החיסון – חובה! מתי חייבה מדינת ישראל את תושביה להתחסן?

האם צריך לחייב את הציבור להתחסן נגד מחלה מדבקת? מדינת ישראל התחבטה בשאלה זו מספר פעמים בעבר

1

צילום: אדגר הירשביין, מתוך אוסף ביתמונה

מחלוקת קשה ניטשת בשאלה האם לחייב את אזרחי ישראל להתחסן נגד נגיף הקורונה, והאם ניתן בכלל לעשות זאת באופן חוקי. מתברר שזו אינה הפעם הראשונה בה שלטונות הארץ מתחבטים בשאלה – אם כי ייתכן שבעבר היו פחות התחבטויות ויותר ניסיונות לכפות את החיסונים על האוכלוסייה.

בריאות הציבור היא לא עניין שיש להקל בו ראש, במיוחד במקרים של מגפה משתוללת. הטיפול החוקי בענייני מגפות, ובכלל זאת במגפת הקורונה, נשען רבות על "פקודת בריאות העם", תקנה שחוקקה על ידי שלטונות המנדט הבריטי ועודנה בתוקף גם היום.

פקודת בריאות העם כוללת סעיף המאפשר לחייב את האוכלוסייה להתחסן במקרי מגפה שמסכנת את הציבור. סעיף 19 בפקודה אומר כך:

בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים.

עם זאת, הקושי בלכפות טיפול רפואי כלשהו על אדם ברור, ורופאים רבים מתנגדים לכך. הסעיף הזה הופעל מספר פעמים בתולדות מדינת ישראל: פעם אחת בשנת 1949 בעקבות התפרצות של אבעבועות שחורות במדינה, ופעם נוספת בתחילת שנות התשעים לאחר התפרצות חצבת בדרום. פעם נוספת הופעל הסעיף ביישוב חריש – רק ב-2018 – גם כן בשל התפרצות חצבת מקומית.

1
הודעה בדבר חובת החיסון נגד האבעבועות, שנת 1949. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

ב-1952 התפשטה בארץ מחלת טיפוס הבטן ונפתח מבצע חיסונים נרחב. הממשלה שקלה להפעיל את סעיף חיסון החובה: כרזה מטעם מנכ"ל משרד הבריאות דאז, חיים שיבא, אף איימה בהליכים פליליים נגד המסרבים להתחסן. עם זאת, בסופו של דבר, וככל הנראה לאור התנגדות של חלק מן הרופאים המחוזיים, חזרה בה הממשלה מכוונתה זו והפעילה מבצע חיסונים "רגיל".

1
מודעה בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות ב-1952, ד"ר חיים שיבא, המזהירה מפני ענישת מי שלא יתחסן נגד טיפוס. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה מטעם משרד הבריאות, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד ההתחסנות נגד טיפוס הבטן, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

אם כן מבצעי חיסון נוספים לחיסון מהיר של האוכלוסייה היו גם היו, אך במקרים האלו ניסו השלטונות – בין אם בתקופת המנדט או כבר אחרי הקמת מדינת ישראל – לעודד את הציבור להתחסן בעיקר בעזרת הסברה אינטנסיבית. כך, באוסף הכרזות של הספרייה הלאומית ובאוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה, רשימה ארוכה של כרזות, כתבות ופוסטרים שקראו לציבור להתחסן. חלק מהכרזות מאיימות יותר, חלקן גרפיות, וחלקן אפילו משעשעות.

1
הזמנה לחתונה בין הקהל לבין זריקה. כרזה לעידוד התחסנות, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד התחסנות, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד התחסנות נגד שיתוק ילדים, 1957. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

בעוד מודעה אחת לקראת חיסונים בבית הספר מאפשרת להורים להימנע ממתן חיסון לילדיהם, בארכיון עיריית פתח תקווה מצאנו גם כרזה משנת 1930, שמונה את שמותיהם של הורים שילדיהם עדיין לא התחסנו נגד אבעבועות, ואיום במסירת השמות למשרד הבריאות שינקוט בהליכים. שנים לאחר מכן חיסון תינוקות נגד אבעבועות עדיין היה בגדר חובה לתינוקות בישראל, כפי שמציינת הכתבה הזו מהעיתון "דבר" בשנת 1963.

1
לקראת חיסונים בבתי הספר, מתוך "מעריב", 11 בנובמבר 1980.
1
קטע מתוך כרזה של עיריית פתח תקווה הקוראת לסנקציות על הורים שלא חיסנו את ילדיהם בשנת 1930. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

עיון נוסף באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית מראה כי בתקופות מוקדמות יותר גם כן לא בחלו בכפיית חיסונים על האוכלוסייה. הידיעה הזו מהעיתון "חבצלת" מספרת על השלטונות העותמאניים שדרשו מכל נתיניהם להתחסן נגד אבעבועות. לא ברור האם ההוראה הזו הייתה תקפה גם לתושבי ארץ ישראל שהיו באותה עת תחת שלטון טורקי.

1
"הרכבת האבעבועות חובה היא על כל נתין תוגרמה". עיתון "החבצלת" מודיע על הוראת השלטונות העותמאניים לחסן את כל האוכלוסייה, 29 בפברואר 1904.

הסוגיה הזו כנראה תמשיך עוד להעסיק רבים מאיתנו במהלך המשבר הנוכחי, ולא עלינו אולי גם במשברים עתידיים. אתם מוזמנים לספר לנו את דעתכם כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם, או בטוויטר.

בעבודה | הסיפור של ברכה, מאת אמילי מואטי

"פעם שמעה בהרצאה שצריך לחבק את החופש, אבל איך מחבקים משהו שלא רצית בו מימייך ולא הרגשת כלל בחסרונו? היא בכלל בזה לרעיונות האלה, שהמציאו אנשים שלא צריכים להתפרנס". מתוך נובלה בכתובים

מיכל היימן, גַּלַּאי יִרְאַת־הָעֲרָיוֹת, הפעלה, מבחן מיכל היימן (M.H.T) מס' 3, פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר, 2004

.

שביל בצד: הסיפור של ברכה

אמילי מואטי

.

הבוקר שבו פוטרה מחברת הביטוח שבה עבדה מאז הייתה בת עשרים ושלוש התחיל כמו כל הבקרים האחרים. ברכה התעוררה בשש בבוקר והדליקה את הרדיו, זה היה יום ראשון והשידור נפתח במותו של זמר מעקיצה של קרצייה. היא התיישבה במטבח ושתתה את הקפה שלה מהמכונה שקנתה בשדה התעופה בטיסה האחרונה עם החברות מהמחלקה לאנטליה. היא אהבה את הרחשים והעשן שהמכונה הפיקה, כמו בימים שאכלה סברינה בקפולסקי, כשהמכונות רחשו ומשפחות סביב רכנו על קערת סלט משותפת. הבוקר עלה לאט והאור החיוור של חודש יולי הסתנן למטבח. אחרי המקלחת ייבשה את שערה והניחה לו להסתלסל על כתפיה.

באוטובוס פגשה את הפנים שהורגלה בהם והתיישבה מאחורי הנהג, מקשיבה לשיריו של הזמר שמת מקרצייה של כלב. "תראי מה זה בן אדם," אמר לה הנהג, "קרצייה של כלב, אפילו לא נחש או עקרב, קרצייה!" "אלוהים מחליט החלטות כאלה," חתמה את השיחה כמו שחותמים שיחות כשאין מה להוסיף.

השעה הייתה רבע לשמונה, היא נכנסה לבניין, עלתה למחלקת תביעות מקרקעין בקומה שנייה, העבירה כרטיס ופסעה במסדרון הריק אל העמדה שלה בקצה מצד שמאל, ליד המשרד של מנהל המחלקה שוקי. היא הסירה מחלקו העליון של מסך המחשב את הפתקים שהצמידה אליו בשבוע שעבר והכינה את העמדה לשבוע החדש, הניחה ליד המקלדת דפדפת צהובה חדשה והדביקה גם עליה פתק, השקתה את הגרניום הבודד שמדי פעם קם לתחייה וזוקר פרחים סגלגלים מרנינים.

"ברכה כנסי אליי בבקשה," אמר לה שוקי והמשיך לצעוד נחוש אל פנים המסדרון.

"עכשיו?" היא נשענה על המשקוף שעה שהוא גלל את התריסים הוונציאנים שלו מעלה.

"תראי, זה יהיה קצר, שבי."

התיישבה.

"את יודעת שהחברה בקשיים בשנים האחרונות."

"אני קוראת עיתונים לפעמים."

"תמיד היית אחת שמבינה מהר כשמדברים איתה."

"כן."

"קיבלנו הוראה להתייעל."

"יופי שוקי, זה חשוב להתייעל."

"אז כמו שהבנת אנחנו עושים כמה צעדים."

"אתם מוציאים חוזר מנכ"ל?"

"אנחנו מעבירים מהחברה פונקציות מסויימות לידיים חיצוניות כדי להתייעל."

"כן."

"אז את הפונקציה שלך אנחנו מוציאים החוצה לחברה חיצונית."

"ותתנו לי פונקציה אחרת?"

"ברכה את מפוטרת."

"למה?"

"כי אנחנו מתייעלים."

"מה ההתייעלות כאן?"

"בחיי ברכה, מה לא ברור?"

"איך נתייעל בלעדיי?"

"קחי," הניח על השולחן מעטפה, "כאן כתוב הכול, לכי תקראי."

היא חזרה לעמדה שלה והכניסה את המעטפה לתיק. המחלקה התמלאה בקולות שהכירה. היא הקישה את סיסמת הכניסה למערכת ורווח לה כשנפתח בפניה מסך התביעות השחור עם המספרים הירוקים המרצדים, אך כמה רגעים לאחר מכן החלו לבקוע מן המסך צפצופים הולכים וגוברים. ראשון הגיע חיליק, שחולק איתה את אותו קיר גבס, וניסה להנמיך את הצפצופים, שהמשיכו להתעצם."המחשב של ברכה השתגע," אמר בהשלמה לאנשי המחלקה שהתקהלו סביבו. ואז בא שוקי וביקש מכולם להתפזר. "ברכה," נעמד בינה לבין המסך, "את רוצה שאצעק וכולם ישמעו מה קרה?"

"רק הכנסתי את הקוד."

"ברכה את מפוטרת, אסור לך להיות פה."

"אבל לפי החוק יש לי שבועיים."

"לא לא, החוק הוא לטובתי, אם את מתפטרת אני יכול לבקש ממך להישאר שבועיים נוספים, אם אני מפטר אותך את הולכת."

"אבל אני פה שלושים ואחת שנה, אני פה לפניך."

"זה לא רלוונטי, קיבלת מכתב רשמי."

"אני יכולה כמה שעות להיפרד?"

"ברכה גם ככה קשה לי."

"טוב, אני הולכת."

בדרכה החוצה חלפה על פני החברים כשהיא אוחזת בתיק האפור עם ידיות הבמבוק. היא חיפשה את זיוה, שהביאה אותה לעבוד בחברה כשהיו צעירות, וכל האירועים הגדולים בחיים של זיוה חלפו לנגד עיניה: החתונה הראשונה של זיוה עם אהוב נעוריה מעכו, הלידה, הגירושים והבר־מצווה של הבכור, שבה השלימו אחרי שנים של איבה, הנישואים השניים למשה, שהיה שמאי, והמוות של אמא של זיוה באמצע החגים לפני עשר שנים, ככה הלכה לישון ומתה עם הספר "בדיחמין לשבת" פתוח לידה. ושוב כל החיים של זיוה חלפו לנגד עיניה, אבל זיוה לא הייתה שם. בחוץ היה חם, היא הלכה ברגל וחיכתה שהטלפון שלה יצלצל ויבקשו ממנה לחזור כי טעו בברכה, אבל כשהטלפון כבר צלצל זאת הייתה לולה מהנהלת חשבונות, שביקשה ממנה לחזור מיד כי היא לא חתמה על שום טופס, והכי חשוב – היא לא החזירה את הטלפון הנייד, שהוא ציוד החברה לכל דבר ועניין.

מכיוון שלא זכרה רגע אחד מהרגעים בחיים שקדמו לעבודה, ומכיוון שכל הרגעים שזכרה היו שזורים במעגל החיים הצפוף בבניין ברחוב העוגן, לא ידעה לאן ללכת ומה היא אמורה לעשות עם השעות הקרובות. מה עושים אנשים שמוציאים מהגוף שלהם את הלב של החיים ואומרים להם "זהו"? גם את הקיצים הכי חמים, אלו שתמיד מזכירים בחדשות, בילתה במחלקה הממוזגת כשסריג ורוד מגן עליה מפני הקור. גם כשעוד לא היו מזגנים בכל הארץ, אצלם בחברה היו מזגנים עומדים ומקפיאי עצמות. גם את החדשות נהגה לצרוך מהטלוויזיה הקטנה בפינת הקפה ומהתרשמויות של חברים על החדשות שהם ראו.

היא תהתה מה עושים כל האנשים ברחוב עם הזמן הפנוי בימים הארוכים והזמן שנמתח באור המסנוור של הקיץ. מה הם עושים בלילות אם אין עבור מה להתעורר בשום פנים ואופן? פעם שמעה בהרצאה שצריך לחבק את החופש, אבל איך מחבקים משהו שלא רצית בו מימייך ולא הרגשת כלל בחסרונו? היא בכלל בזה לרעיונות האלה, שהמציאו אנשים שלא צריכים להתפרנס וחיים את הקיום המובן מאליו שלהם בנינוחות אטומה.

היא נכנסה למונית שירות. גם למה שאנשים עושים כאן הרגע קוראים חיים. כשעצרה בדיזינגוף פינת ארלוזורוב וצעדה לכיוון אבן גבירול התחילו המחשבות העצובות לבעבע לה בשכל. מה אם תפסו אותה על משהו שעשתה? אבל מה זה המשהו הזה? כי מאז שהתרשלה פעם אחת באמצע שנות התשעים, כשהעבירו את המחלקה כולה למחשבים והטילו עליה לבדה להעתיק תיקים שלמים לתיקיות במחשב עד שהיא הסתחררה והקיאה על התיקיות המאובקות – חלף זמן מאז, גם הוותיקים בחברה שעוד זוכרים את המקרה מתייחסים אליו כאנקדוטה משעשעת לספר לנכדים ולא כמקרה שראוי להכביד בו ראש, כל שכן עילה לפיטורים עשרים שנים לאחר מכן.

לפני שלושים שנה רכשה בדמי מפתח את הדירה שבה היא מתגוררת בארלוזורוב, דירה קטנה בקומת קרקע בעורפו של בניין קרוב לדרך נמיר. אחת לכמה שנים הילדים של גרדה, שממנה רכשה את הזכות, נהגו להגיע אליה עם הצעה למכירת הנכס, ואחת לכמה שנים היא סירבה. עם הזמן התחילה ליהנות מהטקס, שכלל עוגת תפוזים מהקונדיטוריה בגן העיר, שהייתה בבעלות הבן הקטן, וכן הצעות לשיפוצים כמו החלפת הברז במטבח, מחשבות על פרקט שלא מומשו והרעיון שמפאת גילה ירד מהפרק, והוא לבנות קומת גלריה שתשמש לה חדר שינה ותשאיר את שלושים המטרים הרבועים פנויים לסלון הולם. עם הזמן הבינה שאין טעם בסלון אם איש לא פוקד אותו מלבדה, ונשארה כך, עם מיטה שלמרגלותיה ספה ומולה ספסל ששימש שולחן, ובמטבח שולחן פורמייקה צהוב ושני כיסאות, וליד המיטה שידה אפורה שעליה נערמו ספרים שקראה לפני השינה. אלו היו תמיד אותם ספרים שחזרה וקראה שוב ושוב, עד שלא הרגישה צורך להיפתח אל טקסטים אחרים לבד אלו שליד מיטתה.

השעה היתה כמעט צהריים, הטלפון חזר וצלצל, לפרקים חשבה לענות אך חששה שמרגע שתענה לטלפון הדברים יתבהרו סופית והיא תצטרך לחשוב טוב טוב לאן היא ממשיכה מכאן ואיך ייראה הבוקר של מחר ואלו שיבואו אחריו. בשעות שעברו מאז השיחה היא קיוותה שעדיין לילה והיא עוד ישנה, כי כבר חלמה חלומות שנראו בדיוק כמו החיים שלה רק עם שיבוש קל בהתרחשות. היה לה למשל חלום שחזר על עצמו תקופה, ובו היא ביום כיף בפארק מים באשקלון, שזה משהו שקרה לפחות פעם בשנה במציאות, אלא ששם היא רואה אדם טובע וכשהיא קופצת להציל אותו הוא מחזיק אותה בקרקעית לידו ובאותו רגע מתחוור לה שמלבדה אין איש יודע מה מתרחש בקרקעית כי המים נעכרים והיא שם, מבוהלת ויודעת שכל מה שהרגישה בחיים היא כבר לא תרגיש, ואז הייתה מתעוררת ונרדמת שוב אל אותו חלום, אלא שהפעם אין טובע והיא יושבת על שפת הבריכה ושמחה בחלקה, מוקפת באנשים שהיא רגילה בחברתם והכול נינוח עד להתעוררות הסופית, שהשכיחה ממנה את חלקו הראשון של החלום, אלא שאז הייתה משחזרת אותו לאט, תחילה במטבח, ואחר כך, כשנסעה באוטובוס, צפו בה חלקים ממנו וחלקים ממנו נעדרו וחזרו בלילה לפני שנרדמה. לכן גם הפעם קיוותה שמדובר באחד החלומות שנמשכים אל תוך היום עד היקיצה.

סדר. היא צריכה ללכת לחבְרה וימות העולם. היא תתעורר בבוקר כלשהו, נגיד מחר או ביום ראשון, הכי טוב, תחילת שבוע, תנשום עמוק ותיגש להנהלת חשבונות ולטפסים ותחזיר להם את הטלפון השחור ותעשה לעצמה טלפון חדש עם מספר חדש וגם רצוי שתתלבש יפה, שיראו איך היא נראית בחיים החדשים שלה. בחיים החדשים היא תפגוש מנהל השקעות שיגיד לה במה כדאי להשקיע כדי שהכסף לא ילך לכל מיני חולירות ורמאים כי זה לא הולך להיות קל, והיא ידעה שאיש לא יחפש אותה וספק אם יש בכישורים שצברה עוד צורך בעולם שהשתנה, והיא אין לה גם ככה אנגלית וגם לא ידע במחשבים למרות ההשתלמויות. היא ידעה מה שהיא ידעה והיו לה כישורי חיים.

היא ידעה שהמציאות תתחיל ברגע שתספר לאמא שלה מה קרה. זה יהיה הגשר הרחב שיעביר אותה מכל האתמולים למחר, לחיים שהיא צריכה להתרגל אליהם מעתה ואילך.

 

אמילי מואטי היא סופרת, פובליציסטית ופוליטיקאית, מס' 3 ברשימת מפלגת העבודה לבחירות מרץ 2021. כלת פרס שרת התרבות על ספרה "סימנים כחולים" (תכלת, 2018). הסיפור "שביל בצד" – מתוך נובלה בכתובים.

 

» ביקורת מאת דורית שילה על ספרה של מואטי, "סימנים כחולים"

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "זה לא קרה", סיפור מאת מירב נקר־סדי, מתוך ספר בכתובים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | כמה זמן את תקועה ככה?

"אולי לא הייתי צריכה לכתוב שיש לי בעיה טכנית. הייתי צריכה פשוט לשאול מי מהשכנים בבית, ואולי אחת הנשים הייתה עונה לי. ולא דווקא כהן." סיפור מאת דפנה לוי

מיכל היימן, הדמיה, הצעה, קומת כניסה, ונציה, Hearing, מוקדש לאֵלִיזַבֶּת פָּאקַרְד, 2015–2021

.

חילוץ

דפנה לוי

ליובל

מכל העשרים ברשימת הווטסאפ של הבניין, דווקא כהן ענה.

כהן גר מעליי כבר חמש שנים, ואני לא יודעת עליו הרבה חוץ מזה שהוא מאייר שעובד מהבית, ושהוא תמיד משאיר אחריו במדרגות שובל ריח של מנגו רקוב. אני מכירה את הריח. זה בושם שבמקור מיועד לנשים, מתוק ויקר ודוחה, אבל זה כנראה עושה לו את זה.

אנחנו ביחסי הִנהונים. כל השנים האלה לא ניהלנו שיחה אחת. הוא בגילי, אולי קצת יותר מבוגר. שמן, יותר ממני. ובלילות שבהם אני לא נרדמת, ויושבת בפינת האוכל לקרוא, אני שומעת אותו עולה במדרגות, מתנשף, כמעט מחרחר, וממלמל לעצמו דברים בטון יבבני. אתמול שמעתי אותו כך, אחרי חצות, מטפס במאמץ, אבל הקול שלו נשמע עליז, כאילו הוא מספר סיפור, ומדי פעם הסיפור הזה נקטע בצחקוקים של מישהו אחר, ועם כל צחקוק של המישהו האחר, הקול של כהן ממש החל לרקד, מדלג ממדרגה למדרגה בקלילות, עד שנבלע מאחורי טריקת דלת.

״תשמע, כהן,״ אני אומרת לו בטלפון. ״אני חייבת חילוץ דחוף.״

אולי לא הייתי צריכה לכתוב שיש לי בעיה טכנית. הייתי צריכה פשוט לשאול מי מהשכנים בבית, ואולי אחת הנשים הייתה עונה לי. ולא דווקא כהן.

ועכשיו אני שומעת אותו מדשדש בקומה שמעל, חריקות של רהיטים, משהו נופל ברעש ואחר כך הדלת שלו נפתחת בחריקה ונסגרת וצעדים כבדים במדרגות.

אני מתקדמת אל הדלת. אני לא כל כך מצליחה להניע כל רגל בנפרד, וכשאני מגיעה ופותחת לו, אני נופלת אל בין זרועותיו. כהן מגיב ביעילות: הוא תוחב את הזרועות שלו אל מתחת לבתי השחי שלי, ומוביל אותי ככה, כשאני מתנודדת מצד לצד, בחזרה אל הכורסה בסלון.

״מה קרה לך? מה זה?״ הוא שואל בבהלה.

אני רואה אותו לוטש עיניים אל גוש הגומי השחור הכרוך סביב המותניים שלי.

״חליפת שחייה,״ אני אומרת. ״אמרתי לך שאני צריכה חילוץ.״

בריכת גורדון קפואה גם באמצע הקיץ. לכן חשבתי שלקראת החורף, זה יהיה רעיון מצוין לקנות חליפת שחייה. באתרים של שחיינים, שמצאתי את עצמי שוקעת בהם מדי פעם, קראו לשחייה במים קרים מדי ״רכבת האקספרס אל ההיפותרמיה״, וזה נשמע לי מפחיד. הרכבת הזו, מסתבר, מתחילה בנסיעה איטית ומשעשעת: עור ברווז, רעד קל בשרירים. אחר כך מגיעות התחנות המאיימות כמו ירידה בקואורדינציה ובלבול, ובסוף ההתרסקות: דום לב.

אלא שבשום אתר לא צוין שחליפה איכותית מניאופרן, המיוצרת בתפירה ארגונומית לשיפור האיזון והיציבות, שמבטיחה להציף את הגוף מעל המים ויש לה בועיות אוויר בחזה ובירכיים כדי לאפשר תחושה של שכיבה טבעית במים, גם נצמדת לגוף כך שאין שום סיכוי לפשוט אותה לבד.

״ככה קנית אותה?״ שואל כהן.

העיניים שלו נעות במהירות ממני אל סכין הלחם שעל השולחן הסלוני ובחזרה, ולשנינו ברור שהוא לא מחכה לתשובה. הקרעים המשוננים בגומי לאורך הרגליים לא היו חלק מהעיצוב המקורי של חליפת השחייה.

״ניסיתי לצאת מזה לבד,״ אני מסבירה.

״ואין לך בבית מספריים נורמליים?״

״זה אלף שלוש מאות שקל, הזבל הזה,״ אני מסבירה לכהן. ״בהתחלה עוד קיוויתי להצליח להוריד את זה בחתיכה אחת ולהחזיר לחנות.״

כהן מנסה להתיישב על השטיח, מולי, באותה תכליתיות שבה הוא עזר לי כשכמעט נפלתי ליד הדלת. אבל כשהוא כורע הוא נאנח, ואני ממהרת לומר לו, ״עזוב, תישאר בעמידה, אני ארים את הרגליים אל השולחן ותנסה למשוך.״

וכשהוא מזדקף שוב אני רואה שהמאמץ הקטן הזה כיסה לו את המצח בזיעה, אז אני אומרת, ״אתה רוצה אולי לקחת לך בירה? יש במקרר,״ והאמת? אני מופתעת כשהוא באמת ניגש למקרר ומוציא לו בקבוק.

״לפתוח גם לך?״ שואל כהן.

״השתגעת? תאר לך שאני אצטרך פיפי בתוך הדבר הזה?״

הוא צוחק, ואחר כך אומר ברצינות, ״אני במקומך הייתי משתין חופשי. אני בטוח שזה מחומר כביס.״

בדרך מהמקרר, כהן נעצר מול הספרייה שלי ומטה את הראש כדי לקרוא את כותרות הספרים.

״את רוצה להגיד לי שקראת את כל אלה?״ הוא שואל.

אני מנסה לשלב רגל על רגל אבל הגומי לא מאפשר לי לזוז.

״בוא נגיד,״ אני אומרת. ״שעיינתי בכולם, והתכוונתי גם לקרוא אותם.״

״היו לך כוונות טובות,״ הוא אומר.

כשהוא מתיישב על הספה שמולי, הוא ממשיך לבחון את החדר ואני ממשיכה לבחון אותו. אני בטוחה שהשיער החום־אדמוני הזה צבוע, ולא מופתעת לגלות איים של אפור בפאות הלחיים הארוכות שלו ובַשביל, שמימינו צונחת לו על המצח בלורית.

כהן שואל משהו תוך כדי לגימה. אני לא מבינה מה הוא אומר, אז אני רק מהנהנת.

״לא הבנתי,״ אומר כהן.

״בדיוק.״ אני אומרת. ״לא הבנתי אף מילה שאמרת תוך כדי השלוק.״

״אה,״ הוא צוחק. ״כן, אז שאלתי כמה זמן את תקועה ככה.״

״שלוש שעות,״ אני אומרת.

הוא צוחק שוב, צחוק קצר ונבוך, ואז אומר בקול גדול, כאילו שפתאום התגבשה אצלו איזו תובנה. ״א־הא. את מאלה שלא מאבדות תקווה בקלות.״

אני לא יודעת למה הוא מתכוון, ואין לי חשק לשתף אותו עכשיו בכל הניסיונות שלי לטלפן לחברות, שכולן כרגע בעבודה, ובהתקף החרדה הזעיר שחוויתי אחרי שהצלחתי לפשוט את חולצת הגומי מעל הגופייה שלבשתי, אבל היא נתקעה באזור המותניים שלי וכרגע היא נראית כמו אבוב שחור וחונק – ושום התפתלות שלי, ואפילו ניסיונות התקיפה עם סכין הלחם, לא הובילו לשחרור מהחלק התחתון של חליפת השחייה. ועכשיו, כשאני רואה מה השעה ויודעת שאני חייבת להגיע לפגישה עם מרמלשטיין, אחרת היא תעיף אותי מהסידור עבודה, אני מרגישה קצה מתגנב של התקף חרדה נוסף. אני עוצמת את העיניים בייאוש ומנסה לדחוף את מצבור הגומי כלפי מטה או למתוח אותו לצדדים, אבל הוא לא זז. וכהן, מצידו, לא מרפה.

״אז איך זה בעצם שאת חיה פה לבד?״ הוא שואל.

אני רוצה לומר שזה לא עניינו, ושמי הוא בכלל שישאל אותי שאלות אישיות, אבל מה שיוצא לי זה רק: ״אה… ככה, אתה יודע, ככה החיים התגלגלו.״

הוא מניח את הבקבוק הריק למחצה על הרצפה, מושך את עצמו לישיבה על קצה הספה ואומר, ״בואי, תרימי רגליים ואני אמשוך מפה.״

״רגע,״ אני אומרת.

״אני אעזור לך.״

״זה לא זה.״

״אז מה?״

״נזכרתי פתאום שלא לבשתי מתחת לזה תחתונים.״

כהן ישוב עדיין על קצה הספה, כמו תוכי ענק וסמוק. ״באינסטינקט, בא לי להגיד לך שזה לא משהו שלא ראיתי קודם, אבל זה כל כך לא נכון…״

עכשיו אני צוחקת. ״ואנחנו הרי לא רוצים שתיבהל.״ אני אומרת.

״אני מוכן לעצום עיניים,״ אומר כהן.

״תעצום חזק, חזק. אתה יודע, אחרי גיל חמישים הבלאי ניכר גם שם. זה לא שכוח הכבידה עוצר בציצי ומרחם על כל השאר,״ אני אומרת, ומיד אחר כך מרגישה שהפמיליאריות הפתאומית הזו ממלאת אותי אימה, ואני חייבת לסתום לעצמי את הפה אז אני מוסיפה: ״תביא שלוק, זה לא מנומס לשתות לבד.״

כהן מגיש לי את הבירה ונשען לאחור על הספה.

״גם אתה לבד, לא?״ אני שואלת.

״כן, אבל אני לא כמוך.״

״מה זאת אומרת לא כמוני? מה אתה בכלל יודע עליי?״

פתאום נדמה לי שאני מריחה אד קל מבושם המנגו המחליא, שעד לרגע זה לא שמתי לב אליו.

״אני יודע שיש לך סיפור עם השופט הזה, מוועדת החקירה של המינויים הפוליטיים במשרד ראש הממשלה,״ הוא אומר.

אני שותקת, וכהן שואל במבוכה, ״זה בסדר אם אני אעשן? אני יודע שרק צהריים, אבל הבירה עשתה לי את זה.״

הוא מצית לעצמו ג׳וינט ואני נאנחת. ״זה סיפור מורכב,״ אני אומרת.

״אני מת על כותרות כאלה,״ אומר כהן. ״מת על זה. מורכב, מסובך, בעייתי, לא כמו שזה נראה…״

אני קוטעת אותו, ״אבל זה באמת לא פשוט כמו שזה נראה…״

״כמה זמן הרומן הזה נמשך?״

״שבע שנים,״ אני אומרת. ״שבע וחצי בעצם.״

״ואת לא רוצה בן זוג אמיתי? או שאת מחכה שהוא יעזוב את אשתו בשבילך?״

״כהן, מה הקטע? מה זאת השיחה הזאת פתאום? אתה יודע שאני אפילו לא יודעת מה השם הפרטי שלך?״

״וזה חשוב?״

״בטח שזה חשוב. אתה נכנס לכאן, מתחיל לחטט לי בחיים, כאילו… אין לך שום גבולות. תודה, באמת תודה שבאת לעזור לי, אבל הגזמת, כהן.״

״יובל.״

״הגזמת, יובל.״

״אז כדי שתרגישי יותר טוב, תרשי לי לספר לך על עצמי, טוב?״

״על הבחורצ׳יק שהבאת לכאן אתמול בלילה?״ אני שואלת.

״הופה. מישהי פה עם היד על הדופק?״

״במקרה, שמעתי אתכם במדרגות. ודווקא שמחתי בשבילך.״

״שמחה מוקדמת,״ הוא אומר. הוא מוצץ את קצה הג׳וינט ולא מציע לי ממנו.

עכשיו הוא ממש רובץ על הספה. חליפת השחייה שלי נשכחה, וכמוה מרמלשטיין, ואני רכונה קדימה, עם המרפקים על הברכיים, כדי להקשיב. ״אני חושב שהגעלתי אותו,״ הוא אומר. ״ממש ראיתי לו את זה בעיניים, עוד לפני ששכבנו. הוא נכנס להתקלח וכשהוא יצא ראיתי אותו מחפש בעיניים את הזין שלי, אז פתחתי קצת את החלוק.״

״חלוק? אל תגיד לי… חלוק משי?״

״תעזבי,״ הוא נושך את שפתו.

״נו, כהן… אה, יובל. תמשיך.״

״וראיתי אותו מביט בזין שלי כאילו שזה איזה אפרוח שלכוד מתחת לתרנגולת ענקית.״

אני לא אומרת מילה. אני מדמיינת לעצמי את כהן שוכב על איזו ספה מיושנת, בתנוחת פיתוי של דיווה, פותח את החלוק וחושף בטן תפוחה וירכיים בצקניות ועוצר את הנשימה בציפייה למבט מתפעל. המבט הזה, אני לוחשת לעצמי ללא קול, הוא המבט שאני רואה בעיני השופט.

״זה לא מצחיק אותך?״ שואל כהן, אבל אני לא מצליחה לענות.

״חשבתי שרק נשים הן ככה,״ אני אומרת לבסוף, ומפחדת להשלים את המשפט.

״שוכבות עם מי שמגעיל אותן?״ הוא אומר.

״גם. אבל בעיקר מרחמות, אז לא אומרות לא.״

״את מרחמת על השופט?״

״אהה… לפעמים. אבל בעיקר חבל לי לוותר. אתה יודע, השקעתי בו כל כך הרבה שנים.״

״והוא אף פעם לא מגעיל אותך?״

״לפעמים. זה לא כל כך הגוף שלו. זה יותר האטימות שלו. זה שאחרי שבע שנים, תשאל אותו איך קוראים לאימא שלי? לא יהיה לו מושג.״

״ואת בסדר עם גוף שמבוגר ממך בעשרים שנה?״

״חשבתי שכן. אבל כבר קרה שמצאתי לו בתיק דברים שהעלו בי הרהורי כפירה.״

הוא שותק, אבל נושא אליי מבט מלא ציפייה.

״עלון מקופת חולים עם הכותרת ׳צמחי מרפא בשירות השלפוחית׳.״

אני נאלצת להישבע שלא המצאתי את זה, וכהן אומר, ״אחרי שזה ייגמר, הסיפור שלך איתו, לפחות תוכלי לכתוב בטינדר שאת יד שנייה משופט.״

כהן גומר את הג׳וינט ואז קם ולוקח לעצמו עוד בקבוק בירה מהמקרר. ״את יודעת איפה מצאתי את הבחור של אתמול?״ הוא שואל.

״איפה מצאת אותו?״

"בתחנת אוטובוס. אני הולך לשם כל יום קצת לפני חצות, יושב ומחכה. אולי יבוא מישהו. ואם בא, אני מציע לו, בעדינות, בלי לחץ, לבוא אליי. באמת בלי לחץ.״

״כהן… נהיית הסוטה של השכונה?״

״יובל.״ הוא מתעקש. ״וכן, מה רע? פעם לכל שכונה היה סוטה משלה. אני חושב שזאת אמנות גוועת.״

הוא צוחק כמו צבוע, צחוק שמסולסל בתוכו בכי. ואז הוא מפסיק בבת אחת לצחוק ומותח את רגליו קדימה. ״תראי,״ הוא אומר. ״זה התחיל בתור תרגיל שנתנה לי המטפלת שלי. לך, תמצא מישהו לבקש ממנו משהו, משהו שאתה בטוח שהתשובה עליו תהיה שלילית. שתתרגל לשמוע לא, ולא ולא ולא. ואז לא כל סירוב ירגיש לך כמו נעיצה של פגיון בלב.״

״וזה עובד?״

״זה עבד. עד שהחייל החתיך הזה אמר כן.״

״מה פתאום הוא אמר כן?״

כהן פוער את פיו ועיניו בעלבון.

״אה, אה, אני שואלת רק כי אמרת שהוא נגעל ממך, ושהוא חייל, נורא צעיר כזה, ועכשיו אתה אומר גם חתיך…״

״הוא פספס את האוטובוס האחרון. ואמרתי שבסדר, שיבוא רק לישון.״

״אבל שכבתם.״

״שכבנו.״

״אז הוא לא נגעל. גברים לא שוכבים כשמגעיל אותם.״

״פתאום את מבינה גדולה בגברים?״ הוא אומר בכעס ומפנה לי את הגב.

״אתה לא הולך מכאן בלי להוציא אותי מזה,״ אני אומרת־צועקת, ואני נבוכה לזהות צליל של ייאוש בצעקה שלי.

״לא הולך לשום מקום,״ אומר כהן.

הוא מתקרב, והפעם הוא אפילו מצליח לכרוע מולי ולאחוז בשוליים של שני המכנסִים. הוא עוצם עיניים בלי שאני מזכירה לו.

״כשהחתיך נכנס לאמבטיה שמתי לנו קלטת. פורנו של רוסים, מחנות באלנבי. חבורה של גברים במדים הולכת ביער, ופתאום כולם מתחילים להתמזמז ולהזדיין עם כולם.״

״אז אתה חושב שהפורנו עשה לו את זה, ולא אתה?״

״אני לא רוצה לחשוב על זה,״ הוא אומר.

הוא מושך בכוח שוב ושוב. הרגליים שלו נעוצות בכוח בשטיח, כמו סבא אליעזר בשיר על הגזר, והוא לוקח תנופה ומושך. המכנסיים נפרדים מירכיי במאמץ, וכהן, עדיין בעיניים עצומות, מגיש לי אותן. אני ממהרת לקשור אותם סביב המותניים ולהתיישב ברגליים צמודות, כך שהמפשעה שלי מוסתרת עכשיו על ידי וילון גומי שחור, והישבן העירום שקוע בכורסה.

כהן מביט בי בסיפוק.

״אז אני אלך,״ הוא אומר, אבל כשהוא מגיע אל הדלת הוא נעצר ושוב מסתובב לעברי. ״החרא הקטן הזה,״ הוא אומר, ״לא רק ברח על הבוקר, הוא גם הרים לי את הקלטת. מה יש לחייל צה״ל לעשות עם קלטת פורנו רוסי? בטוח אין לו מכשיר וידיאו. למי חוץ ממני יש היום מכשיר וידיאו? אז מה, הוא ימכור את זה בשק״ם?״

אני רוצה לקום אליו, אולי אפילו להעז להניח יד על כתפו, אבל אני לא רוצה להגזים, אז אני קוראת אליו מרחוק. ״לך תדע, אולי יש לזה שוק היום. יד שנייה מסוטה.״

איור: יובל ישראלי

.

דפנה לוי היא עיתונאית, מתרגמת, חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ ומעורכות המוסך.

..

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "ארנב בשלג", סיפור מאת טלי עוקבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | ברווח העדין שבין קול ודממה

"יש קיום להייקו כמו לנשימה עצמה. אין מקום לפרש אותה, יש מקום להתבונן בה. כמו מבט על ההר ללא שם, על עלה שנושר". צילה זן־בר צור קוראת בספר השירה "על לא דבר" מאת ליאת קפלן

מיכל היימן, תמונת הצבה, תערוכת יחיד, פַחַד־הָעֲרָיוֹת, The Sleeping Analyst & Plate 34, Asylum – The Dress, 1855–2017, מוזיאון הרצליה לאמנות, 2017

.

היקום הוא אֶנְזוֹ ובתוכו השתיקה: רשימת קריאה בספר השירה "על לא דבר" לליאת קפלן

מאת צילה זן־בר צור

.

עֲרָפֶל מִתְפּוֹגֵג

עַל הַר לְלֹא שֵׁם

אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה

(עמ' 87)

.

איך כותבים רשימה על ספר הייקו? במחשבה ראשונה הייתי כותבת שתיקה. איך כותבים שתיקה? אולי משאירים דף ריק, כמו נייר האורז המונח לרגליו של קליגרף רגע לפני שהוא מושח בדיו שחורה תנועה שקטה ומסעירה כאחת. אולי זה האֶנְזוֹ (円相), תנועת היקום כולו שמתחילה ומסתיימת באותה משיחה מעגלית במכחולו של האמן. בראשית ואחרית מתאחדים להרף אחד. נצחי. הרף שבו הלידה והמוות טרם נתפסו כקטגוריות בינאריות. הרף שבו הערפילים מתפוגגים, אין צורך לכנות את ההר בשם, ההר הוא הר. טבע היותו. התודעה שקטה, זה ההרף שבו שבים הביתה.

במחשבה שנייה אני כותבת כמה הערות. כותבת ומוחקת. לא כי הן לא חשובות, אלא כי פשוט לא צריך אותן. יש קיום להייקו כמו לנשימה עצמה. אין מקום לפרש אותה, יש מקום להתבונן בה. כמו מבט על ההר ללא שם, על עלה שנושר, על אגל טל המחליק מגבעול הפרח, על חלזונות המותירים ריר על האדמה, על בית נטוש שפעם הייתה לנו בו אהבה חזקה.

.

מִפְתַּן שַׁעַר רֵיק

עַל גַּב הָהָר

חֶלְזוֹנוֹת יוֹצְאִים וּבָאִים

(עמ' 25)

.

אני פותחת את ספר השירה על לא דבר (ירח חסר, 2020). מניחה מבטי על הייקו. זה כמו להשהות מבט על שמיים סתוויים אחרי שלהק עגורים חולף ולהיוותר עם הערפילים של אותו בוקר. אותו להק עגורים שכעבור רגע נעלם ומותיר רישום עמוק שנכנה אותו אוורה (Aware) – הרישום הפנימי הלירי של ארעיות הדבר, כנפי העגורים הנעים על רצף הנדידה משם לכאן והלאה, קול קריאתם נשמע למרחוק, הם עוזבים את הערפילים וכבר הם מעבר לרדיוס הראייה והשמיעה. היו ואינם. ומנכיחים את רישומם על אף אינותם במרחב.

שירי ההייקו בספרה של ליאת קפלן מדייקים עונות חיים למשיחה אחת של מכחול הקליגרף לאנזו שלם, מעגנים את התודעה ברגע נתון אחד. רגע אישי של הכותבת, שהוא בד בבד רגע אינטימי לירי של הזדקנות. נטישה. ימי קורונה, מגרש כדורסל, ספסל. רגע שאוסף אותי כקוראת לזמן מדיטטיבי, זמן בהייה. הרגע הזה הוא כאן ועכשיו. העבר והעתיד הם רק תעתועי התודעה. הרגע הזה הוא המשמעותי, כמו הנשימה, כמו פעימת הלב, כמו זרימת הדם בעורקים. אין מאמץ, שכן איש לא מלמד אותנו לנשום, אנו נולדים ונושמים, איש לא מאמן את ליבנו בפעימה, הלב פועם. יש התרחשות קיומית שאינה כרוכה במאמץ כלשהו. כך זה בעבורי לקרוא הייקו. מנכיח את כוחו של הרגע הזה. שאיפה, נשיפה, נשימה. תנועת ההייקו. האנזו. החיים עצמם.

.

בֵּין עַנְפֵי אֹרֶן

סָמוּךְ לַיָּרֵחַ עוֹד נָע

קֵן קָטָן רֵיק

(עמ' 83)

.

על לא דבר מאגד הייקואים והייבּוּנים. ההייקו Haiku)) הוא שירה קצרה שמקורה ביפן המסורתית, ואילו ההייבון Haibun)) הוא סוגה ספרותית פרוזימטרית,  שילוב בין פרוזה להייקו, ששימשה לראשונה את המשורר היפני בן המאה ה־17 מצוּאוֹ באשוֹ. סוגת ההייבון היא מניפה רחבה הכוללת יומני מסע, אוטוביוגרפיות, הגות, חניכה ופרוזה לירית. הספר יצא בהוצאת ירח חסר, אשר קפלן שותפה להקמתה עם יעקב רז, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, יובל אידו טל ואלכס בן ארי. ההוצאה באה לתת מקום לשירת הייקו בעברית, ולתרגומי הייקו והייבון מיפנית ומאנגלית של משוררות ומשוררים: גארי הותם, רוברטה בירי, מסאוקה שיקי, קרוליין גורליי ועוד. נראה כי שירת ההייקו נעשתה סוגה מקובלת ואהובה משנות השישים של המאה העשרים, וניתן כיום למצוא כותבי הייקו לא רק ביפנית, אנגלית ובעברית כי אם בשפות נוספות על פני הגלובוס. הוצאת ירח חסר מביאה לנו תרגומים של מכמנים תרבותיים.

.

הארעיות, החולי, הזקנה והמוות

ההייבון הראשון בספר מעניק התבוננות על החיים עצמם. נוגע ברווח העדין שבין שאיפה לנשיפה, בין קול ודממה, בין חיים ומוות. מותו של המשורר הוא גם מותו של הזמן הליניארי ולידתו של זמן אחר. זמן האנזו.

.

אקו לב

בלילה לפני הלווייתו של טוביה ריבנר הלב פועם בחזקה, מלווה כאב עמום בחזה. למחרת בבית העלמין של מרחביה, הפעימות שבות ונשנות. כמה חברי קיבוץ מורידים בזהירות את הארון, קשור בחבלים, לבור. לטוביה היה חשוב להיקבר, אומרת גלילה אשתו בשקט, הוא הראשון במשפחתו שיש לו קבר. חברים שופעים רגבי אדמה אל הבור מתוך דליים גדולים. משהו חורך בעורפי. אני מסתובבת אל מבטו של גבר גבוה, כהה ופרוש מן השאר. כשהארון מכוסה כמעט לגמרי קמה תנועה חפוזה בין הרגבים: קן נמלים מתפזר לאינספור תנועות מנוסה.

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

סֶרֶט שָׁחוֹר קָרוּעַ

בֵּין שְׁנֵי זֵרִים

(קטע ראשון מתוך ההייבון, עמ' 26)

.

הייבון נוסף בספר, "מאחורי הפרגוד", נפתח בהייקו של באשו. אחריו מביאה המשוררת באורח לירי מפגשים מציאותיים / חלומיים של אביה עם עצמו, עם אביו, עם העולם. בת עדה לתהליך הזדקנותו של אביה, לתהליך של איבוד הגבולות בין הישנו לאינותו, בין מציאות וחלום, בין העצמי לזולת הקרוב.

 

מאחורי הפרגוד

חוֹלֶה בְּעֵת מַסָּע:

חֲלוֹמוֹתַי מְשׁוֹטְטִים עַל פְּנֵי

שָׂדֶה שׁוֹמֵם

(באשו, מיפנית: יעקב רז)

באולם קולנוע בית העם הישן, הגובל בחצר הבית בבן יהודה מצפון ובמרפסת של סבתא גולדה ממזרח, אבא מבחין לפתע באביו, חי ויושב כמה שורות לפניו. אבא קם, לרגע לא בטוח, חוצה את השורות ועומד נרגש מול סבא שלי, שאינו מזהה אותו.

איך אבא שלי לא מכיר אותי? הוא אומר לי וחוזר, זה אני, כל זה קורה בבית העם שלנו. אבא שלי, איך הוא לא מכיר אותי?

*

אשתו אינה שומעת אותו, טוענת שקולו נחלש. הוא חולם שהוא אובד, כמו בתוך מים או במבוכי המולה גדולה. איש אינו מאזין לו. הוא מנסה שוב ושוב. חולפים על פניו. את עצמו הוא שומע אבל קולו אינו נשמע.

*

הבקרים מוזרים, הוא סח לי בערב אוגוסט מהביל, מניח יד על ההליכון בצד ספסל תחת ביתו. היום, למשל, קם בבוקר והרגיש ממש טוב. הוא הולך. הוא רואה. גופו שב אל עצמו. נס מתחולל! הכל עבר והוא בריא כשהיה. קודם כל הוא רצה לטוס, לאיטליה או לאנגליה.

סוֹף לֵיל אַהֲבָה

מִתְעוֹרֶרֶת מֵחֲלוֹם

שֶׁל אָבִי

(עמ' 84–85)

.

בקטעי ההייבון בספר אני מוצאת עונות שנה, עונות נפשיות, עונות תודעתיות ועונות חיים. קִיגוֹ (季語) היא מילת עונה בהייקו המסורתי, המסמלת את עונת השנה המתקיימת בשיר. זו יכולה להיות העונה המפורשת: סתיו, חורף, אביב, קיץ (אף שבמרחבים מסוימים, כגון האקלים הארץ ישראלי, יש שיאמרו שאנחנו חיים בשתי עונות: הגשומה והיבשה, אני עדיין סופרת ארבע עונות בשנה, אולי כי בזיכרונות ילדותי היו ארבע עונות ולכל עונה החגים שלה: סוכות בסתיו, חנוכה בחורף, פסח באביב, שבועות בקיץ. עונה היא לא רק אקלים, היא גם תרבות). הקיגו יכולה להיות גם מילה הקשורה בתופעות טבע או בסממנים תרבותיים המזוהים עם עונת השנה.

.

שֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף

יָשִׁישׁ שָׁעוּן עַל מַקְלוֹ

תּוֹמֵךְ בְּאָבִיו

(עמ' 59)

.

"שמש של חורף" הוא מבע הקיגו של השיר. זוהי השמש המפציעה בעונה קרה וגשומה ומאפשרת לישיש ליטול את מקל ההליכה שלו ולצאת מכותלי הבית החוצה, לחמם את עצמותיו בשמש החמימה. לנוע אט־אט. זהו רגע שיש בו חסד בעבור האדם הזקן. בעבור האדם הצעיר זה יכול להיות רגע יומיומי, ביציאה מהבית בדרך לעבודה, לקפה, לסידורים הנדרשים. אדם זה לא ישהה בפליאתה של שעה זו, אלא יהיה בתוך תנועה של הזרם האנושי, ממקום אחד למשנהו. בעבור האדם הזקן, שנמצא, כדרך המשלה, בחורף חייו, השמש היא מקור של אור, של חום, של נחמה. אותו ישיש השעון על מקלו הוא הסמן השמשי של החורף, הוא התומך באביו בשלהי חייו. כמו שיש שנתות על ציר העונה: חורף סתווי, חורף גשום וסוער וחורף אביבי, כך יש שנתות על ציר חייו של האדם: ישיש, קשיש, זקן.

"שמש של חורף" הוא לא רק מבע קיגו, אלא התבוננות הגותית בחיים עצמם.

.

מֵעֵבֶר לְגֶדֶר בֵּית עָלְמִין

בֵּית חוֹלִים גָּדוֹל

שְׁמֵי קַיִץ

(עמ' 73)

.

.

הקשבה, שתיקה ואימון בפרידה

ההייקו מאמן אותנו בהקשבה עדינה, במהותה של השתיקה, בפסקי זמן. כמו למשל בהייקו זה:

.

בַּיִת נָטוּשׁ

לִפְנֵי שָׁנִים אָהַבְנוּ בּוֹ

זִמְזוּם חֲרָקִים

(עמ' 75)

.

"בית נטוש / לפני שנים אהבנו בו": אני יכולה להיעצר כאן ולנוע במחשבותיי אל הבית הנטוש, באשר הוא בית. מופקע מכל ניכוס. זה יכול להיות הבית הטמפלרי שגרתי בו באלוני אבא בתחילת חיי הזוגיים והמשפחתיים. הבית כיום נטוש, אבל לפני שנים אהבנו בו. הו, כמה אהבנו בו. אני והוא אהבנו במלוא סערת החושים.

אני יכולה לעשות זום־אין, מה אהבנו בו: "לפני שנים אהבנו בו / זמזום חרקים". העצירה כאן יכולה לקחת אותי אל בית ילדותי בכפר סירקין, כשאני ואחיי אהבנו לשמוע את זמזום החרקים בלילה, במיוחד את הצרצר שגר בארון הבגדים שלנו.

כל קריאה בהייקו  מזמינה אותי לשהות בו באופן שבו אני מבקשת לשהות. כמו שכל אחד מוצא מה מתאים לו לעשות בחורשה: למדוט, לצייר, לכתוב, לעשות פיקניק, לטייל, ללקט צמחים ופטריות, כך אני הקוראת בשירת ההייקו יכולה לרגע לבהות אל חיי, זיכרונותיי.

בספר השירה אני מוצאת גילומים שונים של אין: איון הקול, המילה, הנוכחות, עצירת הרצף, רגע קפוא בחלל ובזמן. גם שם הספר, "על לא דבר", מכיל ומאיין את הדבר עצמו. ומהו הדבר הזה? חיי המשורר שכָּלו וגופו המתפורר? בית נטוש? קן ציפורים ריק? שתיקה שנכנה אותה איון הקול? ריח שחומק מהפרדס המזכיר אהוב? שלולית גשם שהתייבשה? ירח חסר? הרווח הדק שבין שני סלי שוק?

האם השתיקה היא איון הקול הפיזי? היא קבלת טבע היותנו? היא אמירה? היא אימון בפרידה?

.

גֶּשֶׁם בַּמִּגְרָשׁ הָרֵיק

שׁוֹתְקִים יַחַד בַּחֹשֶׁךְ

בֵּין שְׁנֵי סָלִים

(עמ' 97)

.

אחרי 'שתיקה' של ארבע שנים מִצאת ספרה האחרון, כאן בתוך כאן (עולם חדש, 2016), קפלן שבה אלינו. נראה שהספר החדש עצמו הוא הלך רוח של כל מה שבא והולך, כמו מחזוריות החיים, כמו הנביטה, הפריחה והקמילה והפצת הזרעים לרוח. דף ימין ריק כמו שתיקת הדפים. שתיקה המכוונת את הקורא.ת לשאיפה, לנשיפה למנוחה בין לבין.

.

הוּא לֹא מְזַהֶה אוֹתִי

אֲבָל זוֹכֵר –

בְּנוֹ שֶׁל אֲהוּבִי

(עמ' 93)

.

אחרי שאני סוגרת את ספר השירה על לא דבר אני מניחה אותו על המדף בחדרי, בין ספרי שירת הזן. מציירת במכחול דמיוני מעגל אנזו חסר עכבות, במשיחה אחת. הגוף נע, כמעט רוקד. הנפש חופשייה, התודעה מתעוררת, הנשימות שקטות. בתוך האנזו – ריקוּת: אני וצלי, שניים שהם אחד, שהם אינם. "ושיר אחד שעוד נשאר / חומק במרחק הדק שבינותם".

.

לַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ

צֵל שׁוֹשָׁן צָחוֹר

עַל מַדְּפֵי הַסְּפָרִים

(עמ' 33)

 

.

צילה זן־בר צור, ילידת 1967, גרה בגן־נר. חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 67 של המוסך, ובגיליון 84 – רשימה על ספרו של גיא פרל, "מערה".

.

ליאת קפלן, "על לא דבר", עם רישומים מאת בילי קורן, ירח חסר, 2020.

.

 

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך:  גיא פרל קורא בספר השירה "מְקוֹמִי" מאת דידו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן