משה דיין כפי שלא ראיתם אותו מעולם

הכירו את הצבר הכי איקוני והכי פוטוגני שקם למדינת היהודים. צללנו לאוספי התצלומים בספריה הלאומית ודלינו מתוכם תמונות נבחרות, מוכרות יותר ומוכרות פחות, מחייו התוססים והמגוונים משה דיין

משה, רות, יעל, אודי ואסי דיין, תצלום משפחתי עם התמנות משה דיין לרמטכ"ל. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

לא היה צריך לצלול עמוק מדי.

משה דיין מככב בתצלומיהם של מיטב צלמי הארץ, אדרבה, הבחירה היתה קשה. מאז ומתמיד נמשך דיין אל הצלמים והם נמשכו אליו. בין הבולטים שבהם יש לציין את בנו רותנברג, דמות ססגונית וצלם חשוב שפעל במחצית השניה של המאה ה-20, וחלק עם דיין חיבה עזה לארכיאולוגיה. סמוך למותו הפקיד בנו רותנברג את 50,000 התצלומים שלו בידיו הנאמנות של צבי מיתר, וכמוהו עשו עוד שני צלמים מרכזיים – בוריס כרמי ומשה לוין.

צלם נוסף שראוי לציון הוא דן הדני בן ה-97. בין השנים 2000-1965 ניהל הדני סוכנות צילום בשם IPPA (Israel Press and Photo Agency), תיעד אין ספור אירועים במדינת ישראל – מלחמות ואהבות, הפגנות ומערכות בחירות, מאבקים חברתיים, הקמת ישובים ופינוי ישובים, טקסים, הופעות ואירועי תרבות לרוב – סה"כ קרוב למיליון פריימים, כולם הועברו לפני מספר שנים לספריה הלאומית, וקרוב לחצי מיליון מהם כבר מונגשים כעת דרך קטלוג הספריה.

על אלה יש להוסיף תצלומים נדירים ומיוחדים שהתקבלו בספריה הלאומית בשנת 2017 עם הפקדת עזבונו של אסי דיין, וכן תצלומים השמורים באוסף ביתמונה ובארכיון יד בן צבי. כל אלה מונגשים באתר הספריה הלאומית כחלק מהאוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר.

משה דיין, מפקד חזית ירושלים עם יחידה משטרתית בדרכם להר הצופים, 1950. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין משחק בשלג עם מפקדת החטיבה במטה חטיבה 6 בחורף 1949. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין נואם במפגש עם תושבי ימית המוחים נגד הכוונה לפנות את היישוב במסגרת הסכם השלום עם מצרים, 1978. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, משה דיין עם מנחם בגין ונשיא ארצות הברית, ג'ימי קרטר, 1979. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

טקס החופה בחתונתם הכפולה של אסי ואהרונה דיין ויעל דיין ודב שיאון. מתחת לחופה נראה דוד בן גוריון והרב שלמה גורן שניהל את טקסי החתונה, 1967. ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין במדים קורא עם אסי דיין, בגב התצלום כתוב 'אידיליה משפחתית של לפנות ערב. הקצין הופך להיות מורה לבנו הצעיר אסף', 1955. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה, רות, יעל, אודי ואסי דיין, תצלום משפחתי עם התמנות משה דיין לרמטכ"ל, עם כיתוב תמונה של אסי דיין, 1953. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה דיין ובינימין זרחי, דור שני בנהלל ובן כיתה של משה עם פרש בדואי במהלך טיול לים המלח. מתוך אלבום תצלומים משפחתי שהכין אסי דיין עבור בנו ליאור. ארכיון אסי דיין, הספרייה הלאומית

 

משה דיין, ילד בדגניה. משה הילד מימין. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

אסירי ההגנה בהם משה דיין (צועד בראש) בכלא עכו, 1939. נדב מן, ביתמונה. מאוסף שמואל דיין. מקור האוסף: זהר בצר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

סיור של הרמטכ"ל הנכנס משה דיין מסביב לצריף המגורים של בן גוריון, 1953. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

פורטרט של משה דיין, הרמטכ"ל הרביעי של מדינת ישראל. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בטקס לזכר הרוגי השיירות ופתיחת כביש הגבורה, 1948. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בעת חפירה ארכיאולוגית, 1957. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

משה דיין בעת חפירה ארכיאולוגית, 1957. צלם: בנו רותנברג. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

סיור שר הביטחון משה דיין במערת המכפלה בתום מלחמת ששת הימים. (מימין לשמאל: העיתונאי מויש פרלמן, רחבעם זאבי (גנדי) , הרמטכ"ל משה דיין, ראש לשכתו מרדכי (מורל'ה) בר-און ואלוף פיקוד מרכז עוזי נרקיס), 1967. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

משה דיין ורעייתו רות לבית שוורץ עם בתם הבכורה יעל, מושב נהלל, 1939. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

הרמטכ"ל משה דיין עם וקציני צה"ל בסירה מתנפחת ביום נסיגת צה"ל משארם א- שייח', חצי האי סיני. (רחבעם זאבי (גנדי מימין, חותר עם משוט בסירה), שמואל טנקוס, משה דיין, מרדכי (מורלה) בר-און, עוזי נרקיס), 1957. יד יצחק בן צבי, פרויקט "אז" – רשת ארכיוני ישראל והספרייה הלאומית

 

דוד בן גוריון ומשה דיין במרכז רפ"י, 1966.צלם: בוריס כרמי. אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

 

בהכנת הכתבה השתתף מתן ברזילי, מנהל מחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית

פרוזה | יחסי שכנות

"'מה קורה, שכנה?' הוא שאל. הוא הביט בי ובסיגריה לסירוגין, אבל כשליקק בלשונו את קצה הנייר ריכז בי את מבטו. 'הבת שלך, ליאן,' נקבתי בשמה מתוך קרבה. 'מתוקה אמיתית. ביקשתי ממנה שתעשה לנו בייביסיטר, אם זה בסדר מבחינתך'". סיפור מאת סמדר שטינברג

משה שיקו כץ, צל בירושלים, אקריליק וטכניקה מעורבת על נייר, 105X77 ס"מ, 2018

.

יחסי שכנות

סמדר שטינברג

.

העלבון. העלבון שהופיע על פניו כששאלתי לאיזו קומה. רגע לפני כן נכנסתי למעלית עם הילד שלי, ניקיתי אותו מחול הים שדבק בו, השכן נכנס אחריי, בירכתי לשלום, שאלתי לאיזו קומה. הרמתי רק לרגע את הראש.

זה לא היה עלבון גלוי, פתוח. לא, זה היה עלבון שהוסווה בזלזול, חיוך ציני מלווה בהרמת גבות קלה, ניד ראש שכולו תמיהה: באמת? באמת אין לך מושג מי אני? והעלבון ריצד מבעד החיוך רק לרגע נדיר של כנות ואחר הסתלק. התקפלתי במקום, מלמלתי משהו כמו סליחה, התבלבלתי. אחר כך עשיתי את הדבר הנכון. לחצתי על כפתור הקומה שלי. שלנו. כל אחד נעץ את עיניו במקום אחר, הוא בכפתורי המעלית, אני בראשו של הילד, שגרגרי החול זחלו ממנו אל הרקות. לא העזתי להביט במראה.

רק בדיעבד הבנתי שלרגע אחד הייתי אישה, אמנם אישה על טפה, כלומר אם, אבל קודם כול אישה. ושהוא היה גבר, גבר כבוי, שמבקש עוד רגע אחד של חסד מעבר לנסיבות חייו.

בימים הבאים התחלתי להבחין בו. בו, שהיה מטר שמונים לכל הפחות ומילא בגופו בטח שליש מנפח המעלית הצרה. אבל לא נכנסנו שוב למעלית יחד, לא מאז. נזהרנו. הכבוד שלו היה תלוי על בלימה. לפעמים ראיתי אותו מעשן באוטו, כאילו מחכה למשהו לפני שיתניע. אם רק הייתי מצטרפת אליו לסיגריה באוטו, מה היה קורה. יכולתי לנחש את המבט שלו כשהייתי פותחת את הדלת ומשתחלת אל המושב שלצידו, שוב ושוב ציירתי אותו בראשי מתוך תווי הפנים שכבר אספתי: מצח גבוה, שיער אפור, גבות עבות ובהירות שהיו מתרוממות לעברי בהפתעה. אבל לא, תמיד היד שלי הייתה קפוצה על העגלה או אחוזה בידו של מישהו. החלפנו מבטים מהירים, נבוכים. אם מישהו היה מברך לשלום, או אפילו מניד בראשו, הכול היה מתמוסס.

קו הגבול הפך דק מדי. פתאום נעשיתי מודעת מאוד לבגדיי, לתנועותיי. תהיתי מה הוא חושב עליי, כשאני חופנת בכף יד מלאה את פניו של בני, אוחזת בחיבה בסנטרו כשאני משוחחת איתו. האם אני נראית שתלטנית, אימהית מדי? האם השכן מדמיין אותי תופסת כך גם את פניו או שהוא מצליח לדמיין שאחליק את ידי על פניו אחרת? שאני מסוגלת בכלל לגעת לגמרי אחרת? מלמטה למעלה, נגד כיוון הזיפים. ואם יכאב אז שיכאב.

לא רק עליי חשבתי. גם על ילדיי, שנעשו פתאום בבואה חשופה שלי. הצרחות של התינוקת מדי ערב, בהשכבה. מה הן מסגירות. הפטפטנות העליזה של הילד, שבוטח בכל מכר מזדמן. אולי הוא נדמה עזוב, מופקר, כמו אותם ילדים שנתלים על רגליים זרות בגן. ולסביבה, נעשיתי מודעת גם אליה: לשקיות הזבל שאני משאירה לפעמים למשך שעות ליד הדלת, מתעצלת לרדת לזרוק. לחיתולים המצחינים שריחם נודף מבעד השקית הסגורה. לעלונים הנאספים על הדלת ומחליקים אל הרצפה ואני לא טורחת לאסוף.

הוא היה גרוש וגר אצל אימו, שהייתה בוועד הבית ודפקה על דלתנו פעם בחודשיים לבקש המחאות. לביקוריה קדם תמיד מכתב בטוש עבה על לוח המודעות: הערב יעבור הוועד בדירות לאסוף תשלום. הוועד היה רק היא, כמובן. באחד הביקורים האלה מצאה את בתי התינוקת בוכה על ידיי והשיאה לי עצה: להחזיק אותה גבוה יותר לכיוון הצוואר, כך שהכתף שלי תלחץ על בטנה הכואבת. כך עשתה לילדיה, אמרה והתרפקה בנוסטלגיה למראה בכייה הנואש של התינוקת, מתענגת כמעט על הסבל שלי. כך יצא ששמעתי על הגזים של השכן, עוד לפני שהבחנתי בו. גם על מצבו המשפחתי שמעתי באחד הביקורים, כשנידבה אותו לתקן משהו בקומה שלנו, בטח את הנורה שנטתה להישרף לעיתים תכופות. אולי ציפתה שאנדב אני את בעלי, אבל לא עשיתי זאת. העדפתי לשמור את כל כוחותיו לקלקולים שהופיעו חדשות לבקרים בתוך הדירה. זאת לא הייתה דירה ישנה במיוחד, אבל גם לא חדשה, והיו לה החסרונות שלה. וממילא, היו כל כך הרבה דברים לתקן: צעצועים שנשברו, נורות שנשרפו, מכונות שהתריעו באותיות אדומות באנגלית על תקלה זו או אחרת. עדכנתי את בעלי ברכילות, שאצל השכנה גר בנה הגרוש. חיברנו אחד ועוד אחד. הבנו למה הנכדים המנומסים שלה מגיעים כל כך הרבה.

ילדיו היו מבוגרים מילדיי. הוא כבר לא חפן את פניהם. למעשה, אני לא יודעת אם ראיתי אותו נוגע בהם אי פעם. (ואני, הייתי נוגעת בשלי ללא הרף. לפעמים היה נדמה לי שזה כל מה שעשיתי איתם, חיבקתי ונישקתי וליטפתי בכל הצורות האפשריות, אוספת מטבעות ליום סגריר שחיכיתי דרוכה לבואו.) בתו הייתה יפה ותמירה, תלתליה נאספו בקפידה לקוקו גבוה. היא נראתה בגיל חטיבה. היא הלכה עם מכנסונים קצרים וחולצת טריקו תחובה במכנסיים, כמו חברותיה, ולפעמים ישבה איתן על המדרגות שמתחת לבניין ולעסה סוכריות גומי צבעוניות, שנפרשו בשורה על המדרגות בתוך שקיות ניילון פתוחות. ריח מתקתק עלה מהן והזכיר לי טעם נשכח. אחיה היה צעיר ממנה בכמה שנים. הוא לבש חולצות עם סמל בית הספר היסודי של השכונה ותמיד גרר אחריו תיק על גלגלים ברעש גדול. כך יכולתי לדעת, כשכבר התחלתי להתעניין, מתי הוא בא ויוצא את הבית, כי רעש הגלגלים ליווה לא רק את הליכותיו לבית הספר אלא גם את היציאות המאוחרות יותר, לרוב של שלושתם יחד. אולי אז הסיע השכן את הילדים לאמם, ובתיק היו מלבד ספרי הלימוד ההכרחיים גם בגדים וכלי רחצה ואולי גם בובה או שמיכה אהובה. לא הצלחתי לגלות דפוס קבוע בביקורי הילדים. לפעמים ראיתי אותם בבוקר, לפעמים אחר הצהריים, לפעמים בערב. לפעמים בשבתות. למעשה, לא ידעתי עליו כמעט כלום.

פעם אחת בתו ישבה לבד על המדרגות. היא התעסקה עם הטלפון הנייד אבל הרימה לכיווני את ראשה כשחלפתי על פניה. היא לעסה משהו בלסת מכווצת, אולי מסטיק, אולי הסוכריות ההן. היה נדמה לי שהיא חייכה לתינוקת שלי. ייתכן שזה בכלל היה החיוך הציני של אביה.

היא שאלה איך קוראים לה. עניתי. ואיך קוראים לך?

ליאן.

ליאן, את עושה בייביסיטר? יצא ששאלתי.

היא הנהנה במרץ.

יש לך ניסיון? וידאתי, אחראית שכמותי.

היא אמרה שהיא שומרת על האחים הקטנים שלה. הם בני שנה ושלוש, הוסיפה. בדיוק כמו אצלנו, חייכתי, ונקבתי גם בשמו של בני, שהיה באותה עת בגן. עוד חלק נוסף לפאזל. הנה גרושתו, נשואה מחדש ומוסיפה ללדת, והוא – תקוע אצל אימו, חיוור, מעשן ולא מגולח. רציתי לנחם אותו, נגד כיוון הזיפים.

ליאן. אני אפרת. חשבתי איך השם שלי נשמע לאוזני ילדה בגילה. אז נקבע בשבוע הבא.

מעולה, היא צהלה. אני אוהבת ילדים.

אם אבא ירשה, הוספתי כמו אישה מהוגנת.

הוא ירשה, היא קבעה בביטחון.

אני אשאל אותו בכל זאת, אמרתי בחיוך הנחמד הזה, שמחייכים לילדים מתוך רחמים וכל מהותו זורחת: זה לא לגילך.

הייתי צריכה לחצות את המסדרון ולדפוק בדלת, זה הכול. אבל ימים ארוכים דחיתי את זה. כך משכתי את הציפייה ואיתה את הפחד, ושניהם חלחלו ללילות, הקטועים ממילא בהשכמות של בכי, ולשעות שבהן ניסיתי לעבוד מהמחשב בבית. המחשבות נדדו אל מעבר למסדרון ורק רגליי נותרו מאובנות מתחת לשולחן. בנעלי בית לבוא אליו? בלבוש ביתי, כתפיים חשופות ברישול מבעד לחולצה גדולה מדי? אולי עם חולצת טריקו של בעלי, כזו שאין לטעות בה? בסוף ראיתי אותו שוב בחניה, בכניסה לבניין, ודווקא כשלבשתי ג'ינס קצת רחב וחולצה סתמית להפליא. לבוש אימהות, כזה שנכון להתלכלך בכל רגע מנזלת ופירות מעוכים. לפחות הייתי בלי הילדים.

סליחה, קראתי אחריו, סליחה.

איך לא שאלתי את ליאן לשמו של אביה?! הלקיתי את עצמי. עכשיו לא הייתה דרך אלגנטית לפנות אליו. הוא נכנס לאוטו. מזל שלא שמע את הפנייה הרופסת שלי.

התקרבתי למכונית. דפקתי על החלון. הוא הביט בי רגע ואז פתח את הדלת. הוא החזיק ניירות עישון וטבק והיה באמצע הגלגול. הרסתי לו כנראה, הוא פתח את הסיגריה והתחיל מהתחלה.

מה קורה, שכנה? הוא שאל.

הוא הביט בי ובסיגריה לסירוגין, אבל כשליקק בלשונו את קצה הנייר ריכז בי את מבטו.

הבת שלך, ליאן, נקבתי בשמה מתוך קרבה. מתוקה אמיתית. ביקשתי ממנה שתעשה לנו בייביסיטר, אם זה בסדר מבחינתך.

היא ילדה גדולה, הוא אמר.

אז זה בסדר? וידאתי.

בטח. לא יזיק לה להתחיל להרוויח כסף לעצמה.

אוקיי. התכוונתי להתרחק. אני אשלם כמה שתגיד, הוספתי, דוחקת בלי משים את בעלי מהבית. כאילו הכסף שלנו לא משותף, כאילו לא ייתכן שהוא יהיה זה שישלם לה בסוף היום.

כמה שהיא תגיד, הוא שוב חייך. עכשיו זו כבר לא הייתה ציניות, בחיוך שלו, זו הייתה התנשאות, של אב בטוח בעצמו. אבל תיזהרי, הוא הוסיף והדליק את הסיגריה, היא לא פראיירית, הבת שלי.

קבענו ליום שלישי. היא באה עם חברה, אמרה שזה באותו תשלום. החברה רק תעזור. הייתי איתן קצת, לראות שהן מסתדרות, בישלתי ארוחת ערב בזמן שהן שיחקו עם הילדים. אחר כך יצאתי לסידורים.

זה הפך להרגל. בימי השלישי הבאים היא התייצבה אחר הצהריים, לפעמים לבד ולפעמים עם חברה, לא הייתי צריכה להזכיר לה, ואני ניצלתי את הזמן לקניות בסופר, בכלבו, בחנות לחומרי יצירה. אפילו למספרה הלכתי, לטפל בשיער שכבר מזמן התארך ואיבד צורה. כשהייתי רואה את השכן היה לנו על מה לדבר: על איך בתו רחצה את הבת שלי, על הפיצה שאפתה עם הבן שלי, על כמה היא מרגישה נוח בבית שלי. שלי, שלי, שלי. תמיד הם היו "בתו" ו"ילדיי". לא היו להם עוד הורים. לא גרושתו, לא בעלי. היינו רק שנינו בעולם, משוחחים על הילדים, חולקים בהם בהתרגשות.

אבל הסוכריות הארורות. בסוף הן הרסו את הכול. בעלי הגיע הבית ומצא את הבן שלנו משוויץ באצבעותיו הדביקות, המנוקדות פירורי סוכר, פיו דחוס גומי צבעוני. סוכריות נוספות נפלו על הרצפה ורק במזל התינוקת שלנו, שעדיין זחלה, לא לכדה אותן והכניסה לפה. בעלי העיר לה, לליאן, אבל היא אפילו לא הבינה מה הבעיה, כך סיפר. כבר באותו ערב אמר לי שהוא לא מוכן שהיא תבוא אלינו יותר. כמה טיפשה את צריכה להיות, כדי לתת לילד קטן סוכריות גומי? ועוד ליד התינוקת? הוא שאל, מזועזע. היא יכלה להיחנק, אם הייתה מכניסה את זה לפה.

נחלצתי להגנתה. אתה קצת מגזים, אמרתי לו, היא לא טיפשה, עד עכשיו היא הייתה מאה אחוז.

אבל גם אני הייתי מודעת לחוסר האחריות המשווע. אם הייתי מזועזעת ממישהו זה מאביה, תהיתי מה זה מעיד עליו, שהוא מפקיר ככה את שיניה של בתו, נותן לה לקנות בלי סוף סוכריות. אף גבר נשוי לא היה נוהג כך. על מה הוא מפצה אותה, עם הגועל המתוק והקלוקל הזה.

ביליתי זמן רב, בשעת הדחת הכלים או רחצת הילדים, במניית הסיבות האפשריות לגירושין שלו. חיפשתי את הפגמים שהביאו אותו לגור אצל אימו. ונוסף על כך הייתי צריכה עכשיו לא רק להתנער ממנו, אלא גם מבתו, בלי לעורר שערורייה. היה לי הרבה על מה לחשוב. היו הרבה כלים להדיח.

דפקתי בזהירות על הדלת, בכפי התשלום על הפעם האחרונה, מעוגל כלפי מעלה, נחושה לסיים את זה יפה. היא לא פראיירית, נזכרתי בדבריו של אביה.

הוא פתח לי את הדלת בגופייה ומכנסיים קצרים. הוא נראה רזה וקצת חולה אפילו, אבל גם ברזונו הוא כיסה את הדלת למלוא אורכה ורוחבה.

מי זה? שמעתי את אימו צועקת מאחורי גבו.

שום דבר, אמא, הוא אמר. הכול בסדר.

אני חייבת לליאן כסף, אמרתי בטון מתנצל.

באתי בכוונה בשעות הבוקר, ובכל זאת התפללתי שהיא לא תצוץ מאחוריו. בהיתי בצוואר שלו, בין השפה התחתונה לבית החזה. זה מה שהיה בגובה העיניים שלי, ולא העזתי להרים אותן יותר למעלה. הייתה לו שרשרת זהב דקה, רק שרשרת, בלי תליון, שלא הבחנתי בה קודם. היא הסתבכה בשערות החזה שלו והתאפקתי לא לסדר אותה.

לא נצטרך אותה בזמן הקרוב, המשכתי, שיניתי קצת את שעות העבודה שלי –

זה בגלל הסוכריות? הוא קטע אותי. לא הייתי מוכנה.

בעלי, הוא –

בעלך אידיוט, הוא אמר. היא בסך הכול עשתה טעות. היא לא פגעה באף אחד.

שתקתי. הוא לקח את הכסף וסגר את הדלת.

בעלי אדיוט, בעלי אדיוט, חשבתי כל הלילה. לא הצלחתי להיפטר מהמחשבה. גם לא בימים ובשבועות הבאים.

הזמן חלף. שכללתי את ההתחמקות לכדי אמנות. כשהייתי רואה את השכן בזווית העין, נהגתי לרכון לתיק העגלה או לנעוץ את עיניי בקרקפתו של הילד. תמיד היה שם מה לנקות. הילדים הלכו וגדלו, ואני גדלתי איתם.

.

סמדר שטינברג היא סופרת, ביבליותרפיסטית ומלווה בתהליכי כתיבה. פרסמה סיפורים קצרים בכתב העת עמדה. בשנת 2017 הוציאה לאור את הרומן "שבע דרכים לאיבוד" (כנרת זמורה־דביר), וזכתה עליו בפרס ספיר לספר ביכורים.

 

 »  בגיליון המוסך הקודם: גיליון שכולו פרוזה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | היכן שהים לועס את בכורו

במלאת עשור למותו של המשורר טהא מוחמד עלי, שמונה שירים פרי עטו, בתרגומו של יותם בנשלום

רוני סומק, טהא מוחמד עלי, עם מילים מתוך השיר "איכר", בתרגומו של אנטון שמאס

.

שמונה שירים מאת טהא מוחמד עלי

מערבית: יותם בנשלום

.

פתח דבר

הַזָּהָב מִתְפּוֹרֵר,

מַלְכֻיּוֹת מְאַבְּדוֹת זָהֳרָן

וּכְעַיִן לֵאָה

נֶעֱצָם גַּלְגַּל הַשֶּׁמֶשׁ,

אַך אַהֲבָתִי לָךְ

עוֹדֶנָה יוֹקֶדֶת:

טְהוֹרָה מִזָּהָב

מַבְהִיקָה מִמַּלְכוּת

וְיָפָה בְּנָגְהָהּ

מִקַּו רִאשׁוֹן שֶׁל שֶׁמֶשׁ.

.

יופי ויופי

יְפִי תְּחוּשׁוֹתֶיךָ

בְּעֵת שֶׁתֹּאהַב –

לֹא תִּשְׁוֶה לוֹ שׁוּם יִפְעָה

בָּעוֹלָם.

אַךְ יְפִי רִגְשׁוֹתֶיךָ

כַּאֲשֶׁר תֹּאהַב

אֵין פֶּלֶא שֶׁיִּדְמֶה לוֹ

וְקֶסֶם שֶׁיִּשְׁוֶה לוֹ

בָּעוֹלָם הַזֶּה

וּבָעוֹלָם הַבָּא.

.

חרטה

…מִשּׁוּם שֶׁבְּעֵינַי אַתְּ

כּוֹכָב שֶׁל אֵשׁ וּבְדֹלַח,

מְנוֹרָה וּבְלִבָּהּ

בַּקְבּוּק קָטָן שֶׁל בֹּשֶׂם

שֶׁבָּהּ שִׂחַקְתִּי פַּעַם

וּמִיָּדִי חָמְקָה –

יָבְשָׁה יָדִי!

נִתְּצָה הַמְּנוֹרָה

וְהִתְפּוֹגֵג הַבֹּשֶׂם

וְהִתְנַפְּצָה הָאֵשׁ!

.

נצרים

1

הַמּוּזִיקָה,

הָעֹשֶׁר וְהַתְּהִלָָּה,

אֲפִלּוּ הַשִּׁירָה עַצְמָהּ

אֵינָם מְפַצִּים בְּעֵינַי

עַל קֹצֶר יְמֵי אֱנוֹשׁ

וְעַל כָּךְ שֶׁ"הַמֶּלֶךְ לִיר"

מִסְתַּכֵּם בִּשְׁמוֹנִים עַמּוּד

וְעַל עֶצֶם הַמַּחְשָׁבָה

שֶׁגֶּבֶר עָלוּל לִזְכּוֹת

בְּבֵן סוֹרֵר.

.

2

שָׁם,

מֵעֵבֶר לִשְׂדוֹת הַפְּלָדָה,

הֵיכָן שֶׁהַיָּם

לוֹעֵס אֶת בְּכוֹרוֹ

לִפְנֵי מוֹלַד הַיָּרֵחַ,

חוֹנִים לִפְעָמִים

צַלְבָּנִים אֱוִילִים

הַמִּתְמַעֲטִים.

.

3

אַהֲבָתִי אֵלַיִךְ

הִנָּהּ הַנִּשְׂגָּב!

אַךְ אֲנִי וְאַתְּ, וְכֵן הָאֲחֵרִים,

כְּכָל הַנִּרְאֶה אֲנָשִׁים רְגִילִים.

.

4

שִׁירִי

חוֹרֵג מִגְּבוּלוֹת הַשִּׁירָה

כִּי אַתְּ חוֹרֶגֶת מִגְּבוּלוֹת הַנָּשִׁים.

.

5

וְכָךְ

נִדְרְשׁוּ לִי שִׁשִּׁים שָׁנָה

עַד שֶׁהֵבַנְתִּי

שֶׁאֵין מַשְׁקֶה טָעִים מִן הַמַּיִם,

שֶׁהַלֶּחֶם הוּא הָאֹכֶל הַנֶּחְשָׁק בְּיוֹתֵר,

וְשֶׁלְּשׁוּם יְצִירַת אָמָּנוּת אֵין עֵרֶךְ

אִם לֹא תְּשַׂמֵּחַ

אֶת לֵב הָאָדָם.

.

6

אַחֲרֵי שֶׁנָּמוּת

וְהַלֵּב הַיָּגֵעַ יָגִיף

רִיסִים אַחֲרוֹנִים

עַל כָּל מַעֲשֵׂינוּ,

עַל כָּל תִּקְווֹתֵינוּ

וַחֲלוֹמוֹתֵינוּ,

עַל מָה שֶׁבִּקַּשְׁנוּ

אוֹ עַל מָה שֶׁתָּפַסְנוּ –

תִּהְיֶה שִׂנְאָתֵנוּ

הָרִאשׁוֹנָה

לְהַרְקִיב.

.

איזון

בִּשְׁנַת 48’

הָיָה לָנוּ שׁוֹר

אָצִיל,

בַּעַל קֶרֶן

כִּשְׁאַר הַשְּׁוָרִים;

וְאִילוּ לָהֶם

הָיָה טְרַקְטוֹר

פָּשׁוּט

וּבַעַל שַׁרְשֶׁרֶת

כִּשְׁאַר טְרַקְטוֹרִים.

.

עבד־אלהאדי מתריס נגד מדינות ערב

מֵאֵת עַבְּד־אְלְהָאדִי

בְּמַעֲרַב בֵּירוּת

אֶל כְּתָבְתְּכֶם הַנָּ"ל

בַּמּוֹלֶדֶת הָאוֹבֶדֶת:

רַבּוֹתַי,

לְאַחַר שֶׁבַח וְהוֹדָיָה

עַל טוּב הַבְּרִיאָה וַאֲדוֹן כָּל בְּרִיָּה

הֲרֵינִי לְהוֹדִיעכֶם!

שֶׁהִפְתַּעְתִּי אֶת הַמּוֹשְׁלִים הָעַרְבִים

וְהִתְנַפַּלְתִּי עַל הַמַּלָּחִים הָאָמֵרִיקָאִים

וְגֵרַשְׁתִּי אוֹתָם מִלְּבָנוֹן!

נִכְתַּב לִידִיעָה וּלְעִיּוּן

וּלְהֶמְשֵׁךְ טִפּוּלְכֶם אוֹדֶה!

עַל הֶחָתוּם:

עַיִ"ן־הֵ"א.

.

מפלה

לַגְּבָרִים

זֶה קַל מְאֹד

לְרַמּוֹת אֶת רַעְיוֹתֵיהֶם

אֶת שְׁכֵנֵיהֶם

אֲפִלּוּ אֶת עַצְמָם

אַךְ מַפַּלְתָּם

מָרָה כְּלַעֲנָה

כַּאֲשֶׁר הֵם מְנַסִּים

לְרַמּוֹת אֶת הַזִּקְנָה.

.

תוספת

מָה שֶׁרָאִיתִי עַל מַצַּבְתִּי

בְּאֶמְצַע אֶחָד מִסִּיּוּטַי:

"פֹּה נִטְמַן אִישׁ

שֶׁנִּסָּּה לַשָּׁוְא

לְהוֹסִיף קֶרֶן אַחַת

לַשֶּׁמֶשׁ."

 

השירים מתפרסמים באישורה ובאדיבותה של משפחת המשורר.
..
טהא מוחמד עלי (1931–2011), מהבולטים שבמשוררים הפלסטינים, נולד וגדל בעיירה ספוּרִיֶה בגליל. במלחמת העצמאות הופצצה ספורייה ומשפחתו נאלצה לברוח ללבנון. בתום המלחמה, משלא הורשו הפליטים לחזור לביתם, התיישבה המשפחה בנצרת. עלי פתח חנות מזכרות במרכז העיר, ובשנתו ה־41 החל לכתוב שירה. בשנת 1983 ראה אור קובץ שיריו הראשון, ואחריו פרסם עוד ארבעה ספרי שירה, וקובץ סיפורים קצרים. ב־2005 זכה בפרס טבע לשירה. ב־2006 ראתה אור בהוצאת אנדלוס מהדורה דו־לשונית של מבחר משיריו, בתרגומו של אנטון שמאס. שיריו של עלי, שתורגמו לשפות רבות, רוויים געגועים לספוריֶה, הומור ועדינות, ומתאפיינים בין היתר בלשון דיבור, התרחקות ממליצה ומשאר מוסכמות השירה הערבית הקלאסית כגון חריזה ומשקל. עלי היה חבר מפלגה פעיל ברק"ח, לימים מק"י, עד פרישתו בשנת 1990 על רקע מחלוקת אידאולוגית. נפטר בנצרת ב־2 באוקטובר 2011. כל ימיו סירב לבקר בחורבות ספורייה, ואף מיאן להתגורר בנצרת בשכונה הצופה אל אדמותיה, כיום אדמות המושב ציפורי. 

.

יותם בנשלום הוא מתרגם דרמה, שירה ופרוזה מאנגלית ומערבית לעברית. בעל תואר ד"ר בחקר התרגום ותואר מוסמך באמנות התאטרון, ומתעניין בפואטיקה של התרגום לכל סוגיו. פרסם תרגומים ליצירות מאת שייקספיר, שילר, ניזאר קבאני, דורותי פרקר, ג'יימס ג'ויס, תופיק אלחכים, שרה קיין, מרואן מח'ול, הווארד ג'ייקובסון, ה"ג וולס ועוד רבים. לאחרונה ראה אור בתרגומו הספר "הסוררת", מאת הסופרת והעיתונאית העיראקית אִנעאם כּצ'אצ'י, בהוצאת פרדס ומכון ון ליר. תרגום פרי עטו למבחר שירים מהשירה הערבית העתיקה פורסם בגיליון 45 של המוסך.
 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון המוסך הקודם: שירים מאת המשורר הפלסטיני מוסעב אבו תוהה, בתרגומה של מיה קליין

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | מכתב אל האב טרם זמנו

"לא כל הוגה הוא גם דמות אב. אולי דרידה סימן את הקץ (אולי הזמני) של תקופה שבה ההוגה היה הוגה־אב. אבל איזה אב היה?" במלאת שבע־עשרה שנים למותו של ז'אק דרידה, מיכל בן־נפתלי כותבת על הגותו ועל שלושה שלבים בחניכתה

ז'אק דרידה (תצלום מתוך סרטון היוטיוב Jacques Derrida – Deconstruction And The Eccentric Circle)

.

מכתב אל האב טרם זמנו: שבע־עשרה שנה למותו של ז'אק דרידה

מאת מיכל בן־נפתלי

.

"מדובר בכל פעם במעין מכתב אל האב טרם זמנו," כתב ז'אק דרידה במסה הקרויה "ספרות בסוד" החותמת את ספרו מתת מוות (רסלינג, 2008; תרגמה: מיכל בן־נפתלי, עמ' 135). משפט זה, שכמו ביקש לחתור אל תשתית העלילה של הספרות, מעל ומעבר למכתב המסוים שפרנץ קפקא כתב אל אביו שלו, ילווה כמוטו את הדברים הקצרים שאפרוש על הגותו של ז'אק דרידה במלאת שבע־עשרה שנה למותו. גם אם אינני כותבת "מכתב אל האב" פשוטו כמשמעו, וגם אם לא ברור מה פירוש הביטוי "טרם זמנו" ומהם העת והעיתוי "הנכונים", "בזמן", למכתב שכזה, המילים האלה התייצבו לפניי מיד כמו קריאה וכמו ציווי.

מעין מכתב אל האב, אפוא, גרסה מתומצתת, שבה אנסה להצביע על כמה שלבים נבדלים אך קשורים זה בזה, בחניכה שלי אל הגותו של דרידה, מראשית התוודעותי לקורפוס העצום שכתב (עשרות חיבורים שכבר ראו אור, וכרכי סמינרים שעדיין מופיעים או עתידים להתפרסם) ועד לשלב שבו אני מצויה היום. אני משתמשת בגוף ראשון כדוגמה, במובן שדרידה העניק למילה זו: דוגמה אמורה לאייר כלל נתון מראש, אלא שהאיור לעולם אינו דוגמה "ותו לא", שכן רק לכאורה כלל הראוי לשמו מתקיים כשלעצמו, עצמאי, אוטרקי, אדיש לדוגמה הממחישה אותו. למעשה, הכלל מקיים יחס פעיל עם הדוגמה המאיירת המחלחלת לתוכו, מכתימה ומשנה אותו, ואפילו מגדירה אותו מחדש. "אני", בטקסט הנוכחי, מגלמת מן הסתם רגישות דורית רחבה יותר: אותם קוראים וקוראות שפגשו בכתיבתו של דרידה בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת והתמסרו אליה התמסרות מוחלטת, רחשו אהבה כלפי ההוגה הזה, בין שהכירו אותו אישית ובין שלא. אין זה עניין של מה בכך. לא כל הוגה הוא אהוב, לא כל הוגה הוא אהיב, וממילא, לא כל הוגה הוא שנוא. דרידה היה אהוב ביותר ושנוא ביותר, אלה הם הצירים או הקצוות שבהם התרחשה ה"התקבלות" של הדקונסטרוקציה, שאלה שאחזור אליה בעקיפין בסוף הדברים. "אני" מאיירת אם כן את אותה רגישות דורית, יהיו אפיוניה אשר יהיו, אבל גם מפלסת לי דרך משלי בתוכה.

שלב החניכה הראשון, בעקבות הרושם העז שהותירה בי הקריאה בספרים כתיבה ושונות (1967) והגלויה (1980), נבע מרגע קיומי אדולסנטי, אך כזה הנשען על מה שהתגלה לי כרגישות אדולסנטית רחבה יותר: הייתי שקועה עמוק באידיאליזציה, נהיתי בדבקות אחר הטהור והשלם, ביקשתי את הנוכחות המלאה. קשה לתאר את הטלטלה שחוויתי, כשנתקלתי לראשונה במחשבת הריבוי של דרידה, בדיוק מפני שהפגישה אותי עם מראה שנמנעתי מלהביט בה בתשומת לב עד לאותה שעה. אני מצטטת מדברים שנאמרו לי שנים אחר כך, בשיחה שהתקיימה בביתו, בריס אורנז'יס, חודשים ספורים לפני מותו:

מה שאני למד מן הפסיכואנליזה, הוא שאני כבר תמיד בר־פיצול. יש בתוכי מקומות רבים, ערכאות רבות, אנשים רבים, דימויים רבים, דפוסים רבים. … איני יחיד ואיני תמיד זהה לעצמי. … איני זהה מרגע אחד למשנהו. כמובן, אני מנסה להיות זהה כשאני מבקש, למשל, להיות נאמן. … אבל שבועה לא היתה קיימת, המשאלה להיות זהה לא היתה קיימת אלמלא האיום הבלתי־פוסק של הניתנות־לפיצול.

(מתוך המלנכוליה של אברהם: שיחה עם ז'אק דרידה, מראיינת: מיכל בן־נפתלי, רסלינג, 2016, עמ' 36–37)

שלב החניכה השני, הכרוך בריבוי הזה, היה גילוי הממד המלנכולי בהגותו של דרידה. 'מלנכוליה' היא מילה טעונה והשימוש בה תובע הצדקה, שכן דרידה, עד כמה שידוע לי, לא כינה בשם הזה את מכלול כתיבתו הפילוסופית. בחיבור מלב שנות השמונים שהקדיש לחבר, פול דה מאן, סדק דרידה את ההבחנה הפסיכואנליטית בין אֵבל בריא ("אֵבל אפשרי", במונחיו) לבין אבל פתולוגי או מלנכוליה, כשהוא מעניק למה שכינה "אבל בלתי אפשרי" מעמד מכונן של אופק. אופק "האבל הבלתי אפשרי" התגלם ביכולת לרחוש כבוד למרחק־התמיד שמשתרע ביני לבין אחרות בלתי מוכרת, אחרות זרה שאינה ניתנת להבנה ולהפנמה. המלנכוליה, על פי תיאור זה, הייתה ניסיון לתאר את מבנה ההתנסות הסובייקטיבית באשר היא ולהצביע על היותו מבנה פרוץ לרווחה ורדוף, מבנה מעורער שאינו מתכנס סביב האני. כתיבתו של דרידה הייתה כה עמוסה ודחוסה בדיוק מפני שהניחה למבנה ההתנסות הזה להתגשם בה פשוטו כמשמעו. כל עבודתו הוזנה מקריאה בטקסטים של אחרים והרתה את הפגישה החוזרת ונשנית עם מחבריהם. במילים אחרות, דרידה מעודו לא פרש משנה "נטו", אלא דרך מחוות החיוב – המורכבות – של יורש כלפי שרשרת המסירה. דרידה היה תמיד דרידה־קורא־אפלטון, דרידה־קורא־היידגר, דרידה־קורא־בנימין, והרשימה ארוכה, גם בקורפוס הספרותי, דרידה־קורא־קפקא/צלאן/שייקספיר/ג'ויס/בלאנשו/סיקסו, מכיל אותם, בולע אותם לתוכו: "החוק שלי," אמר בראיון לדרק אטרידג', "זה שאליו אני מנסה להתמסר או להיענות, הוא הטקסט של האחר, עצם היחידות שלו, ניבו, קריאתו שקודמת לי. אך אני יכול להיענות אליו באופן אחראי … אם אני מפעיל את היחידות שלי ואחראי כלפיה על ידי חתימה, על ידי חתימה אחרת" (בתוך i"This Strange Institution Called literature", Acts of Literature, ed. Derek Attridge, Routledge, 1992). במובן זה, אפשר לדבר על דרידה כעל "פוסט־מודרני", אף כי נדיר שהשתמש במונח זה. אם המחווה המודרניסטית המובהקת מבקשת, בגילומיה השונים, לפתוח דף חדש ולחתור אחר מקור, הרי הגותו של דרידה העמידה את סוגיית הירושה, המסירה ורוחות הרפאים של העבר כעניינה המכריע. עם העבר הזה היא חוללה דינמיקות רגשיות ואינטלקטואליות מגוונות, נאמנות ובוגדניות, זרות ומוכרות ("אני ניגע על ידי מה שאני מדבר עליו, ניגע עד לבי … ואני מנסה אפוא לגעת בקורא או בקוראת באותו אופן", המלנכוליה של אברהם, עמ' 17), מפני שתנועת הזיכרון, הפנייה אל העבר, כוּונה, ככלות הכול, אל העתיד־לבוא.

את הציטוט הבא אני מביאה מן הספר מתת מוות והוא מוליך אותי אל שלב החניכה השלישי בתוך כתבי דרידה:

משאני שרוי ביחס עם האחר, עם המבט, הדרישה, האהבה, הציווי, הקריאה של האחר, אני יודע שבידי להיענות לו רק דרך הקרבת האתי, כלומר הקרבת מה שמחייב אותי גם לענות, ובו באופן, בו ברגע, לכל האחרים. אני נותן מתת מוות, אני מפר שבועה, אינני צריך לשם כך להרים את המאכלת על בני על פסגת הר המוריה. יום ולילה, בכל רגע, על כל הרי המוריה שבעולם, אני עושה כן, מרים את המאכלת על מי שאני אוהב וחייב לאהוב. (עמ' 78)

 

דרידה דן כאן בעקידת יצחק וברעיון ההקרבה דרך קריאה בספרו של סרן קירקגור, חיל ורעדה. מבלי להיכנס לעומקו של הדיון המסועף הזה, הן של קירקגור הן של דרידה הקורא בו, אפשר לראות בציטוט כיצד מתערער המעמד החד־פעמי, הייחודי והדרמתי של הקרבת הבן על ידי אביו, אביר האמונה, משעה שההקרבה מתוארת כפעולה נפוצה, יומיומית, הנמצאת בלב־לבה של האחריות. מצד אחד, כותב דרידה, אחריות, במובנה האתי, דורשת מאתנו לתת דין וחשבון, להסביר, להצטדק מול אחרים, אבל הממד האתי אינו ממצה את מושג האחריות, שיש בו ממד נוסף, שתוק, סודי, "דתי", של חובה מוחלטת. בהקשר של דיון במושג האחריות, אך גם בהקשרים רבים אחרים, כשהוא עוסק בשאלות אתיות, במשפט, במרחב הפוליטי, ביחס הארוטי, דרך רעיונות כמו הכנסת אורחים, מתנה, תרגום או סליחה, דרידה מדבר על "אַפּוֹרִיָּה": "זה נתון קבוע, כלל של הדקונסטרוקציה: להידרש לזוגות מושגים הטרוגניים ובלתי־ניתני־להפרדה בעת ובעונה אחת." (המלנכוליה של אברהם, עמ' 26). האפּוריה היא מעין מתח חסר־מוצא בין מושגים מנוגדים לכאורה, המתחככים זה בזה וכמו דוחפים אותנו לקיים משא ומתן משני צידי המעבר, להכריע בכל פעם מחדש. "למשל, הצמד 'הכנסת אורחים ללא תנאי' ו'הכנסת אורחים מותנית'. הללו הם שני מושגים שונים זה מזה ביסודם. הכנסת אורחים הנפתחת ללא סייג, המאפשרת כניסה לאחר מבלי לשאול מנין הוא, מבלי לבקש ויזה, דרכון, ללא הזמנה מראש: האחר מגיע ונכנס ללא תנאי. אך הכנסת האורחים המוחלטת הזאת אין לה דבר וחצי דבר עם הכנסת אורחים מותנית שבה מזמינים, מקבלים, שואלים לשם, מציבים תנאים, דורשים ויזה." ועם זאת, "צריך שאצור תנאים של הכנסת אורחים קונקרטית ושאחקוק את הבלתי מותנה במותנה" (שם). אותה תנועה מתקיימת באשר למתח בין רעיון התרגום האפשרי והתרגום הבלתי אפשרי, בין המתנה הכלכלית למתנה הטהורה, האל־כלכלית, בין כלכלת הסליחה המכוונת כלפי הנסלח לבין הסליחה על הבלתי נסלח והבלתי סליח.

עד כה, בנקיבת שמות התחנות בחניכה המתמשכת הזאת, הזכרתי רק להרף עין את המונח שאולי מזוהה יותר מכל עם הגותו של דרידה: הדקונסטרוקציה. הבכורה שקיבל לוותה בהסתייגות־מה מצידו של דרידה, שהעדיף את לשון הרבים, דקונסטרוקציות, ביחס לקריאותיו בטקסטים. מטבע הדברים, עיון מצטבר בטקסטים שלו מאפשר לנסח הליכי קריאה חוזרים מבלי שייהפכו לשיטה או לתאוריה מוגדרת. שנים רבות השתדלתי להימנע מן המונח הזה ולהחליפו במונח הניטרלי "הגות", מפני שהיה המושא המועדף לפולמוס ולטינה ששררה כלפי דרידה בחוגים פילוסופיים ופוליטיים מסוימים. אך ככל שהשנים נוקפות, מתברר לי שאכן, דווקא בשם הזה מתגלמת עמדתו הנוקבת ומרחיקת הלכת ביותר. אני שבה לרגע ליחסים בין "כלל" לבין "דוגמה": הדוגמה חורצת חור בשלמות המספיקה־לעצמה של הכלל, עד כדי ערעור ההיררכיה המבוססת בין שני המונחים. זהו מעשה הדקונסטרוקציה. הדקונסטרוקציה, הקיימת "כבר תמיד", טוען דרידה, משלחת אל תוך המושג העליון, החתום לכאורה ("אחדות", "דיבור", "רוח", "תבונה", "עירות", "גברי") את המושג הנחות לו לכאורה ("פיצול", "כתיבה", "גוף", "שיגעון", "חלימה", "נשי") כדי להכתים את הראשון, לכרסם בתוכו, לחבל בו, למוטט אותו. אבל בעיקר כדי להראות את הזיקה ההכרחית השוררת בין קוטבי הצמד ההטרוגני, שאינם ניתנים להפרדה, זיקה ההופכת את המושג הנחות לתנאי שמאפשר־ולא־מאפשר־גם־יחד את המושג הגבוה בהיררכיה. הזיקה ההכרחית, כמו במקרה של הכנסת האורחים או של מושג האחריות, היא, כאמור, לעיתים, גם קריאה למשא ומתן שכל אחד ואחת מאיתנו עשוי ועשויה לשקול אותה. היא אינה תמיד פשוטה, מפני שביסודו של דבר היא לעולם אינה "רק" אינטלקטואלית. בבסיס הדברים מצביע דרידה על הכתמה ועל שותפות־לדבר־עבירה שהמצפון הפילוסופי, אך גם המוסרי והפוליטי המזוכך, הטהור, של חלקנו – אולי של רובנו – מסרב לה, אף על פי שלפעמים יש בה, בהתחככות הזאת, בהכתמה הזאת, אפשרות יחידה לתנועה במרחב ובזמן.

לא כל הוגה הוא גם דמות אב. אולי דרידה סימן את הקץ (אולי הזמני) של תקופה שבה ההוגה היה הוגה־אב. אבל איזה אב היה? בערב חג שמחת תורה צדה את ליבי כותרת משנה שניתנה בעיתון הארץ לשיחה עם יאיר קדר על הסרט "החלון הרביעי", על עמוס עוז. "דמות אב מוכתמת, חלשה," נאמר בה, כדי לתאר את הבלתי נסבל שבערעור העמדה הפוטנטית של האב. הדברים האלה יפים אולי גם לאב של קפקא, שהאשים את כתיבתו הספרותית של בנו בטפילות. אלא שדמות האב הפנטזמטי שכונן דרידה במשך כחמישים שנות כתיבה הייתה דווקא בדיוק דמות האב המוכתם, החלש, אב שהפגיש את הפילוסופיה עם חוסר ביטחון אינהרנטי בגבולותיה, אב שהעמיד את עצמו סמוך לחולשה של המחשבה, סמוך לוויתור על ריבונות, סמוך לאי־ידיעה או לסוד, לא כאסטרטגיה אירונית, אלא כחוויה קיומית שהעדר־הקניין אינטימי לה יותר מן הקניין. החולשה של דרידה, המוכנות להיות קרוב אליה ולהפעיל אותה בטקסטים, מסבירה כמדומני את הקושי של העיסוק בו ואת טלטלות ה'התקבלות' שלו, הכרוכות בתביעה העצומה שתובע הטקסט הדקונסטרוקטיבי מקוראיו. שכן, קשה לאורך זמן רק 'לאהוב דקונסטרוקציה', או לאהוב את כל מה שעושים לו דקונסטרוקציה, ללא איזושהי משאלה לסולידיות של האובייקט האהוב, ללא רצון להחזיק סופסוף בדברים בדרך אחרת, פחות שברירית, פחות חלשה. קשה להרגיש רק אהבה כלפי מה (או מי) שדוחק בך שוב ושוב לוותר על קניינך המשוער.

הנה לבסוף אמירה של דרידה, אחת מני רבות, העשויה להסביר במשהו את עמדתו העקרונית. יהודי במוצאו, יליד אלג'יר (1930) הנתונה תחת קולוניאליזם צרפתי, הוא מעיד על עצמו:

אותו חד־לשוני שאני מדבר עליו מדבר שפה שנשללת ממנו. היא אינה שפתו, הצרפתית. משום שנשללת ממנו אפוא כל שפה שהיא, ואין לו עוד לאן לפנות – לא לערבית, לא לברברית, לא לעברית, לא לשפה כלשהי מאלה שדברו אולי אבות־אבותיו – משום שהחד־לשוני הזה הוא איכשהו אפאזי (אפשר שהוא כותב משום שהוא אפאזי), הוא מושלך אל התרגום המוחלט, תרגום בלי ציר התייחסות, בלי שפה בראשיתית, בלי שפת מוצא.

(מתוך החד־לשוניות של האחר, רסלינג, 2019; תרגם: משה רון, עמ' 137)

.

מיכל בן־נפתלי היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת. בשנים 2006–2014 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרה להגות צרפתית בת־זמננו. תרגמה לעברית שבעה מספריו של דרידה ופרסמה שני ספרי ראיונות שערכה עימו. לאחרונה ראה אור ספר הפרוזה פרי עטה, "הקבוצה" (כתר, 2021).

.

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: מלילה הלנר אשד על חגי תשרי בספרות הקבלה

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן