כאוס בנתב"ג: מה עבר על נמל התעופה שלנו במלחמת העצמאות?

מאבדים מזוודות? ב-1948 המכס הפסיק לשמור על סחורות. קשה לטוס לחו"ל? ב-1948 שותק נמל התעופה למשך חודשים. כך נפתחה ההיסטוריה התעופתית של מדינת ישראל הצעירה…

עולים חדשים נוחתים בישראל עם פתיחתו מחדש של נמל התעופה בלוד. צילום: בנו רותנברג

"אי-סדר, רעש והיעדר כשירות", היו המילים שנבחרו לתאר את נמל חיפה בכתבה בעיתון "Palestine Post" בשנת 1947. "מודרני, אך כבר לא הולם את הצרכים", נכתב על אחד מ"שערי הים התיכון שמנצל ולא משרת את התעבורה שעליה הוא מתבסס". לעומתו, נמל התעופה בלוד (היום נמל התעופה בן גוריון), אז כבן עשר שנים, תואר כמקום של "סדר, אדיבות ויעילות".

אבל אז תקופת המנדט הבריטי התקרבה לסופה, מלחמת העצמאות צברה תאוצה, והאנדרלמוסיה השתלטה על המרחב הציבורי – וגם על נמל התעופה החשוב באזור. רק קצת יותר משנה אחרי אותה כתבה בעיתון, הסדר והארגון של נמל התעופה נשכחו כלא היו.

סר אלן קנינגהאם, הנציב העליון האחרון בארץ ישראל, בנמל התעופה בלוד

בבוקר שאחרי קבלת החלטת החלוקה בעצרת האו"ם בנובמבר 1947, חמישה נוסעים באוטובוס של "אגד" נהרגו אחרי שהותקף על ידי ערבים, לא רחוק מנמל התעופה. אלו היו, ככל הנראה, הקורבנות הראשונים של המלחמה.

נמל התעופה, שאויש על ידי עובדים יהודים, ערבים ובריטים, המשיך לפעול פחות או יותר כרגיל. למרות זאת, ועל אף שסוף המנדט התקרב, גורלו העתידי של נמל התעופה לא הוכרע סופית – מה שיצר קרקע מושלמת לתוהו ובוהו.

והבלאגן אכן הגיע. איך ומתי בדיוק פרצו הכאוס והבלבול? מקורות התקופה לא מספקים תשובה נחרצת. הדיווחים מאותם ימים משתנים תדיר ולעיתים אף סותרים אחד את השני.

כך למשל, ב-21 באפריל 1948, מנהל המכס בנמל התעופה שחרר "הודעה פתאומית" בשם השלטונות הבריטיים, לפיה "כי מעתה אילך פורקת מעל עצמה מחלקת במכס כל אחראיות עבור סחורות שיוחסנו במשרדי המכס". סחורות שנשמרו בנמל התעופה ננטשו לגורלן, אפילו אם לא יועדו להיכנס כלל לארץ ישראל המנדטורית, אלא אוחסנו שם בדרכן ליעדים אחרים כמו המזרח הרחוק. בהודעתו המליץ מנהל המכס לכל בעלי הסחורות להוציא "ללא דיחוי" את חבילותיהם מהמחסנים ב"אווירודרום לוד", כפי שנקרא אז המקום לפעמים, אך הדגיש גם ש"לפני הוצאת הסחורה חייבים הבעלים לשלם את דמי המכס" ומי שלא "ישא בעצמו את האחריות".

הבלבול נמשך גם לתוך השבוע שלאחר מכן. נמל התעופה הפסיק לפעול לחלוטין. באופן מפתיע, בתקשורת דווח על כמה וכמה טיסות "אחרונות" שהמריאו מלוד באותם ימים סוערים.

סוכנות הידיעות איי.פי. דיווחה ב-26 באפריל 1948 שהטיסה האחרונה, של חברת אייר פראנס, יצאה בבוקר שלפני. אף על פי כן, יומיים לאחר מכן התפרסמה באחד העיתונים ידיעה בלשון זו: "פינוי האזרחים הבריטים מפלשתינה יושלם היום כמעט לחלוטין, כשכל הבריטים מלבד 20 פקידים בכירים ימריאו לממלכה המאוחדת. טיסתם שתצא מלוד תהיה האחרונה מאותו נמל תעופה תחת הממשל הבריטי".

אי הבהירות, הסתירות והמלחמה המשתוללת (שלא לדבר על קשיי התקשורת והטכנולוגיה באותה תקופה) תרמו לערפל השמועות שסבבו סביב נמל התעופה.

באותו שבוע נשמעו טענות שהבריטים מסרו את הנמל לכוחות הלגיון הערבי, אם כי מהר מאוד התברר שהבריטים עצמם המשיכו להחזיק בו – לפחות לעוד זמן קצר – ואף הרגו כמה ערבים שניסו לפלוש לאתר ולבזוז אותו.

מימין לשמאל: סר ג'ון באגוט גלאב, מפקד הלגיון הערבי; מלך ירדן עבדאללה הראשון; סר אוולין בארקר, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ ישראל ובעבר הירדן, 1947. מתוך אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

גם הנסיבות שהובילו לכך שנמל התעופה הפסיק לפעול לא היו ברורות כלל וכלל. מהצד הציוני דיווחו שעובדים יהודים של הנמל נטשו את עמדותיהם לאחר שהבריטים סירבו להתחייב להגן עליהם. תיאור דומה מופיע גם בספר "בשערי מדינה", אלבום לתולדותיו של נתב"ג. שם מוסיפים ששלושה עובדים יהודים סירבו להתפנות, אך כל השאר עזבו עוד ב-23 באפריל ולקחו עמם ציוד רב. בין העובדים שעזבו היו חברי היחידה הסודית של "ההגנה", "ציפורה", שהוקמה זמן קצר לאחר פרוץ הקרבות כדי להגן על יהודים בנמל התעופה ובסביבתו.

הבריטים מצידם סיפרו שנמל התעופה "הפסיק לפעול סדיר בשל מספר עובדים יהודים שחיבלו בפעולתו וגנבו 18 משדרים". 

למשבר התחבורתי הזה היו השלכות רבות. שירותי דואר האוויר, למשל, הופסקו לחלוטין. השירות היה אז אמצעי תקשורת חיוני ליצירת קשר עם העולם הרחב. באפריל דיווחו העיתונים ששירות הדואר יופסק ב-10 במאי, ימים בודדים לפני סוף המנדט. אולם מרגע שנמל התעופה הפסיק לעבוד כליל בסוף אפריל, פסק גם משלוח המכתבים והחבילות באופן פתאומי. המכתבים נערמו, ורבים מהם ככל הנראה לא הגיעו לעולם ליעדם.

כשעזבו לבסוף הבריטים את הארץ, אכן השתלטו הכוחות הערביים על נמל התעופה. הם שלטו בו במשך מספר חודשים, עד שנכבש על ידי צה"ל ביולי 1948, במהלך אחד המבצעים המשמעותיים והחשובים ביותר במלחמה: מבצע "דני", עליו פיקד יגאל אלון.

נמל התעופה בלוד לאחר שנכבש על ידי צה"ל, יולי 1948. מתוך אוסף מיתר, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
טנקים וחיילים בנמל התעופה בלוד במהלך מבצע "דני", יולי 1948. נדב מן, ביתמונה. מאוסף חטיבה 8 במלחמת העצמאות. האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בספר "בשערי מדינה" מתואר הקרב על נמל התעופה בלוד ממקור ראשון: "…דרך פרדסים, גדרות, תעלות, מתקני שדה התעופה מתקרבים. לפתע נפתחה עלינו אש תותחים ומכונות ירייה. אנו מתקדמים לאט לאט. פתאום והתנגדות האויב פוסקת. אנו נמצאים כבר על מסלולי ההמראה. מרחוק נראות מכוניות הלגיון נסות לעבר לוד העיר…האלחוטאי מודיע: שדה התעופה בידינו! שדה התעופה בידינו!".

רק כמה חודשים מאוחר יותר, ביום רביעי, 24 בנובמבר 1948, חזר נמל התעופה לפעילות.

"מכתב מספר אחת בשירות דואר האוויר הישראלי שנחנך מחדש נשלח לשר התקשורת, מר דוד רמז… כשנמל התעופה נפתח מחדש לטיסות אזרחיות תחת שלטון ישראל", נכתב בעיתון.

לא הייתה נציגות בריטית בנמל התעופה המחודש. בין דלפקי הכרטיסים אפשר היה למצוא חברות תעופה כמו אייר פראנס, צ'כיה איירליינס ו-TWA. הנמל התגאה גם בציוד רדיו ותקשורת חדיש. לצד החברות הזרות, לא אחת, אלא שתי חברות תעופה ישראליות חתמו הסכמים עם נמל התעופה: "אל על" והחברה שכבר פורקה מאז, "אווירון". 

מטוס של חברת "אווירון", שנות ה-40. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

מימין לשמאל: עמנואל צור, הטייס הראשי של חברת "אווירון"; טייס אלמוני; אורי מיכאלי, מנהל החברה, 1946. צור יהפוך לאחר מכן למנכ"ל הישראלי הראשון של נמל התעופה בלוד ומיכאלי יהיה מנהל מחלקת התעופה האזרחית במשרד התחבורה. צילום: פול גולדמן. התמונה היא חלק מפרויקט רשת ארכיוני ישראל (רא"י) וזמינה במסגרת שיתוף פעולה בין יד יצחק בן צבי, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית

בחודשים ובשנים שיבואו יקבל נמל התעופה בלוד את פניהם של אלפי ניצולי השואה, עולים חדשים מקצווי תבל ותיירים רבים. הוא נקרא במשך שנים "נמל התעופה לוד", עד שקיבל את שמו של ראש הממשלה הראשון לאחר מותו ב-1973.

כמה חודשים אחרי הפתיחה המחודשת בסוף 1948, הכריז אורי מיכאלי, אז מנהל מחלקת התעופה האזרחית במשרד התחבורה: 

"ונקווה שלא רחוק היום, כאשר תיגמר המלחמה, ונראה תעופה מסועפת גם בתוך הארץ עצמה, מדן ועד אילת ומן הארץ לארצות השכנות. לא תהיה הארץ יותר לשדה ניצול על-ידי חברות-תעופה זרות בלבד… אנו רשאים לצפות לימים טובים, כאשר מפעל התעופה של מדינת ישראל יביא את בשורת ישראל לעם ישראל באשר הוא שם ויהיה לברכה ולתפארת למדינתנו".

 

 

פרוזה | מי הרעיל את השִקמה?

"בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות, כאילו חסרים כאן דברים משונים. אך יואל־שכן־שפוי, שביקוריו התכופים שואבים מהמשרד זמן עבודה יקר ובפלות זולות, יצא בהודעה מרעישה: העורך־דינים הרגו את העץ." סיפור מאת גולי דולב־השילוני

רעי רביב, פה (עיגול אדום), פסטל יבש על נייר, 40X30 ס"מ, 2021

.

מי הרעיל את עץ השקמה?

גולי דולב־השילוני

.

בפינת הרחובות ז' וט' שוכן מבנה גדול בצורת ח', שבבלוג אחד של אדריכלות קראו לו יצירת מופת. בימים החצר שלו משמשת כחניון לא חוקי, בחגים כאולם שמחות לפליטים ובלילות כמתחם זנות שוקק. למבנה יש כמה כניסות, שממוספרות כבניינים עצמאיים. באחד הבניינים האלה, מאחורי תערוכה על פולחן אנימיסטי ושדים, עומד שולחן העבודה שלי, מלא בפתקאות דביקות.

בחצר המבנה גדלו עד לא מזמן שני עצים שמימיים: הראשון הוא קיקיון צעיר, שלמרגלותיו מניצים מדי בוקר מזרקים. השני הוא עץ שקמה מפואר, שבטח ניטע עם קום השכונה. בכוכי גזעו גרו עד לא מזמן אמא־חתולה מפחידה ושני גורים מתוקים, אבל לפני כמה שבועות הוא חלה במחלה משונה שהצהיבה את עליו והקלישה את הענפים. בהתחלה לא ייחסתי לכך חשיבות, כאילו חסרים כאן דברים משונים. אך יואל־שכן־שפוי, שביקוריו התכופים שואבים מהמשרד זמן עבודה יקר ובפלות זולות, יצא בהודעה מרעישה: העורך־דינים הרגו את העץ.

צריך לסייג – ליואל יש חולשה לתאוריות קשר, במיוחד כאלה שכוללות פגיעה בו. כשנפתחה במבנה מסעדה סודנית שמיקמה את בלוני הגז שלה ליד הסדנה שלו, יואל השתכנע שהאפריקאים נשלחו להרוג אותו, והניחו את הבלונים ככה שיום אחד, כשהמסעדה שלהם תתפוצץ, יתפוצץ אף הוא עימם. הפרשה כמעט פירקה את הברית בינו לבין הבניין שלנו, שכן כחלק ממאמצינו לתמוך בפליטים, מיד הזמנו מהמסעדה אוכל, מעשה שיואל היקר המשיל לבגידה של ואנונו, שגם בה, בגדול, האמנים מהבניין שלי תומכים.

התחלתי לחשוב בעצמי על העניין. בכל זאת, אני אוהב את העץ העבות. עדן, נפקנית אתיופית מכורה ומקסימה, התחבאה בתוכו מהגבר שלה, שרצה לדפוק לה מכות כשגילה שהיא הרה. הבאתי לה מים ועזרתי לה לנעול סנדלים. במתחם האותיות למדתי להפסיק לחייך כשמצליבים מבטים, כי כמו חב"דניקים בדוכן תפילין, הזונות תמיד מנסות להצליב מבט עם גברים, ותמיד אומרות אחרי החיוך "סקס?" או "חמישים שקל". אבל אחרי המקרה ההוא בעץ אני יכול לחייך לעדן בשמחה – אני מחייך, עדן שואלת לשלומי, ושנינו מקללים יחד שוטרים. בקיצור, חברים.

"העורך־דינים" הוא שמם הלא־רשמי של שני משרדי עורכי דין וטייקון מרושע אחד, שאחראי באופן אישי לקריסת מדינה במערב־אפריקה. הם רכשו בשנים האחרונות את מרבית הבניינים במתחם, והשכירו את הדירות לארגוני פשע ומנהלי בורדלים ששולטים בהן ביד רמה. העורך־דינים גם העלימו עין משתי מעדניות לא חוקיות הפועלות במבנה – האחת ללבנים, שחוסמת את המעבר מרחוב ז' לחצר, והשנייה לשחורים, שחולשת על הגישה לגג. ולמרות שהוא קצת פרנואיד, התאוריה של יואל־שכן־שפוי באמת הולמת את האינטרסים שלהם.

בעוד שנה מתחם האותיות ייהרס, ובמקומו יבנו מגדלי משרדים, כמה דקות הליכה מלב העיר, שיניבו רווחים שבע או שמונה ספרתיים לעורך־דינים. אף אחד לא יודע מה יקרה אז עם הבּנות של המתחם – רק הסרסורים, שנותנים להן מכות ואופיאטים, מתעניינים בהן לפעמים. אך מצבו של עץ השקמה אחר: לפי חוקי השימור העירוניים, אין לכרות עצים ותיקים. לכן, השקמה מפריעה לעורך־דינים לחלוב עוד קצת כסף: הם צריכים לוותר על אחוזי בנייה בחצר, ולחלופין לשלם רבבות שקלים עבור העתקתה הבטוחה למקום אחר. באמת הרבה יותר משתלם לחסל את העץ באמצעות הזרקה פשוטה של רעל לגזע.

הייתי רוצה לסגור שם את העניין, אבל העניין הוא שהשקמה היא לא היחידה שמזריקה אצלנו רעל. היררכיית האתנו־פשע במתחם מסובכת מאוד: הדילרים הרוסים מספקים את הסמים, השומרים הסודנים בקצה הרחוב מתריעים עם בוא המשטרה, משת"פים פלסטינים מנהלים את מכבסות הכספים, וסרסורים צברים עומדים מחוץ לבתי הבושת. בין כל הקבוצות מתקיימים קשרים עסקיים לצד מתיחות מאופקת, ורק בחדרי המיטות מתקיימת אחוות עמים אמיתית: נכים, חרדים בלי כיפה, פליטים, טחונים בלקסוס ובדואים בטנדר, כולם משלמים אתנן בעבור פרוצות מולדובניות, אתיופיות, ישראליות וערביות, שחלקן בהיריון וחלקן עם אשכים, שיושבות ומריצות קריסטל ביחד בלי הבדל דת, גזע ומין.

הקשר בין הפשיעה המאורגנת לעץ החולה אולי לא מובן, אבל אין לשלול אותו. גם הקשר בין בתי הזונות לסתימות הנשנות לא היה ברור לי, עד שהמגדנאי השחור סיפר לי שהמבנה כולו חולק מערכת ביוב אחת. בגלל שבבתי הזונות מורידים כל יום שפע מגבונים וקונדומים באסלה, הצינור הראשי נסתם. גם אם לעבריינים אין מניע לחסל את העץ הגאה, יכול להיות שרועֵי הנשים דפקו את הבאר שממנה הוא שתה, וגרמו למותו.

חשבתי ללכת למעדנייה לרחרח קצת, אבל לפני שהספקתי כבר שמעתי את הפועלים מנסרים. יחסו של יואל־שכן־שפוי לרשויות החוק הוא שילוב בין ההוא שצעק זאב זאב לסיזיפוס המאושר. בכל פעם שמשהו נחרב במבנה – וזה קורה לא מעט – חרש המתכת מציף את העירייה בתלונות, מגיח מהסדנה חמוש בכלי ברזל, ויוצא בעצמו לתקן את המפגע. את תהילתו קונה יואל במעשה פרספונה: מדי חודשיים־שלושה הוא יורד לביוב המצחין, ממוגן כולו נגד מחלות מין, ומפנה בגבורה, עם רשתות ופומפות, את הקונדומים שהעירייה לא טורחת לדלות. נראה שאגף הגינון העירוני מהיר יותר ממחלקת התברואה, משום שכאמור, כמה ימים אחרי שיואל ואני דיברנו, הגיעה חברת קבלן ובמשך יום שלם, בשאון רב, כרתה את האילן האיתן. שאלתי את יואל למה הוא ביקש מהפועלים להוריד הכול; במפתיע, יואל הכחיש.

לילה אחד, בפתיחה של התערוכה על השדים, נשארתי לאפטר־פארטי בבניין, הפרזתי בלגימת שיכר ומצאתי את עצמי מפזם בקריוקי שירים של גלי עטרי. זוגתי לזִמרה הייתה תקווה, זונה בלי שיניים ועם פצעי הזרקה, שמופיעה כניצבת בכל סרט ישראלי מהניינטיז. בסוף השיר יצאתי לחניון והקאתי על השקמה האצילית, מנגב את הפה עם גב כף היד כמו שתיין מדופלם, ומיהרתי חזרה לתקווה, לשיר קצת עפרה חזה.

יום אחרי הגיזום, תקווה ואני התאבלנו ליד הגדם, מעלים זיכרונות מרים־מתוקים. גם אגרונום של העירייה הגיע, ואחריו גם יואל־שכן־שפוי. אחרי התבוננות ארוכה האגרונום אמר שנדמה לו שהשקמה הורעלה. אך כשיואל צהל, וצעק שהוא כל הזמן אמר שזה העורך־דינים שרוצים בצע כסף, וכשתקווה הזמינה לחגיגה לעוד כמה בנות שהתיישבו והוציאו מבחנות, האגרונום נמלט בבעתה, דרך מוצגי הגלריה, בלי לתת הסברים.

בתחילת השבוע ישבתי אצל נטלי בהפסקת קפה. בתוך המתחם, בדמי מפתח, יושבת חנות המפתחות שלה, שסבא שלה הסלוניקאי פתח. היא מרבה להתקוטט עם העירייה, אומרת שזה שחיתות שהדילרים אף פעם לא משלמים מס הכנסה, ובכל זאת הפקחים המאנייקים רושמים קנסות ודו"חות רק לה. ראיתי שהיא רוצה לדבר על זה, אבל בכוונה לא הזכרתי מולה את העץ. אני יודע מה היא תגיד, זה תמיד אותו דבר: זו העירייה המושחתים האלה, הם עשו את זה בעצמם כדי להעיף את כולנו, וזה למה הם באו כל כך מהר להוריד את העץ, וגם אם יכרתו לי את הרגל אני לא מפנה ת'חנות. אולי היא צודקת.

במבנה יש גם דירת סיוע לבנות, שבה הן יכולות להתנקות ולהחליף מזרקים. שלשום ראיתי שהיא פועלת: הבנות ישבו ברחוב מאופרות ועם צלחות פלסטיק מלאות בכוסמת ופולקעלך, ועם רדידי כסף בשיער, שהצטרפו לרדידים שעליהן הן מריצות את הגבישים והפֶנְטָה. במסגרת החקירה, ניגשתי לדבר עם המבשלת שם, והיא סיפרה לי שהמעדנייה השחורה בדיוק נסגרה בצו בית משפט – העורך־דינים הצליחו להעיף אותה בטענה שניקזו משם פסולת בניגוד לחוק. התייעצתי עם אחד שלמד חקלאות באריתריאה, והוא אישר שאם באמת שפכו משם משהו מטונף, יכול להיות שדווקא המתוקים הם אלו שהרעילו את השקמה.

חשבתי כבר לוותר כשאתמול במשרד שמעתי נקישות על השער האחורי. מאחורי הסורגים שוב עמד יואל־שכן־שפוי, מלוכלך וזועם מהרגיל. גיזום העץ, כך אמר, החריב את הביוב, שרק לפני חודש טוהר על ידו מכובעונים. הענפים ריסקו את בור הניקוז, והגזם חסם את הצינורות.

אנחנו הבניין היחיד במבנה בלי קרימינלים: רק גלריה ניסיונית, סטודיואים של אמנים וארגון זכויות אדם קטן עם פנטזיות הצלה גדולות, ששוב הלין לי שכר. לכן, יואל רואה בנו את השכנים השפויים שלו. הוא דרש מכולנו להטביע את העירייה בתלונות על האסון שהיא גרמה, ולקח את האמנים לחזות בנזק שנגרם לביוב. אבל אפילו שמילאתי תלונה באתר לא יצאתי לסיור המודרך והפסקתי להאמין ליואל. כשהשתנתי, גיליתי שיש משהו חשוד בו, בעיקר כי למרות האיומים, המים באסלה ירדו יופי.

לא ברור לי מדוע נדרשת התערבות דחופה של העירייה, מה זה בור ניקוז, ולמה ליואל כל כך אכפת מהביוב. כששאלתי הוא התחמק, וכאמור, ולמרות שתלונותיו הן גאוותו, הוא אפילו לא הודה שהוא זה שהלשין על העץ והזמין גיזום. אני לא חושב, חס וחלילה, שיש ליואל־שכן־שפוי יד בקמילת השקמה. אבל נראה לי שהוא יודע על איזו יד שהוא בוחר להותיר נעלמה.

ישבתי בגלריה עם תומר, אחד האמנים, שהדליק סיגריה מהנר שדלק מתחת לפסל מכונף של בבון־מלאך־חבלה. הוא צחק עליי, קרא לי פוארו וקלוזו, אבל הציע לי חשוד נוסף: מפעיל החניון. מאז שהגעתי למתחם אני מקפיד שלא ליצור איתו קשר, כי הוא משתין על הקיר עם תחתונים מופשלים כך שכולם רואים לו את כל החריץ, וזו כמובן ברבריות. השטח של החצר כמובן לא שלו, אלא של העורך־דינים, אבל הוא השתלט עליו כל כך מזמן שכבר יש לו חזקה על הקרקע. כשהגיע אתמול פקיד עירייה לשכנע את יואל שלא הם אשמים בבור הניקוז הבלוּם, למפעיל החניון נמאס מההתקהלות היומית, והוא גירש בצעקות את הבירוקרט. גם לו יש מניע ברור להתנקשות – מכונית חדשה עם ארבעה מאפיונרים שריריים חנתה היום בשטח שהתפנה עם כריתת השקמה.

האפשרות האחרונה, שקשה לי אפילו לכתוב, היא שאנחנו אשמים. הבניין היחיד ברחוב כ' שאינו בית זונות נשלט על ידי כת מוזרה של יפנים נוצרים ציונים, שמחלקים בגדים לזונות אם הן מודות שהן אוהבות את ישו היהודי. בשיחה עם תומר, נזכרתי שלפני חודש־חודשיים הוא דילג מעל המכוּרוֹת וקפץ לקיוסק. עם חזרתו לתערוכה הדיאבולית שלו הוא מצא את חברי הכת ממלמלים בכמה שפות שזה מקדש של כת השטן, ושאנחנו כופרים שנידונו להיצרב בגיהינום.

בסרטונים שהוא הראה לי מהתפילה המרגשת הם אמרו בבירור שנביא מוות על המקום. הדחקתי את העניין, מחקתי את הסרטונים, ובכל זאת, ולמרות שאני טובע בעבודה, אני לא מפסיק לחשוב על השקמה המחורבנת הזו. אחרי שהיפנים קיללו את תומר, אמרתי מיד להיילָמיקאל, ניצול עינויים פוסט־טראומטי וטרה־לה־לה־לה ששורץ אצלנו במשרד כמעט כל יום, שאם אני נדרס בימים הקרובים – שלא ייקח סיכון, ויצטרף מיד ליפנים. אני עדיין כאן, אבל אם לעצים יש נשמה, ברור לי שהנבואה עבדה, ושדווקא אנחנו, מלאים בכוונות טובות, הכרתנו את המתחם.

.

גולי דולב־השילוני, סטודנט להיסטוריה גלובלית בברלין, מבקר קולנוע בכתב העת "אוף סקרין" ומגיש בפודקאסט "גל חד"ש". בעל תואר ראשון במדע המדינה ותואר שני בפוליטיקה של המזרח התיכון. עבד שנתיים בארגוני סיוע למבקשי מקלט. בשנת 2021 יצא לאור (בהוצאה עצמית) הרומן הניסיוני "מן הפח אל הפחת", שכתב עם המשורר עמנואל יצחק לוי.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "לימונים מתוקים", סיפור קצר מאת שרית גורן

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | מתוך חומרי העיר

"פוגל שולטת בארגז הכלים הפואטי הבנוי מחומרים שונים ונדמה שהיא מציירת שירה באמצעות העמדת הצורה והחומר לא פחות מבאמצעות המשפט והמילים." מאיה ויינברג על הספר "הנשמה שיש לחומרים" מאת המשוררת היידית דבורה פוגל

דבורה פוגל (צלם לא ידוע; Reprodukcja własna)

.

"רֵיחַ שֶׁל מַתֶּכֶת צְהֻבָּה מֵחֹם": קריאה בספר "הנשמה שיש לחומרים", מבחר כתבים מאת דבורה פוגל

מאיה ויינברג

.

הקוראת הישראלית זוכה לאחרונה להיכרות עם שירתה של המשוררת היידית דבורה פוגל, הודות למהדורה דו־לשונית מקיפה למדי של מבחר מכתביה, שראתה אור בהוצאת עירובין, בתרגומה היפה של יעל לוי. פוגל נספתה בגטו לבוב בדמי ימיה, לפני שמונים שנה בדיוק, אולם שירתה הפוסט־מודרנית עומדת רעננה, ייחודית מאוד ולכן רלוונטית ביותר גם כיום, ומצדיקה גם קריאה, גם מחשבה, גם דיון.

חומרים גופא הם חומרי הגלם בשירתה של דבורה פוגל. עופרת, חרסינה, פח וזכוכית אבל גם נייר, חלב, קטיפה או הַשִּׂמְלָה הַנֻּקְשָׁה מִן הַחֹמֶר הַשָּׁחֹר. לפעמים רק גוש אפור אבל לעיתים גם פִּרְחֵי צִבְעוֹנִי מִזְּכוּכִית בְּצָהֹב, או בשיר אחר – פִּרְחֵי דַּלְיָה פּוֹרְחִים בַּפַּעַם הַשְּׁנִיָּה וְהַשְּׁלִישִׁית. החומרים מביאים עימם צורות וצבעים ייחודיים לנקודת מבטה של המשוררת, כך למשל עִנְבָּר צָהֹב הוּא דִּמְעָה שֶׁל עֵץ/ שֶׁמְּבַכָּה עַל חִפּוּשִׁית זָהָב, או – וּבֵין עָלִים חַמִּים בְּצֶבַע בְּרוֹנְזָה/ תּוֹלֶה מַדְלִיק־הַפָּנָסִים פֵּרוֹת זְכוּכִית:/ תַּפּוּזִים עֲגֻלִּים וְאֵלִיפְּסַת־לִימוֹן מָאֳרֶכֶת/ מִזְּכוּכִית רֵיחָנִית צִבְעוֹנִית. המשוררת מבחינה בין כחול־קובלט וכחול אולטרמרין ויש גם גוון ארגמן־קינמון וְהַזָּהָב חַם וְעָדִין/ אוֹ כְּמוֹ מֶרְחָק שֶׁל צָהֳרֵי הַיּוֹם. והצהוב; צהוב־חימר הוא צבעם של דברים אבודים – כמו "הצבע הצהוב־לימון של ויתורים קרים" (בלי ניקוד במקור). פוגל שולטת בארגז הכלים הפואטי הבנוי מחומרים שונים ונדמה שהיא מציירת שירה באמצעות העמדת הצורה והחומר לא פחות מבאמצעות המשפט והמילים. לעיתים אפילו שם השיר כשם תמונה המוצגת במוזיאון: טבע דומם עם בתים ופנסי רחוב. השירים עצמם בנויים מחומרים ברורים, מוגדרים היטב, קוביסטיים כמעט. כלומר השיר מורכב מסך חלקיו הנתונים והבלתי תלויים זה בזה. אימג'ים הנושאים דבר מה מופשט, טהור ואוניברסלי. שירים תיאוריים, כמעין התבוננות בציור ורישומו מחדש או העתקתו במילים.

מאידך, בתוך השיר הצבעים נמזגים אל החומר ומקבלים טעם וריח ומרקם ולפעמים תחושה במעין סינסתזיה מסחררת, ייחודית, כמעט אידיוסינקרטית. כך בשיר פרחי הזכוכית: לְהָנִיחַ לְטִפּוֹת מִן הַיָּרֵחַ הַכָּחֹל לִנְזֹל/ לְתוֹךְ עַצְמֵךְ./ הַיָּרֵחַ מַדִּיף גַּעֲגוּעַ צְמִיגִי/ וּקְרִירוּת שֶׁל זְכוּכִית־מְנוֹרוֹת צְהֻבָּה. החיבור החדש בין החומרים יוצר ביטוי פואטי רענן הרוקם תחושה חדשה בלב הקוראת. למשל הביטוי פרחי זכוכית. יופיים המיידי וקצר המועד של הפרחים מצריך משנה זהירות בשל הזכוכית, פן תישבר. אבל בה במידה הוא מקבל גם השתקפות חדשה, הזדהרות לצד קורטוב של סכנה או קיפאון.

דוגמה נוספת לערבוב החושי מובאת יפה בציטוט מתוך השיר "מוכר התפוזים":

.

קָרָא בְּקוֹל וּמָכַר:

הַזְּכוּכִיּוּת הַמְּתוּקָה, הַמְּלֵאוּת הַכַּדּוּרִית.

עַד שֶׁיָּכוֹל הָיָה רַק לְחַיֵּךְ חֲסַר אוֹנִים:

אֶל תַּפּוּזִים עֲגֻלִּים כְּמֹו הֶחָלָל הַצִּבְעוֹנִי שֶׁל מִפְגָּשִׁים אַקְרָאִיִּים,

אֶל אֲנָשִׁים אֲשֶׁר קָנוּ מִמֶּנּוּ

כַּדּוּרִים אֲדֻמִּים שֶׁל חֲלָלִים צִבְעוֹנִיִּים.

.

וכך בשיר הבא כולו:

.

שמש באדום־דובדבן

אֶתְמוֹל הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ אֲדֹם־דֻּבְדְּבָן.

דֻּבְדְּבָן גָּדוֹל הָיְתָה הַשֶּׁמֶשׁ

וְהָיָה לָהּ רֵיחַ שֶׁל מַתֶּכֶת צְהֻבָּה מֵחֹם,

רֵיחַ מַתַּכְתִּי צוֹרֵב.

בְּגַן הַדֻּבְדְּבָנִים הַלָּבָן שֶׁל הָעֶרֶב

בָּקַע דֻּבְדְּבַן הַשֶּׁמֶשׁ הָאָדֹם.

שָׁאַפְתִּי בָּשָׂר דָּבִיק

שֶׁל עֲרָבִים אֲבוּדִים וְיָמִים שֶׁכָּלוּ

כְּמוֹ מִדֻּבְדְּבַן שֶׁמֶשׁ גָּדוֹל

אֲשֶׁר מֵפִיץ אֶת הַנִּיחוֹחַ הַצּוֹרֵב

שֶׁל מַתָּכוֹת עֲיֵפוֹת בְּצָהֹב וַאֲדֹם־חֲלוּדָה.

.

האם יש נשמה לחומרים? צורה וצבע בוודאי יש. רגש ותחושה לחומרים בשירה של פוגל יש. אם יש חיים בחי והצומח הרי דברים חיים הם ובדבר החי יש נשמה. מכאן המרחק אל הדומם אינו רב, ובקלות נתן להאנישו ולהפיח גם בו חיים, גם כוונה, גם רצונות, גם נשמה. כך למשל נעשה להרים (דומם) הנעשים לפירות (צומח) ומשם לאנשים (חי). קל וחומר בדוממים אחרים כגון בובות ראווה דמויות אדם, הוא שם ספרה השני.

.

הרים ופירות

הָרִים הֵם פֵּרוֹת נְפוּחִים

עֲרוּכִים בְּצַלַּחַת שְׁטוּחָה

שֶׁל עֲרָפֶל אָפֹר.

לְעִתִּים הֵם שְׁזִיפִים מָאֳרָכִים

עֲשׂוּיִים כָּחֹל שָׁקוּף וְזוֹל:

פֵּרוֹת עִם בָּשָׂר מֵימִי שֶׁל גַּעֲגוּעַ:

בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּכוֹלִים עוֹד לְחַכּוֹת.

וְלִפְעָמִים הֵם תַּפּוּחֵי זְכוּכִית כְּבֵדִים וַאֲפֹרִים:

תַּפּוּחִים יְחִידִים שֶׁל סֵזָאן,

אֲנָשִׁים יְחִידִים בִּרְחוֹב רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, שְׁלִישִׁי

שֶׁאֵינָם מְבַקְּשִׁים עוֹד דָּבָר.

.

למעלה מכך, בשירתה של פוגל הכיווניות יכולה גם להתהפך והנשמה מוזנת דווקא מן החומר הדומם אל האנושי:

אַתָּה עָצוּב כְּמוֹ רַפְסוֹדָה/ שָׁקֵט וְעָצוּב כְּמוֹ הָאשֶׁר (מתוך "שיר אהבה")

הַיָּרֵחַ מַדִּיף גַּעֲגוּעַ צְמִיגִי/ וּקְרִירוּת שֶׁל זְכוּכִית־מְנוֹרוֹת צְהֻבָּה (מתוך "פרחי זכוכית")

ולעיתים תנועת הנשמה והרגש זורמת הלוך וחזור וקשה לומר בבירור מי החומר ומי האנושי, שכן שניהם עומסי רגש ומזינים יפה זה את זה. כמעט בכל אחד מהשירים פוגל משתמשת בכל האלמנטים הללו גם יחד. פירוק התמונה לאובייקטים, תנועת החומר והרגש ביניהם – כל זאת באמצעות ערבוב תחושתי של צבע, טעם, מרקם ומצב נפשי.

.

לְשֵׁם מָה לָלֶכֶת אֶל מֶרְחַקָּיו הָעֲצוּבִים

שֶׁל הָרְחוֹב הַמְעֻגָּל

הֲלוֹא בְּכָל בַּיִת מִתְרַחֵשׁ הַכֹּל

אֲשֶׁר יָכוֹל לִהְיוֹת.

….

הָעִיר הִיא נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מַעְגָּל

הַמַּעְגָּל הוּא גּוּף עָיֵף

אֲשֶׁר וִתֵּר עַל צִפִּיָּה

לְאֶלֶף הַדְּבָרִים הַצִּבְעוֹנִיִּים

אֲשֶׁר צְרִיכִים הָיוּ לִקְרוֹת.

….

סִיר פַּח עָגֹל הוּא לְעִתִּים

עָצוּב כָּל כָּךְ, כְּמוֹ אָדָם מְשַׁעֲמֵם.

.

(מתוך המחזור "שירי צורות")

.

פוגל היא משוררת אורבנית מובהקת. גבולות תנועתה הפיזית והפואטית מצויים בעיקר בעיר. בשיריה מובאת חוויית העיר השלמה מתוך חלקיה: נורות החשמל, חלונות הראווה, בובות הראווה, הבתים, הרחובות, מעט השמיים המתאפשרים דרכם. היא מלינה על חדגוניותה של העיר, מלבניותה, ומשקפת בתוכה הלכי רוח של הגבלות, ציפייה לא ממומשת, העדר חיוּת. העיר היא נושא השיר, ולפעמים היא התפאורה הפואטית שעליה מורכבת תחושה, כך שמתוך חומרי העיר מתבהרת תחושת האנוש החי בתוכה:

.

לְיַד שַׁאנְז־אֵלִיזֶה זוֹרֵם הַסֵּן

הַסֵּן עֲשׂוּי פְּלָדָה גְּמִישָׁה

הַסֵּן הוּא כְּמוֹ הַטְּרָגִית שֶׁבַּהַכְרָעוֹת.

.

(מתוך "ספסלים בשאנז אליזה")

.

צבעי העיר הגדולה

הָעִיר הִיא שֶׁלֶט פַּח שָׁטוּחַ

עִם תַּפּוּזִים מְלָאכוּתִיִּים וְלִימוֹנֵי זְכוּכִית:

עִם פָּנָסִים צִבְעוֹנִיִּים מֵחַשְׁמַל וּזְכוּכִית.

הָאָדֹם־דֻּבְדְּבָן הוּא אָרֹךְ. הוּא נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ אֶת תּוֹלְדוֹת הַצִּפִּיָּה

וּמִשְׁתַּחְרֵר בְּאַנְחַת הִתְלַקְּחוּת

שֶׁל לַהֶבֶת הַהַשְׁלָמָה הַצְּהֻבָּה־חִוֶּרֶת.

הָאָדֹם־תַּפּוּז הוּא כַּדּוּרִי וְעָמֹק:

מְנוֹרָה כְּרַסְתָּנִית שֶׁל מֶשֶׁךְ אֵינְסוֹפִי מָתוֹק

צִנְצֶנֶת זְכוּכִית עִם שָׁנִים אֲבוּדוֹת.

הַצָּהֹב־לִימוֹן הוּא הַצֶּבַע שֶׁל קְרִירוּת שְׁטוּחָה.

מְכַבֶּה מְנוֹרוֹת צִפִּיָּה סְגַלְגַלּוֹת מַחְנִיקוֹת

וּמְנוֹרוֹת עֲגֻלּוֹת שֶׁל אָבְדָנוֹת עֲכוּרִים

עִם שִׁמְשַׁת זְכוּכִית מַלְבְּנִית שֶׁל יָמִים אֲפֹרִים.

.

מאידך לעיתים העיר היא זירת ההתרחשויות הגדולות ביותר; הרגשות החזקים ביותר: אהבה, ציפייה, אכזבה עמוקה. בעיר יכול להלך אפילו אריה.

.

בִּרְחוֹבוֹת מַתֶּכֶת

מִסְתּוֹבֵב כָּעֵת אַרְיֵה יָחִיד:

שֶׁמֶשׁ צְהֻבָּה.

אַרְיֵה הַשֶּׁמֶשׁ הוּא

מַשָּׂא מָתוֹק

כְּמוֹ שְׁנֵי גְּבִיעֵי שָׁדַיִם עִם חָלָב לָבָן.

מַשָּׂא קָלִיל

כְּמוֹ זֵרֵי פְּרָחִים נוֹפְלִים מִסֵּפֶל פַּח לָבָן וּמְבֻשָּׂם.

לְשֵׁם מַה לְּבַקֵּשׁ

אַרְיֵה אַחֵר, בָּשָׂר וָדָם.

הַשֶּׁמֶשׁ הִיא אַרְיֵה. אַרְיֵה בּוֹעֵר. וּמִשְׂתָרֵךְ בָּרְחוֹבוֹת.

.

השירים בספר מאופיינים בחזרות צורניות, תוכניות, מטאפוריות, חזרות של מנייה (ראשון, שני, שלישי) וגם חזרות על מילים מסוימות (המילה שמש חוזרת עשרות פעמים בשירים, המילה רחוב חוזרת קרוב למאה פעם). הדבר דומה לצייר החוזר בגרסאות שונות על אותו הנושא, כניסיון לעבד או ללמוד אותו. בשירתה של פוגל החזרות משרתות נתיב סמוי של הקשרים, כמעין רצף תחושתי או תודעתי בין השירים ואפילו בין שלושת הספרים שלה. החזרות מעמידות את הקוראת מחדש, במקום ראשוני של תיאור או מטאפורה. אם בתפילה חזרות שכאלה עשויות ליצור תחושה של קינה או פיוט, הרי כאן יש בהן מעין הזרה; מחיקת הקודם וניסיון חדש לתפוס בתיאור הדבר.

פוגל, שחייתה בלבוב מנעוריה ועד מותה בגטו בשנת 1942, השתייכה לקהילה יהודית משכילה בעיר רב־תרבותית ורב־לשונית תוססת. טבעי להניח שהיא ינקה גם מן היהודי־מסורתי וגם מן האורבני האוניברסלי. פוגל כתבה גם בפולנית ובעברית. מסות קצרות שכתבה בעברית אף ראו אור בימי חייה. הבחירה של הנפש ביידיש כשפה ראשונית, שפת אם לכתיבת שירה, יוצרת חיבור מיידי לעולם היהודי. בחזרות התכופות על הביטוי "שבע שנים" – למשל בפתח השיר "הסתיו השמיני": שֶׁבַע שָׁנִים/ סָפַרְתִּי אֶת מַחְזוֹר הַסְּתָו. או בשיר "עייפות": שֶׁבַע שָׁנִים חָלְפוּ/ מֵאָז אֲנִי סוֹפֶרֶת שָׁנִים שֶׁאֵין בָּהֶן חֵפֶץ – קשה שלא להתרפק על חשיבותו המושרשת של המספר שבע ביהדות (שבעת ימי בריאה, מנורת שבעת הקנים, שנת השמיטה וכולי), ואולי זהו המקור שממנו נובעת הבחירה הפואטית דווקא בציון הזמן הזה.

במהדורה הדו־לשונית, הכוללת מבחר משלושת קובצי השירה של פוגל וכן מסה על חומרי הגלם של השירה, מובא תרגום השיר בעברית ואחריו המקור היידי. כיוון שהיידיש כתובה שעטנז של אותיות עבריות בניב גרמני, העין מתפתה לנסות ולקרוא, לדוג מילים משותפות לשתי השפות ולקשר בין התרגום לביטוי במקור. יש ברכה בהבאת המקור גם להכרת מבנה השיר וגם להיכרות מצלולית עימו. מאידך כדאי לציין שהשירים עומדים היטב בפני עצמם בנוסח העברי, וזאת הודות למלאכת התרגום הנאמנה וגם לאופיים הנקי והברור מלכתחילה של השירים.

פוגל נתפסת מניסיוני כמשוררת חידתית המסרבת להתפענח גם בקריאה שנייה ושלישית. אפילו הצבעים מתוארים ואפילו הצורות מקבלות אליהן את הצבע – משתררת תחושה עמומה של ניתוק, חוסר חיבור בין הדברים, דיסוציאציה. הקוראת מוצאת עצמה משוטטת בין האימג'ים השונים והם מכונסים לתוך עצמם, מהודקים בבתים של שתיים־שלוש שורות. גם הבתים עצמם אינם מתחברים ביניהם מבחינת תכנים או דיאלוג אלא עומדים זה לצד זה כיחידות נפרדות כבמעין מגרש גרוטאות ענק. ייתכן שהמשוררת בוחרת בחירה מודעת בטכניקה של הזרה כדי לבטא הלכי רוח של זרות, בדידות וניכור מודרניסטי בן תקופתה. יש בזה מן הטהור, מן המתבדל, מן האוניברסלי שאינו כפוף לפרטים הידועים, המייגעים, של היום־יום. לכאורה פוגל מתארת את סביבתה, אינה נוגעת ואינה ננגעת. אולם מתוך תועפות הפח והמתכת ומגעה הצונן של הזכוכית זוהר כאמור רגש זך ומובחן, אנושי, אמיתי וחי. הוא הנדיר ואורו משתקף על פני החפצים סביבו. התמהיל החריג והייחודי הזה הוא אולי קולה המובחן ביותר של פוגל וסוד קסמה. כמו בין מתכות שונות, בין הטקסטים לקוראת מתקיים מתח חשמלי, מגנטי, שאינו נותן מנוח.

.

מאיה ויינברג, משוררת, וטרינרית וחוקרת עטלפים. ספריה: "שטחים פתוחים" (עיתון 77, 2015) ו"עיר ותנוחת ההר" (הקיבוץ המאוחד, 2018),  "פליטי אור: מעוף בעקבות עטלפים", ספר מסות שכתבה עם דרור בורשטיין (אפיק, 2019), "מהיד אל הפה" (פרדס, 2021). כלת פרס כליל לשירה אֶקוֹפּוֹאֶטִית. רשימת ביקורת שירה פרי עטה התפרסמה בגיליון 79 של המוסך.  

.

דבורה פוגל, "הנשמה שיש לחומרים: מבחר כתבים", מהדורה דו־לשונית, עירובין, 2022. מיידיש: יעל לוי.

.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: דעאל רודריגז גארסיה על ספר הביכורים של דביר שרעבי, "זמן עזיבת הרחם"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | ר' נחמן נכנס לתיאטרון

"אולם מה משמעות הדבר שאותו גרעין של אמת, המובחן כביכול מהיכלי התמורות, הוא בעצמו קומדיה?" יאיר ליפשיץ על דימוי מפתיע באחת מתורותיו של רבי נחמן מברסלב, במלאת 250 שנה להולדתו

אנריקה רוטנברג, תרנגולת, צילום, 2020

.

"וְעִקָּר הוּא הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ": הליכה לקומדיה עם ר' נחמן מברסלב

יאיר ליפשיץ

.

ר' נחמן מברסלב הוא ככל הנראה ההוגה המשחקי והתיאטרלי ביותר בקאנון היהודי. כמה מסיפורי המעשיות המוכרים ביותר שלו, כמו "מעשה בבן מלך שנפל לשיגעון" (הידוע גם בתור "סיפור ההינדיק") ו"מעשה מביטחון", מעמידים במרכזם העמדות פנים ומשחקי תפקידים. ב"מעשה ממלך עניו" מתואר בית שבו נמצא אדם "שֶׁעוֹשֶׂה כָּל הַלֵּיצָנוּת וְהַקַּאטָאוֶוישׂ [ענייני הצחוק] שֶׁל הַמְּדִינָה", במופעים סאטיריים שעל פי הסיפור חושפים את המהות של המדינה. ואילו במרכז "מעשה ממלך וקיסר" עומד אקט של קרוס־דרסינג של אישה צעירה המתחפשת לגבר, באופן שעשוי להזכיר קומדיה שייקספירית. ההתחפשות מובילה את הסיפור לרגע מפתיע בנועזותו של חתונה וחיי נישואין ממושכים בין שתי נשים, כאשר אחת מהן חיה בזהות גברית בדויה עד אשר היא חושפת את זהותה האמיתית ועוזבת עם בן זוגה הנבחר. סיפוריו של ר' נחמן מצאו את עצמם אף על במת התיאטרון המודרני, בזכות הדימויים החזותיים והעלילות הפנטסטיות שהם גדושים בהם.

בעוד סיפורי המעשיות הם מקור מובהק לתיאטרליות בכתבי ר' נחמן, כאן ברצוני להפנות את המבט דווקא לאחת מתורותיו, המופיעה בליקוטי מוהר"ן רמ"ה. תורה זו מתחילה בתיאור של לימוד תורה כשיטוט מענג בין חדרים, ואיסוף האוצרות השונים שנמצאים בהם. לומד התורה מתואר בתור מי ש"נִכְנָס בְּהַחֲדָרִים וְנִכְנָס מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר כִּי בְּכָל חֶדֶר וָחֶדֶר יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה פְּתָחִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים וְכֵן מֵאוֹתָן הַחֲדָרִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים וְהוּא נִכְנָס וּמְטַיֵּל בְּכֻלָּם, וּמְלַקֵּט מִשָּׁם אוֹצָרוֹת וּסְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת מְאֹד אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ". עם זאת, מיד לאחר תיאור משובב זה ר' נחמן ממשיך באזהרה כי לא כל החידושים שנמצאים באותם חדרים – כלומר תובנות או גילויים שעולים מתוך לימוד התורה – הם אכן חידושי אמת, שכן חלקם מגיעים מ"היכלי התמורות": הם נראים כחידושי תורה אמיתיים אולם אינם כאלו:

אֲבָל הַכְּלָל שֶׁאָסוּר לִטְעוֹת בְּעַצְמוֹ לִסְבּר שֶׁכְּבָר בָּא אֶל הַהַשָּׂגָה הָרָאוּי כִּי אִם יִסְבּר כֵּן יִשָּׁאֵר שָׁם חַס וְשָׁלוֹם אֲבָל כְּשֶׁיֵּדַע שֶׁעֲדַיִן לא הִתְחִיל לִכְנס לְחַדְרֵי תּוֹרָה הָאֲמִתִּיִּים אֲזַי יִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְיַרְבֶּה בִּתְפִלּוֹת, וְיַפְצִיר עַד שֶׁיִּפָּתְחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת, וְאָז יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ וַאֲפִלּוּ אִם עָשָׂה עֻבְדּוֹת וְתַעֲנִיתִים וְסִגּוּפִים בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך וְאַחַר כָּך זָכָה לְחִדּוּשִׁין אַף עַל פִּי כֵן אַל יַעֲמד עַל זֶה לִסְבּר שֶׁהֵם הַשָּׂגוֹת שֶׁל אֱמֶת הַנַּ"ל כִּי אֲפִלּוּ לְהַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁל הֵיכְלֵי הַתְּמוּרוֹת צָרִיך עֻבְדּוֹת וְתַעֲנִיתִים.

כביכול ר' נחמן משרטט עולם שיש בו חלוקה בינארית ברורה בין אמת לשקר (או ליתר דיוק: "תמורות" – הבחנה שנשוב אליה בהמשך). עם זאת, ר' נחמן מדגיש שמאוד קשה, ואולי כמעט בלתי אפשרי, להבחין אם תובנה שעולה בזמן הלימוד היא אמת או לא, שכן ההשגות מהיכלי התמורות דומות להפליא להשגות של אמת. ישנה הבטחה עמומה שאם ייפתחו לו "שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה בֶּאֱמֶת … יִרְאֶה הַהֶפְרֵשׁ", אולם ר' נחמן עצמו מזהיר לאורך כל התורה שלא ניתן להאמין לתחושות שכאלו. העולם שבו פועל לומד התורה לפי ר' נחמן הוא אפוא עולם מתעתע במיוחד, אולם עדיין טמונה בו ההנחה שבבסיס הדברים בכל זאת קיים גרעין יציב, גם אם חמקמק, של אמת. עדיין קיים "הפרש".

זהו הרגע שבו מופיע במפתיע התיאטרון. לאחר שר' נחמן מציין שבפועל חייבים לעבור דרך היכלי התמורות על מנת להגיע להשגות האמת, אולם אסור להתבלבל בין אלו לאלו, הוא מדמה את לימוד התורה לצפייה בקומדיה:

כְּגוֹן לְמָשָׁל כְּשֶׁעוֹשִׂין שְׂחוֹק וְקוֹמֶדְיֶע אֲזַי נוֹסֵעַ אֶחָד וּמַכְרִיז וְחוֹשֵׁב כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ עַל הַקּוֹמֶדְיֶע וְאַף שֶׁהוּא תַּאֲוָה לִשְׁמעַ אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ וְכֵן כְּשֶׁבָּא לְהַחֶדֶר שֶׁעוֹשִׂין שָׁם הַקּוֹמֶדְיֶע יֵשׁ שָׁם מְצֻיָּר עַל הַטַּבְלָא כָּל הַדְּבָרִים שֶׁיַּעֲשׂוּ שָׁם וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁבָּאִים לְשָׁם לִפְנִים, עוֹמֵד לֵץ אֶחָד, וְעוֹשֶׂה כְּמַעֲשֵׂה קוֹף וְכָל הַדְּבָרִים שֶׁעוֹשֶׂה הַבַּעַל קוֹמֶדְיֶע, הוּא עוֹשֶׂה אַחֲרָיו בְּלֵיצָנוּת וְגַם זֶה אֵינוֹ הַדָּבָר בְּעַצְמוֹ וְעִקָּר הוּא הַשְּׂחוֹק בְּעַצְמוֹ שֶׁעוֹשִׂין שָׁם וּכְמוֹ כֵן תָּבִין הַנִּמְשָׁל מֵעַצְמוֹ כִּי יֵשׁ מִי שֶׁנִּדְמֶה לוֹ שֶׁנִּכְנָס לִפְנִים, וְלִפְנַי וְלִפְנִים וַעֲדַיִן עוֹמֵד בַּחוּץ לְגַמְרֵי, כִּי לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג הַשָּׂגָה שֶׁל אֱמֶת.

זהו דימוי מטלטל וערמומי. המודל של לימוד תורה ככניסה הדרגתית לחללים פנימיים יותר ויותר מוכר במסורת היהודית, בין השאר ממשל הארמון במורה נבוכים לרמב"ם. בבסיס המודל מצויה ההבטחה של גרעין פנימי במיוחד, של תוך הנמצא במרכז מרחבי הידע, שהוא גם האמת הגבוהה ביותר, ואליו אפשר להגיע במסע הלימוד. גם ר' נחמן מתאר תהליך הדרגתי של כניסה לפני ולפנים: החל מהכרוז של ההצגה, עבור בטבלא שבתיאטרון (מעין פוסטר שמפרסם את המופע) ובליצן שמחקה את ההצגה שתהיה, וכלה ברגע שמגיעים אל העיקר, אל "השחוק בעצמו" שבנמשל הוא ה"השגה של אמת". כל אותם מרחבים חיצוניים יותר – הכרוז, הטבלא, הלץ – הם במשתמע אותם היכלי תמורות שדרכם צריך לעבור על מנת להגיע אל האמת.

אולם מה משמעות הדבר שאותו גרעין של אמת, המובחן כביכול מהיכלי התמורות, הוא בעצמו קומדיה? שגם הפנים הפנימי ביותר הוא משחק? כשר' נחמן אומר שה"עיקר הוא השחוק בעצמו", עולה מאליה השאלה: האם לשחוק יש בכלל עצמיות?

בהקשר זה חשוב לחזור ולתת את הדעת לכך שאל מול "השגה של אמת" ר' נחמן לא מעמיד את השקר, אלא מושג מעורר וחידתי: "היכלי התמורות". נדמה שאל מול האמת נמצאת התמורה, התחליף, דבר־מה שנמצא שם במקום משהו אחר. במובן מסוים אפשר לחשוב על התיאטרון כ"היכל תמורות" שכזה – מקום שבו שחקנית נמצאת במקום דמות בדיונית, אביזר במקום חפץ, תלבושת במקום בגד, תפאורה במקום עולם. לפי קריאה כזו, למשחק בתיאטרון אין עצמיות כי הוא תמיד תמורה של המציאות (בהקשר זה אפשר להיזכר בהמלט, המתאר את התיאטרון כאמנות שמציבה מראה לטבע). כשר' נחמן כותב שאותו עיקר שנמצא לפני ולפנים הוא "השחוק בעצמו", משתמע שגם החלל הפנימי ביותר הוא היכל תמורות.

למעשה, נקודה זו כבר נרמזת עוד קודם לכן בתורה רמ"ה. לאחר שהציג ר' נחמן את הסכנה בהיכלי התמורות, ולפני שהוא פונה למשל ההליכה לקומדיה, ר' נחמן מעביר לנו שיעור מהיר בסמיוטיקה כדי להבהיר את ההבדל בין תמורה לבין הדבר כשלעצמו:

וְגַם בָּזֶה יֵשׁ כַּמָּה בְּחִינוֹת כְּמוֹ לְמָשָׁל כְּשֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם יוֹדְעִין שֶׁזֶּה מְרַמֵּז עַל דְּמוּת הָאָדָם אֲבָל הוּא רַק בְּרֶמֶז בְּעָלְמָא כִּי אֵין כָּתוּב שָׁם שׁוּם צִיּוּר הָאָדָם וְיֵשׁ שֶׁמְּצַיְּרִין עַל הַנְּיָר צִיּוּר הָאָדָם, וְשָׁם נִגְלֶה יוֹתֵר קְצָת דְּמוּת הָאָדָם וְיֵשׁ שֶׁמְּנַסְּרִין צִיּוּר הָאָדָם מֵחֲתִיכַת עֵץ וְשָׁם נִתְגַּלֶּה עוֹד יוֹתֵר צִיּוּר הָאָדָם אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם מַמָּשׁ רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת. כְּמוֹ כֵן יֵשׁ כַּמָּה חִדּוּשִׁין שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהֵם רַק כְּמוֹ פִּנְקָס וּכְמוֹ שֶׁכּוֹתְבִין תֵּבַת אָדָם לְבַד כִּי הַתּוֹרָה הִיא בְּחִינַת אָדָם, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "זאת הַתּוֹרָה אָדָם" (במדבר יט, יד) וְיֵשׁ שֶׁהוּא נִכְנָס לִפְנִים מִזֶּה אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן אֵין זֶה אָדָם כַּנַּ"ל רַק כְּשֶׁזּוֹכִין אֶל הַתּוֹרָה בְּעַצְמוֹ זֶהוּ בְּחִינַת אָדָם בֶּאֱמֶת וְזֶהוּ זאת הַתּוֹרָה אָדָם זאת הַתּוֹרָה דַּיְקָא הַיְנוּ רַק זאת הַתּוֹרָה הָאֲמִתִּית, הוּא בְּחִינַת אָדָם.

המילה "אדם" היא לא האדם עצמו. ציור של אדם הוא קצת יותר קרוב לאדם בשל הדמיון הוויזואלי ביניהם (מה שייקרא בתאוריות סמיוטיות מסוימות "יחס איקוני"), אבל הוא עדיין איננו אדם. פיסול ("ניסור"), שהוא תלת־ממדי, מתקרב אפילו יותר, אבל "רק האדם בעצמו הוא האדם באמת". בהתאם, התורה הפנימית ביותר, זו של "השגות האמת", היא המקבילה לאדם שהוא בעצמו אדם.

כביכול, אפשר להגיד שר' נחמן עושה פה קפיצה מעולמות של ייצוג (מילים, ציור, פיסול) לדבר כפי שהוא בעצמו (האדם). הוא מייצר מקבילה בעולמות הייצוג לתהליך של הכניסה לפני ולפנים: מייצוגים רחוקים (מילים) לקרובים יותר (ציור ופיסול) ועד הדבר כשלעצמו, שהוא האמת. הייצוג, כך משתמע, הוא הוא היכלי התמורות – שבהם הממשות מומרת בסימן המייצג אותה. עם זאת, לאור המשך התורה שראינו לעיל, כדאי לזכור שהשלב הסופי שאליו מגיע ר' נחמן – שבו "האדם הוא אדם" – איננו בהכרח שלב שבו הייצוג נעלם לחלוטין. בסופו של דבר, ישנה אמנות שבה אדם מייצג אדם: התיאטרון, שבו גוף של שחקן מגלם גוף של דמות. אכן, אם נשוב למשל הקומדיה של ר' נחמן, נראה שהוא בנוי על בסיס אותם מעגלים סמיוטיים שהוא משרטט כאן: המעגל החיצוני ביותר הוא מילולי (הכרוז), לאחריו ייצוג חזותי (הטבלא), ובסופו של התהליך הביצוע הגופני של האדם עצמו. כאן ר' נחמן מציג תמונה מורכבת אף יותר, שכן הייצוג הגופני־תיאטרוני מתרחש פעמיים: ראשית כול באמצעות הלץ המגלם בגופו את ההצגה שתהיה, ולאחר מכן הקומדיה עצמה – שגם היא ייצוג בגוף. איני יודע לאיזה תיאטרון במזרח אירופה של תחילת המאה התשע־עשרה נחשף ר' נחמן, אולם הפרקטיקה שהוא מתאר כאן מוכרת בתיאטרון האנגלי של המאות השש־עשרה והשבע־עשרה. שם יש תופעה של הצגות פנטומימה בין המערכות, שמטרימות את מה שיהיה או מסכמות את מה שהיה, באופן אלגורי־רציני או בצורה ליצנית־קומית. ההד המפורסם ביותר לתופעה זה נמצא בהמלט, כאשר המלט מציג לפני דודו הצגה המדמה את רצח אביו על מנת לחשוף את אשמתו, ולפני שההצגה־בתוך־הצגה הזו עולה יש עוד הצגה בפנטומימה שמציגה את אותה התרחשות בדיוק, כמעין פרומו ללא מילים.

הלץ שמגלם בגופו את שחקן התיאטרון שמגלם בגופו את הדמות יוצר מערך מסחרר של השתקפויות וייצוגים, היכל תמורות שמתבצע כולו בגוף האדם ודרכו. אל מול הנטייה לחשוב על גוף האדם בתור עוגן יציב של קיום וממשות, העומד בניגוד למערכות הסימנים של השפות השונות (מילוליות וחזותיות כאחד) שאינן הדבר כשלעצמו, חושף התיאטרון את הכפילויות, או התמורות, המתקיימות בגוף עצמו.

גם כאשר אדם הוא אדם, אפוא, הכפילות הטמונה במלאכת הייצוג לא בהכרח נעלמת. למעשה, היא עדיין מרחפת שם במילים "רַק הָאָדָם בְּעַצְמוֹ הוּא הָאָדָם בֶּאֱמֶת". העובדה שהמילה "אדם" מופיעה פעמיים במשפט אולי חושפת כי "האדם בעצמו" הוא אף פעם לא לגמרי "בעצמו". הוא תמיד מכיל בקרבו את אותה כפילות. בהתאם, אפשר  להבין את מילותיו של ר' נחמן כך שרק האדם בעצמו, בעודו מייצג/מגלם/משחק אדם, הוא האדם באמת.

לכן, הטענה שהעיקר "הוא השחוק בעצמו" מתעתעת כל כך, שכן יש במשחק התיאטרוני איכות שמקעקעת את רעיון העצמיות, שמחדירה כפילות ורב־משמעיות אל תוך כל מה שנתפס כאילו הוא אחדותי וקיים כשלעצמו: אמת, תורה, גוף. אם מה שמתרחש לפני ולפנים הוא קומדיה, דומה כי ההבחנה בין האמת להיכלי התמורות קורסת. העולם שר' נחמן מתאר בתורה הזו הוא עולם מבלבל, שבו אפילו תעניות לא יובילו בהכרח להשגה דתית ודאית. ר' נחמן מציע להתנהל בו בזהירות, אולם מהטקסט עולה אפשרות נוספת (ולאו דווקא מנוגדת) לאדם הלומד.ת תורה או הנמצא.ת בחיפוש דתי: להרפות מהיומרה לחד־משמעיות ולשחק. אשרי חלקן.ם.

.

ד"ר יאיר ליפשיץ, מרצה בכיר בחוג לאמנות התיאטרון וראש המרכז למורשת היהדות ע"ש צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב. חוקר את נקודות הממשק בין תיאטרון, פרפורמנס והמסורת הדתית היהודית.

 

» במדור מסה בגיליון קודם של המוסך: נדב ליניאל על "המגרפה" מאת שרון אס

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן