כשטומי לפיד הקים את מגזין "את"

בשנת 1967 הוקם מגזין נשים חדש בישראל - מגזין "את" מבית "מעריב". הרוח החיה מאחוריו היה לא אחר מאשר טומי לפיד. אחרי 54 שנים ו-879 גליונות, עזב המגזין האהוב והמיתולוגי את הפרינט ועבר לגרסה דיגיטלית בלבד. אנחנו חזרנו אל הגיליון הראשון לבדוק איך הכל התחיל: מדריך מצולם

1

קשה אולי להאמין, אבל פעם עיתונים מודפסים היו מצרך מבוקש. לא רק בשביל לעטוף אבוקדו כדי שיקדים להבשיל, אלא ממש כדי לקרוא. לצד עיתונים יומיים (חלקם עיתוני בוקר וחלקם עיתוני ערב), היו פה ושם גם מגזינים שנועדו לקהל יעד מסוים. הירחון "את" היה אחד מהבולטים שבכתבי העת האלו, וכאן נבקש להביא את סיפור המקור שלו. איך הכל התחיל, ואיך נראתה אותה התחלה.

בראשית היה "לאישה". את שבועון הנשים של "ידיעות אחרונות" הקימה חמדה נופך-מוזס, שגם ערכה אותו במשך כ-6 שנים. הוא הפך מהר מאוד להצלחה מסחררת ולמגזין בעל שם שלקח בעלות למשל על תחרות מלכת היופי של ישראל. מול "ידיעות אחרונות" עמד מתחרה עיקרי אחד בזירת עיתוני הערב. מלחמת העולם בין "ידיעות" ו"מעריב" התפשטה גם לעולם המגזינים, ובסופו של דבר החליטו במערכת "מעריב" לא להפקיר את הזירה, וביקשו להקים מגזין לנשים משלהם. "לאישה" של "ידיעות" היה בתחילת דרכו מוסף בן ארבעה עמודים בלבד שהופיעו בשחור לבן. ב"מעריב", לעומת זאת, ביקשו להרים ז'ורנל מהמעלה הראשונה. עמודי כרומו בצבע, הפקות אופנה מרשימות וכל המידע שאולי יעניין נשים בנות הזמן. וכך בשנת 1967 יצא לאור הגיליון הראשון.

הרוח החיה מאחורי הרעיון הוא כנראה לא השם הראשון שתחשבו עליו אם תחשבו על "עיתון נשים" – היוזם והעורך הראשון של "את" היה לא אחר מאשר יוסף (טומי) לפיד. לפיד היה אז חבר מערכת "מעריב", חלק מהחבורה שכונתה בחיבה "המאפיה ההונגרית" בעיתון, שכללה גם את אפרים קישון והקריקטוריסט דוש. ב"מעריב" קנו ירחון קטן בשם "דובשנית" שהיה המגזין הראשון בישראל שעסק בנושאי אופנה, צירפו כותבים וכותבות, הפקידו עליהם את לפיד, העיתונאי הוותיק, ויצאו לדרך. חביב שמעוני, מי שהקים את ירחון האופנה "דובשנית" ואחר כך עמד בראש המחלקה המסחרית של "את", סיפר בעבר על תחילת הדרך והעבודה עם לפיד: "בהקמה הייתה התרגשות גדולה. ייחלנו לשרוד את השנה הראשונה וזו נראתה לי אז משימה בלתי אפשרית. היו בינינו יחסי חברות קרובים לצד מריבות קשות וצעקות. הוא היה בצד המערכתי ורצה מגזין רציני ומתוחכם, ואני מהצד המסחרי רציתי ללכת בכיוון עממי יותר כדי להגדיל את התפוצה" (הציטוט מתוך כתבה במגזין "את" לרגל צאת הגיליון ה-800).

1
טומי לפיד בעת שהיה עורך מגזין "את". מתוך אוסף דן הדני, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הירחון החדש צמח תחת המאבק הזה, בין "הרוח המתוחכמת" שלפיד רצה להשרות לבין הרצון להרחיב את מעגל התפוצה. בשנים הראשונות עסקו הכתבות במגזין בעיקר בנושאי אופנה, סיקרו את תעשיית הבידור והתרבות המקומית, שאחרי מלחמת ששת הימים נהנתה מפריחה משמעותית, וסיפקו מדריכים ועצות שימושיות.

מה היה באותו גיליון ראשון של "את"? יותר מ-90 דפים – כולל פרסומות – עם כל התוכן שסביר שיופיע במגזין נשים של אותם ימים. יצאנו לדפדף בעמודי הכרומו. 

העורך טומי לפיד פתח את דבר העורך כך: “בתכנונו והכנתו של גליון זה – ושל הבאים אחריו – הושקעו חודשים של עבודה, והרבה אהבה. יצאנו מתוך הנחה, כי האישה הישראלית תמצא עניין בירחון נשים ערוך בסגנון של המגזינים המקובלים על נשות המערב". בסיום הוסיף: "שמרי על גיליון זה ועל הבאים אחריו. תוך זמן לא רב יימצא על אחד המדפים בביתך אוסף של עצות שימושיות בתחום האופנה, הבישול, הדקורציה ושאר נושאים העשויים לעניין אותך". אם יש בין הקוראות והקוראים מי ששמרו גיליונות כאלו, אולי תוכלו לספר לנו אם הנבואה התגשמה.

1
שער הגיליון הראשון של מגזין "את". באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"

בשער הופיעו בגדים במוטיב תנ"כי, בהתאם לצו האופנה הישראלי דאז שבלט למשל בעיצובים של חברת "משכית". מיד אחר כך כותבת הכתבת הצעירה יעל דיין ארבעה עמודים על טיול ביוון. בגזרת הבישול: מתכונים להכנת שלל מנות מאבוקדו, "הזיקית שבין הפירות", לטענת הכתבה.

1
יעל דיין על רקע יוון. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"
1
כפולת עמודים רק על אבוקדו. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית "בית אריאלה"

מלבד דבר העורך הוסיף לפיד לגיליון הראשון גם טור עוקצני וסרקסטי עם הכותרת "או-טו-טו אמנציפציה…". הטור עסק במעמד האישה באותם ימים, ועל השוויון – שקיים רק לכאורה – בין גברים לנשים. לפיד טען שהגברים ויתרו מרצונם על "השלטון" בעולם וביקשו למעשה גם הם שוויון לנשים, אך בסופו של דבר "החובות בלעו את הזכויות, ולא נותר מן הזכויות אלא אשליה", כתב – ונתן דוגמאות. "בעבר פרנס הגבר את המשפחה, ועל האישה הייתה הדאגה לבית. היום נותרה הדאגה לבית נחלת האישה – ויש לה 'הזכות' להשתתף גם בפרנסת המשפחה". לפיד כתב אז כיצד יחד עם השוויון אבדה גם חובתם של הגברים להתייחס יפה לנשים וכך נפגעות הנשים פעמיים – גם אין שוויון מלא וגם עליהן לעבוד בנוסף בבית. בסוף הטור קרא: "אלפי שנות השתעבדות העניקו לאישה זכויות גדולות ונצורות. היא ויתרה עליהן, למען שוויון מדומה, ונטלה על עצמה רבות מן החובות שהיו מוטלות על בעלה. בתמורה הסכים הבעל להוריד את האשפה. העלו נשים את פחי האשפה והשאירו לבעלים את הזכויות!".

1
דבר העורך הראשון בגיליון אפריל 1967 של מגזין "את". באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
"החובות בלעו את הזכויות ומהזכויות נותרה רק אשליה". טומי לפיד כותב על שוויון האישה, מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

הכפולה הבאה עסקה בהמלצות תרבות, טובות בעינינו גם לגברים וגם לנשים. הנה כמה דוגמאות לביקורות שהופיעו באפריל 1967.

1
"לראות או לא לראות". המלצות תרבות ופנאי, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את, אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

על הסרט "מי מפחד מוירג'יניה וולף" נכתב: "הסרט מפריך אחת ולתמיד את ההשמצה כי ליז טיילור אינה שחקנית". בתיאטרון ממליצים ללכת ל"איש למאנשה". בתחום הבידור מסופר על "שלישיית זמר חדשה המצטיינת בטון תרבותי למדי. הלחנים הקצביים שלהם – נעימים לאוזן ומלווים אותך גם לאחר שסיימו שירתם. אף כי הקצב לא תמיד מפצה על החדגוניות של המנגינה". על מי מדובר? על "החלונות הגבוהים" שהתחילו להופיע באותו אביב. יש גם המלצה על ספר חדש של אפרים קישון, מוזכרים להיטי הלהקה "האבנים המתגלגלות", ולסיום קצת רכילות. ציטוט לדוגמא: "העיסוק הנוכחי של גילה אלמגור…סריגת כיסוי-מיטה המורכב מ-600 ריבועים בגוונים שונים. זוהי עבודת נמלים התובעת סבלנות אין-קץ, התמדה וחריצות למשך חודשים רבים". עוד אחד: "אופנה חדשה, אותה אימץ לאחרונה ראש הממשלה לוי אשכול: אפודת גולף כהה, בת זוג ספורטיבית למקטורן, הפוטרת אותו מן הצורך לענוב עניבה". האם תסכימו לאמץ את העצה הזאת גם היום?

המרואיינת הראשונה, אותה ראיינה סגנית העורכת אז והעורכת לשעתיד תמר אבידר, הייתה חנה חושי, פעילה חברתית ואשתו של ראש עיריית חיפה המיתולוגי, אבא חושי. היא זכתה לכפולת עמודים עם תמונות, מחווה שבמשך שנים לאחר מכן נשמרה בעיקר עבור דוגמניות ושחקניות. כדי לחזק עוד קצת את ההבדלים בין התקשורת של אז לבין זו של היום נספר שהראיון עם חושי מסתיים כך: "אצלי אין שום סנסציה. אני מנסה תמיד למצוא את החיוב ואת היפה בחיים – וזה לא חומר טוב לפרסום. לו אבא [חושי – ע.נ] ידע שאני יושבת כך ומספרת לך כל כך הרבה – הוא לא היה מרוצה. נו, מילא".

1
ראיון עם חנה חושי, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

עוד בגיליון הראשון: מדור של עמוס אטינגר, המוכר אולי למי שצפו ב"חיים שכאלה", הצלם מיכה בר-עם מצלם את לידת בנו (טוב שגם אז היו אבות מעורבים), ורחל איתן כתבה סיפור קצר.

1
מדור שירים של עמוס אטינגר, כולל שיר על מלחמת וייטנאם המשתוללת. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
הצלם מיכה בר-עם תיעד את לידת בנו. מתוך הגיליון הראשון של "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
אחת הפרסומות שהופיעה בגיליון הראשון של מגזין "את". דווקא פרסומת לבושם לגבר. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

מדור חשוב נוסף הוא "אקספרס", שהכיל כמה עצות קצרות, מתכון קטן, המלצות ובדיחות. בגיליון הראשון הודו הכותבים האלמוניים שאינם יודעים את התשובות לשאלות כמו "איך לשכנע את בעלך כי מחלת השפעת שלו אינה הדבר הנורא ביותר שאירע לכם בשנים האחרונות" – דברים שנכונים גם כמה וכמה עשורים אחרי. הטור מייעץ איך לשכנע את הילדים להעסיק עצמם בשבת בבוקר בלי להעיר את ההורים, ובחלק אחר מזכיר שהילדים הם "נחמה גדולה ועזר רב לעת זיקנה – והם אף עוזרים לך להגיע אליה במהירות".

1
המדור המבודח "אקספרס". מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
בואו לראות את אפנת התסרוקות של אביב-קיץ 1967. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

גם המשך הגיליון לא מאכזב. יש בו ראיון עם מאפר הצמרת אלברטו דה רוסי איתו נפגש כתב העיתון בפריז. יש בו כפולה מצולמת שמסביר כיצד לרקוד ריקוד חדש שנקרא "הכפיפה", והוא "מקובל עכשיו בדיסקוטקים בלונדון". תמונות אופנה של נעלי בית האופנה "רוז'ה ויוויה" קיבלו את הכותרת "שוֹק לשוֹק". שאר דפי הגיליון מלאים גם הם בתמונות מרהיבות של בגדים חדשים וצבעוניים במיטב המסורת של ירחוני אופנה מהעולם, ובשלל פרסומות למותגי אופנה וקוסמטיקה.

1
"להיטכופף", מדור מצולם עם הוראות ריקוד כדי שתוכלו לרקוד את הריקודים הכי לוהטים. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967, באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
פרסומת מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

על רקע המיתון הכלכלי של אותה תקופה יש גם מדור צרכנות שמתרה בקוראת "האם את יודעת מה קנית?" ומייעץ כיצד לבחור סחורה איכותית בענפים שונים של השוק.

1
"האם את יודעת מה קנית?", כתבת צרכנות מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

התוכן לא נגמר – כאמור מדובר בכ-90 עמודים – ויש גם כתבה מצולמת המלווה את יומו של יהורם גאון, אליל הבנות הנחשק שכיכב באותה תקופה במחזמר "קזבלן".

1
"יהורם מקיש בדלת". יהורם גאון מגיע לבקר, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

היו גם כמובן עצות ניקיון לקראת פסח המתקרב, מדור מצולם עם עצות לעיצוב פנים, ולא לשכוח: הורוסקופ. לסיום, היה מדור התעמלות, גם הוא מלווה בתמונות, שהסביר כיצד לבצע תרגילים יומיומיים לחיזוק השרירים.

1
עצות ניקיון לפסח, מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
מה צפן העתיד באפריל 1967? קראו את ההורוסקופ. מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה
1
פרסומת ל"רבלון". מתוך הגיליון הראשון של מגזין "את", אפריל 1967. באדיבות אוסף העיתונות של ספריית בית אריאלה

אחרי הגיליון הזה המשיך המגזין לעשות חיל בתחומו, עד לנקודת הציון הנוכחית והמעבר לדיגיטל. "מגזין 'את' נתן לאורך השנים במה משמעותית לנשים ישראליות. מצד אחד הוא איפשר לברוח לבועה של אסתטיקה, פנטזיות על אופנה ועיסוק אסקפיסטי בעולמות הלייף סטייל, ומן העבר השני עסק לאורך השנים בסוגיות בוערות וחשובות", אמרה לנו עורכת מגזין "את", עדי עוז. "העיתון שלנו נתן לנשים קול גם בשנים בהן היה להן פחות קל לבטא את עצמן. היום יש לנשים יותר ויותר מרחב ולגיטימציה לבטא את עצמן גם מעבר למגזיני נשים, וזה נהדר, ועדיין גם במציאות הזאת המגזין מנסה לשמר את שני הערוצים האלה. גם בועה של הנאה ואולי אפילו בריחה מהמציאות, וגם מקום לדיונים על הנושאים החשובים". איך היא מרגישה בנוגע למעבר לגרסה דיגיטלית בלבד? "הפרידה מהפרינט כואבת לכל מי שאוהבת אופנה ואסתטיקה, שהגרסה המודפסת מחמיאה להן ונותנת להן ערך מוסף", מודה עוז, "אך אנחנו נמשיך לספק את הסחורה גם בדיגיטל".

תוכלו לבקר בגרסה הדיגיטלית של מגזין "את" בקישור הזה.

מי אתה קפטן גוליבר?

סאטירה נוקבת או ספר ילדים מתוק: סיפורה המפתיע של יצירת המופת שנכתבה במאה ה-18 וזוכה להצלחה עולמית עד ימינו

במסע הראשון שאליו יוצא קפטן גוליבר – ניצול יחיד מצוות הספינה שעליה פיקד – הוא פוגש את תושבי ארץ הקטנטנים ליליפוט. רגע המפגש של גוליבר עם זן האנשים הגמדים הפך לאחד מרגעי הקסם של הספרות העולמית:

כאשר נרדמתי הייתי שכוב אפרקדן, וכעת מצאתי כי זרועותי ורגלי מהודקות בחוזקה אל הקרקע מימין ומשמאל; ושערי, הארוך והעבות, אף הוא מהודק אל הקרקע באותו אופן עצמו. כמו כן חשתי במספר רב של יתרים דקים לרוחב גופי, למן בתי-השחי ועד לירכיים. להביט יכלתי רק כלפי מעלה; השמש התחילה בוערת, והאור הציק לעיני. שמעתי סביבי המולה לא ברורה, אבל בתנוחה שהייתי שרוי בה, יכולתי לראות רק את הרקיע. עוד מעט חשתי ברייה חיה כלשהי נעה על רגל שמאל שלי ומתקדמת מעדנות קדימה על חזי ומגיעה כמעט עד סנטרי; השפלתי את עיני ככל יכולתי וראיתי כי היא יצור אנוש, שגובהו פחות משישה אינץ', קשת וחץ בידו ואשפת חצים תלויה לו על גבו. בה-בשעה חשתי כי לכל הפחות עוד ארבעים מבני מינו (לפי אומדני) באים בעקבותיו.

(מתוך תרגומה של ג' אריוך, הוצאת שוקן).

אחת הסצנות המפורסמות בספרות העולם: גוליבר מתעורר באי ליליפוט. מתוך "מסע גוליבר ללילפוט, ארץ הננסים" (תרגום א' כהנא, ציור מ' לובה. הוצאת סיני, 1954)

לימים יתברר כי אף מתרגם או מעבד של "מסעי גוליבר" לא יעלה בדעתו לוותר על רגע זה. אבל מדוע אנחנו כמעט שלא מכירים את שאר הספר? ומדוע לא זכו לפופולריות שלושת המסעות הנוספים שעורך גוליבר – אל ארץ הענקים, ארצות המדענים וארץ הסוסים הנבונים?

 

הרומן הסאטירי הגדול בהיסטוריה הופך לספר תמים

הספר המוכר לנו כיום בשם "מסעי גוליבר" התפרסם ב-28 באוקטובר 1726. במקור נכתב הספר בעילום שם ונקרא "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". בדומה לספרי מסעות אחרים שהתפרסמו באותן השנים, גם מסעו של קפטן למואל גוליבר – "תחילה רופא ואחר כך קברניט באוניות שונות" – הוצג לקוראים בתור מסע אמיתי של אדם בשר ודם שמצא את עצמו אורח כבוד בכמה מקומות משונים ביותר על הגלובוס.

שבע שנים קודם לכן יצא לאור רומן מסעות מפורסם ובדיוני לא פחות: "רובינזון קרוזו", שכתב דניאל דפו. בניגוד לרומן של דפו, מעטים מהקוראים בני הזמן טעו לחשוב שמסעו של גוליבר הוא מסע אמיתי. מספיק לקרוא כמה עמודים כדי לגלות מדוע.

המהדורה הראשונה של "מסעי גוליבר", שנקראה אז "מסעות אל כמה וכמה עמים נידחים בעולמנו". מקור: ויקיפדיה

המסעות של גוליבר נפרשים על פני ארבעה ספרים, המתארים כל אחד מסע אל ארץ אחרת, משונה מקודמתה:

במסע הראשון קפטן גוליבר נקלע לארץ הגמדים ליליפוט. בליליפוט הוא נחשף לקטנוניות האנושית – בארץ זאת השאלה מאיזה צד יש לבקע ביצה מובילה לפילוג פוליטי כואב ומדמם. לאחר שסייע לליליפוטים במלחמתם בארץ היריבה, הוא נשפט ומוכרז כבוגד כיוון שלא הסכים להפוך את אויביהם לנתיני ממלכת ליליפוט.

במסע השני גוליבר מגיע לממלכת הענקים ברובדינגנג. כאן מתהפכים התפקידים, והענק גוליבר, שבאנגליה היה אדם בעל קומה רגילה, הופך לגמד בארץ הענקים. זוהי ארץ כפרית ופשוטה שהקדמה טרם הרסה אותה, ומוצגת בספר כארץ הטובה ביותר למחיה. ולמרות זאת גם בה מוצא גוליבר חסרונות רבים. בעיניו היא מסמלת תמונת מראה של האטימות האנושית לנוכח סבלו של הזולת. מלבד כמה דמויות יוצאות דופן – כמו מלך ברובדינגנג – כל הענקים שפוגש גוליבר דוחים אותו ומנצלים אותו לצורכיהם. כך למשל, האיש הראשון שפגש גוליבר מעביד אותו בפרך עד שכמעט מת מתשישות.

במסע השלישי גוליבר מבקר בארץ המדענים לפוטה. בספר סוויפט מדגים את סלידתו מהתפתחויות המהפכה המדעית וממחיש כי בארץ המדענים התבונה האנושית מביאה בעיקר לניצול הזולת. אחד ההישגים האדירים של האנשים התבוניים בהחלט שפוגש שם גוליבר הוא הסוד לחיי הנצח. אך הניצחון על המוות לא מוצג כהישג חיובי, אלא דווקא מעורר את תאוות הבצע האנושית ("תוצאה בלתי נמנעת של הזקנה", לדעת סוויפט). תאוות בצע זאת גורמת לכך שבני האלמוות לא יכולים לנהל את החברה בעצמם מחשש שיחריבו אותה. המסר ברור: הארכת החיים היא הארכת הסבל.

גוליבר חוזה לראשונה בלפוטה, ארץ המעופפת מעל הקרקע. איורו של J. J. Grandville. מקור: ויקיפדיה

את המסע הרביעי והאחרון מסיים גוליבר בגישה מפוכחת לחלוטין כלפי האנושות. הוא מגיע לממלכת ההויהנהנמים, ארצם של הסוסים התבוניים המושלים בבני האדם. שם הוא מגלה כי מנקודת מבטם של יצורים רציונליים באמת נראים האנשים כבריות מלוכלכות, אלימות ומטופשות. בתום המסע חוזר גוליבר לביתו שבאנגליה ומחליט להימנע לחלוטין מחברת אנשים. על אף החום והאהבה שמרעיפים עליו אשתו וילדיו, הוא דבק בשנאתו החדשה לאנושות. הנחמה היחידה שהוא מוצא לעצמו היא בחברת שני סוסים שרכש. רבים ממבקריו הנוקבים של הספר ראו בסיום זה הוכחה למיזנתרופיה של סוויפט, אבל למען האמת מדובר בדיוק במסר ההפוך: שונא האדם, אומר לנו המחבר, גרוע בדיוק כמו האנשים שהוא שונא. השנאה שלו מעוורת אותו מלראות ולהעריך את הצדדים הטובים והיפים שבאדם.

אולם למרות העושר העלילתי שהעניק סוויפט לארבעת המסעות, מרבית המתרגמים של "מסעי גוליבר" בחרו להמשיך מסורת שהתחילה כבר באנגליה בשפת המקור: קיצוץ משמעותי של חלקי הספר.

כמה מתרגומי הספר לעברית, חלקם עיבודים ואחרים תרגומים מהמקור. אף אחד מהם אינו תרגום מלא

זוהי תופעה חריגה בתחום הקלאסיקות הספרותיות שעובדו לסרטים מצוירים. ליצירות אלו, דוגמת "בת הים הקטנה", נכתבו בדרך כלל תרגומים ישירים של הספרים המלאים וכן עיבודים קלים שמתבססים על הסרטים. במקרה של גוליבר רוב התרגומים לעברית, גם אלו שנסמכו על הספר המקורי, השמיטו חלקים נרחבים מהספר. אומנם באף תרגום או עיבוד לא יעז העורך להשמיט את הגעתו של גוליבר אל אי הגמדים ליליפוט, ורבים מהם יתארו גם את הרפתקאות גוליבר בארץ הענקים. אבל מה עם שהותו בארץ המדענים-בעיני-עצמם או בממלכת ההויהנהנמים, שבה שולטים הסוסים? לא מעט מוציאים לאור חשבו שאפשר לוותר על הנפלאות הללו.

ואכן כך היה כבר בתרגום העברי הראשון לרומן, שראה אור בשנת תרפ"ג (1923) בירושלים בהוצאת תרבות. התרגום מכיל אך ורק את המסע הראשון, וכך גם נכתב על הכריכה. בתרגומים הבאים כלל לא צוין שלא מדובר בספר המלא.

התרגום "גוליבר בארצות הפלאות", שראה אור ב-1946 בתל אביב בהוצאת יזרעאל, מפתיע עם בחירה מעניינת של כותרת חדשה. כאן כבר נוסף המסע לארץ הענקים, אך ללא שום זכר לשני המסעות האחרונים של גוליבר.

חשוב להבהיר: אף על פי שהם לא בהכרח יועדו לילדים, רוב התרגומים לעברית הם למעשה עיבודים של "מסעי גוליבר". דוגמה יוצאת דופן לעיבוד ששמר על כל מסעות הספר היא המהדורה שחיבר מרטין ג'נקינס עם איורים של כריס רידל. היא תורגמה בידי מיכל אלפון וראתה אור בשנת 2006 בהוצאת עם עובד.

מי שבכל זאת רוצה לקרוא את הספר המלא בתרגום לעברית יצטרך להשיג את המהדורה הנפלאה של הוצאת שוקן בתרגומה של ג' אריוך, שיצאה לאור בשנת 2000. זהו התרגום הנאמן והמלא היחיד של ספרו הגדול של סוויפט.

איך הגענו לקיצוץ משמעותי כזה של מסעות גוליבר במרבית התרגומים ואף המהדורות בשפת המקור? ההסבר פשוט להפליא. אף יוצר לא שולט בדרך שבה קוראיו בעתיד יבינו את יצירתו. סוויפט מעולם לא ראה את עצמו בתור כותב מקצועי, ובטח שלא מחבר רומנים. מעת לעת מוטחת בספרו הגדול "מסעי גוליבר" האשמה כי זהו לא בדיוק רומן, אלא יותר ספר סאטירה. יש בכך מן האמת. סוויפט, שהתחיל את הקריירה שלו במשרת כתב פוליטי מטעם המפלגה השמרנית בלונדון, מונה לימים לדיקן כנסיית סנט פטריק באירלנד. עבור סוויפט מאז ומתמיד הייתה הכתיבה כלי להשפיע על בני תקופתו.

סוויפט כתב את "מסעי גוליבר" בתור סאטירה נוקבת על החברה האנושית של זמנו, ולכן פרסם את ספרו תחילה בעילום שם כדי לחסוך מעצמו ביקורת לא רצויה. עשרות רבות של מחקרים נכתבו במטרה להתחקות אחר כל אזכור ומטפורה בספרו הארוך ובניסיון לפענח את הקשר שלהם למאבקים פוליטיים וחברתיים באנגליה של המאה ה-18. אולי כדי לפשט את העניינים עבורו (ועבורנו), ועל הדרך לרכך את המסר המינזטרופי שבו מסתיים הספר, אנחנו הקוראים העדפנו לקרוא את יצירת המופת על קפטן למואל גוליבר דווקא כספר ילדים מתוק ואבסורדי.

מי העלים את רבי יהודה הלוי משכונת רחביה בירושלים?

מנחם אוסישקין, איש הברזל של התנועה הציונית, שינה את שמו של הרחוב בו הוא גר כך שיקרא על שמו עוד בחייו. לפי אגדה אורבנית ירושלמית, השינוי נעשה על חשבון רבי יהודה הלוי, שלכאורה הרחוב נקרא על שמו לפני כן. האם האגדה נכונה? ואיך קשורים יצחק בן צבי וזלמן שז"ר?

לקראת סוף שנת 2007 התארגנה בשכונת רחביה בירושלים יוזמה יוצאת דופן: קבוצת משוררים ואנשי רוח תכננו "לפשוט" על רחוב בשכונה כדי לבצע "פעולת תגמול היסטורית". המשוררים, רובם מזוהים עם כתב העת "משיב הרוח", תכננו להחליף את כל השלטים ברחוב אוסישקין בשלטים הנושאים את שמו של המשורר היהודי בן תור הזהב בספרד, ר' יהודה הלוי. הפעולה יצאה לבסוף לפועל בצורה שונה ומעודנת יותר, ועל כך נרחיב בהמשך; אולם אנשי "משיב הרוח" לא היו הראשונים שניסו להביע מחאה ברחוב אוסישקין.

מה שהביא חבורת משוררים ואנשי רוח לתכנן פעולה כה "חתרנית" ברחביה השלווה הייתה אגדה אורבנית מוכרת שמסעירה את השכונה כבר שנים רבות. לפי המיתוס, מנחם אוסישקין – מראשי התנועה הציונית בארץ ישראל בתקופת המנדט, יו"ר הקרן הקיימת ואיש רב-פעלים בהקמת המדינה – שינה את שם הרחוב בו התגורר בשכונת רחביה. הרחוב נקרא בעבר על-שמו של ר' יהודה הלוי, ואוסישקין החליט לכאורה, לכבוד יום הולדתו ה-70, לנשל את המשורר היהודי ולקרוא לרחוב "אוסישקין" במקום, וכן שינה את שם הרחוב הסמוך וקרא לו "קרן קיימת לישראל", על חשבון שמואל הנגיד. רבים ניצלו את המיתוס לקידום פוליטיקת זהויות.

מפת רחביה לפני שינוי השמות. במרכז: רחוב ר' יהודה הלוי. המפה מסוף שנות ה-20, מתוך אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית

במציאות הסיפור מורכב יותר, ונראה שלמרות שאוסישקין אכן דאג שיקראו רחוב על שמו בעודו בחיים – יוזמה יומרנית אפילו עבור אדם רב-פעלים ועתיר-זכויות כמו אוסישקין – אין לו חלק בנישולו של ר' יהודה הלוי מרחביה. כדי להבין מה קרה ואיך התגלגל הסיפור, יש להתקדם עם ההיסטוריה של רחביה וירושלים.

מג'נזריה לרחביה: שכונת הגנים ממערב לחומות

שכונת רחביה הוקמה בשלבים בשנות ה-20 של המאה ה-20, על אדמות שנקראו "ג'נזריה אל-פוקא" (ג'נזריה העליונה) ונרכשו על-ידי החברה להכשרת היישוב מהכנסייה היוונית-אורתודוכסית. רחביה א' תוכננה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן כשכונת גנים, בה בתים נמוכים וכמה רחובות מרכזיים וירוקים. ועד השכונה החליט לקרוא את שמות הרחובות על-שם חכמי יהדות ספרד בתור הזהב, וכך קיבלו את השמות רמב"ן, ר' יהודה הלוי, ר' אבן עזרא, ר' אבן גבירול ור' שמואל הנגיד. השדרה המרכזית שתכנן קאופמן נקראה על שם יהודה הלוי והיא הובילה מהמבנה בו לימים תשכון גימנסיה רחביה עד לגן ע"ש אליעזר ילין, שכיום מכונה "גן הג'ירפה" (על שם הפסל שהציב בו אברהם יכין ז"ל).

רבים מבכירי התנועה הציונית רכשו מגרשים בשכונה החדשה, וביניהם גם מנחם מנדל אוסישקין, שעלה לארץ עם משפחתו בשנת 1919. בתחילה התגורר אוסישקין ב"בית מחנים" – בניין מפואר ברחוב הנביאים פינת שבטי ישראל, שהוקם על-ידי בנקאי שוויצרי באמצע המאה ה-19 – אך הוא פונה משם נגד רצונו על ידי הנציב הבריטי, לורד פלומר. הנציב התגורר בזמנו במתחם אוגסטה ויקטוריה בהר הצופים, אולם אחרי שהמבנה נפגע ברעידת אדמה, החליט לעבור לבית מחנים עד שהושלמה בניית ארמון הנציב. אוסישקין, פגוע וכועס לאחר שסולק ממקום משכנו (שלימים הפך ללשכת שר החינוך), עבר להתגורר זמנית באחת הווילות של איש העסקים הערבי-נוצרי קונסטנטין סלאמה, ובמקביל החל לבנות את ביתו ברחביה. את הבית תכנן אותו אדריכל, ריכרד קאופמן, בסגנון באוהאוס אירופאי. לאחר השלמת הבנייה עבר לגור ברחביה בבית שנודע בתור "בית אוסישקין". בחזית הבית הציב שלט בו נכתב בעברית "בית מחנים", כזיכרון מתריס למשכנו הקודם.

רחוב אסישקין, 1934. מבט צפונה, בקדמת התמונה בית בסן (מימין, עם אגף מעוגל ולידו פרגולה). באמצע הרחוב פונה אוטובוס אל רחוב רמב"ן, ומשמאלו בית מנחם אוסישקין

פרשת "ואלה שמות"

מיד עם מינויו לתפקיד יו"ר קרן קיימת לישראל, פעל אוסישקין בקדחתנות לקידום מעמדה והפיכתה למוסד הציוני החשוב ביותר. בשנת 1926, עוד בטרם עבר לשכונה ובעקבות לחצים רבים שהפעיל, קיבל הרחוב ברחביה בו אוסישקין רכש שטח את השם "קרן קיימת לישראל". השם מתועד במפות מהתקופה, ובעצם חיבר בין רחביה לבין נחלת אחים, שהיום מוכרת כחלק משכונת נחלאות. עם הגיעו לגיל שבעים שונה שם הרחוב בו גר והפך מקק"ל לרחוב אוסישקין. ההודעה על כך פורסמה בעיתון "הארץ" ב-29 בינואר 1934. טור סאטירי שפורסם ב⁨⁨עיתון "דאר היום" ב-16 אפריל 1933, לצד עדותו של דניאל אוסטר, ממייסדי רחביה ויו"ר ועד השכונה, כי אוסישקין "עמד על כך שהרחוב בו נמצא ביתו יקרא על שמו" (⁨⁨מעריב⁩⁩, 21 בינואר 1963) מעידים על האופן בו התקבלה ההחלטה על שינוי השם.

בהמשך לכך, עברה הקרן הקיימת לרחוב הסמוך, שנקרא עד אז שמואל הנגיד. אותו רחוב הוביל לחצר המוסדות הלאומיים, בה ישבו משרדי קק"ל, ולמעשה חיבר בין ביתו של אוסישקין לבין משרדו. שמואל הנגיד "הועבר" צפונה, וכך המשיכו שינויי השמות. אמנם נעשו עוד כמה שינויים בשמות הרחובות מאז, אבל ברור כי שמו של הרחוב ששונה לאוסישקין היה במקור "קרן קיימת לישראל" ולא יהודה הלוי.

בבחינה של מפת הרחובות ברחביה כיום אכן לא ניתן למצוא את שמו של ר' יהודה הלוי בשכונה, ועולה השאלה לאן הוא נעלם. השריד היחיד שנותר לחכם היהודי הוא "גן הכוזרי" בשכונה. עם השנים נפוצה השמועה לפיה שמו של רחוב אוסישקין היה בעבר רחוב ר' יהודה הלוי, וה"עסקן הציוני-אשכנזי" נישל את החכם הספרדי על-מנת לקרוא לרחוב על-שמו בעודו בחיים. דוד אוסישקין, נכדו של מנחם אוסישקין, כתב סקירה מקיפה של תולדות משפחתו והתייחס בין היתר לאותה אגדה אורבנית. לדבריו, מקור השמועות הוא ככל הנראה בסיפוריו של העיתונאי דב גנחובסקי, ששמע את הסיפור הבלתי-מבוסס והנציח אותו בכתביו.

פנקס כתובות של תושבי רחביה עם תכנית השכונה, תרצ"ה

השמועה תועדה גם בספרו המצוין של אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר", אולם רמון היה זהיר יותר וציין בסוגריים ששמו הקודם של הרחוב "כנראה" היה ר' יהודה הלוי. במבוא לספרו רמון אכן מציין כי השתמש בספריו של גנחובסקי בתור חלק ממקורותיו. לאורך השנים הפכה האגדה האורבנית למוכרת וניתן למצוא אותה בגרסאות רבות, שכן היא מתאימה מאוד לשימוש פוליטי ולעיסוק בפוליטיקת זהויות; רבים רצו להאמין שהציוני האשכנזי אכן לא כיבד את ר' יהודה הלוי ובחר לנשלו על מנת להנציח את עצמו בשכונה. הדיון המשיך להתקיים עשרות שנים. דמותו התקיפה של אוסישקין, שכונה "איש הברזל של התנועה הציונית" וכן בכינויים מחמיאים פחות כמו "צאר מנחם" ו"ביסמארק היהודי", גם תרמה לקידום המיתוס. אוסישקין אכן כאמור התעקש על הנצחתו, ולפי השמועה אפילו התעקש כי ברחוב הנושא את שמו לא יהיה בית מספר 13, מאחר ומספר זה מביא מזל רע. במקום זה היה בניין 11B.

צילום: שיר אהרון ברם

ולשאלה הגדולה – מה קרה לרחוב ר' יהודה הלוי ברחביה?

בהיסטוריה של רחביה כתוב שחור על גבי לבן שאחד הרחובות בשכונה נקרא על-שם ר' יהודה הלוי. אם אוסישקין לא אחראי להעלמותו, עולה התהיה מה קרה לאותו רחוב, ונראה שדווקא האחראים לנישולו – אם היה כזה – הם שניים מנשיאי ישראל, בן-צבי ושז"ר, וגם לחיים ויצמן היה חלק שולי. כאמור, הציר המרכזי בשכונת הגנים רחביה א' נקרא על שמו. בהתאמה בין המפות משנות ה-20 לבין מפת השכונה כיום אפשר לראות בבירור שרחוב יהודה הלוי הפך להיות "גן הכוזרי". בזמן שעבר מאז הקמתה רחביה כבר מזמן אינה שכונת גנים, והרחוב המרכזי – הפך ל"גן". אופי השכונה שהשתנה הוריד מחשיבות שדרת הגנים המרכזית, וכך הפך הרחוב הראשי לעוד אחד מגני השכונה. בשנת 1952 נבחר יצחק בן צבי לנשיאות המדינה, והוא ואשתו סירבו לעזוב את רחביה. עקב כך רכשה המדינה עבורו את בית ולירו ברחוב אלחריזי, הסמוך לשדרת יהודה הלוי / גן הכוזרי. סידורי אבטחה שונים הביאו לכך שמעון הנשיא "נגס" בחלק גדול מהשדרה המרכזית-לשעבר של רחביה א', והגן הצטמצם מאוד. בהמשך נבנה בחלקו העליון גם מקלט ציבורי ששינה את אופי השדרה. בספרו "עיר אבן ושמיים" מתאר יהודה האזרחי את "תולדות לידה, חייה ומותה של שדרת יהודה הלוי", ומספר איך הפכה עקב השינויים והבנייה ל"מנהרה צרה בין שני טורי עצים".

לפי ידיעה מאת מ. אבידן בעיתון "חרות" ב-8 בינואר 1963, בוועדת השמות החליטו "להוציא" את ר' יהודה הלוי מבני דורו שהונצחו ברחביה, ולתת לרחוב את השם "הכוזרי" במקום. המטרה הייתה לקרוא את השדרה בכניסה לעיר על שמו, כראוי למשורר שחלק גדול משירתו עסק בכיסופים לירושלים. לדברי כותב הכתבה, ריה"ל "הפסיד" בסוף לחיים ויצמן, ובעוד השדרה בכניסה לעיר נקראה על-שמו של הנשיא הראשון, רבי יהודה הלוי קיבל את הרחוב בו הוקמו בנייני האומה כמה שנים לפני כן. במקביל, בראשית שנות ה-70 נקראו על שמו של ריה"ל גם מעלות בעיר העתיקה, וכך התקיימו למעשה שני רחובות על-שמו במשך כמה שנים, בנוסף לגן הכוזרי. מצב זה לא נשאר בעינו לאורך זמן ור' יהודה הלוי "עבר מקום" שוב. ידיעה בעיתון "דבר" מיום 29 בספטמבר 1975 מודיעה כי נחנכה בירושלים שדרה על-שם זלמן שז"ר, במקום שדרות יהודה הלוי. כך נותר לבסוף ר' יהודה הלוי מונצח ברובע היהודי, במדרגות בין הכותל לבין הרובע. יש שיגידו שיש בכך היגיון נוכח אגדה אורבנית נוספת (שכנראה גם אינה נכונה) לפיה ריה"ל סיים את חייו בעיר העתיקה בירושלים, כשנדרס על-ידי סוסו של ערבי מקומי.

"מעלות רבי יהודה הלוי" בעיר העתיקה בירושלים. צילום: שיר אהרון ברם

אחרית דבר: תחייתו של גן הכוזרי

נחזור ל-2007: קבוצת המשוררים, שהושפעו מאוד מהאגדה האורבנית, תכננו את "פעולת התגמול" שלהם ללילה שבין י"א בתשרי לבין י"ב בתשרי. במקרה גילו שניים מהמארגנים, אליעז כהן וארז פודולי, כי מדובר בתאריך הפטירה של אוסישקין. צירוף המקרים גרם להם להתעכב ולחשוב שוב. "הרגשנו שיש פה ממד ניסי של ממש, והחלטנו שאין לנו הזכות לבטל כך את זכרו של אוסישקין, גם אם נישל את ריה"ל", מספר אליעז. "במקום זאת עלינו למערת ניקנור (מקום קבורתו של אוסישקין, שא"ב) וקיימנו אזכרה. בהמשך ביצענו את פעולת החלפת השלטים – אבל רק בחצי מהרחוב (הארוך…), כדי לתת מקום לשניהם. הבנו שאוסישקין הוא המגשים והמממש של כיסופי ריה"ל לשיבה לארץ ישראל". כך חזר ר' יהודה הלוי ימים מספר לרחביה, בטרם פקחי העירייה החזירו את המצב לקדמותו.

גן הכוזרי. צילום: שיר אהרון ברם

כעשר שנים לאחר מכן, בשנת 2018, הגיע לשיאו מאבק של תושבי שכונת רחביה ומנהל קהילתי גינות העיר, שדרשו בתוקף ממוסד יד בן-צבי להחזיר את השטח הציבורי שנלקח מגן הכוזרי (אז עדיין שדרות ר' יהודה הלוי) בעת שהמקום שימש כמעון הנשיא. החומה שהוקמה בזמנו נשברה והשדרה קיבלה בחזרה את השטחים שהולאמו ממנה. כך יצא לבסוף שיהודה הלוי הונצח גם בגן הכוזרי וגם ברחוב המוביל לכותל המערבי בעיר העתיקה – במזרח ובמערב יחד, בהמשך לשירו הידוע:

לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.

לקריאה נוספת:

אמנון רמון, "דוקטור מול דוקטור גר"
דוד אוסישקין, "על תולדות משפחתנו"
דיונם של אנשיל פפר ותום שגב בנושא, עיתון "הארץ", ספטמבר 2007
יהודה האזרחי, "עיר אבן ושמיים"
דותן גורן, "אביר 'משוררי ציון' מול 'איש הברזל'". כתב-עת עת-מול 247

 

כשילדי ישראל למדו במשמרות

ילד אחד למד בבוקר, וילדה אחרת הלכה לבית הספר רק אחרי הצהריים. איך קרה שתלמידי ישראל נאלצו ללמוד בקפסולות, עוד הרבה לפני הקורונה?

1

תלמידים בבית ספר באשקלון. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, אוסף התצלומים הלאומי ע"ש משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

הילדים חולקו לקבוצות נפרדות שכמעט ולא נפגשו. כל קבוצה התייצבה בבית הספר בשעה היעודה לה. היו ילדים שנאלצו לקום מוקדם בבוקר, כמו תמיד. אבל היו גם את בני המזל – האמנם? – שיכולים היו להתעורר בניחותא בשעות הצהריים, ורק לאחר מכן להגיע אל ספסל הלימודים. למה נדרשו ילדי ישראל להתחלק לקפסולות בשנותיה הראשונות של המדינה?

כידוע לכל, מרגע שהוקמה מדינת ישראל, אוכלוסייתה גדלה במהירות. לא בשל גידול טבעי, אלא בעקבות גלי העלייה ההמוניים שהגיעו לכאן מכל גלויות ישראל. מדינת ישראל נאלצה להיערך במהירות לשיכון אותם עולים, ליצירת מקומות עבודה, ולא פחות מזה – לדאוג לחינוך הילדים ובני הנוער. לגידול העצום באוכלוסייה נוסף עוד שינוי משמעותי. בסוף שנת הלימודים תש"ט, 1949, חוקקה הכנסת את חוק לימוד חובה – אחד מהחוקים הראשונים שחוקקה הכנסת הראשונה. החוק חייב את הורי ישראל לשלוח את ילדיהם לבית הספר, והזניק באחת את מספר התלמידים בישראל.

משרד החינוך הצעיר מצא את עצמו בבעיה. התלמידים רבים ויש להכניסם בסוד החינוך הממלכתי (ובכלל) כמה שיותר מהר. אך לצד זאת חסרו בנייני בתי ספר, חסרו כיתות, חסרו מורים וחסרו אמצעי לימוד. בעיריות ניסו להכשיר מבנים מאולתרים ושיכנו תלמידים בצריפים ובפחונים. בתי קפה הפכו לפתע לכיתות לימוד לכמה שעות. משרד החינוך גייס מורים שלא סיימו את הכשרתם או לעיתים גם כאלה שלא הוסמכו כלל.

1
תלמידים בבית ספר באשקלון, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

לצד זאת נשלף פתרון שהונהג בעבר גם בשנות המנדט הבריטי כאשר הצפיפות בכיתות לא אפשרה לימודים בתנאים סבירים: שיטת המשמרות. תלמידי בית הספר חולקו לשניים, כיתות מסוימות למדו בבוקר וכיתות אחרות למדו אחרי הצהריים, או אפילו בשעות הערב. 

בעיית הצפיפות והמחסור במורים תקפה בכל מקום – גם בערים הגדולות וגם בעיירות הפיתוח, אם כי בתוך הערים ניתן היה לאתר מקרים של חוסר שוויון. בשכונות מסוימות התנהלו הלימודים בכיתות קטנות, בזמן שבשכונות אחרות נעשו מאמצים גדולים כדי לאפשר לכל הילדים לממש את זכותם ללמוד בבית הספר.

ולמרות המאמצים הרבים והפתרונות המקוריים, לא תמיד הצליחו האלתורים להקל על הצפיפות הקשה או לאפשר לכולם ללמוד כראוי. 

1
תלמידים בבית ספר באשקלון, 1964. צילום: בוריס כרמי, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

שרה, בת 69, הייתה תלמידת יסודי בשנות ה-60 בעיירת פיתוח. היא סיפרה לנו על חוויותיה: "בכיתות ד'-ה' למדנו לפרקי זמן קצרים בשעות אחר הצהריים, בגלל מחסור בכיתות. בהתחלה הורידו את כיתתי ללמוד במקלט, אבל כיוון שהתנאים שם היו גרועים ללמידה, למדנו בחודשי החורף במשמרות אחר הצהריים. זה היה מאוד  לא נעים. זו לא הייתה אווירה של "בית ספר", עם הפסקות ואינטרקאציה בין ילדים ומשחקיהם. באנו רק כדי להספיק את החומר הנלמד וזהו.  

אחרי כמה זמן בנו לנו מבנה חדש ובכיתה ז' וח' כבר קיבלנו צריף חם ומהביל בלי שום אמצעי אוורור. אנחנו, תלמידי הכיתה, יחד עם המחנך, צבענו אותו והפכנו אותו למקום ראוי ללימודים, אבל כל הקיץ סבלנו מהחום".

1
תלמידים בשיעור מתמטיקה, מאי 1950. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אז האלתורים לא הספיקו. המבנים המאולתרים לא סיפקו תנאים ראויים ללימודים. חסרו בהם אמצעי לימוד, או שלא אפשרו שהות ארוכה בתנאי מזג אוויר שונים. גם החלוקה למשמרות לא הצליחה לפתור לאורך זמן את הבעיה, וגם יצרה בעיות משלה. ילדי בית הספר העממי, היסודי, לא הצליחו ללמוד ביעילות בשעות הערב, כשהיו כבר עייפים ורק חלמו על ארוחת הערב.

1
כרזה הקוראת להורים להשתתף במלווה החינוך של עיריית חיפה. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

"בקיץ אני מתפללת, לפעמים, שאיזה ילד שובב יפריע בכיתה…הפרעה כזאת לפחות תפיג את השיממון ותעלה מעט את המתח בין הילדים המנמנמים", סיפרה מורה לכתב אריה נשר מעיתון "הארץ" שסיקר את מצב בתי הספר בחיפה. "משמרת שנייה זאת היא קללה שאינה כתובה ב[פרשת] תוכחה. היא הופכת סדרי בראשית, מייקרת את הוצאות החינוך, מפחיתה את יעילותו, מחבלת בסדרי הבית, והופכת חיי אמהות לסיוט. שאלו אֵם שיש לה ילד הלומד בשעות אחר הצהריים, ותיוודעו איזה סבל, דאגה, מריטת עצבים ומתיחות מתמדת כרוכים בהכנת הילדים לקראת הלימודים פעמיים ביום, מבחינת סדרי המטבח והתזונה ועוד. אֵם כזאת אין לה מנוח", כתב נשר.

משרד החינוך ואנשי השלטון המקומי הזדקקו לפתרון קבוע. טיכסו עצה והחליטו: בתחילת שנות ה-50 הטילו העיריות על ההורים "מילווה חינוך". ההורים נדרשו לשלם עוד כסף שהוקדש כולו לבניית בניינים נוספים ועוד חדרי כיתות. בחולון, בנתניה ובחיפה ביקשו העיריות תשלומי הורים לטובת הקמת מבני חינוך. המילווה לא היה מס חובה, בדומה למילווים אחרים בשעת חירום ובשעות מלחמה ששולמו בהתנדבות. אך העיריות פצחו במסעות פרסום והפעילו לחץ על מנת שההורים ישלמו את הסכומים הנדרשים. בעיתונות הופיעו ידיעות שאיימו בייסוד משמרת שלישית של לימודים, צעד שכמובן היה פוגע עוד יותר בשעות הלימוד של התלמידים הצעירים. כרזות הופצו ובין היתר הודגש עד כמה הלימוד אחר הצהריים מקשה על התלמידים שרק רוצים לישון. באמצע העשור כבר פרצו מאבקים נגד משמרות הלימודים בצורה שאנחנו מכירים – שביתות והפגנות.

1
כרזה לעידוד תשלום מלווה החינוך של עיריית תל אביב. מתוך אתר נוסטלגיה אונליין

הנושא היה בראש סדר היום. עיריות שהצליחו להנהיג משמרת אחת התגאו בכך ועשו מאמצים לשמר את ההישג. גולדה מאיר הבטיחה לחסל את המשמרת השנייה בנאומיה כשהתמודדה לתפקיד ראשת העיר תל אביב. נדרשו עוד שנים ארוכות עד שהצליחה מדינת ישראל להעמיד תקציב חינוך שיאפשר בניית מספיק כיתות לימוד וביטול המשמרת השנייה של הלימודים.

אז מה אתן/ם הייתן/ם מעדיפות/ים? ללמוד בבוקר או אחרי הצהריים? אולי תספרו לנו עוד על חוויות מאותה תקופה? אם תרצו להוסיף על האמור בכתבה, להגיב, לתקן או להעיר, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.