ראש עיריית תל אביב ליום אחד

בעצם... לעשרה ימים. איך נבחר משה שלוש לראשות העיר תל אביב, ואיך הודח ממנה?

1

משה שלוש, צילום: רודי וייסנשטיין, מתוך אוסף הצלמניה

כל המטייל בשכונת נווה צדק בתל אביב מכיר ודאי את רחוב שְלוּש החוצה את השכונה. אדם שעל שמו נקרא רחוב כה מרכזי בשכונה היהודית הראשונה מחוץ ליפו, היה ודאי אדם משמעותי בתולדותיה של תל אביב שקמה על החולות מצפון לה. אבל לא על אהרון שְלוּש, יליד צפון אפריקה וממייסדי השכונות הראשונות מחוץ ליפו, באנו לספר כאן – אלא על נכדו, משה שְלוּש. הוא דווקא מונצח פחות בנוף העירוני התל אביבי.

משה שְלוּש היה בן לאותה משפחת שלוש המפורסמת מיפו. כפי שהזכרנו, סבו, אהרן שלוש, היה מראשי העדה הספרדית ביפו. גם אביו, יוסף אליהו שלוש, היה סוחר, ומבכירי העסקנים הציבוריים של תל אביב הצעירה. כך, היה משה שלוש דור שלישי לפעילי ציבור מנכבדי קהילת יהודי המזרח. באופן טבעי, לצד עסקיו בתחום הבניין, פנה גם הוא לקריירה ציבורית. הוא נבחר לראשונה למועצת העיר תל אביב כבר בשנת 1928, ושם נתקל במי שהיה הקפולט למונטגיו שלו, המכבי להפועל, התיסלם לבנזין – ישראל רוקח.

1
אהרן שלוש בסוף המאה ה-19
1
משה שלוש. צילום: רודי וייסנשטיין, מתוך אוסף הצלמניה

משפחת רוקח הייתה גם היא מראשוני שכונת נווה צדק וממקימי תל אביב. שמעון רוקח, אביו של ישראל, היה בן למשפחת חסידים מן היישוב הישן, שהחל לפעול למען יהודי יפו ולמען ההתיישבות היהודית בארץ ישראל. הוא היה מיוזמי הרעיון להקים את נווה צדק על אדמות שמכר למתיישבים לא אחר מאהרן שלוש. עם זאת, על פי העדויות, השניים ככל הנראה לא חיבבו זה את זה, והקפידו לבנות את בתיהם החדשים והבולטים בשכונה הרחק זה מזה.

נחזור לענייננו. בסתיו 1936, זמן קצר לאחר הבחירות למועצת העיר, נפטר ראש העיר המיתולוגי מאיר דיזנגוף. למעט הפסקה של שלוש שנים, כיהן דיזנגוף כראש העירייה מאז 1922, ועוד לפני כן היה ראש הוועד שניהל את תל אביב לפני שהופרדה מהעיר הגדולה, יפו. כעת, נדרשה מועצת העיר לבחור ראש עיר חדש.

1
שער העיתון "דבר" יום לאחר מותו של מאיר דיזנגוף, ח' בתשרי תרצ"ז, 24 בספטמבר, 1936

שני המועמדים המובילים להחליף את דיזנגוף המיתולוגי היו שני האנשים שהזכרנו קודם. בבחירות האחרונות לעירייה, התמודד משה שלוש במקום השני ברשימתו של דיזנגוף. ישראל רוקח היה סגנו של דיזנגוף מאז 1928. למעשה, רוקח היה האיש החזק בעירייה וממלא מקומו של דיזנגוף, שבשנים האחרונות לחייו היה חולה, והתמקד במאמצים להקים את מוזיאון תל אביב בביתו הישן שבשדרות רוטשילד.

1
ראש עיריית תל אביב, ישראל רוקח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר

דא עקא, שלסיעות הימין שתמכו במועמדותו של רוקח לא היה רוב במועצת העיר בעקבות הבחירות כמה חודשים קודם לכן. יחד עם זאת, הרוב שבו החזיקו סיעות הפועלים יחד עם רשימתו של דיזנגוף הלא-מפלגתית לא היה גדול מאוד. על כן, אולי טבעי הדבר שסיעות השמאל בחרו להציע את מועמדותו של משה שלוש מרשימתו של דיזנגוף, כמועמד פשרה לא מפלגתי, בניסיון לחסום את מועמדותו של ישראל רוקח בכל מחיר.

אך סיעות הימין לא השתכנעו, וסירבו לכל פשרה בנושא. בתום ויכוחים סוערים הועלתה להצבעה ההצעה למנות את משה שלוש לראש העירייה. ב-20 באוקטובר 1936 נבחר שלוש על חודו של קול אחד, ולא לפני שאחד מחברי המועצה תקף את היותו אזרח צרפתי ולא אזרח ארצישראלי, ואת העובדה שבמסגרת תפקידו כקונסול בולגריה בחר להציג את עצמו בשם מוסא במקום השם העברי – משה. אותו חבר מועצה אף האשים את שלוש בכך שאינו דובר עברית.

1
"הקנוניא הצליחה": מתוך עיתון "הבוקר", 21 באוקטובר 1936

עוד באותו הערב הציבה משטרת תל אביב משמר כבוד על ביתו של שלוש, והשוטרים החלו להצדיע לראש עירם החדש. סוף טוב – הכל טוב? לא בדיוק. על אף הודעות תמיכה מסוימות בעיתונים, בגוש הימין לא שקטו על השמרים.  מיד פנו חברי גוש הימין אל מושל המחוז הבריטי שעל פי החוק היה צריך לאשר את בחירתו של ראש עיר חדש, יחד עם הנציב העליון. הם הדגישו את העובדה כי המועצה נחלקה בהצבעה על זהות ראש העיר. הם טענו ששלוש בעל האזרחות הצרפתית לא יתחשב באינטרסים הבריטיים, ושמועות ברחוב טענו שההתנגדות למינויו הייתה אפילו על רקע מוצאו הספרדי. הפנייה לשלטונות המנדט עוררה סערה אף היא, בבחינת מעשה שלא ייעשה – כיצד זה מערבים את הממשל הזר בעניינים פנימיים של היישוב היהודי?

1
מתוך העיתון "דבר", 1 בנובמבר 1936

אבל הסערה כבר לא עזרה למשה שלוש. למרות הפגנות נגד התערבות ממשלת המנדט, ולמרות הצעת אי אמון במינוי שעברה במועצת העיר – הודיעו השלטונות הבריטיים על מינויו של ישראל רוקח לראש עיריית תל אביב החדש. חודשים אחר כך עוד סערו הרוחות בתל אביב, אך הפור נפל. לא זאת אף זאת, רוקח שימש כך ראש עיר במשך 14 שנים – עד שהתמודד לראשונה בבחירות דמוקרטיות בשנת 1950, רק אחרי קום מדינת ישראל.

משה שלוש המשיך לכהן במועצת העיר, ואף היה סגנו של רוקח. לצד זאת, היה בעל מקום של כבוד בפעילויות נוספות ביישוב: הוא היה ממייסדי התזמורת הפילהרמונית הישראלית, פעל שנים רבות בתנועת "מכבי" והיה שותף בהקמת "אגודת יורדי הים זבולון", שעסקה בחינוך ימאים צעירים. ישראל רוקח, כאמור, היה ראש עיריית תל אביב עד 1953, אז מונה לתפקיד שר הפנים. בתפקיד החליף אותו חיים לבנון, שב-1955 התמודד על ראשות העיר מול לא אחרת מאשר גולדה מאיר – אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת.

 

לקריאה נוספת

אילן שחורי, ראש עיר ליום אחד – פרשת בחירתו והדחתו של משה שלוש, באתר "תל אביב שלי"

נתן דונביץ', תל אביב: חולות שהיו לכרך, הוצאת שוקן, 1959

 

כתבות נוספות

"המערה החשמלית" של "ההגנה"

הרפתקאותיו של סרט האנימציה העברי הראשון

ושבו ספרים לגבולם: ספרי התורה הגולים חוזרים לתל אביב!

שביל קליפות התפוזים: הרפתקאותיו של הנער נחום גוטמן תחת הדיכוי העות'מאני

מתי נולד הקיץ?

הקיץ הישראלי מביא איתו ניחוחות, צבעים ואורות אופייניים לצד חום גדול. כל אלה משתקפים היטב גם בספרות

חופש גדול, יולי-אוגוסט, תמוז-אב-אלול… מילים אלה מהלכות עלינו תמיד קסם מיוחד, שכן הקיץ הישראלי מפעיל את החושים בעוצמה – הטמפרטורות הגבוהות מסייעות לפזר באוויר ניחוחות של פירות קיץ, כמו סברס ואבטיחים, אך כרוכים בהן גם מחנק שרבי, אור מסנוור וצריבת שמש. הבילוי על חוף הים והשחרור ממסגרות הלימוד מאפשרים, במיוחד לנערים ולנערות, למצות עד תום את שפע הזמן הפנוי.

חומו העז של הקיץ הישראלי הוא נושא בפני עצמו גם בספרות העברית עוד מהימים ששאול טשרניחובסקי תיאר את הארץ בנוף קיצי למהדרין. צמחים, כמו דקל וצבר, חמסין, חולות ו"ים של אור" הם עיקר הנוף וצובעים את שירו "הוי, ארצי! מולדתי!" בצהוב ובתכלת מדבריים לצד ירקרק מאובק של עלי גפן.

קטע מ"הוי, ארצי! מולדתי!", מתוך "כל כתבי שאול טשרניחובסקי"

מתי נולד הקיץ? את הרגע המדויק שבו חמימות האביב הישראלי הקצר הופכת ללהט מלובן היטיב לתאר נתן אלתרמן בפתיחת שיר מתוך "חגיגת קיץ". זהו רגע שבו כל הטבע נוכח במלואו ומגיב, ועם זאת החוויה היא של עמידה במקום מחשש מפני שריפה ושמא מפני הימסוּת:

"החום נהפך לשרב", מתוך "חגיגת קיץ" של נתן אלתרמן

 

השמש המזרח-תיכונית החזקה מסמאת עד כדי כך שהצללים מתקצרים ונעלמים, והאדם מאבד את אחיזתו במרחב. אהרן מגד כתב על כך בספרו "געגועים לאולגה":

פעם אחת, בשעת הצהריים – כשמלאו לאלברט ארבעים וחמש שנה – חצה את כיכר מלכי ישראל בדרכו מביתו… כשהגיע לאמצע הכיכר הערומה, נעצר בבהלה, כי לא ראה את צלו מהלך אתו, לפניו, או מאחוריו, או לצדדיו. הוא סבב על עקביו, כִּיוון מבטו אל האריחים שעמד עליהם, ואת צלו לא מצא. כשנשא עיניו לשמים, ראה שהשמש היא בזֵניט, ממש מעל לראשו, והבין מדוע אין לו צל. אך מעוצמת האור מלאו עיניו דמעות והעולם כולו ניטשטש.

שיח סברס בגניגר, מתוך אוסף רודי ויסנשטין. מס' מערכת 997000118820405171

לעומת הלובן המסנוור וחסר הצל, אצל דוד רוקח מופיעים צבעים כהים, כמו שחור, צהבהב דהוי ואפור: סלעים, זפת, חרס, שׂער הגמל וגלימות הבדואים. הטמפרטורה עדיין גבוהה, וגם כאן יש פעפוע בין הדומם לחי, בין האדם לטבע, במין רתיחה מתמדת המתיכה יחד את כל החומרים – חגווי הסלעים מאזינים, המזמור ניעור, ואף הגמלים "נמשכים" כחפצים דוממים. בהבל הצוהריים הבדואים נראים כגמדים והדבשות רועדות.

"עצרת טבריה" של דוד רוקח. מתוך "בגשר היעוד", מס' מערכת 990018637360205171

להתמודדות העיניים עם האור הישראלי העז נלווית ההתמודדות של הליכה בחולות, כמו שתיאר עגנון בסיפור "גבעות החול" – המיקום בסיפור אינו מדבר יהודה או הנגב, אלא פאתי נווה צדק התל-אביבית:

רוחות מנשבות ואינן פוסקות, סערה גדולה יש בעולם… אבק מיתמר ועולה ומעלה עמו צרורות, תמרות אבק וצרורות, תמרות צרורות וחול… החול שמתחת רגליו אחז ברגליו והחול שבתוך הרוח טפח לו על פניו. הלוואי שיגיע בשלום לחדרה של יעל. 

ארטיק. אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית, מס' מערכת 997003362260405171

בעיניו של צייר נראים הצבעים הבוהקים והאור החזק מזווית חדשה. נחום גוטמן סיפר ב"בין חולות וכחול שמיים" על ימיו כסטודנט לאומנות. הוא וחבריו ללימודים נהגו לצאת אל נופי ירושלים הקיצית ולצייר אותם בדרך רבת-מבע המבליטה את האור העז:

כולנו רצינו לבטא את צבעי המקום, את האור המאחה את העצמים, ואת האור המרסק אותם בצלליו. האבנים העקורות, שהיו מפוזרות על פני האדמה הכהה, היו מוארות ובהירות יותר מאשר צמרות הזיתים, בהירות מן השמיים. הן יצרו משום כך את מרכזי האור שבתמונה… הרגשנו עצמנו כגיבורים היוצאים לכבוש את הטבע כמו שהוא, ולא כפי שלימדו אותנו… ציירנו סלעים, משעולים, עצי-זית, את הקונטראסטים החזקים של שדה זרוע אבנים הנמסות כאילו בחום השמש, ובכחול השמיים…

ע. הלל הביא את תמונת הבעירה של הקיץ המקומי לשיא כאשר הוא קשר אותה לתמונת איקרוס, שמתעופף קרוב מדי אל השמש והדונג המחבר את כנפיו נחרך. דווקא החום הבלתי נסבל גורם אצלו להתלהטות קודחת ולרצון להתקרב עוד יותר אל מקור הצריבה.

"אם כך זה ימשך", ע. הלל, מכון גנזים

*

אבל הקיץ אינו רק מופע פיזי של טבע קיצוני. לעיתים הזמן המוגדר של עונה קשור בהתרחשויות רגשיות, כמו בשיר "תלבשי לבן" של נעמי שמר. כאן הבוהק הקיצי אינו סִנְווּר מאיים, אלא הבטחה בהירה שצובעת את המציאות כולה בגוון של הסכמה. כל שמות העצם המוחשיים לבנים או בהירים – החל בבגדיה של האהובה-הכלה וכלה בפתקי הקלפי, בספר התפילות או בנייר המכתבים. השיר כולו מהדהד סימטריה מושלמת – בין האוהבים, בין ההחלטות רבות-המשמעות (טקס נישואין ובחירות) ובין התקווה להתממשות. אצל שמר הקיץ הוא קיט:

בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן

תַּחְשְׁבִי מַחְשָׁבוֹת בְּהִירוֹת

אוּלַי תְּקַבְּלִי מִכְתַּב אַהֲבָה

אוּלַי נַעֲשֶׂה בְּחִירוֹת.

אֲנִי אֶבְחַר בָּךְ וְאַתְּ בִּי תִּבְחֲרִי

וּבְיַחַד נִהְיֶה לְרֹב

אִם בַּקַּיִץ הַזֶּה תִּלְבְּשִׁי לָבָן

וְתִתְפַּלְּלִי לְטוֹב.

 

האם הזיכרונות עזים יותר כשסיפור האהבה נגמר? ב"חמסין של ניסן" מאת לאה גולדברג נושאים רשמי החושים של הקיץ רגשות וצבעים חמים, שריד לסיפור אהבה קצר שהטביע את חותמו. השמש, האבן, הערב, החול – כולם מקבלים "חתימה אישית" שמקורה בהתענגות על הזיכרון הזוגי.

חמסין של ניסן, לאה גולדברג. מתוך "מוקדם ומאחר – מבחר שירים". מס' מערכת 990027036230205171

חתימה זו עוטפת אותם בצבעים, בניחוחות ובטעמים של אהבת הקיץ: לבן, כתום וצהוב. הצירוף של כולם מצייר תמונה של עמידה על החוף בשעת שקיעה – לא בעיצומה של התלהטות הרגש והשמש, אלא מעט לאחר שדעכו שניהם. וכפי שקשים שלהי קַיְטָא מקַיְטָא, הגעגועים עזים לפעמים אפילו מן הקיץ עצמו.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן.

שירה | במקרה חירום, אפשר להתפלל

שירים מאת יובל פז, עודד ניב ויערי שלם

רחל רבינוביץ, יקום מקביל (פרט), דיו על נייר, 150X150 ס"מ, 2017

.

יובל פז

עולם חדש מופלא

לִגְזֹר לִמְחֹק
לְהַעְתִּיק לְהַדְבִּיק
לִפְתֹּחַ לִשְׁמֹר לִסְגֹּר
לִשְׁלֹחַ ווֹטְסאַפּ
לְעַדְכֵּן סְטָטוּס
לִסְפּוֹר לַיְיקִים
לְהַחֲלִיף קָאבֶר
לְהַעֲלוֹת סִרְטוֹן
לְהוֹרִיד שִׁיר
לְהִצְטַלֵּם סֵלְפִי
לְתַקֵּן פוֹטוֹ־שׁוֹפּ
לְצַיֵּץ
לְקַלֵּל בְּטוֹקְבֶּק
לַעֲשׂוֹת שֶׁיְימִינְג
חחחחחחחחחח
פחחחחחחחחח
לְאַשֵּׁר חֲבֵרוּת
לִגְמֹר מָסָךְ
לַעֲבֹר שָׁלָב
לִשְׁבֹּר שִׂיא
לַהֲרֹג עוֹד
שְׁנִיָּה אֲנִי בָּא
נִשְׁאֲרוּ לִי שְׁנֵי חַיִּים

 

לוח מודעות 2084

לִקְרַאת חֲגִיגוֹת סוֹף הָעוֹלָם 2084 – מִבְצָע מַדְהִים: טִיּוּל מִשְׁפָּחוֹת בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן.
מַסָּע חוֹבֵק תֶּבֶל לִמְדִינוֹת שֶׁהֻשְׁמְדוּ בְּמִלְחֶמֶת הָעוֹלָם הַשְּׁלִישִׁית:
אַרְהָ"ב, רוּסְיָה, סִין, הֹדּוּ, צְפוֹן קוֹרֵיאָה, גֶּרְמַנְיָה וּפָלַסְטִין.
יוֹם אַחֲרוֹן – בִּלּוּי בְּיוֹם קְנִיּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל כּולֵל בִּיקּוּר בְּ"יָד וָשֵׁם" הַמְּחֻדָּשׁ.

טֵלֵוִיזְיוֹת לְלֹא מָסָךְ. חֲוָיַת צְפִיָּה מֵעוֹלָם אַחֵר. בִּמְחִירִים שֶׁאָסוּר לְפַרְסֵם.
עַכְשָׁו בְּמַחְסְנֵי וִירָלִיטִי.

הִזְדַּמְּנוּת אַחֲרוֹנָה!!!
מַקְפִּיא גּוּף זוּגִי, בְּגֹדֶל XL עִם הַפְשָׁרָה אוֹטוֹמָטִית אַחֲרֵי 20 שָׁנָה.
חָבַל לְפַסְפֵס.

חָדָשׁ! אַתָּה שׁוֹלֵט בַּזְּמַן וְלֹא הַזְּמַן שׁוֹלֵט בְּךָ. שָׁעוֹן בְּהַתְאָמָה אִישִׁית.
כּוֹלֵל מַנְגָּנוֹן רִגְשִׁי לַעֲצִירַת הַזְּמַן לְמֶשֶׁךְ שֶׁל עַד 48 שָׁעוֹת.

לְהַשְׂכָּרָה זוּג שַׂחְקָנֵי פּוֹרְנוֹ. מַתְאִים לְבַת וּבַר מִצְוָּה וּלְהַפְעָלָה בִּימֵי הֻלֶּדֶת.

לְמַעְבֶּדֶת גֵּנֵטִיקָה בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה דָּרוּשׁ שֶׁלֶד שֶׁל סְמַרְטְפוֹן לְצָרְכֵי מֶחְקָר.

בּוֹא לְהִתְגַּיֵּס. כּוֹחוֹת הַבִּטָּחוֹן קוֹלְטִים בּוֹגְרִים שֶׁל מַעֲרֶכֶת הַחִנּוּךְ
הַמְּעֻנְיָנִים בְּקַרְיֵרָה מְעַנְיֶנֶת וּמְתַגְמֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה מְאַתְגֶּרֶת.
שָׂכָר גָּבוֹהַּ לְמַתְאִימִים.

עַכְשָׁו בִּתְנָאִים מְיֻחָדִים – צְעִירוֹת וּצְעִירִים מֵעַל גִּיל 80,
מֻזְמָנִים לְהִצְטָרֵף לְמִסְגֶּרֶת שֶׁל דִּיּוּר פָּעִיל בְּמַאְדִּים.
הַקַּבָּלָה מֻתְנֵית בִּבְדִיקוֹת רְפוּאִיּוֹת שֶׁל סִבֹּלֶת לֵב־רֵאָה.

לִמְכִירָה, "1984" בְּמַהֲדוּרַת דְּפוּס נְדִירָה. חֲסֵרִים כַּמָּה עַמּוּדִים שֶׁנִּתְלְשׁוּ.
אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עַל הַמְּחִיר.

לִמְסִירָה בְּחִנָּם – זְמַן אֵיכוּת שֶׁל בִּלּוּי אָב וּבְנוֹ. נִקְנָה לִפְנֵי שְׁנָתַיִם וּמֵאָז לֹא בְּשִׁמּוּשׁ.

לִמְכִירָה, מְטוֹס קְרָב בְּמַצָּב חָדָשׁ אֶפֶס תַּקָּלוֹת הֲכִי יָפֶה בָּאָרֶץ בִּמְחִיר פְּצָצָה.

לֵב טוֹב בְּקֹשִׁי עָבַד. מְחִיר גָּמִישׁ. אֶפְשָׁרוּת הוֹבָלָה לְמֶרְכַּז הָאָרֶץ.
יֵשׁ גַּם כֻּרְסָה יָפָה וּמְכוֹנַת MRI חֲדָשָׁה. רוֹאִים בַּתְּמוּנָה הַשְּׁלִישִׁית.

לִרְצִינִיִּים בִּלְבַד בַּיִת חַם אֵין דְּבָרִים כָּאֵלֶּה לֹא גָּמִישׁ בִּכְלָל לֹא מוֹרִיד שֶׁקֶל
לֹא לְקַשְׁקְשָׁנִים לֹא לְהִתְקַשֵּׁר סְתָם.

הָלַךְ לְאִבּוּד חָתוּל. שֵׂעָר כָּסוּף קָצָר, נִרְאֶה צָעִיר לְגִילוֹ, מְגַרְגֵּר מִכָּל שְׁטוּת.
הֶחָתוּל יָקָר מְאוֹד לִבְעָלָיו. הַמּוֹצֵא הַיָּשָׁר יִזְכֶּה בְּיַחֲסֵי מִין חִנָּם לְמֶשֶׁךְ שָׁנָה.

לִמְכִירָה – קְבוּצַת כַּדּוּרֶגֶל. כּוֹלֶלֶת 22 שַׂחְקָנִים, מְנַהֵל מִקְצוֹעִי, 3 מְאַמְּנִים,
8 אַנְשֵׁי תִּפְעוּל וְאַחְזָקָה (כּוֹלֵל אַפְסְנַאי, מְעַסֶּה וְגוֹרֵם בָּכִיר בַּהַנְהָלָה) וְ-52,849 אוֹהֲדִים.

זָקוּק בִּדְחִיפוּת לְהַשְׁתָּלַת שׁוֹאֵב אָבָק מוֹחִי.

מְעֻנְיֶנֶת בְּאֶזְרָח וָתִיק זוֹרֵם לְקֶשֶׁר רְצִינִי. עִם תְּמִיכָה. רָצוּי אֵרוֹפֵּאִי בְּגוֹבָה 2.10 מ' וָמַעְלָה. מְחַפְּשֵׂי סְטוּצִים – תַּמְשִׁיכוּ הָלְאָה.

בִּמְחִיר מַצְחִיק! שְׁנֵי יְלָדִים, בְּנֵי 3 וְ־6, חֲמוּדִים וְאֵנֶרְגֵּטִיִּים לְבַיִת חַם עִם נִסָּיוֹן וְסַבְלָנוּת.
רַק 200 שֶׁקֶל – דְּמֵי רְצִינוּת. לָבוֹא לָקַחַת.

מַשָּׂאִית לְאִסּוּף פְּסֹלֶת רַדְיוֹאַקְטִיבִית. מַצָּב חָדָשׁ. יָד רִאשׁוֹנָה מֵרוֹפֵא.

לָקוֹחוֹת יְקָרִים, מִשְׂרָדֵינוּ סְגוּרִים עַד לְהוֹדָעָה חֲדָשָׁה.
בְּמִקְרֶה חֵרוּם, אֶפְשָׁר לְהִתְפַּלֵּל. עִמָּכֶם הַסְּלִיחָה.

 

ד"ר יובל פז הוא מורה לספרות בכפר הנוער אלוני יצחק, מרצה במכללת סמינר הקיבוצים ומדריך ארצי ב'פיקוח על הוראת הספרות' במשרד החינוך. שירים, סיפורים ומאמרי פרשנות פרי עטו התפרסמו במבחר כתבי עת ומוספי ספרות. ספרו "תן למפלצות בשקט" ראה אור ב־2013 בהוצאת אבן חושן. שירים ורשימה פרי עטו התפרסמו במוסך.

.

.

עודד ניב

מִצְרַיִם שֶׁלִּי הִיא רַגְלַיִם מִתְבּוֹסְסוֹת בַּטִּיט וּבְתֶבֶן
פִּירָמִידוֹת הֲפוּכוֹת וּשְׁתִיקָה
אֱלֹהִים לֹא נִגְלָה לִי בַּסְּנֶה וְלֹא עַל הַר סִינִי
שִׁלֵּחַ אוֹתִי לַמִּדְבָּר בְּגַפִּי עֵירֹם וְעֶרְיָה
עַל קִבְרֵי שִׂימוּ אֶבֶן מִדְבָּר חָרוּצָה בָּרוּחַ.

 

עודד ניב (נימקובסקי) רכש את השכלתו האקדמית בתחומי החינוך, הטיפול והתקשורת בארה"ב. היה עיתונאי ב"מעריב" וערך את ביטאון המשטרה. בין ספריו: "שירים שיצאו מהקשרם" והקובץ "סיפורים פרוּעים". בשנים האחרונות לקה במחלה נוירולוגית שמגבילה בין היתר את יכולות התנועה והדיבור. הכתיבה משמשת לו כלי להתבטאות ולתקשורת עם הסביבה, להתמודדות ובעיקר לתרפיה. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 62 של המוסך.

.

.

יערי שלם

אבי

אָבִי קָם מִן הָהָר
אָבִי שָׁמַע אֶת הַקּוֹלוֹת
אָבִי רָצָה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בַּיִת
אָבִי שָׁמַט אֶת הַכְּנָפַיִים
אָבִי לָבַשׁ פַּרְוָה
אָבִי כָּרַע בִּשְׂדוֹת זָהָב לָבָן
לַהֲפוֹךְ רַעַל לִתְרוּפָה
אָבִי חָלָה
אָבִי עָשָׂה גַּן
לְיַד הָעֵצִים שָׁם־מַיִם
אָבִי כָּתַב אֶת שְׁמוֹתָיו
וּכְשֶׁנָּשְׁרוּ שַׂעֲרוֹתָיו
אָבִי בָּכָה פַּעַם אַחַת
טַל עַל הַלּוֹטוּס
וְנִרְפַּא

.

(אל המלאכים – הקדמה)
מַלְאַךְ שָׁלוֹם,
מָה הַגּוּף שֶׁלְּךָ
אִם לֹא־מְקוֹם
נַפְשִׁי

מַלְאָךְ, הַשָּׂפָה אֵינֶנָּה מָקוֹם. הִיא תְּנוּעָה. בִּגְלַל זֶה אֵין גָּלוּת. וְאֵין שָׂפָה שֶׁאֵין לָהּ גּוּפִים לַעֲבֹר בָּהֶם. דַּע שֶׁלְּכָל גּוּף יֵשׁ שֵׁם. דַּע שֶׁזֶּהוּ הַדָּבָר הָרִאשׁוֹן שֶׁיֵּשׁ לִכְתֹּב. שֶׁיֵּשׁ קוֹלוֹת שֶׁיֵּשׁ לָהֶם עַד כְּדֵי כָּךְ גּוּף שֶׁאֶפְשָׁר לְהַחֲזִיק בּוֹ. שֶׁלֹּא לִפֹּל. מַלְאַךְ רַפֵּא לִבִּי מֵרְפָאִים; מִי שֶׁרָאָה גּוּף נוֹפֵל נִדּוֹן לְבַקֵּשׁ כְּנָפַיִם לְנַצֵּחַ. וְכָמַה כְּנָפַיִם צָרִיךְ כְּדֵי שֶׁיַּסְפִּיק. אִם לַגּוּף צוּרָה שֶׁל צְעָקָה זוֹהִי עוֹנַת מַלְאָכִים? מַלְאָךְ דַּע שֶׁקּוֹל יָכוֹל לַחְדֹּר לְתוֹךְ קוֹל, וְשֶׁאֵין שְׂפַת-אֵם מִלְּבַד בֶּכִי, וּמִלְּבַד אַהֲבָה. בִּגְלַל זֶה צָרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל שֶׁלֹּא תִּהְיֶה גָּלוּת.
שִׂים שְׂפָתְךָ בִּשְׂפָתַי שֶׁאֲדַבֵּר מֵאַהֲבָה. מַלְאָךְ, הִנְנִי. הִנְנִי. עֲנֵנִי –

 

כל החיים

פִּתְאוֹם קָרָה גּוּף
הָרוּחַ גָּדְלָה לִי
אֵיךְ בָּאוּ אֵלַי
מַלְאָכִים וְדִבַּרְתִּי
שָׂפָה שֶׁלֹּא
יָדַעְתִּי כָּל הַדְּבָרִים
הַקְּדוֹשִׁים קְדוֹשִׁים
כָּל הַגְּבָרִים
הַקְּדוֹשִׁים קְדוֹשִׁים
כָּל הַנָּשִׁים
הַקְּדוֹשׁוֹת קְדוֹשׁוֹת
כַּמָּה זְמַן נִחְיֶה
בְּיַחַד בְּלִי לָגַעַת
בְּפָנֵינוּ הַמְּתוּקוֹת
מֶה עָשִׂינוּ שֶׁשָּׁכַחְנוּ
כָּל הַחַיִּים הַקְּדוֹשִׁים
קְדוֹשִׁים

.

*
אֵיךְ חָיִינוּ עַד עַכְשָׁיו
הַגּוּף שֶׁל כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ
הָיָה גּוּף־כָּל־אֶחָד מֵאִתָּנוּ
מָלֵא עֵינַיִים
וְטַל
מֵהָעַיִן וְלֹא מֵהָעַיִן
שָׁתִינוּ אֶת זֶה שֶׁנִּרְאֶה
אֵיזוֹ צוּרָה שֶׁנִּשְׁמָע
אֵיךְ זֶה רוֹעֵד
בְּגוּף כָּל־אֶחָד
עַד אַהֲבָה

 

יערי שלם, אמנית, ילידת 1985, בת יגור, חיה ביפו. בוגרת תוכנית המחקר בפרפורמנס a.pass בבריסל ובית הספר מנשר לאמנות בת״א. זוכת פרס קרן אמריקה־ישראל לעידוד היצירה. שיריה פורסמו בבימות שונות וביניהן בגיליון 60 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת איתי אייזינגר, אורית נוימאיר פוטשניק ולאה קליבנוף־רון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

רשימות עוני | "אף אחד לא מסכן, אל תפריזי בדמיונות"

שלוש יוצרות המכירות מצוקה כלכלית וכותבות אותה משמיעות את הזעקה העכשווית של רבות ורבים

אפרת פלג, ללא כותרת, הדפס ציאנוטייפ וחוט רקמה, 21X15 ס"מ, 2020

.

סיפורי עוני / חיה לוי

.

בלי עוני אין פולקלור. אני אוהבת את המשפט: להיות עני זו לא בושה, אבל גם לא כבוד גדול. זה מצחיק אותי.

מצחיק אותי גם הסיפור שאולי קראתי אצל דרויאנוב, בספר קטן וורוד, בבית מלא ספרים ישנים, עם כוס שקדי מרק בצד אחד וכוס מים בצד השני (מי עוד קראה ככה ספרים?): קראתי על העני שהוזמן לבית של העשיר וזלל את כל החלה, וכשהעשיר העיר לו שהחלה יקרה, ענה לו העני – כן, יקרה, אבל שווה את המחיר. העני של דרויאנוב הבין את האמת הפשוטה, שלא משנה כמה החלה יקרה, היא שייכת למי שרוצה לזלול אותה. זה שהעשיר הוא היחיד מהשניים שיכול להרשות לעצמו לקנות אותה, זה מקרה טיפשי ולא מוצלח, ואין שום חוצפה בלזלול דבר טעים.

עוני של ילדוּת הוא לא מצחיק בכלל, וזה בלתי נסבל אפילו לכתוב עליו, או להיזכר בו. קשה להיזכר בילדוֹת שהבית שלהן מלוכלך ודביק ואין לילדות האלה שום דבר משלהן, גם לא תחתונים. הן לא מצחצחות שיניים וכמעט לא מתקלחות.

ילדות שחיות בהזנחה, חברה טובה של העוני.

הרבה עניות חיות בבתים נקיים מאוד, נוצצים מניקיון, יותר מרוב הנשים עם כסף. אקונומיקה זה לא יקר. אבל יש גם עוני אחר, שבו הקיר טחוב, הבובות פצועות, והדמיון מקים לתחייה אטבי כביסה וכלים ישנים, באין צעצועים.

יש ילדות שהנופש השנתי שלהן הוא נסיעה ליום או ליומיים באוטובוס או באוטו בלי מזגן לעיר אחרת, נסיעה מלאה צער ורוגז, כי הן כל כך מודאגות שלא ייהנו ביום האחד הזה, ותמיד אבא צועק ועושה בושות, כי גם הוא מודאג.

אני זוכרת את אמא שלי הולכת בקינג ג'ורג', מחטטת בארנק ומוציאה מטבעות ושטרות לקבצנים, אפילו שכולם אמרו שלקבצנים אסור לתת, הם יקנו בזה אלכוהול וסמים, וגם ימשיכו לקבץ נדבות במקום לעבוד, ואחר כך נכנסת לחנות נעליים ומתווכחת בקול רם וגס עם המוכר על הנחה, כך נהגו אז כל האימהות, וכל הילדות התביישו.

חוקים מוזרים של העולם מרשים לי לא למכור את הבית שלי, ולא לחלק את רוב הכסף שלי לנשים עניות. אני גם מפחדת לעשות את זה, כי כולן יודעות שצריך הרבה כסף כדי לא להזדקן עטופה בחיתולים מלוכלכים, ואני לא רוצה להזדקן בחיתולים מלוכלכים.

לפעמים הבנות שלי שמות לב לקלות המאוד יחסית שבה אני נפרדת מכסף, ואומרות לי, אמא – את נדיבה, ולי קשה להסביר להן שזה רק במושגים של עולם מעוות. בעולם לא מעוות, אני אשתה נס קפה של מורות לפני שארשה לעצמי לקנות נס קפה בשלושים שקלים לצנצנת, ובכסף שיישאר מישהי אחרת תאכל לחמנייה. בעולם לא מעוות אני לא אגור בבית שיש בו חדר עבודה, ואישה אחרת תישן ברחוב.

בנציב המלח של אלבר ממי, הוא מתאר איך הוא משפיל את בן דודו העני שקיבל ממנו בגדים ישנים, ואז חוזר הביתה ולומד שגם הוא עני, בדרגה אחרת מבן הדוד, אבל עני. ממי משרטט את המקום שלו כילד בעולם בשרשרת מסירת הבגדים הישנים – לא אחרון בתור אבל גם לא ראשון, וזה מביך, משפיל, מעקצץ.

הכי אני אוהבת את הסיפור על מר עוקבא, שהבין מבנו שהעני שקיבל ממנו כסף כל ערב שבת שותה יין יקר, ומאז – הכפיל את הכסף שהיה נותן לעני.

ויש עוד סיפור שאני זוכרת מהילדות המוקדמת שלי, על נערה שהחביאה לחם לעני בכד והוצאה להישרף, או נמרחה בדבש ונעקצה למוות.

.

לא שיר

אִישׁ אֶחָד מְחַטֵּט בַּפַּחִים
וְהַשְּׁכֵנִים אוֹמְרִים – הוּא מְאוֹד מְלַכְלֵךְ
אוּלַי אֶפְשָׁר לִנְעֹל אֶת הַפַּחִים?

לְמִילְיוֹן אֲנָשִׁים יֵשׁ
אַרְבַּע שָׁעוֹת בַּיּוֹם חַשְׁמַל
נָשִׁים לֹא נִרְדָּמוֹת מְבַקְּשׁוֹת מִמֶּנִּי אֹכֶל מְבֻשָּׁל

מִתְחַשֵּׁק לִשְׂרֹף אֶת כָּל הַמִּלִּים
הֵן לֹא בּוֹעֲרוֹת
תַּפְסִיקִי כְּבָר, סְדוֹם

אֵיזֶה צְחוֹק,
סְדוֹם מוֹרַחַת בִּדְבַשׁ
אֶת כָּל הַדְּבָרִים

וְהַלֵּב הַחֵרֵשׁ שֶׁלָּהּ טוֹעֵן בְּתֹקֶף
אַף אֶחָד לֹא מִסְכֵּן
אַל תַּפְרִיזִי בְּדִמְיוֹנוֹת

הַלַּיְלָה הִתְחִיל מְאֻחָר בַּבֹּקֶר
אֲנִי שׁוֹאֶלֶת לָמָּה אֲנָשִׁים
עוֹשִׂים מַעֲשִׂים רָעִים
כָּל הַיְּלָדִים פּוֹרְצִים בִּצְחוֹק
זֶה תָּמִיד הָיָה כָּכָה
אֵין צֹרֶךְ בְּמִלִּים חֲרִיפוֹת
הַמּוֹרָה, הַשִּׁעוּר נִגְמַר
תְּנִי לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת
מַגִּיעַ לָנוּ לָצֵאת

.

חיה לוי היא משוררת ומורה. הוציאה לאור עד כה שני ספרי שירה, "אכלתי פרחים" (הוצאת עתון 77, 2014), שזכה בפרס שרת התרבות לספר ביכורים, ו"אחת חיה" (פרדס, 2018). ספרה השלישי, "מאושרת ועצובה", עומד לצאת לאור בהוצאת עיתון 77, בעריכת אלי הירש. השיר "לא שיר" לקוח מתוכו.

.

***

.

ילדים נרדמים על השולחן בבית הספר / יודית שחר

..

דבר לא נותר

אַבָּא, אַתָּה מַמָּשׁ לֹא בְּסֵדֶר,
בִּגְלָלְךָ אֲנִי צְרִיכָה לַעֲמֹד
בְּתוֹר לֹא נִגְמָר לִפְטוֹר
מִמַּס יְרֻשָּׁה שֶׁמְּאַשֵּׁר
שֶׁלֹּא הוֹתַרְתָּ לְאִמָּא
וְשֶׁהִיא בְּתוֹרָהּ הוֹתִירָה אֶפֶס,
אֶפֶס מַשֶּׁהוּ מֵאֵינְסוֹף זֵעָה
שֶׁל דַּוָּר,
שְׁלוֹשִׁים וְחָמֵשׁ שְׁנוֹת עָמָל
מִשְׁמְרוֹת לַיְלָה יוֹם,
דָּבָר לֹא נוֹתָר.

.

לעולם לא אשכח את ההפתעה כשהעסיס האלוהי התפשט בחיכי ואת עוצמת הגילוי שקיים בעולם מן מעדן כזה. "רוצה עוד?" הציעה לי חברתי, זוללת מהקופסה, "לא תודה," סירבתי. הייתי בסך הכול בת שבע, אולי שמונה, במטבח של החברה הכי טובה שלי, נשמרת כבר מראשית ימיי לא להפגין חולשה או הזדקקות, לא להסגיר חלילה עוני. השתוקקתי לעוד אך שימורי אננס היו משהו מסתורי של עשירים שלא מגיע לשולחן ארוחה של דוור, ויאה להתאפק.

לא חשתי ילדה ענייה. רוב הילדים בשכונת הפועלים שבה צמחתי היו פחות או יותר כמוני. היחידה שנחשבה "עשירה" הייתה חברתי, שלאביה הייתה מעדניה בתחנה המרכזית הישנה. אך המודעוּת הייתה קיימת, אחיותיי מספרות שכשהייתי קטנטונת והיו מציעים לי סוכרייה הייתי משיבה בנימוס, לא תודה, אכלתי כבר בבית. על אף שסוכריות בפירוש לא היו הצד החזק בביתנו.

כנראה כך זה עובד, בלי שנרגיש העוני נדבק כמו לכלוך לסוליה ואי אפשר לאמוד מתי הוא מתחיל לטפס, לחלחל ולהבקיע סדקים בנפש.
אבי היה דוור ואמי עקרת בית, הוא פרנס שש נפשות במשכורת דוור, במשמרות יום ולילה. היינו כל כך עניים שמעולם לא יצאנו לטיול משפחתי, בטח לא ישבנו בבית קפה, וזוג אופניים חלודים היו שיא המותרות של אבי. כל כך עניים שלִשתי אחיותיי הגדולות הייתה רק חצאית "טובה" אחת, דהיינו חצאית שראוי לצאת בה מחוץ לבית. הן היו עושות משמרות, האחת הייתה לובשת אותה בבוקר ללימודים, והשנייה מחכה לה שתבוא בצהריים ותצא בה לעבודה.

בדיעבד אני יכולה לחמול על אותה נערה שגדלתי להיות, שהייתה בטוחה שהיא מתייחסת לעולם מעמדה של ביטחון, ואפילו חשבה שהיא מורדת, בועטת בעולם. כיום אני יודעת שהרבה מתגובותיה נבעו מביטול עצמי נרכש.

העוני מסרב להתפוגג לחלוטין, לעולם אינני פוסעת יחפה על מרצפות אפילו מיד לאחר שהוברקו, כי בפאתי מוחי רוחשים עדיין הג'וקים שהיו עולים מהביוב הישן בצריף שגרנו בו, שם הייתי מוצאת את הגופות מפרפרות או דוממות מכל עבר.

עוני הוא לא גזירת גורל משמיים. אבי עבד קשה מאוד כדי לפרנס אותנו. אני צמחתי במדינה שרק קמה על רגליה, העוני לא נתפס כבושה ורווחו ערכים כמו צניעות ואיפוק. כיום המדינה מבוססת ויש בה עשירים לרוב שעושרם מנקר עיניים, ולמדיניות הכלכלית אין שם מלבד התאכזרות. אתם מכירים את הסטטיסטיקה, בישראל מתקיים גידול העושר וריכוזו בידי מעטים. יש לזה שם, קפיטליזם חזירי. העושר מיתרגם לכוח פוליטי, וכך מעגלי העושר והכוח כרוכים זה בזה.

בישראל קצבת זקנה היא בסך 1,558 ש"ח. קצבת נכות – 3,321 ש"ח. לא ניתן להתקיים מהקצבאות הללו, והסכומים העלובים הם מדיניות מתעללת. כל ילד שלישי חי מתחת לקו העוני. אנשים לא מבינים מה זה עוני, את התלמידים שלי תראו מסתובבים במותגים, משתמשים בטלפונים יקרים, אז מה הבעיה אם כך? הם כולם עובדים כדי לממן את הנראות הזאת, אבל רק מי שעובד איתם כמוני יודע שהם נרדמים על השולחן בבית הספר, כי סיימו לעבוד בשעות הלילה המאוחרות. הם לא רוכשים השכלה, הם נדחפים למשרות נצלניות בתנאים מקפחים וככה קם לו מעגל אינסופי של עוני מתגלגל.

הייתי רוצה לספר לכם שנפטרתי לחלוטין מאותה חרדת עוני שליוותה אותי, אך למרות שעבדתי קשה כל חיי והמדינה התעשרה, החרדה לא חולפת: פנסיית המורה שלי חולקה לאנשי ההון בוועדת בכר ב־2003. אנשי ההון יכולים לצאת להרפתקאות כלכליות על חשבוני וחשבונם של שכמותי. את ההפסדים שלהם אנחנו משלמים מהפרוטות שאמורות להיצבר ליום סגריר.

אם לא נקום על הרוע הזה הוא ילך ויעצים, כפי שמתחולל מול עינינו ממש עכשיו במשבר הקורונה. עצמאים שאינם ראויים לדמי אבטלה למרות שהם משלמים כל חייהם לביטוח לאומי, חסרי דיור שנזרקים לרחובות, מיליון מובטלים חדשים. אנשים רעבים מתהלכים עכשיו בינינו. רעבים או על גבול הרעב. אל לנו להסכין עם המציאות הזאת.

.

סתיו

סְתָו סְתָו עֶרְגוֹנוֹתָיו וּמַשָּׁבָיו
עֵץ הַשְּׁזִיף מַקְרִיב אֶת אַחֲרוֹן פֵּרוֹתָיו
שׁוּב אִמָּא דּוֹרֶשֶׁת נַעֲלֵי בַּיִת
שׁוּב אִמָּא צוֹעֶקֶת נַעֲלֵי בַּיִת
אַבָּא קְלִפָּה מְחֻסְפֶּסֶת בְּקוּעַת חֲרִיצִים
שׁוּב מְסָרֵב לְזוּג נַעֲלֵי בַּיִת זוֹלוֹת
מִדָּה שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנֶה צֶבַע בֵּז'
מֵהַשּׁוּק שֶׁל שְׁכוּנַת הַתִּקְוָה.

.

יודית שחר, משוררת חברתית, מורה ומחנכת נוער בסיכון, פרסמה את הספרים "זו אני מדברת" (בבל, 2009) ו"לכל רחוב משוגעת משלו" (קשב, 2013). זכתה בפרס טבע לשירה, בפרס דוד לוויתן ובפרס ראש הממשלה. שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 40 של המוסך. השירים ברשימה זו יראו אור בספרה החדש, "אשליה קדושה", בהוצאת אפיק.

.

***

.

אני מתכופפת אל מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים / אורית קלופשטוק

.

נחמה

פָּנִיתִי לַפְּרוֹיֵקְט לְמִגּוּר הָעֹנִי.
בִּקַּשְׁתִּי תּוֹתָבוֹת לְנֶחָמָה.
תּוֹתָבוֹת הֵן נֶשֶׁק יָעִיל
לְמִגּוּר הָעֹנִי
מִפָּנִים שֶׁל אִשָּׁה.

הַבַּקָּשָׁה אֻשְּׁרָה.
נֶחָמָה חָזְרָה עִם חִיּוּךְ,
הָעֹנִי נִבַּט מֵעֵינֶיהָ.

.

זה לא שיר נחמה. זה לא שיר על הפנים של נחמה. זהו שיר על פני העוני. על חסרי השיניים כולם. זהו שיר מלחמה. בעוני.

אני לוחמת עוני חבולה.

למעלה מעשרים שנה אני אחת מלוחמי העוני בישראל ולא פחדתי להביט לו בעיניים. להריח את הפחד, לטעום את הרעב, למשש את הכאב, לשמוע את הזעקה. אך גם כשהצלחתי בקרב אחד וגם כשהרכבתי תותבות לפצועי העוני שלנו, הפסדתי במערכה הגדולה. הפסדנו כולנו. שיקמנו שכונות, שיפצנו כבישים, צבענו בניינים בצבעים רכים, אך העוני המשיך להישיר אלינו מבט מבעד לחלונות.

אבל אני איני ענייה. איני ענייה כלל. אז מה ענייני בעוני?

אבא שלי. אבי גדל בשכונת עוני, אך זכה להיות הילד המחונן בשכונה. כילדון צעיר הוא לימד קטנים בני שש קרוא וכתוב תמורת גרוש וחצי. בערבו של יום היה מוסר לידיה המיובלות של אמו את שכרו ומטבע אחד היה שומר לעצמו, לשמן עששית כדי שיוכל ללמוד בלילות בחדר האחד שחלק עם ששת אחיו. אלה היו שנות הצנע, כולם היו עניים, כך אמר לי, אבל הוא תמיד ידע שמעבר לשכונה יש אנשים שנוסעים על גלגלים, יש אנשים שלובשים חליפות.

הספרים הצילו אותו. המערכת זיהתה אותו. הוא נשלח לירושלים לאוניברסיטה העברית כתלמיד מצטיין ובכל שנה שמר על ההצטיינות כדי לקבל מלגת לימודים מלאה לשנה הבאה. סטיפנדיה. למחייתו עבד בגינון ברחבי האוניברסיטה. חבריו לספסל הלימודים לא זיהו אותו במדי הגנן. הוא נשבע לעצמו שהילדים שייוולדו לו לא יחוו את הבושה והלחץ ההוא.

הוא עמד בשבועתו. אבא שלי. אבל יחד עם מטבעות הכסף שפיזר עליי בנדיבותו כל חייו, חלחל אליי הפחד שלו.

שלא תדעי מחסור.

כשהצעתי לו את דמי השמרטפות שהרווחתי כדי שאשלם חלק מלימודי התואר שלי בפסיכולוגיה הוא סירב לקבלם. הוא כעס כשרציתי לצאת לעבוד כסטודנטית כדי להשתתף במימון. הוא כעס גם כשעשיתי הסבה לעבודה סוציאלית. אל תתקרבי לעולם הזה, אמר לי, זה עולם קשה. וכשהתאהבתי בעבודה סוציאלית, אמרתי לו, אבא, אלה החיים האמיתיים, לזה נוצר עולם הטיפול. הוא ישב במטבח, ראשו בין ידיו על השולחן, ואמר, כמה ניסיתי להרחיק אותך מזה, תזכרי שאני הזהרתי אותך.

הלכתי אל המערכה הזו בעיניים פקוחות לרווחה. נמשכת כמו מגנט אל העזובה, אל האין.

פגשתי עוני מתחת לבית, מעבר לכביש, מבעד לחלון. נדהמתי למצוא אותו קרוב כל כך, איך לא ראיתיו קודם.

פגשתי אותו בבתים, בחצרות, במשרדים. למדתי לזהות אותו במילה, במבט, בעורף, בכתף, בתנועת כף היד. במלבוש, בחוסר המלבוש. כבשתי אותו בכפות רגליי במעלה מדרגות האין־סוף עד הדלת הקלופה ללא שם. העוני נכח בציוד החסר, נכח באגרנות.

עוני זה כשאין לך עתיד, רק הרגע הבא. עוני זה לא להביט למעלה, זה להביט בחשש לצדדים. זה תינוק שאין לו אמון בעולם, זה הילדה שלא תצטרף לטיול השנתי, זה עיני הנער המקנאות, עיני הנערה הבוערת, זה אגרוף הזעם של הגבר, האישה חסרת הסיכוי, חסרת ההזדמנות, שתיקת הזקנים. עוני זה הבושה והתסיסה, זה כרסום הדאגה וצער הייאוש. עוני זה דיכוי.

.

עזר

עָזָר הֵטִיחַ אֶת אַרְגַּז הַחַג שֶׁלּוֹ בַּמִּסְדְּרוֹן.
מִיץ עֲנָבִים לְקִדּוּשׁ נִשְׁפַּךְ אָדֹם עַל הָרִצְפָּה,
נִתַּז עַל הַקִּירוֹת.
טֶבַח חֲבִילוֹת הַחַג בְּלִֹשְכַּת הָרְוָחָה.

כָּל הָעוֹבְדוֹת הַסּוֹצְיָאלִיוֹת זוֹנוֹת, צָעַק,
אֲבָל הִסְתַּכֵּל עָלַי.
הָיִיתִי רָחָב הַזּוֹנָה שֶׁל עָזָר,
אוֹכֶלֶת חִנָּם.

אֲנִי מִתְכּוֹפֶפֶת אֶל מִתַּחַת לְקָו הָעֹנִי,
רוֹאָה לוֹ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים,
אִשָּׁה חוֹלָה, יְלָדִים רְעֵבִים,
חַג זוֹ מִלָּה מַפְחִידָה.

..

להיות עני זה להיתקל בעיניים מאשימות, שיפוטיות, תלושות.
אני מתכופפת אל מתחת לקו העוני, רואה לו את התחתונים. וקוראת שיבואו כולם. שיתכופפו כולם. שיראו כולם.

.

תלושים

אַל תִּתְּנִי לָהֶם הַרְבֵּה תְּלוּשִׁים.
הָעוּגָה קְטַנָּה.
אַתְּ גּוֹרֶמֶת לָהֶם לָבוֹא לְפֹה יוֹתֵר,
אַתְּ הַזְּקֵנָה שֶׁל חֲתוּלֵי הָרְחוֹב.
תְּנִי לָהֶם חַכָּה, לֹא דָּגִים.

נָסַעְתִּי לִטְבֶרְיָה.
הִבַּטְתִּי בַּדַּיָּגִים הַחֲסוֹנִים, צְרוּבֵי הַשֶּׁמֶש.
שָׁאַלְתִּי, אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת דַּיָּג?
הָא, עָנָה לִי אֶחָד,
לֹא כֻּלָּם יְכוֹלִים לִהְיוֹת דַּיָּגִים.

.

אבא שלי קיבל חכה. הוא היה ילד מחונן וחרוץ. הוא הצליח ללמוד לדוג. לא כולם יכולים. נשלחנו אל המערכה עם מעט מדי חכות ובלי דגים.

משבר הקורונה חשף כמה המערכות הציבוריות רזות ועניות. אני עובדת במערכת הרווחה משנות התשעים. והמערכת הולכת ומצטמצמת בצורה שיטתית – מקוצצת בצורה אכזרית, אין לי מילה חלופית לזה. מחלקות רווחה נאלצות להישען על תרומות וחסדים למען המטופלים שלהן. ״שנוררתי״ תרומות. רהיטים, ביגוד, מזון. משרד הרווחה עבר מזמן מתחת לקו האדום. מה זה אומר על מצבה של אוכלוסיית העוני בישראל? ומה זה אומר על אוכלוסיית העוני בתקופת מגפה? ומה זה אומר על אוכלוסיית העוני שלאחר המגפה?

אני חוששת שכשהמגפה תחלוף והמשק ילקק את הפצעים, אזי החוליה החלשה תהיה הראשונה שתיפגע – ותוכרע. את הקיצוצים ישיתו שוב וביתר שאת על מערכת הרווחה – על הטיפולים, המטפלים והמטופלים.

לכן, דווקא עכשיו חשוב יותר לזעוק את הזעקה הזאת. אבי צדק. זה עולם קשה. אולי יהיה קשה פחות לו יזעק השבע את זעקתו של הרעב.

.

אורית קלופשטוק, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן, לימודי טיפול משפחתי ועבודה סוציאלית. משוררת מחאה. שירים רבים פרי עטה ראו אור בעיתונים ובכתבי עת ספרותיים נבחרים. במוסך פורסמו שיריה בגיליונות 35 ו-53. ספר ביכוריה, ״לא יכולתי לרשום את זה בתיק: שירים מפנקסה של עובדת סוציאלית", ראה אור בימים אלו בהוצאת פרדס. השירים ברשימה זאת לקוחים מתוכו.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן