ללעוס את הסיפור הציוני

בעטיפות המסטיק של פעם מסתתר הסיפור של כולנו

מסטיק של פעם היה רצועה של גומי לעיסה ורוד ומתוק, ונייר עטיפה.

המסטיק נלעס והושלך, מן הסתם, לטובת אחד חדש. נייר העטיפה, לעומת זאת, זכה לעדנה ארוכת ימים והיה לפריט "החלפות" ואיסוף בעולם הילדים של שנות החמישים והשישים.

מה לא היה שם על נייר העטיפה? "עלמה" עברייה חסודה ושחקנית קולנוע נוצצת מתוצרת חוץ, גיבורי תנ"ך מהעבר, סטלמך ורפי לוי גיבורי ההווה, ויורי גגרין שבישר על העתיד. אתרים ונופים חשובים בארצנו, לצד תמונות העולם הגדול ופלאיו.

חיטטנו באלבומים ואוספים, חזרנו שוב אל מראות ארצות ועמים כדי לברר מה היה ומה נהיה בנייר עטיפה תמים שהוא גם קצת אנחנו.

מבין שלל העטיפות בחרנו להתמקד בכתבה הזו בסיפור הציוני: מצד אחד מנהיגי הארץ, אך מצד שני הסתכלות והערצה אל כוכבי הוליווד. מצד אחד כדורגל עברי, ומצד שני צבא ההגנה לישראל.

גיבורי ארצנו

דוד בן גוריון – ראש הממשלה ושר הבטחון, משה שרתוק – שר החוץ, אליעזר קפלן – שר הכספים, בכור שטרית – שר המיעוטים.

לא, אין מדובר כאן בשאלון קבלה לעבודה בשירות החוץ, אלא על חברי הממשלה הזמנית 1948 כפי שהופיעו על גבי עטיפות נייר מסטיק.

כל יצרני המסטיק, כמוהם כאחרים, אמצו את הקו השיווקי-לאומי. מי לא היה שם בעידן של גאווה לאומית "מוכרת"? הרצל, טשרניחובסקי, אחד-העם, מונטיפיורי, איינשטיין ונורדאו. טרומפלדור, ז'בוטינסקי, ויצמן, רוטשילד, סוקולוב והנרייטה סולד. את כולם לעסנו.

חייל גיבור

אחרי אלפיים שנות גלות היה גם לנו, סוף סוף, חייל עברי גיבור ומנצח. כל היצרנים נתנו באהבה וגאווה, ביטוי לדמות החייל והצבא שכוחם כאן בארצנו.

חיל אוויר, חיל שריון, חיל הרגלים, חיל קומנדו, ככה פתאום המסטיקים לבשו מדים.

בעט סטלמך, בעט

נחום סטלמך, יעקב חודורוב ויהושע גלזר, כשלצידם גם "סתם" שחקני נבחרת ישראל, היו בין הבולטים בגיבורי התקופה בראשית שנות השישים.

שחקני הכדורגל של נבחרת ישראל היו גם בעידן של "הפסדים בכבוד", דוגמה ומופת להקרבה, נחישות לאומית ואהבת מולדת. תהילתם הרבה נישאה בימים שלפני עידן הטלוויזיה בארץ, מעל כותרות העיתונים ובעיקר מפיו של שדר הרדיו נחמיה בן אברהם.

רבים מן הילדים שלא חזו בהם מעולם, נהגו לאספם ולשמרם גם כדיוקן על נייר עטיפה של מסטיק.

הכוכבים באים

מי מכיר כאן בארצנו ולו מעט מארסנל השמות של שחקני הקולנוע הצרפתיים? מי יודע את שמם של כוכבי הבד הגדולים של ארץ גאליה? מה אומרים לך למשל שמות כמו דניאל דרייה, סימון סיניורה, פרננדל ומישל מורגן? אבל הילדים הלועסים של אז ידעו, הכירו, אהבו וסיננו בחמדה של מבוגרים: "יפה כמו בריג'יט בארדו".

התחלנו בשיק של פריז ומשם היישר לאמריקה: דני קיי הוא שלנו, אליזבט טיילור היא כזאת יפה, יול ברינר הוא קירח ופול ניומן הוא מכוחותינו על האונייה "אקסודוס". גארי קופר גבר גבר, ג'יימס דין בחור זועם ומרילין מונרו דווקא מחייכת אל ג'ון קנדי.

ולסיכום

דורות של ילדים באו והלכו וגם המסטיק ההוא מאז שוב לא נשאר.

בעידן של טלוויזיה ומרחבי מחשב שוב לא היה מקום למסטיק עברי מצויר-מצולם של פעם. המעבר מאוריינטציה לאומית חינוכית מגויסת שקידשה קוד של ידע הראוי להילמד לחברה תזזיתית וביקורתית לא הותיר לנייר העטיפה הישן כל סיכוי.

הטקסטים והתמונות בכתבה לקוחים מתוך הספר "מסטיק של פעם", מאת חיים גרוסמן ז"ל וחגי מרום. הספר יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת מרום תרבות ישראלית.

 

 

שביל ישראל, הגרסה הנוצצת: המדריך לסלב המבקר בארץ

כוכבים גדולים ונחשקים ידעה ארצנו, והחביבים עלינו במיוחד הם ביקורי הסלבריטאים "אוהבי ישראל". הצצה מצולמת לשרשרת החיול שהעברנו אותם בביקוריהם

ברברה סטרייסנד בביקור בישראל, 1972. מתוך אוסף דן הדני

אנחנו הישראלים אוהבים לראות את עצמנו כאנשי העולם הגדול. חלק מהטרנד. אולי המדינה ה־51 של ארצות הברית, או לפחות מדינה חברה ב־OECD שרק במקרה לא ממוקמת באירופה. אבל האמת היא שאנחנו מרגישים קצת לבד ושמחים בכל פעם שמישהו מגיע לבקר. אחרת איך אפשר להסביר את הרעב הבלתי נגמר שלנו לסלבים מחוץ לארץ?

יש סלבריטאים המגיעים לארץ כדי להופיע, ואחרים כדי להצטלם לסרט או לנגן לפני קהל. אבל הביקורים המועדפים עלינו, אלו שנחקקים באמת בזיכרון, משתייכים לז'אנר אחד: ביקור הסלבריטאי המעיד על עצמו (או שאנחנו מעידים עליו) שהוא "אוהב ישראל". את האיש או האישה האלו אנחנו מתישים כהוגן.

אז עבורנו ועבור הסלבריטאים המסכנים שימצאו את עצמם מחובקים ומנושקים לעייפה חיברנו את המדריך הזה. עבורנו – כדי ללמוד מההיסטוריה הקצרה של ביקורי הידוענים בישראל. עבורם – כדי שידעו מה מצפה להם בארצנו הקטנה והמיוזעת.

שון קונרי באירוע התרמה לארגון וראייטי, 1967. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

שלב ראשון: לרדת מהמטוס ולזכות במטר של פרחים

כל מסע מתחיל בצעד אחד קטן. ומסע הסלב בישראל מתחיל בצעדים זהירים אך ייצוגיים על כבש המדרגות היוצא מהמטוס – מה לעשות? ככה זה מרשים הרבה יותר. ומצטלם יופי. תוספות אפשריות לשדרוג קבלת הפנים: זרי פרחים, מכובדים, עדת מעריצים וים של אהבה. זכרו מפורסמים יקרים מפז, פוזה מוצלחת תישמר בזיכרונם של המארחים לשנים רבות. אל דאגה, הכנו מראש (ובמהירות שיא) מדרגות נפתחות למטוס, משל הגיע לכאן האפיפיור או נשיא מדינת אויב המבקש לעשות איתנו שלום.

אליזבת טיילור נוחתת בישראל, 1976. מתוך אוסף דן הדני

שלב שני: להסתחבק עם מיטב בנינו ובנותינו במדים

כידוע, אין כמו צה"ל. וכדי לוודא שכל העולם ידע את זה, השלב השני בשרשרת החיול של הסלב המבקר בארצנו יהיה מפגש צמוד צמוד עם חיילי צה"ל. באדיבותנו, אנחנו גם בודקים אופציה לשמירת אקססוריז.

גולדי הון מבקרת בבסיס צבאי, 1989. מתוך אוסף דן הדני

למיטיבי לכת – ולפרנק סינטרה כידוע יש את הדרך שלו – האטרקציה כוללת מפגן צבאי בהזמנה אישית.

פרנק סינטרה צופה במפגן צבאי, 1962. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

שלב שלישי: להתפעל עמוקות ממראות הקדמה

אולי תופתעו לגלות שפרק הכרחי במסע הסלב לארץ הקודש עובר בהצגה לראווה של הקדמה והפיתוח המקומיים. זה לא תמיד עובד על האורחים הנוצצים שלנו. אולי היום אנחנו אומת הסטארט־אפ, אבל בעבר הסתפקנו בלהציג חידושים מרשימים מעט פחות. מעניין מה עבר לנו בראש כשרצינו להדהים את המבקרים. תראו מה כתב באוטוביוגרפיה שלו השחקן קירק דאגלס על האנקדוטה שקרתה בביקורו בירושלים של 1994:

אחרי הטקסים חברי הוותיק טדי קולק, לשעבר ראש עיריית ירושלים, לקח אותי יחד עם הצוות של קרן ירושלים לסיור בעיר. הם הראו לי את אצטדיון הכדורגל שנבנה לאחרונה, את הסופרמרקט הגדול ביותר בעיר ואת גן החיות. אני מבין את השאיפה של יהודים חילונים ליצור מחדש את סגנון החיים האמריקני עבור עצמם, והסופרמרקט היה בהחלט צעד בכיוון, אבל בכנות – אם רציתי לראות סופרמרקט מרשים הייתי נשאר בבוורלי הילס.

זה לא מה שרציתי לראות בארץ הקודש. כשאנשים כמוני מגיעים לירושלים, הם רוצים לראות ולחוות את הדבר היחיד שיש לעיר העתיקה הזאת להציע. הדבר שאף עיר או מדינה אחרת בעולם לא יוכלו לשכפל. משהו רוחני.

דאגלס כמובן התכוון לחלקים העתיקים של העיר, שהופכים אותה קדושה לשלוש הדתות הגדולות. אולי הוא העריך שהישראלים חוששים מקשר ישיר מדי עם ההיסטוריה של הארץ, ולכן מעדיפים להסתתר מאחורי מראות הקדמה.

אגב, האנקדוטה הנחמדה הזאת מסבירה אולי מדוע כמעט לא מצאנו תמונות מעשורים קודמים שמתעדות סלבריטאים בכותל, אתר שהיום כבר נחשב אטרקציה מחייבת.

לא מצאנו תיעוד מהביקור המדובר, אז תיהנו מביקור אחר: קירק דאגלס ויול ברינר בצילומי הסרט "הטל צל ענק" בישראל, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר

קדמה – עתיד – ילדים. אתם מבינים לאן אנחנו חותרים. הרי אין כמו מבט של ילד קטן כדי לפרוט על נימי הנפש (של הסלבס. ושלנו. ושל דעת הקהל העולמית כמובן). ואכן הארכיונים מלאים בתמונות של אורחינו הסלבריטאים עם ילדים ישראלים מתוקים. כמו התמונה המקסימה הזאת של גולדי הון מבקרת בגן ילדים.

גולדי הון בביקור בגן ילדים ישראלי, 1986. מתוך אוסף דן הדני

שלב רביעי: ובכל זאת חייבים קצת היסטוריה יהודית, שדרך אגב לא כולה במאה אחוז אך ורק טראגית (באופן בלעדי זאת אומרת)

עם כל הכבוד לילדים חמודים ולחיילים מצודדים, בכל זאת חייבים קצת היסטוריה יהודית. אומנם ההיסטוריה של עם הנצח היא לא מאה אחוז טרגית, אבל חלק גדול ממנה הוא בהחלט היסטוריה של אסונות: גלות העם מארצו, שואת יהודי אירופה וצפון אפריקה והתקומה שאחריהן.

במקרה שיד ושם תפוס, תמיד אפשר לקפוץ למוזיאון אחר להיסטוריה יהודית, וברוך השם לא חסרות חלופות. חשוב גם לגעת בהיסטוריה בידיים, זאת הרי הדרך היחידה להבטיח שהיא תיגע בך בחזרה.

ברברה סטרייסנד נוגעת בהיסטוריה (או בשחזור שלה) בבית התפוצות, 1984. מתוך אוסף דן הדני

 

בתמונות מביקורי הסלבריטאים מככבות, איך לא, האוניברסיטאות. בולטת בתחומה האוניברסיטה העברית בירושלים, שבשטחה נחנכו שני בניינים עם שמות מוכרים למדי. אחד מהם הוא מרכז הסטודנטים ע"ש פרנק סינטרה.

 

 

סינטרה בטקס חנוכת מרכז הסטודנטים, 1978. מתוך אוסף דן הדני

 

המבנה השני עם השם שמצלצל קצת מוכר הוא הבניין למדעי היהדות ע"ש עמנואל סטרייסנד, שבתו ברברה תרמה להקמתו.

סטרייסנד חונכת את בניין מדעי היהדות ע"ש אביה, 1984. מתוך אוסף דן הדני

בקמפוס של אוניברסיטת תל אביב הכוכבנים מבקרים בעיקר בבית התפוצות, כפי שכבר ראינו. אז תרוויחו דוגמה נוספת. הפעם בתפקיד הראשי: ג'יין פונדה.

ג'יין פונדה בבית התפוצות שבאוניברסיטת תל אביב, 1980. מתוך אוסף דן הדני

שלב חמישי: פוטואופ עם שרי האומה

הכוכבים הנחשקים במיוחד עלולים – אם לא ייזהרו – למצוא את עצמם מוזמנים ללשכת ראש הממשלה או לבית הנשיא (או לשניהם) לשיחה צפופה, ארוחה וסשן צילומים מחויכים. כך קרה לברברה סטרייסנד, שבביקורה בשנת 1984 הוזמנה לפגישה עם ראש הממשלה יצחק שמיר.

סטרייסנד עם יצחק שמיר, 1984. על מה הוא מצביע שמה? מתוך אוסף דן הדני

 

בשנת 1986, שנתיים לאחר פגישתם של סטרייסנד ושמיר, זכתה גם גולדי הון לפגוש את ראש הממשלה שמיר בלשכתו. הון הגיעה אז ארצה לחנוכת אודיטוריום שהוקם בתרומתה בסינמטק תל אביב.

גולדי הון בפגישתה עם ראש הממשלה שמיר, 1986. מתוך אוסף דן הדני 

 

סינדי קרופורד מודה לדני אנג'ל ממאפיית אנג'ל על קבלת הפנים החמה, 1992. מתוך אוסף דן הדני

 

אז סלבריטאי וסלבריטאית יקרים, אחרי שסיימתם בהצלחה את שרשרת החיול ועתה אתם בדרככם חזרה לארצות רחוקות, אחרי שתמכתם בזכות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (הבה נגילה) והתנשקתם עם כמה וכמה (וכמה) מילדיה המתוקים של הארץ – אנו מפצירים בכם, אנא זכרו אותנו, הנותרים מאחור. וכמובן, אל תשכחו לשתף את חבריכם הנוצצים בחוויות הנפלאות שחוויתם אצלנו – שכנעו גם אותם לבקר אותנו. אנחנו צמאים לקצת אבק כוכבים כאן במזרח התיכון.

 

בונוס לסיום

למען ההגינות נספר שיש גם סיור אלטרנטיבי: בשנת 1987 קפץ השחקן ג'ק למון לביקור בישראל. בתמונות השמורות מהביקור נראה למון מסתובב בעיר העתיקה ומצלם להנאתו, משל היה אחרון התיירים. מאוד התרשמנו. אבל מצד שני, איזה תייר מלווה בצוות צילום שמתעד אותו מתעד את מה שהוא רואה? בתמונה או שתיים מהביקור ההוא אפשר אפילו לזהות את אותו טדי קולק שהוזכר בתיאור הביקורתי של קירק דאגלס (והפעם שום סופרמרקטים לא נפגעו במהלך הצילומים).

ג'ק למון במכולת בעיר העתיקה. מתוך אוסף דן הדני

 

ג'ק למון במגדל דוד. מתוך אוסף דן הדני

 

ג'ק למון מול הכותל. מתוך אוסף דן הדני

 

עכשיו בקולנוע: בורקס עם חתיכה של גפילטע פיש

בין שנות השישים לשמונים צץ לצד ז'אנר סרטי הבורקס ז'אנר סרטים מקביל. חובבי התגיות ניסו להצמיד לסרטים האלה שמות משמות שונים כמו לאטקעס או קניידלעך. בסוף נמצא השם הקולע מכולם: סרטי גפילטע פיש. ולא חייבים לצפות בהם עם גזר על הראש

1

זאת המצווה החילונית החשובה ביותר של יום העצמאות. פעם אלו היו ערוצי השידור, היום שירותי הטלוויזיה וה-VOD, כולם כולם ממהרים להציע לנו לצפות בכל טוב מתוך תוצרת הקולנוע הישראלי, ובעיקר בסרטים מהז'אנר הישראלי מכל: סרטי "בורקס". הסרטים האלו הם בעיקר מצחיקים, לא מעט מלודרמטיים, ברובם יככבו יהודה בארקן ז"ל וזאב רווח, ואת הגדולים שבהם כולכן/ם יכולות למנות כבר: "צ'רלי וחצי", "חגיגה בסנוקר", "קזבלן", "סאלח שבתי", "משפחת צנעני", "אלכס חולה אהבה", ועוד רבים אחרים.

1
כרזת הסרט סאלח שבתי, שנחשב למבשר ז'אנר הבורקס ולאחד מהסרטים החשובים שעוסקים בקונפליקט האשכנזי- מזרחי בישראל. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אבל אנחנו בחרנו לעסוק הפעם בתת-ז'אנר של סרטי ה"בורקס", או כאלו שבמידה מסוימת מנוגדים להם. בחרנו לעסוק בז'אנר שמכונה סרטי "גפילטע פיש".

מאפיין מרכזי אחד של סרטי הבורקס, שמעתה נשמיט את הגרשיים מסביבם, הוא העיסוק התכוף בקונפליקט האשכנזי-מזרחי בישראל. בין אם בדיון על קשיי העלייה מצפון אפריקה ("סאלח שבתי"), או הפערים המעמדיים ("קזבלן") או סתם התנגדות המשפחה האשכנזית לחתן מזרחי (בערך כולם), הקונפליקט הזה נוכח בז'אנר. בנוסף, נטו סרטי הבורקס להגחיך את דמותו של האשכנזי הישראלי, שבסרטים רבים תפס את מקום יריבו של הגיבור, או לפחות זה שמערים מכשולים בדרכו של הגיבור המזרחי. האשכנזי מתואר לרוב כקמצן ואף רודף בצע, אדם קר, חמוץ פנים, משעמם ולא מלהיב. במקרים קיצוניים יותר הוא גם חסר את "חוכמת הרחוב" של הגיבור, נופל קורבן לתעלוליו ומוצג בעליבותו. לעומתו, הגיבור המזרחי/הספרדי, הוא לרוב אמנם חסר השכלה פורמלית, אך מבריק בדרכו, בעל תושייה, יוזמה, יכולת תכנון וגם ביצוע. הוא חם, נעים, חייכן, מצחיק, ומתחת לפני השטח רגיש ואוהב. יש בתיאור הזה אולי מעין היפוך של יחסי הכוח בין האשכנזים למזרחים בישראל, כשברוב סרטי הבורקס יוצא הגיבור המזרחי כשידו על העליונה – או לפחות מסתיימים באיחוד מרגש וחתונה מעורבת.

1
כרזת הסרט "קזבלן" בכיכובו של יהורם גאון. קרדיט: מנחם גולן – סרטי נוח, מתוך ויקיפדיה

סרטי "הגפילטע פיש" לעומת זאת, מסופרים מנקודת המבט האשכנזית. הם מתמקדים בחיי קהילה אשכנזיים, או מספרים את סיפוריהם של גיבורים אשכנזיים. חלקם מתרחשים באותו מקום וזמן כמו סרטי בורקס מקבילים, לדוגמא ישראל של שנות החמישים או ישראל של שנות השבעים. חלק אחר חוזר אחורה לחיי העיירה האשכנזית, השטעטל, עוד באירופה.

גם בסרטים שנחשבים בשר מבשרו של ז'אנר הבורקס קיים לעיתים מבט על המשפחה האשכנזית. זכור במיוחד הסרט "אלכס חולה אהבה", שביים בועז דוידזון, מנושאי הדגל של ז'אנר הבורקס. גיבוריו של הסרט אשכנזיים והעלילה עצמה סובבת סביב יחסו של אלכס הצבר-ממוצא-פולני אל אימי השואה שעברה על קרובי משפחתו שנותרו בפולין. משפחה אשכנזית אחרת שהופיעה על מסך הבורקס היא זו של בנצי (יפתח קצור) מסדרת סרטי "אסקימו לימון" – גם אותם ביים דוידזון – ובואו נראה אתכן/ם מבדילות/ים בין תפקידה של חנה רוט ב"אלכס" לזה של דבורה קידר ב"אסקימו".

1
כרזת הסרט "אסקימו לימון", בבימויו של בועז דוידזון. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שיאם של הסרטים שנקראים סרטי "גפילטע פיש" מגיע בשתי סדרות: סרטי "לופו" וסרטי "קונילמל".

במוקד סרטי לופו עומד סיפורו של לופו העגלון האשכנזי המזדקן. לופו, בגילומו של יהודה בארקן, שריד לחברה נעלמת שבאופן הולם מתפרנס מרוכלות, "אלטע זאכן", מקצוע שמזוהה עם ההוויה היהודית המזרח אירופית. בסרט הראשון מתמודד לופו גם עם מערכת היחסים של בתו היחידה, ובעיקר עם איום הפינוי של שכונתו. המוטיב הבולט הוא היעלמותו של העולם שלופו הכיר ושלופו מייצג. אם הסרט הראשון היה, כמיטב המלודרמות של הבורקס, שילוב של צחוק ודמע, סרט ההמשך כבר פוסע היישר אל המחוזות הקומיים הקיצוניים יותר של להציב את לופו בניו יורק. לופו, העגלון הקשיש, נוסע לבקר את בתו ובעלה שירדו מהארץ והשתקעו בתפוח הגדול. מעניין שבארקן, גיבורו הגדול של ז'אנר הבורקס, נע בטבעיות בין תפקידים "מזרחיים" ל"אשכנזיים" – אם כי תמיד באופן חם ולבבי.

1
כרזת הסרט "לופו", בבימויו של מנחם גולן. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

הסרט "שני קונילמל", שפתח את הסדרה בה הופיעה דמותו של החסיד המגמגם, לוקח את המושג "גפילטע פיש" אפילו עוד יותר רחוק. הסרט הראשון, שהציג לקהל הישראלי דובר העברית את מייק בורשטיין הצעיר, הוא מעשייה עממית שמתרחשת בעיירה יהודית בסוף המאה ה-19. הוא מציג את הוויי השטעטל ואת חיי היהודים במזרח אירופה באותה תקופה – כל זאת בשילוב שירים שהפכו מהר מאוד ללהיטים בלתי נשכחים. קונילמל הוא חסיד שתום עין, צולע ומגמגם שמשתדך לבתו של הגביר. מתברר שלקונילמל יש בן דוד שדומה לו בכל: מלבד שאינו לוקה בכל המומים שהוזכרו לעיל, ושהוא סטודנט משכיל, חוזר בשאלה. בן הדוד, מקס, מתאהב בבת הגביר המשודכת לקונילמל, והיא מתאהבת בו בחזרה, וכך מתפתחת קומדיה של טעויות במהלכה מתחזה בן הדוד לקונילמל הצולע והמגמגם. לא נפרט את כל מהלכי העלילה, אך נגלה שהסוף טוב, כמיטב המסורת של ז'אנר הבורקס הקלאסי. מעניין גם להשוות את קווי העלילה המרכזיים של "שני קונילמל" לאלו של "חגיגה בסנוקר", שגם במרכזו עומדים שני תאומים שונים באופיים.

1
כרזת הסרט המוזיקלי "שני קונילמל". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

סרטי ההמשך של קונילמל כבר היו פחות קוהרנטיים, התבססו בלעדית על קומדיית הטעויות וההתחלפות בין שני התאומים הזהים, ואף הרחיקו לכת ושתלו את קונילמל – חסיד מזרח אירופי – בתחילה בתל אביב ואז אפילו בקהיר. פירות השלום – "קונילמל בקהיר" היה הסרט הישראלי הראשון שצולם במצרים.

1
מייק בורשטיין על כרזת "קונילמל בקהיר". מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

חלקם הגדול של סרטי הגפילטע פיש היו הצלחה קופתית מרשימה, בדומה לסרטי הבורקס (ולפעמים יותר מחלקם שקיבלו מעמד קאלט רק מאוחר יותר). "שני קונילמל", למשל, נהנה גם מתמיכת הממסד, כשבעיתונים התפעלו מהישגי ההפקה הקולנועית (בצבע ובמצלמה רחבה) עוד לפני שהסרט יצא לאקרנים. אפילו ראש הממשלה לוי אשכול ורעייתו הגיעו לבכורה.

סרטי הגפילטע פיש נותנים, אם כן, זווית אחרת על הקונפליקט המזרחי אשכנזי שנוכח כל כך בז'אנר הבורקס. נראה, שהקונפליקט הזה הוא אפילו יסודו של הז'אנר. בועז דוידזון, מהבמאים הבולטים של הז'אנר כאמור, אמר בריאיון פעם: "[הבורקס הוא] ז'אנר שלא היה ממנו מנוס. בארץ הזו, הקהל הפוטנציאלי שבא לראות סרטים מורכב מחתך של אנשים שבא מכל מיני ארצות. כל אדם בא מתרבות שונה, עם מסורת אחרת, עם שפה ספציפית ועם ערכים משלו…בשביל להגיע לכל הקהל הזה…אתה חייב להגיע לאיזשהו מכנה משותף, כדי למשוך אותו לקולנוע…סרטי בורקס הם סרטים שעיסוקם בפולקלור המקומי שלנו על כל גווניו. יאמרו, שעדתי זה רע. למה זה רע? למה לעסוק בעדות ובעדתיות זה רע? הרי אנחנו מורכבים מזה שיש אשכנזים ופרענקים. ואלה לא אוהבים את אלה, נקודה. זו עובדה קיימת ואין מה לעשות נגד זה" (הציטוט מתוך ספרה של אלה שוחט, "הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה").

נראה שדוידזון לא טעה. כולם רוצים לראות את עצמם בסרטים, וכולם רוצים ייצוג בסרטים ובצדק. עם זאת, מעניין שרוב כוכבי סרטי הבורקס, ובוודאי הבמאים והמפיקים הגדולים של הז'אנר, היו כולם כולם – אשכנזים.

הכתבה מבוססת, בין היתר, על ספרה של אלה שוחט, "הקולנוע הישראלי היסטוריה ואידיאולוגיה", הוצאת ברירות, 1991.

מרבית הכרזות שמופיעות בכתבה שמורות באוסף האפמרה של הספרייה הלאומית. אם יש ברשותכם כרזות, עלונים, מדבקות, הזמנות ופריטים דומים, תוכלו להפקידם בספרייה הלאומית. לתיאום ניתן ליצור קשר עם אריאל ויטרבו ממחלקת הארכיונים, בכתובת הדוא"ל: [email protected].

לא אמרנו הרצל אמר!

בכל העולם משחקים את משחק הפקודות "סיימון אמר". בישראל הוא מוכר בשמות "המלך אמר" או "הרצל אמר". אז כיצד התגלגל לכאן המשחק העולמי? ואיך לוהק בנימין זאב הרצל לתפקיד מלך היהודים?

1

הגלויה מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

יש משחקי ילדים שנטועים בהוויה הישראלית וייחודיים לה. מי יודע איך אומרים "תפ-סו-ני" באנגלית? ומיהם "הקדרים באים" בגרמנית? לעומתם יש משחקים שמוכרים בכל העולם. כולם למשל יודעים לשחק מחבואים. ובהרבה מקומות בעולם נפוצות גרסאות למשחק המוכר בישראל בין היתר בשם "המלך אמר".

סביר שרוב הקוראות והקוראים שמעו על "Simon Says", הגרסה האנגלית של המשחק הידוע, שבשנות השמונים של המאה הקודמת גם הפכה לצעצוע אלקטרוני פופולרי שמאמן את הזיכרון. למי שאינם זוכרים נזכיר כי במוקד המשחק אחד או אחת מהמשתתפים ממונה ל"מנהיג" או "מנהיגה" שמנחה את שאר המשתתפים באמצעות מתן הוראות. אם המנהיגה אמרה לפני ההוראה "סיימון אמר", על המשתתפים לבצע את הפעולה המתבקשת. אם לא אמרה – מי שביצע את הפעולה ייפסל. הדוגמה הקלאסית: אם מוביל המשחק אמר "סיימון אמר להרים ידיים", על כל המשתתפות להרים את ידיהן. אך אם אמר רק "להרים ידיים", מי שתרים את ידיה תצא מהמשחק. נסו במהירות גבוהה ותגלו – בוודאי כשמדובר בילדים – שזה עשוי לבלבל.

1
המשחק האלקטרוני "סיימון". מתוך ויקיפדיה

בעברית המשחק מוכר בשם "המלך אמר", אך יש לו שם נוסף. ילדים רבים בישראל מכירים את המשחק המדובר בשם "הרצל אמר", על שמו של חוזה מדינת היהודים ומייסד הציונות המדינית בנימין זאב הרצל. איך המלך התגלגל להרצל? ננסה לשער.

כשהתחיל הרצל, העיתונאי והמחזאי, את הקריירה שלו כחוזה מדינות אוטופיות ופותר בעיות לאומיות, הוא נתקל בלא מעט התנגדות ובלא מעט לעג. רעיונות ציוניים מסוגים שונים כבר הסתובבו באירופה לפני שהרצל נדהם ממשפט דרייפוס. אבל גם לאחר שהתחיל לגבש את רעיונותיו, הוא התקשה לגייס תמיכה – בקרב אומות העולם, אך בעיקר בקרב יהודי אירופה. בין שהיו אלו אורתודוקסים שהתנגדו לציונות מסיבות הלכתיות, ובין שהיו אלו יהודים שהאמינו בהשתלבות במדינות מוצאם, רוב רובם של היהודים לא מיהרו ללכת אחרי חזונו מרחיק הלכת של הברנש המזוקן.

1
גלויה עם העתק תמונתו המפורסמת של הרצל בבאזל, שצילם אפרים משה ליליין. מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

לאט לאט, ובוודאי לאחר שהתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל שבשווייץ, עלתה קרנו של הרצל בקרב היהודים, או לפחות בקרב המיעוט שתמך ברעיונותיו וביקש להקים מדינה יהודית. כידוע, הרצל בילה זמן רב בפגישות עם מנהיגים ותורמים ובמאמצים דיפלומטיים להשיג ממעצמות העולם צ'רטר להתיישבות יהודים בארץ ישראל. כל אלו הביאו את מתנגדיו, שראו בו פנטזיונר במקרה הטוב ומזיק ליהודים במקרה הרע, לכנותו בלעג "מלך היהודים".

הרצל לא היה הראשון שהכינוי הזה הוצמד לו במטרה לבזותו. קוראי הברית החדשה מכירים את תיאורי השלט שהוצמד לצלב שעליו נצלב ישו. לפי המסורת הנוצרית, בשלט הוגדר ישו מלך היהודים, כפי שכינוהו תומכיו, וכינוי זה היה אחת הסיבות לצליבתו. גם במאה ה-19 קיבלו אישים יהודים בולטים את התואר, למשל בני משפחת רוטשילד שנקראו כך לעיתים קרובות בנימה אנטישמית לא מוסתרת.

1
בדיחה אנטישמית שמכתירה את הבנקאי רוטשילד ל"מלך היהודים". מתוך עיתון "המגיד", 25 בפברואר 1886

עם צמיחת הציונות המדינית שהוביל הרצל וההכרה שהחל לקבל ברחבי העולם, ובוודאי לאחר מותו בטרם עת ב-1904, ניטלה האירוניה מהכינוי. יותר ויותר יהודים ציונים ראו בהרצל את מנהיגם – גם אם לא בלתי מעורער – וכינו אותו "מלך היהודים", אך עדיין לא בנימה רצינית ורשמית אלא בחיבה והערכה. במאה ה-21, כמאה שנים לאחר פטירת הרצל, מוקירי זכרו כבר נושאים את התואר בגאון. לדוגמה הסופרת גלילה רון־פדר-עמית קראה "מלך היהודים" לספר הילדים שכתבה בנושא ביקור הרצל בארץ ישראל. הספר יצא ב-2010 במסגרת סדרת "מנהרת הזמן".

1
ידיעה על מותו של ד"ר בנימין זאב הרצל. מתוך העמוד הראשון של עיתון "הצפירה", 5 ביולי 1904

שני עשורים קודם לכן אימצה גם הסופרת דבורה עומר את הכינוי כדי לפאר את שמו של הרצל. ב-1992 עלה על הבמות לזמן קצר מחזמר שכתבה עומר עם שירים פרי עטו של לא אחר מאשר שר החוץ כיום, יאיר לפיד. המחזמר נקרא "מלך היהודים", ובו תיארה עומר את קורות משפחת הרצל. את ילדיו של "מלך היהודים" כינתה "נסיכים" ו"נסיכות". סיפור המעשה מתמקד בצמד ילדים המחפשים בארכיון הציוני חומר לעבודה על הרצל. החיטוט במסמכים משגר אותם לתוך "פנטזיה מוזיקלית בווינה של סוף המאה ה-19". כך הופכים הילדים לעדים לפרקים מרכזיים בחיי הרצל, בפרט בשנותיו האחרונות, כולל תגובתו למשפט דרייפוס, הקמת הקונגרס הציוני ופעילותו המדינית לטובת הציונות והיהודים.

בארכיונה של עומר, השמור בספרייה הלאומית, מצאנו הסבר שכתבה בתשובה לשאלה מדוע הרגישה צורך לכתוב על הרצל ובני משפחתו: "התוודעתי לגורל בני משפחת חוזה המדינה בספרו של ווינשל: 'הנס הרצל', יצירה שעניינה וריגשה אותי. [היא] עוררה בי ייסורי מצפון בשל ידיעותיי המעטות על גורל משפחת חוזה המדינה והביאה אותי לכתיבת ספרי: 'קול קרא בחשכה'. אך לא הסתפקתי בכך. רציתי להעלות את הרצל עם בני משפחתו לבמה… כדי לקרב את הנושא לצופים בכלל והצעירים בפרט… להמחיז את שהתרחש ב-13 שנות חייו האחרונות של חוזה המדינה, תוך הצגת דמויות מההיסטוריה הציונית, העולמית, הדמיון הפרוע ושילובם".

1
תוכניות המחזמר "מלך היהודים" מאת דבורה עומר, שבו כיכבו עידית טפרסון ויגאל שדה. מתוך ארכיון דבורה עומר, הספרייה הלאומית

אם נחזור למשחק המפורסם, עולה מאליה ההשערה שנציג כאן: אולי ילדי ארץ ישראל, שמאסו בשלטונו של מלך הממלכה המאוחדת, חיפשו תחליף ציוני הולם? מי ראוי יותר מהגבר הגבוה והמרשים עם המבט החודר שסבב ברחבי אירופה בניסיון לפתור את מצוקתם של יהודי העולם? ואולי ילדי שנות הארבעים, שהתחנכו על סיפורי בנימין זאב הרצל ותיעבו את השלטון הזר הבריטי, הם האחראים לשינוי השם? האם כך הפך המלך מהמשחק המוכר להרצל, שאת הוראותיו יש למלא?

1
הרצל על סיפון אונייה. הדפס על גלויה, מתוך אוסף שבדרון, הספרייה הלאומית

בדקנו את שמות המשחק גם בשפות אחרות כדי לנסות להתחקות אחר גלגוליו של השם. כמו באנגלית, סיימון הוא גם שמו של פוקד הפקודות בספרד ובהונגריה. בצרפת אותו רודן נקרא ז'אק או ז'אן. בטורקית מצווה דווקא יעקב, ובחלק מהגרסאות הערביות המשחק נקרא בכלל על שם אישה – נבילה. סיימון נשאר האיש האחראי בשפות אירופיות נוספות כמו פולנית, יוונית, צ'כית ואפילו איסלנדית. גם לקוריאה הרחוקה – אולי בתיווך האירופים – הגיע השם סיימון. עוד גרסאות תרבותית מעניינות: באפריקאנס נקרא המשחק "הקולונל אמר", ובסין זה "המורה". ביפן, מדינת האיים, קפטן הספינה הוא שמכריז את פקודותיו, ובפורטוגל ובנורווגיה זהו המלך.

אין בידינו מידע מדויק על אודות התקופה שבה החלו לשחק את המשחק בארץ ישראל, ועל כן קשה לומר בוודאות אילו שפות השפיעו על הגרסה המקומית. קשה גם להוכיח את ההשערה שהעלינו להסבר על הפיכתו של המלך ל"מלך היהודים".

כן נדע לומר כי מעדויות שונות מסתבר שהמשחק כבר היה נפוץ בארץ בשנות הארבעים של המאה ה-20. חוקר המשחקים גדי כפיר, שחקר משחקי ילדים ואת קשריהם לציונות, גילה לנו שאזכורים מוקדמים של המשחק בעברית התגלו גם בשם "המורה אמרה". כך נקרא המשחק גם בכמה מהגרסאות הערביות. כפיר מעריך שכמו משחקים רבים גם את המשחק הזה הביאו לכאן האנגלים, שאצלם המשחק מתועד כבר משנת 1914. עם זאת לא ברור מתי בדיוק התפשט השם החדש "הרצל אמר" והתבסס לצד "המלך", ולא ידוע מה מקור השינוי. לא הצלחנו לגלות גם אם מדובר בגרסה אזורית כלשהי שהתרחבה מאוחר יותר לאזורים אחרים בארץ.

נוסיף עוד פרט מעניין שגילינו על שם המשחק: במגזר החרדי המשחק נקרא "ישראל אמר", אולי משום התנגדות למלוכה ובוודאי בשל התנגדות לציונות. משהו על שכיחות השם "הרצל אמר" למדנו מהבלשן והסופר ד"ר רוביק רוזנטל, שהפנה את תשומת ליבנו למשחק המילים של עלי מוהר עם צלילי הביטוי "הרצל אמר" בשירו "ארצה לומר" שהלחין יוני רכטר:

"ארצה לומר, ארצה לומר, / שאם תרצו זה לא נגמר, / בכלל / הרצל אמר וזאת עובדה / שאם תרצו אין זו אגדה / זה לא חלום כלומר / הרצל אמר".

1
הזמנה לנשף זיכרון לד"ר הרצל. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

לפני סיום נזכיר "מלך" נוסף ששמו נקשר למשחק הילדים הפופולרי. באמצע שנות התשעים עלתה על מסך הטלוויזיה התוכנית "קיץ על החוף", שהייתה למעשה הופעה מצולמת מחוף תל אביב והפכה מייד ללהיט ענק. על הבמה הוצב שור חשמלי אחד בלתי נשכח, שרו שירים, רקדו ריקודים, ומהקהל עלו הצופים לשחק משחקים. עודד מנשה, מהמנחים הבולטים בתוכנית, אחראי לכמה מרגעי הקאלט הזכורים ביותר ממנה: המשחק "עודד אמר" היה מהאהובים בתוכנית וזכה לשיר נלווה בשם זהה. מי מהקוראות והקוראים שצפה בתוכנית בוודאי כבר מזמזם את השיר בראשו כעת.

שאלנו את מנשה איך הכול התחיל, וכך הוא מספר: "'עודד אמר' זה הצלחה גדולה שעד היום לא נס לחה, גם 25 שנה אחרי ואפילו יותר. לבמאי ירון כפכפי הייתה להקה שנקראה 'השכנים של צ'יץ", והיא העלתה את המחזמר 'דוד' על חייו של דוד המלך. המחזמר זכה להצלחה גדולה". במחזמר השתתפו כל כוכבי הלהקה דאז: נועה תשבי, יהודה לוי, יעל בר זוהר ואחרים. מנשה ממשיך לשחזר: "בהדרן היה שיר בשם 'דוד אמר להרים ידיים' ששר נבל הכרמלי, שבדיוק נכנע לדוד. חברי בני רדום, שהיה אז בערוץ הילדים, שמע את השיר ואמר לי 'עודד, קח את זה, תשנה את השם לעודד, וזה יהיה משחק להופעות ולטלוויזיה'. באותו זמן הופעתי ב'קיץ על החוף' והוא אמר לי 'קח את זה גם לשם'. ירון [כפכפי] החליף את השם לעודד, וכתב בתים חדשים שהתאימו לי".

את מה שבא בהמשך היה קשה לחזות: "השיר היה הצלחה ענקית ב'קיץ על החוף' ואחר כך גם בערוץ הילדים, ואז באו אלינו מחברת התקליטים NMC וביקשו שנוציא תקליט! אמרנו שאין לנו תקליט, יש לנו רק שיר אחד, את 'עודד אמר להרים ידיים'. אבל הם התעקשו. ביקשו שנוסיף עוד כמה שירים מהקלטות ישנות, מהפסטיגלים, וככה יצא תקליט עם עשרה שירים שנקרא 'עודד אמר להרים ידיים'. כמובן שלא כל כך זוכרים את האלבום הזה חוץ מאת שיר הנושא, אבל 'עודד אמר' ממש מלווה אותנו עד היום".

1
עטיפת האלבום "עודד אמר", NMC. מתוך ויקיפדיה

בסופו של דבר, על אף שאנחנו מעלים פה השערה אחת בולטת, נותרנו עם יותר שאלות מתשובות. עדיין אין אנו יודעים מספיק על גלגוליו של המשחק ברחבי העולם עד שהגיע לארץ ישראל. אם תרצו להעלות השערה משלכם, להוסיף פרטים, לגלות לנו אם ומתי גם אתם שיחקתם במשחק, לשתף כיצד קראו לו בילדותכם או לספר לנו כל סיפור על "הרצל אמר": אנא פנו אלינו כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

תודה לגדי כפיר, לד"ר רוביק רוזנטל וכמובן לעודד מנשה על תרומתם להכנת כתבה זו.