על ספרו החדש, ואף פירט את המניעים לכתיבתו. מתוך "המאסף", כתב העת של תנועת ההשכלה, 15 בספטמבר 1789

בטור שפרסם וולפסון בכתב העת של תנועת ההשכלה, "המאסף", סיפר על תוכניתו לכתוב את הספר, ופירט את הסיבות שהניעו אותו לכתבו: "מאז אשר נתן ה' אלוהים בליבי להורות נערי וילידי ישראל, וללמדם ספר ולשון עברי, שמתי עיני ולבי כל הימים על דבר חינוך הילדים בעניין הלימוד… כי ראיתי כי לא טוב הדבר אשר המה עושים בחינוך ילדיהם בלימוד". וולפסון כתב כיצד "מיום אשר יכול הילד לבטא בשפתיים תיבות ומילות הסידור", הוא מוכנס לחדר "ללמוד אצל המורה תורת משה איש האלוהים מראשיתה ועד תכליתה". וולפסון מדגיש כי התורה היא ספר שדורש לימוד של שנים ארוכות כדי לרדת לפשרו: "ואם כן אפוא אמרו נא איך יכול הילד אשר לא ידע מימיו מילה אחת בלשון עברי הזאת, איך יכול הילד הזה ללמוד מיד ספר הקודש הזה?". לאחר מכן הסביר וולפסון אילו חלקים יכלול הספר, הבטיח שיודפס על נייר יפה מאוד ובמחיר הוגן, והתחייב: "לבי נכון ובטוח אם יתחילו המלמדים ללמוד עם ילידיהם בספר הזה כשנה אחת, כי אז יצליחו במאוד ללמדם אחר זה ספר תורת משה בלי עמל ויגיעה".

מה כללה המקראה הזו? וולפסון, כמרבית המשכילים הראשונים, לא שלל לימודי מקרא – ואף להפך, אולם סבור היה שיש ללמדם בשיטות מודרניות יותר. הוא סבר שאין טעם ללמד את סיפורי התנ"ך ככתבם וכלשונם משום שלימוד כזה יעייף את הן המורים הן את התלמידים. לכן, חלק גדול מהמקראה מורכב מסיפורי תנ"ך נבחרים המעובדים לעברית פשוטה – מתקופת האבות ועד משפט שלמה. וולפסון פתח בסיפור הבריאה, אבל אפילו בחר להשמיט את הפסוק המפורסם "בראשית ברא ה' את השמים והארץ".

1

 

חלקים אחרים במקראה כוללים ידע בסיסי בעברית, כדוגמת שמות החיות וקולותיהן, שמות החודשים העבריים, שמות רוחות השמיים ומידע בסיסי בעברית על הטבע.

1

לאחר מכן מופיעים מעין דרשות מוסר לנערים הצעירים, כדוגמת "כבד את אביך ואת אמך" (ומובן שגם את המורה ש"מלמד אותך דרכי חוכמה ותבונה"). גם משלים מפורסמים מחיבוריו של איזופוס מופיעים בקובץ, ובהם מוסרי השכל מודגשים.

1

1

 

וולפסון ידע ששפת אימם של רוב התלמידים שאליהם יועד הספר הייתה גרמנית או יידיש, ובסוף המקראה הוסיף מילון שפירש מילים רבות שהופיעו בקובץ. כל הסיפורים כולם מעובדים בשפה מקראית שאותה העדיף וולפסון, והכניס מעט מילים בלבד מהתלמוד. בתחתית העמודים הוסיף את צורת היחיד של מילים המופיעות בטקסט ברבים, להקלת הלימוד על הקוראים.

1

 

למקראות העבריות הראשונות נודעה חשיבות נוספת בסיפור תחייתה של העברית בהיותה לשון מדוברת. ספרי הלימוד הראשונים האלו היו לפעמים חומר הקריאה העברי היחיד הזמין לילדים היהודים באירופה. כך, טען חוקר הספרות אוריאל אופק, במקראות הראשוניות הללו טמונים שורשיה של ספרות הילדים העברית.