ילדי היישוב תורמים את דמי הכיס שלהם למען עצורי קפריסין

ב-1947 למדו ילדי ישראל שקר שם בחוץ. כלומר בקפריסין. עשרות אלפי מעפילים, ביניהם ניצולי שואה, נתפסו על ידי הבריטים ונשלחו למחנות מעצר באי השכן. ילדי ישראל התגייסו למאמץ ותרמו מכספם ומבגדיהם כדי שלילדים העקורים לא יהיה קר

1

ילדים תורמים בגדים במבצע "כסות חורף" תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

אוניות עמוסות פליטים עשו את דרכן אל חופי ארץ ישראל. השלטונות לא ראו זאת בעין יפה, והשקיעו מאמצים רבים באיתור הספינות ולכידתן לפני שעגנו בארץ. שירותי המודיעין אספו ידיעות על תנועת המעפילים, משחתות של משמר החופים נשלחו לחסום את דרכן של האוניות הרעועות והעמוסות. וכשנלכדו האוניות נשלחו הנוסעים שעליהן למחנות מעצר.

בוודאי כבר ברור לכל שאנחנו מדברים על תקופת ההעפלה היהודית לארץ ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה. הבריטים הפנו משאבים רבים למאבק בהעפלה הבלתי ליגלית, מפעל שהיישוב היהודי מצידו פעל במרץ כדי לחדש אחרי מלחמת העולם ולהגביר את קצב העלאת שארית הפליטה מאירופה לארץ. משנתפסו האוניות נשלחו הנוסעים שעליהן למחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין. המחנות האלו פעלו במשך מספר שנים, החל משנת 1946 ועד תחילת שנת 1949 – כלומר המשיכו לפעול גם אחרי הקמת מדינת ישראל

כך מצאו את עצמם בין העצורים בקפריסין גם ניצולי שואה רבים – גברים, נשים וטף – חלקם ודאי אחרי שהות ארוכה במחנות ריכוז ובמחנות עקורים באירופה. וגם במחנות בקפריסין התנאים לא היו פשוטים. פליטים חסרי בית ששרדו את מחנות הריכוז והמוות, שניסו בדרכים לא דרכים להגיע לארץ שהבטיחה להיות להם למולדת, הגיעו במקום זאת שוב למחנה מעצר מוקף גדרות תיל. הבריטים אמנם דאגו לספק מזון ומצרכים בסיסיים, אך גם אלו היו בכמות נמוכה ולא מספקת.

1
עקורי קפריסין משתחררים מהמחנה. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

בינתיים בארץ ישראל לא שכחו את בני ובנות עמם העקורים. לאחר שהוקמה המדינה הוחרף המאבק למען שחרור העצירים, אבל עוד לפני כן פעלו הסוכנות היהודית ושאר מוסדות המדינה שבדרך למענם. כל המחתרות שלחו נציגים שגייסו ואימנו את תושבי המחנות, שיעורי עברית התקיימו שם, ובאפריל 1948 גם משלחת תרבותית מפוארת עם נתן אלתרמן ושושנה דמארי ביקרה במחנות.

הגוף המרכזי שעסק בסיוע לעצורי המחנות בקפריסין היה "הוועד למען גולי קפריסין". הוועד הוקם על ידי הסוכנות היהודית, הוועד הלאומי וארגון הג'וינט, ובעיקר אסף תרומות – כסף, חבילות מזון וחפצים – לטובת העצורים במחנות. חבילות עם חפצים שונים ומשונים נשלחו באופן תדיר דרך הוועד, שארגן גם משלוחי צעצועים, ספרים, עיתונים וכלי עבודה. בחגים שלחו מאכלים מתאימים ואת כל הדרוש לקיום המצוות. הוועד דאג להסדיר פעילויות תרבות במחנות ולספק תעסוקה ליושביהם, ועוד פעולות רבות נוספות שנועדו להקל על חייהם של הפליטים.

1
כרזה מטעם הוועד למען גולי קפריסין לקראת מבצע "כסות חורף" תש"ח. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

שיאה של פעילות ההתרמה והתרומות הגיע ככל הנראה במבצעי ההתרמה המיוחדים שערך הוועד. בסתיו 1947, מיד לאחר איסוף התרומות לחגי תשרי, נפתח מבצע "כסות חורף". כמו שאפשר להבין משמו עסק מבצע האיסוף הזה בעיקר בגיוס תרומות בתחום הלבוש וההנעלה לקראת החורף המתקרב. זו הייתה הפעם השלישית שהוועד ערך מבצע גיוס כזה לקראת החורף. בכל העיתונים דיווחו על המבצע המתקרב, שנועד לספק כסות ומלבוש לכ-50 אלף פליטים במחנות. המעצר בקפריסין, במחנות העקורים באירופה וגם לפליטי פרעות עדן בתימן. ארגוני הנשים ותנועות הנוער נרתמו למאמץ שנמשך שבועיים תמימים.

בערים הגדולות נפרשו מאות נקודות איסוף אליהן יכולים היו האזרחים להגיע ולמסור בגדים, שמיכות, מזון או שאר תרומות. ההודעות בעיתונים קראו לתושבים שלא להמתין עד שאוספי התרומות יגיעו לבתים אלא להתייצב באותן נקודות ולתרום. היישוב העברי הקטן בארץ ישראל – לא בעל משאבים בלתי מוגבלים – נרתם בהמוניו לסייע לאחיו ואחיותיו הכלואים בנכר.

1
אולם מיון התרומות בזמן מבצע "כסות חורף" תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית

כשתם המפעל, לא שקט הוועד על שמריו, והחל מיד במבצע גיוס מצות וחפצים לקראת פורים ופסח.

ומדוע דווקא על כסות חורף תש"ח בחרנו לספר? ראשית כל, משום שבמקרה מאותה שנה יש ברשותנו תמונות, שאת חלקן אפשר לראות בכתבה זו, ואת כולן תוכלו למצוא בקישור כאן. את התמונות צילם צלם העיתונות בנו רותנברג, והן חלק מאוסף מיתר בספרייה הלאומית. שנית, נראה שמבצע כסות חורף תש"ח היה בין הגדולים מסוגו באותה תקופה, והיה מוצלח מאוד. לא רק מבוגרים נתנו יד, אלא גם הילדים. בתמונות אפשר לראות ילדים שמגיעים לנקודות האיסוף וחולקים מבגדיהם. גם עיתוני הילדים של אותה תקופה עסקו בנושא. טור עורך אחד קרא לילדים להרהר בשאלה: "אנחנו פה בארץ ישראל, כשאנו מכינים לנו את בגדי החורף שלנו, שואלים את עצמנו: ואחינו, שם בקפריסין, היש להם מה ללבוש?". גם לפני מבצע האיסוף, גם במהלכו וגם לאחר מכן, אותם עיתוני ילדים מדווחים על ילדים שהחליטו לתרום כסף שקיבלו לכבוד יום הולדתם עבור ילדי קפריסין: זה תורם לירה אחת, זאת תורמת שלוש. אחרת תרמה 300 מיל. במקרה אחד התגייסה גם כיתה שלמה ואספה כסף לטובת הילדים העקורים. כל היישוב נתן כתף.

1
ילדים תורמים בגדים במהלך מבצע "כסות חורף תש"ח. צילום: בנו רותנברג, מתוך אוסף מיתר, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית
1
עיתוני הילדים מלאו בהודעות על תרומות של ילדים למען ילדי קפריסין. מתוך "דבר לילדים", 9 באוקטובר 1947
1
עוד תרומה. מתוך "דבר לילדים", 13 בנובמבר 1947, בעצם ימי המבצע

מבצעי התרומות נמשכו כאמור, גם לאורך שנת 1948. רק תשעה חודשים לאחר הקמת המדינה פונו כל העצורים היהודים מקפריסין והגיעו לארץ, לא בלי מאבק שניהלה מדינת ישראל הצעירה נגד בריטניה שהתעקשה קצת יותר מדי להמשיך ולהחזיק בעצורים. רק בתחילת 1949 שוחררו כולם והגיע לסיומו הסופי פרק ההעפלה הבלתי ליגלית בדברי ימי מדינת ישראל.

אם תרצו להוסיף מידע על האמור בכתבה, לתקן, לפרט, לשאול או סתם להגיב, תוכלו לעשות זאת כאן בתגובות, בפייסבוק, בטוויטר או באינסטגרם.

בעוז חולשתה: על שיריה של אמילי דיקינסון

כיצד שירתן של אמילי דיקינסון ורחל המשוררת מהדהדת אחת את השנייה?

Daguerreotype of the poet Emily Dickinson, taken circa 1848. (Restored version.) From the Todd-Bingham Picture Collection and Family Papers, Yale University Manuscripts & Archives Digital Images Database, Yale University, New Haven, Connecticut.

המשוררת האמריקנית אמילי דיקינסון (1830 – 1886) בילתה כידוע את רוב שנותיה בין כותלי חדרה או בגן ביתה, לבושה תמיד בשמלה לבנה. האִם סימל הלבוש הלבן את שמלת הכלולות שמעולם לא זכתה לה? האִם סימל את המוות ותכריכיו שאותם הִרבּתה להזכיר בשיריה?  שישים שנה אחריה נולדה המשוררת העברית הראשונה – רחל בלובשטיין – וגם היא לבשה שמלות לבנות ועסקה בחקלאות. שתי המשוררות הגדולות לא נישאו מעולם, ואף כתבו בלגלוג-מה על מוסד הנישואין. שתיהן כתבו בצניעות ובענווה, אך בין השיטין ניתן לחוש גם בגאווה גדולה.

למקרא השיר "Adrift" ("סחופה")  אפשר כמדומה להעלות על הדעת גם את צבעם של מִפרשׂיו של כלי שיט.  כמי שגדלה באמהרסט  (Amherst) מסצ'וסטס, על גדות נהר קונטיקט, היא ראתה את הספינות לִבנות המִפרשׂים השטות לאורך הנהר, ואלה נתגלגלו והיו למוטיב חוזר ביצירתה.  ואולם, הספינות שבשיריה, הגם שיש להן אחיזה במציאוּת החוץ-ספרותית, הן על-פי-רוב ספינות מטפוריות המתארות את המתחולל בנפשה. וכך גם בשיר "סחופה!": אמילי דיקינסון מדמה בו את עצמה לספינת מִפרשׂים קטנה  העומדת לטבוע, ושואלת אם יימצא  אותו אדם שיציע לה עזרה וינווט אותה אל נמל מבטחים.

השיר "סחופה!" אופייני לשירת אמילי דיקינסון: הוא פשוט וצלול לכאורה, אך לא קל להבינו עד תום ולהציע לו פירוש ממצה. הוא נפתח בנימה של שיר-ילדים תמים,  אך בהמשך הוא הולך ו"מסתבך": משוקעים בו רעיונות מורכבים המנוסחים באוצר-מילים כלל לא פשוט או ילדותי. כברבים משיריה ניכרת כאן הענווה של משוררת המכירה במגבלותיה וזועקת לעזרה, אך גם גאווה גדולה של אישה המביעה את אמונהּ שבסוף המאבק  במִשבּרים הגבוהים היא תצא וידה על העליונה. נתבונן בשיר הקצר "סחופה!", המבטא את עולמה ואת אישיותה:

 

 

ADRIFT!

By Emily Dickinson

Adrift! A little boat adrift!

And night is coming down!

Will no one guide a little boat

Unto the nearest town?

 

So sailors say, on yesterday,

Just as the dusk was brown,

One little boat gave up its strife,

And gurgled down and down.

 

But angels say, on yesterday,

Just as the dawn was red,

One little boat o'erspent with gales

Retrimmed its masts, redecked its sails,

Exultant, onward sped!

סחופה!

סְפִינָה קְטַנָּה, כֻּלָהּ סְחוּפָה,

לֵילָהּ קָרֵב וּבָא.

מִי יוֹבִילֶנָהּ אֶל חוֹפָהּ

שֶׁל עִיר נָמֵל קְרוֹבָה?

 

תּוֹפְסֵי מָשׁוֹט שָׂחִים: אֶתְמוֹל

בִּשְׁעַת שְׁקִיעָה בְּגוֹן אָבָק.

הֵחֵלָה הַסְּפִינָה לִצְלֹֹל

כְּמוֹ תַּם הַמַּאֲבָק.

 

אַךְ עוֹד יָשִׂיחוּ מַלְאָכִים:

אֶתְמוֹל בִּשְׁעַת זְרִיחַת-שָׁנִי

הַכְּלִי יְדוּעַ הַסְּעָרָה

מָתַח מִפְרָשׂ, זָקַף תְּרָנִים,

זִנֵּק  חִישׁ בִּדְהָרָה.

מאנגלית: ז"ש

 

 

מעניין להיווכח: דווקא אישה רפה וחולנית כדוגמת המשוררת אמילי דיקינסון, שבקושי מצאה אומץ לעזוב את דל"ת אמותיה ואת פתח ביתה, הציגה לא פעם בשיריה דימוי עצמי "גברי" ואקטיבי של אדם הנלחם עם הגורל בכל כוחו ואף מצליח להביסו.   לפרדוקס כעין זה התכוון כנראה שאול-פאולוס ב"איגרת אל הקורינתים" בעת שתיאר לפניהם את כוחה של חולשה ("כִּי בַּחֻלְשָׁה תֻּשְׁלַם גְּבוּרָתִי"; שם יב, ט). אל הפרדוקס הזה התכוון כנראה גם הסופר אליעזר שטיינמן בעת שתיאר את "עוז חולשתה" של רחל המשוררת.

רחל, מתוך אוסף אדי הירשביין

 

 

יש אנשים היוצאים למסעות רחוקים – מ"ארץ האש"  ועד לארצות הקרח, ויש כאלה החוֹוים את חוויותיהם בדל"ת אמות, בין ארבעה כתלים. מי מהם  חוֹוה חוויות עזות יותר? לפי שירה של אמילי דיקינסון אין בנמצא ספינה, או כרכרה, שתוכל להסיעך למחוזות רחוקים ומעניינים יותר מאשר ספר טוב, האוצֵר בין דפיו עולם ומלואו.

גם ביאליק הצעיר, זמן לא רב לאחר שעזב את לימודיו ב"ישיבה" ויצא אל ה"חיים", כתב טיוטה של שיר, הפונה אל הספרים ומתוודה לפניהם שהם בעבורו התגלמות החיים במלואם ובכל עוּזם: "אַתֶּם לְבַדְּכֶם הֱיִיתֶם עוֹלָמִי הַיָּחִיד מֵעוֹדִי: / אַוֵּירִי, שְׁמֵי שָׁמַי, יְרֵחִי וְשִׁמְשִׁי, יְגִיעִי, מַרְגּוֹעִי, / תַּאֲוָתִי, דִּמְיוֹנִי, גְּאוֹן אָבִי וְרֹאשׁ תְּפִלַּת אִמִּי הַצְּנוּעָה, / בַּקָּיִץ הֱיִיתֶם פַּרְדֵּסִי, בַּחֹרֶף הַכַּר לִמְרַאֲשׁוֹתַי". במילים אחרות: גם את חוויות הטבע הממשי, המשתרע מחוץ לכותלי חדרו,  חווה המשורר הצעיר באמצעות הספרים, שנהוג לחשוב שאין הם אלא שיקוף של  הטבע.

"לָךְ כָּלִים מֵאֲבַק סִפְרִיּוֹת / גִּבּוֹרִים נִשְׁכָּחִים שֶׁל רוֹמָנִים", כתב אלתרמן בשיר "בוקר בהיר" (משירי כוכבים בחוץ), ללמדנו שהספר זקוק לקוראיו לא פחות מאשר הקוראים זקוקים לספר.  על היחסים המורכבים שבין הטבע לאמנות כתב אלתרמן בשיר בשם "הספרים" הקושר כתרים של תהילה לטבע הרחב, המשתרע ת"ק על ת"ק פרסה מחוץ לכותלי החדר,  אך אינו שוכח להדגיש שאת נשמתם קיבלו השָׂדות והאֲפָרים שבטבע מן הספרים, כשם שבריאת העולם התחילה, לפי המסופר בתנ"ך, במילים "יהי אור":

 

כִּי עַז הָרוּחַ בֶּהָרִים וְאֵין כַּשִּׁבֳּלִים לַטֹּהַר,

וְאֵין בָּהִיר כַּצֵּל הַטּוֹב

אֲשֶׁר עַל אֲפָרִים.

מֶרְחֲבֵיהֶם וַהֲדָרָם הֵם נַחְלָתָם מֵעִם אֱלֹהַּ,

אַך נִשְׁמָתָם, אַחַי, לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים.

 

שוב ושוב הטעים כאן אלתרמן את הרעיון שהאמנות הולידה את הטבע, ולא הטבע את האמנות (כאמור, אפילו העולם נברא במילים, והמילים הריהם "אמנות", ולא "טבע"). האמנות נוֹפַחַת חיים בטבע הגולמי, שבלי התודעה האנושית אין בו ולא כלום.

במשתמע אפשר להבין משיר זה  שהטבע והאמנות משלימים זה את זו כגבר ואישה, כאדם וחוה,  שהרי המילים  "נִשְׁמָתָם […] לֻקְּחָה מִן הַסְּפָרִים" רומזים לפסוק המתאר את בריאת האישה  ("לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְּחָה-זֹּאת", בראשית ב, כג).  הרמיזה לבריאת האנושות נועדה לחזק את הרעיון בדבר חלקה של האמנות (לרבות "הספרים") בבריאת הטבע. "הספרים" מולידים את המיתוס המוליד מציאוּת חדשה ורוטטת, עד שהיא מתקבעת  ב"ספרים" והופכת למיתוס, וחוזר חלילה.

אמילי דיקינסון, שבילתה את רוב ימיה בין כותלי הבית מראה בשירהּ "אין שום ספינה" (שיר מס' 1286 מִבֵּין 1800 שיריה) איך אפשר לבקר בכל מקום בעולם – אמִתי או דמיוני – בעזרת הספרים, וכמה זול ונוח הוא המסע הזה הנערך בלי לוחות זמנים, כרטיסי נסיעה ומזוודות:

 

There is no Frigate

There is no Frigate like a Book

To take us Lands away

Nor any Coursers like a Page

Of prancing Poetry –

 

This Traverse may the poorest take

Without oppress of Toll –

How frugal is the Chariot

That bears the Human Soul –

 

 

אין שום ספינה 

אֵין שׁוּם סְפִינָה שֶׁתְּשִׁיטְךָ

לָאֹפֶק כְּמוֹ סֵפֶר,

וְאֵין פָּרָשׁ עַז שֶׁיִּדְהַר

כְּמוֹ שִׁירָה טוֹפֶפֶת –

 

אֶל הַמַּסָּע יֵצְאוּ דַּלִּים

לְלֹא מַס וְאַגְרָה –

מַה זּוֹל לָשֵׂאת נִשְׁמַת-כָּל-חַי

בְּזוֹ הַכִּרְכָּרָה –

 

מאנגלית: ז"ש

 

 

שיריה של אמילי דיקינסון קצרים ומורכבים. בשיר הקצרצר "אין שום ספינה", היא הצליחה לפרושׂ בשורות אחדות את השקפת עולמה ואת תמונת חייה כאישה שסבלה ככל הנראה מפחד חוצות (agoraphobia)  והעדיפה להסתגר רוב ימיה  בד' אמות ובין ארבעה כתלים. לפי שיר זה, המסע שעורך האדם בעת קריאה בספר עולה כאמור בערכו, בתעוזתו ובהתרגשות שהוא מעורר על  כל מסע ממשי במרחבי תבל – בים, באוויר או ביבשה.  אין ספק, בעבור "נזירה" כמו אמילי דיקינסון, שרק לעִתים נדירות יצאה מבין כותלי הבית, אך ראתה דרך-קבע את הספינות השטות לאורך הנהר קונטיקט, הספרים היו תחליף לסיכויים ולסיכונים הרבים מחכים לאדם  בחוץ –  מעֵבר לכותל – בחיק הטבע הפתוח או בחוצות העיר.

 

 

שתי המשוררות המקוריות הללו לא האריכו ימים: אמילי דיקינסון נפטרה בגיל 55 ורחל בגיל 40. שתיהן סבלו בחייהן סבל רב, וביטאוהו בשיריהן. ואף-על-פי-כן, שירתן אינה מדכדכת את קוראיה. להפך, כשרואים הקוראים איך אישה חולנית וכה חלושה למראה מסוגלת לנצח ולכתוב שירים נצחיים, מתמלא הקורא אמונה ביכולתו של האדם להתמודד בעזרת כוח רצונו עם מכשולים קשים מנשוא ולגבור עליהם.

 

 

באתרה של פרופ' זיוה שמיר תוכלו למצוא תרגומים נוספים לשיריה של המשוררת אמילי דיקינסון: https://www.zivashamir.com

אסיר 4859: הגיבור שהתנדב להיכלא באושוויץ

ישנם סיפורים על בריחה מהרכבות שהובילו את המשלוחים לאושוויץ. יש גם עדויות על ניסיונות בריחה - כושלים ומוצלחים - מהמחנה עצמו. אבל היה אדם אחד ויחיד שהתנדב להיאסר באושוויץ. זה סיפורו

"תומאש סרפינסקי", או בשמו האמיתי ויטולד פילצקי, במדי אסיר באושוויץ

"קיץ 1945

טוב, אני עומד לכתוב את העובדות היבשות ביותר – כפי שחבריי רוצים שאעשה.
הם אמרו לי: ככל שתיצמד לדיווח בלבד, ללא הערות כלשהן, כך יהיו דבריך בעלי ערך רב יותר עבורנו.
אז התחלתי…
אבל אנחנו לא היינו עשויים מעץ, ודאי שלא מאבן – למרות שלפעמים היה נראה שאפילו אבן הייתה נסדקת ומתפוררת במצב הזה".

כך נפתח הדו"ח המתאר, בפירוט ובדיוק מצמררים, את חיי היום יום במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ. אסיר 4859 שכתב אותו נכנס מיוזמתו אל אותה "פלנטה אחרת", במטרה לתעד את המתרחש במחנה ולארגן מחתרת שתפעל בתוכו. הוא שאף להביא להתקוממות של האסירים ולבריחה המונית. כחייל במחתרת "צבא פולין הסודי" (Tajna Armia Polska) הוא התנדב להיתפס ע"י הנאצים בוורשה וכך הגיע למחנה. ברשומות המחנה זוהה אסיר 4859 כ"תומאש סרפינסקי", השם שנכתב במסמכים המזויפים שנשא. שמו האמיתי היה ויטולד פילצקי, ולא הייתה זו הפעם הראשונה שנלחם בנאצים.

ויטולד נולד ב-13 במאי 1901 בקרליה שברוסיה, לשם גלתה משפחתו לאחר דיכוי המרד הפולני בשנים 1863-1864. סבו, יוזף פילצקי, בילה 7 שנים בגלות בסיביר בשל חלקו במרד הזה. ויטולד עצמו עתיד גם הוא למרוד ברוסים, הפעם בסובייטים שכבשו את פולין, אבל לא נקדים את המאוחר.

ויטולד הגיע לאושוויץ עם ניסיון צבאי עשיר. במלחמת העולם הראשונה הצטרף ליחידות ההגנה העממית הפולניות והשתתף בהגנה על וילנה. במלחמה הפולנית-סובייטית (בשנים 1919-1921) הצטרף לצבא הפולני, השתתף בקרבות שונים וזכה פעמיים בעיטורים על גבורתו.

לאחר המלחמה השתחרר ויטולד מהצבא, נשא לאשה את מריה ועבד בחווה המשפחתית. לזוג נולדו שני ילדים, אנדריי וסופיה, ונראה שהחיים פונים למסלול שגרתי. אבל אז פרצה מלחמת העולם השנייה.

באוגוסט 1939 החלו לנשב רוחות המלחמה באירופה. ויטולד התגייס שוב, והוצב כמפקד מחלקת פרשים. המחלקה לחמה באומץ וספגה אבדות קשות. היו גם הצלחות – במערכה בספטמבר 1939 השמידו ויטולד ואנשיו שבעה טנקים גרמניים והפילו שני מטוסים. בהמשך אותו החודש פלשה ברית המועצות למזרח פולין, בהתאם להסכמות עם גרמניה הנאצית (הסכם ריבנטרופ-מולוטוב). בעקבות הפלישה הסובייטית הדיוויזיה הפולנית אליה השתייך פילצקי פורקה והוא חזר לוורשה.

פילצקי ומפקדו הקימו בנובמבר 1939 בוורשה את "צבא פולין הסודי" (Tajna Armia Polska), מהמחתרות הראשונות נגד הנאצים במדינה. הם גייסו אנשים, אגרו נשק והרחיבו את הפעילות לערים נוספות בפולין. ב-1940 כבר מנתה המחתרת יותר מ8,000 לוחמים.

"תומאש סרפינסקי", או בשמו האמיתי ויטולד פילצקי, במדי אסיר באושוויץ. מתוך הביוגרפיה המצולמת של ויטולד פילצקי

המחנה באושוויץ הוקם באפריל 1940 כמחנה כליאה למתנגדי המשטר הנאצי מהארצות הכבושות באירופה, ובעיקר מפולין. הובאו אליו שבויי מלחמה סובייטים ואסירים פוליטיים, עובדי כפייה יהודים ואחרים. רק בשלב מאוחר יותר יהפוך המחנה להיות מחנה הריכוז וההשמדה הגדול ביותר של הנאצים. ב-1940, כשעוד היה המחנה מחנה כליאה "רגיל", התנדב פילצקי להיתפס ע"י הנאצים ולהיכנס למחנה כאסיר. על פילצקי הוטל להעביר דיווחים על הנעשה "בפנים" וכדי לארגן את האסירים במחתרת אנטי נאצית. הוא קיבל מסמכים מזויפים ויצא למשימה.

"19 בספטמבר 1940, 'איסוף הרחוב' השני של וורשה יצא לדרך. יש עדיין כמה אנשים שנשארו בחיים היום, וראו אותי עובר בשש בבוקר בצומת הרחובות Aleja Wojska / Felinskiego , ומצטרף ל'חמישיות' שנלכדו על ידי אנשי האס-אס" (עמ' 11).

"תומאש סרפינסקי" הגיע למחנה, ומייד החל לארגן את האסירים במחתרת שקידמה עזרה הדדית בין האסירים ושלחה דיווחים "החוצה". בתחילה העבירו חבריה רק פתקאות עם שמות האסירים שמתו או נרצחו, ובהמשך מסרו דיווחים מפורטים יותר ויותר על הנעשה ועל התעללות צוות המחנה באסירים. המחתרת הבריחה מזון, ביגוד ותרופות למחנה, וניסתה לתכנן מרד אסירים תוך קבלת תמיכה מאנשי הצבא המחתרתי הפולני – שאמורים היו "לכבוש" את המחנה מהנאצים ולשחרר את האסירים. באוגוסט 1941 דיווח "סרפינסקי" על המתת שבויי מלחמה סובייטיים בגז, כנראה אחד הניסויים הראשונים של הנאצים בשיטת רצח זו.

"השבויים הבולשביקים הראשונים, בשלב זה קצינים בלבד, הובאו לחדר בבלוק 13 (בלוק 11 לפי הספרור החדש). לאחר שדחסו כ-700 מהם לתוך החדר, צפופים כל כך שאיש מהם לא יכול היה לשבת, החדר ננעל ונאטם.

באותו ערב הגיעה קבוצת חיילים גרמנים, ובראשם קצין. הם חבשו מסכות גז, והשליכו כמה מכלי גז לתוך החדר. אחר כך עמדו וצפו בנחת בהשפעות הפעולה…זה היה הניסוי הראשון ברצח באמצעות חומצה פרוסית" (עמ' 131). חומצה פרוסית היא כינוי למימן ציאנידי.

ויטולד מציין את שמות האסירים שדיווחו לו על כך, ומביא את תיאורי הזוועה של אנשי הרפואה שנאלצו לפנות את הגופות.

בהמשך דיווח פילצקי על בניית תאי הגזים והמשרפות, ועל המשלוחים הגדלים והולכים של קורבנות ההשמדה.

הדיווחים הועברו לאנגליה בסיוע אנשי המחתרת הפולנית – אלא ששם לא האמינו להם. האנגלים טענו שפילצקי ממציא אירועים ו"מנפח" את הנתונים כדי לשכנע את האנגלים לפעול. כשהבין ויטולד שלא תגיע עזרה מבחוץ, ותוכנית המרידה לא תצא לפועל, הוא החליט לברוח. בלילה שבין 26 ל 27 באפריל 1943, אחרי 945 ימים כאסיר באושוויץ, ברחו פילצקי ועוד שניים מחבריו. הם ניצלו את העובדה שיצאו למשמרת לילה במאפייה מחוץ למחנה, השתלטו על השומר שהשגיח עליהם וברחו – כשברשותם מסמכים שגנבו מהגרמנים. הם החזיקו ברשותם גם ציאניד, אותו התכוונו לבלוע במקרה שיתפסו. בעזרת תושבים מקומיים הצליחו להתרחק מהמחנה, ובסופו של דבר הצליחו להגיע לוורשה.

פילצקי הצטרף לארמיה קריובה (המחתרת הפולנית המרכזית במהלך המלחמה) ונטל חלק במרד ורשה (הפולני). היחידה בפיקודו הסבה אבדות גדולות לגרמנים. עם דיכוי המרד נפל פילצקי בשבי הנאצים ועד סיום המלחמה שהה במחנות שבויים.

עם סיום המלחמה מצאה עצמה פולין תחת כיבוש סובייטי. ויטולד פילצקי אסף מידע על ההתעללויות של הכובש הסובייטי באזרחי פולין והעביר אותן למערב. בשנת 1945 גם ארגן את זיכרונותיו מימיו באושוויץ בדו"ח מסודר. ב-8 במאי 1947 נעצר ויטולד פילצקי בידי השירות החשאי הפולני-סובייטי. הוא נחקר ועונה קשות, עד כדי כך שאמר שהעינויים בחקירה היו קשים מכל מה שעבר באושוויץ (ספר הקומיקס "Episodes from Auschwitz : Witold Report" נפתח בתמונת החקירה והעינויים של פילצקי).

כריכת ספר קומיקס על סיפורו של ויטולד פילצקי

ב-3 במרץ 1948 נפתח משפט ראווה, שבו הואשמו פילצקי ושלושה מחבריו בריגול למען מדינות המערב והממשלה הפולנית הגולה. במחצית מאי נגזר דינו למוות, וב-25 באותו חודש, שנת 1948, הוצא להורג בכלא מוקוטוב בוורשה. ככל הנראה הושלכה גופתו לקבר אחים בבית הקברות הצבאי פובונזקי בוורשה.

השלטונות הקומוניסטיים אסרו להזכיר את שמו ואת מעשיו. רק ב-1 באוקטובר 1990, לאחר שנפל המשטר הקומוניסטי בפולין, טוהרו ויטולד פילצקי וחבריו לדרך, והחלו להתפרסם ספרים עליו ועל מעשי הגבורה שלו. בספרייה הלאומית תוכלו למצוא ספרים על פילצקי באנגלית, בפולנית ובגרמנית, בהם ספרי נוער, עלילון (קומיקס) וביוגרפיה מצולמת.

אני נחשפתי לראשונה לסיפורו של ויטולד פילצקי כשיצא השיר "Inmate 4859" של להקת המטאל השבדית Sabaton. השיר נמצא באלבום "Heroes".

אחרי הכל, קשה להשכיח סיפור של גבורה אמיתית – גם אם כל כוחה של ברית המועצות עומד מאחוריך…

 

הציטוטים של דברי פילצקי מתוך התרגום לאנגלית של ספרו The Auschwitz volunteer : beyond bravery (2012)

לקריאה נוספת:

120 להולדתו של ויטולד פילצקי, מכון התרבות הפולני

הגיבור הנשכח שהסתנן לאושוויץ – וחזר לספר על כך, אתר מידה

הלוחם הפולני שהתנדב לרגל באושוויץ, מקור ראשון

64 שנה: מחפשים עצמות הגיבור שחדר לאושוויץ, ynet

"עוד לא תמו כל פלאייך": פרידה מיורם טהרלב

"ריחה וצבעיה של ארץ הילדות נשארים חרותים לנצח בליבו של כל אדם. נוף מולדתי שלי הוא ריח הכפרים ופעמון העדרים". הסיפור מאחורי השיר שכמו מלווה אותנו מאז ומתמיד

אַרצֵנוּ הַקּטַנְטֹנֶת, אַרצֵנוּ הַיָּפָה
מוֹלֶדֶת בּלי כֻּתֹּנֶת, מוֹלֶדֶת יְחֵפָה
קַבּלינִי אֶל שׁירַיִך, כַּלָּה יְפֵהפיָּה
פּתחי לי שׁעָרַיִך אָבוֹא בָּם אוֹדֶה יָהּ.

בּצֵל עֲצֵי הַחֹרֶשׁ, הַרחֵק מֵאוֹר חַמָּה
יַחדָּו נַכֶּה פֹּה שֹׁרֶשׁ אֶל לֵב הָאֲדָמָה
אֶל מַעַיְנוֹת הַזֹּהַר, אֶל בּאֵרוֹת הַתֹּם
מוֹלֶדֶת ללא תֹּאַר וְצוֹעֲנִי יָתוֹם.

עוֹד לא תַּמּוּ כָּל פּלָאַיךִ
עוֹד הַזֶּמֶר לוֹ שָׁט
עוֹד לבּי מַכֶּה עם לַיִל
וְלוֹחֵשׁ לָך בַּלָּאט:
אַתּ לי, רַק אַתּ הָאַחַת
אַתּ לי אַתּ, אֵם וּבַת
אַתּ לי אַתּ הַמּעַט
הַמּעַט שֶׁנּוֹתַר

נָביאָה בּבגָדֵינוּ אֶת רֵיחַ הַכּפָרים
בּפַעֲמוֹן לבֵּנוּ יַכּוּ הָעֲדָרים,
יֶשׁנָהּ דּמָמָה רוֹגַעַת
וְקֶרֶן אוֹר יָפָה,
וּלאוֹרָהּ נִפסָעָה בּרֶגֶל יְחֵפָה.

(מילים: יורם טהרלב. לחן: רמי קלינשטיין)

כמה שירים אפשר לכתוב על ארץ קטנטונת?

זה מתחיל אי שם בשנות הארבעים, כששמואל פישר מחבר את מילות השיר "ארצנו הקטנטונת" עבור אחת התוכניות של תיאטרון הבידור התל-אביבי, "לי-לה-לו". הנריק (צבי) גולד-זהבי מלחין את השיר. השנה היא 1943 וארצנו איננה רק קטנטונת, היא אפילו עדיין לא זכתה בעצמאותה.

זהו הפזמון החוזר של השיר "ארצנו הקטנטונת":

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אַרְצִי שֶׁלִּי, שֶׁלִּי,

נַפְשִׁי אֵלַיִךְ כֹּה נִכְסֶפֶת.

אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת, אַרְצֵנוּ הַקְּטַנְטֹנֶת,

אִמִּי שֶׁלִּי שֶׁלִּי, הֲרֵי

אֶת בְּנֵךְ אַתְּ כֹּה אוֹהֶבֶת.

היום "ארצנו הקטנטונת" הוא כבר שיר מעט נשכח. במהלך השנים הוא זכה לביצועים רבים – כולל ביצוע של יפה ירקוני ואחר של ציפי שביט, למרות שהביצוע המקורי של מינה ברן נחשב לאבוד.

יש כותבים השואבים מניסיון חיים, ויש השואבים השראה מן השירים. הפזמונאי הגדול יורם טהרלב שאב משניהם, והשיר "ארצנו הקטנטונת" הוליד אצלו שני שירים שונים. האחד נקרא בשם השיר המקורי, "ארצנו הקטנטונת" אותו הלחין וביצע יגאל בשן. השני הוא המוכר והאהוב שביניהם, "עוד לא תמו כל פלאייך".

יורם טהרלב ליווה את המדינה בשיריו. לאורך קריירה מפוארת שנפרשה על פני שבעה עשורים חיבר מאות של שירים. זה מה שהיה לפזמונאי הגדול להגיד על שירו הנפלא:

"[זהו] שיר אהבה לנופיה של ארץ ישראל, פותח בציטוט מתוך שיר ישן שאני עצמי גדלתי עליו: "ארצנו הקטנטונת", שיר שהושר בשנות הארבעים. בשיר אני מביא מעין-ציטוט של פסוק מתהילים: פתחי לי שעריך, אבוא בם אודה יה. בתהילים כתוב: פיתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה. הציטוט הזה, כמו הציטוט "קום והתהלך בארץ", שייכים לסגנון הכתיבה של הדור שלי, דור התנ"ך. גם לשיר זה חודר נוף הקיבוץ וזיכרונו של אבא שלי, שהיה רועה-צאן: נביאה בבגדינו את ריח הכפרים/ בפעמון לבנו יכו העדרים…".

טהרלב שאב השראה כפולה – מהנוף המוזיקלי של ילדותו אבל לא פחות – מהנוף הפיזי. על הילדות בקיבוץ יגור שהיוותה גם היא השראה חשובה לשיר "עוד לא תמו כל פלאייך" סיפר:

ריחה וצבעיה של ארץ הילדות נשארים חרותים לנצח בליבו של כל אדם. נוף מולדתי שלי הוא ריח הכפרים ופעמון העדרים. בילדותי היה אבי רועה צאן, והיה לוקח אותי אתו אל שדות המרעה, שם ראיתי איך נולדים טלאים וגדיים.

(מתוך החוברת "60 שרים, ישראל חוגגת 60 שנה" בהוצאת משרד החינוך)

 

יורם טהרלב עם הוריו, מתוך האתר של טהרלב

השיר, שכתב טהרלב והלחין רמי קליינשטיין, ראה אור לראשונה בביצוע להקת פיקוד הצפון ב-1984. ב-1996 כלל אותו רמי קלינשטיין באלבום האוסף שלו. מאז זכה לביצועים שונים בטקסים ובימי עצמאות, כולל דואט חגיגי עבור יום העצמאות ה-70 למדינה, דואט של קלינשטיין עם ישי לוי בשנת 2018.

בשיר "ארצנו הקטנטונת" הומשלה ארץ ישראל לאמא אוהבת. היחסים שמדמיין טהרלב ב"עוד לא תמו כל פלאייך" אינטימיים אף יותר – בבתי השיר הארץ היא אישה אהובה שעליה הולך צועני יתום ("קַבּלינִי אֶל שׁירַיִך, כַּלָּה יְפֵהפיָּה. פּתחי לי שׁעָרַיִך אָבוֹא בָּם אוֹדֶה יָהּ"). בפזמון היא חוזרת להיות אם, ואף בת. המתח היפה כל כך בשירו של טהרלב הוא המתח של הדאגה והאהבה, אבל גם החרדה והפחד. נופיה של הארץ הקטנטונת ממלאים אותו בהתפעמות אבל גם בחשש גדול. האם הם הולכים ונעלמים?

השיר נכתב בשנות השמונים של המאה הקודמת, כשהארץ הקטנה התקרבה בצעדי ענק לגיל 40. בהתחשב במקור השיר של טהרלב, ובחוויות נעוריו הכפריות, מה הפלא שהמבט הוא נוסטלגי? זאת הסיבה שהוא ממהר להבהיר למושא שירו שעוד לא תמו כל פלאייך. ספק אם זה יקרה אי פעם.

ב-6 בינואר 2022 הלך יורם טהרלב לעולמו. יהי זכרו ברוך.

הביצוע המקורי של להקת פיקוד צפון. הסולנית היא יסמין גמליאל: