"ויהי אור"? כל מה שלא עבד בתערוכת העשור החגיגית של מדינת ישראל

ישראל תכננה שנה שלמה של חגיגות לרגל יום העצמאות העשירי שלה ובראשן תערוכה ענקית. אבל כרגיל, לא הכול עבד על הצד הטוב ביותר

ישראל תמיד אהבה לחגוג – ובגדול. אפילו ביום העצמאות הראשון, עוד לפני ששקטו לחלוטין תותחי מלחמת העצמאות, כבר תוכנן מצעד צבאי גדול ברחובות תל אביב. אבל בישראל כמו בישראל, כמעט כל אירוע גדול מגיע גם עם איזו שערורייה קטנה בצידו. המצעד שתוכנן ליום העצמאות הראשון הפך לפארסה וזכור בכינוי "המצעד שלא צעד"; במופע "פעמוני היובל" לרגל 50 שנות המדינה, רעשה המדינה בעקבות התנגדות החרדים להופעת להקת המחול "בת שבע", והרשימה עוד ארוכה.

1
מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

ישראל תכננה חגיגות גדולות גם עבור שנת העשור שלה, 1958. תוכננו מאות חגיגות מקומיות בערים וביישובים, הוטבעו מטבעות ומדליות מיוחדות, נחגגו פסטיבלים, הגיעו תיירים, ואפילו נוסד חידון התנ"ך העולמי. גולת הכותרת בתוכניותיה של הוועדה המיוחדת שהוקמה לצורך חגיגות העשור הייתה "תערוכת העשור" – יריד ענק שבו הוצגו יצירות אמנות מכל התחומים, חידושים טכנולוגיים שפותחו בישראל, וביתנים מיוחדים של החברות הישראליות המובילות במשק.

1
נשים בוחנות את דוכן חברת "תלמה". צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה
1
דוכן חברת "טנא". צילום: רודי ויסנשטיין, הצלמניה

החגיגות נחלו הצלחה גדולה. חידון התנ"ך נעשה מסורת. עשרות אלפי תיירים הגיעו לארץ בשביל לחזות באירועים המיוחדים ובחגיגות, וגם התערוכה הצליחה למשוך המוני מבקרים. מה ראו בה למשל? ממש הכול מכל. מעיון בקטלוג התערוכה אפשר לראות כמה חברות הציגו את מרכולתן ביריד. באגף הלאומי הוצג שריד מן המגילות הגנוזות ופסל המתאר את מבנה המשטר הדמוקרטי של המדינה. מהולנד יובא במיוחד "עוגב מים": כלי שנגינתו לוותה בסילוני מים צבעוניים. את הילדים יכולים היו לשלוח בינתיים ליהנות מקרוסלות וגלגל ענק שהוצבו במתחם.

1
נשף תערוכת העשור בשבוע האחרון להצגתה. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית
1
כרזה צבעונית שהופצה לקראת יום העצמאות. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית

אבל כאמור, פטור בלא כלום אי אפשר, וגם על האירוע החגיגי (והמוצלח! 200 אלף מבקרים) העיבו כמה תקלות ושערוריות. הגדולה שבהן הייתה פרשה שהעלתה שאלות על צנזורה, מערכת היחסים בין אמנים לבין הממשל והשימוש בתערוכה לצורכי תעמולה. לקראת הקמת התערוכה, הזמינה המדינה כמה עבודות אומנות שיוצגו בביתנים. אחת מהן הייתה ציור בשם "עֹצמה" שצייר האמן יוסף זריצקי, ציור שהוצב במקום מרכזי באחד הביתנים הבולטים. ערב פתיחת התערוכה סייר במקום ראש הממשלה דוד בן גוריון, שלא אהב את הציור המופשט. מנכ"ל התערוכה, טדי קולק, מיהר להעביר אותה למיקום בולט פחות, מה שגרר זעם מצד הצייר עצמו וגם מצידם של עיתוני האופוזיציה, שחלקם כינו את ההחלטה "סטליניזם".

1
מתוך העיתון מעריב, 20 ביוני 1958

התקלה המבדרת יותר בתערוכה התרחשה כבר בערב הפתיחה. כיאה לתערוכה החגיגית ביותר, הדובדבן שבקצפת חגיגות שנת העשור של ישראל, נקבע כי את התערוכה יפתח נשיא המדינה יצחק בן־צבי. בטקס החגיגי היה אמור בן־צבי להכריז "ויהי אור", ולמשוך בידית שתדליק בבת אחת 15 אלף נורות חשמל. בפועל, הנורות נדלקו לאיטן והאפקט המרשים כנראה ירד לטימיון. כך דיווחו על התקרית בעיתון "מעריב" שיצא למחרת:

1
מתוך "מעריב", ה-6 ביוני 1958. לידיעה המלאה לחצו כאן
1
נשיא המדינה יצחק בן־צבי ואשתו רחל ינאית בן־צבי במתחם התערוכה. צילום: אדגר הירשביין, מתוך אוסף ביתמונה, הספרייה הלאומית

התערוכה הוצגה במתחם בנייני האומה בירושלים במשך יותר מחודשיים. עם פירוקה הגיעו לסיומן חגיגות העשור המרהיבות. ישראל המשיכה הלאה, אל העשור השני שלה, שבו הספיקה להיפרד סופית מראש הממשלה הראשון והמייסד שלה, סבלה ממיתון עמוק וגם יצאה למלחמה השלישית מול שכנותיה. מצעד צה"ל שחגג עשרים שנות מדינה עבר כבר גם במזרח ירושלים.

בונוס לסיום:

מי שלא מסתפק רק בתמונות, יכול לראות כאן קטע וידאו קצר שצולם בתערוכה עבור "יומני גבע" ובאדיבות ארכיון הסרטים היהודיים ע"ש סטיבן שפילברג.

 

כתבות נוספות:

בפעם הקודמת שעמדנו בתור למכולת: כך זה נראה בתקופת הצנע

לחוש את ישראל: הלן קלר מבקרת בארץ

"המערה החשמלית" של "ההגנה"

חלומות או הזיות? תוכנית השלום הנשכחת של אורי אבנרי

שירה | פֶּרֶץ סילוני כחום היום

שירים מאת נועם דרומי, דלילה מסל גורדון ויורם חורש

נעמי טנהאוזר, אורזלי והפעמון (מתוך ספר ילדים שוויצרי), פלסטלינה על קרטון, 23X17 ס"מ, 2018

.

נועם דרומי

כל המדורות שדלקו בעולם דלקו בתוך הבטן שלי

לִהְיוֹת בַּכִּיס הַקָּטָן שֶׁל אֱלֹהִים.
הַסַּקְרָנוּת לִחְיוֹת וְהַצִּפִּיָּה
עוֹלָה בְּכָל יוֹם שֶׁעוֹבֵר, וְהִיא
עוֹלָה גַּם עַל מְצוּקוֹת הַנֶּפֶשׁ הַנִּזְכָּרוֹת
וְחוֹזְרוֹת כִּי
פִּשְׁפַּשׁ הַלֵּב פָּתוּחַ תָּמִיד עַד
קְצֵה הַקָּצֶה.

וְהַפִּשְׁפָּשׁ מֻקַּף יַסְמִין, אַלְמוֹגָּן, קִדָּה וְכָל רֵיחָם
וּפַעֲמוֹן תָּלוּי שָׁם גַּם.
וּבַכִּיס הַקָּטָן תְּפִלּוֹת גְּדוֹלוֹת
הַסַּקְרָנוּת לִחְיוֹת, הַבַּקָּשָׁה לְאַהֲבָה –
שֶׁתִּגְדֹּשׁ אֶת כָּל סְאַת הַלֵּב
וְהַפַּעֲמוֹן וְהָעִנְבָּל בְּתוֹכוֹ, שֶׁיִּפָּגְשׁוּ, שֶׁיִּתָּקְלוּ גַּם אִם בְּיַד הַגּוֹרָל, בְּמִקְרֶה, בְּטָעוּת, וּמֵעֵת לְעֵת –
שֶׁיְּצַלְצֵל.

וּמֵהַכִּיס הַקָּטָן מְנַצְנְצִים
חֲלוֹמוֹת גְּדוֹלִים.

 

נועם דרומי, אחות מוסמכת במרפאה אזורית ובעלת תואר ראשון בסיעוד, גרה בגולן ועוסקת בפרמקלצ'ר, קיימות וסביבה. השיר מתוך ספר בכתובים.

.

.

דלילה מסל גורדון

מראת הכיס של הנמלה הקטנה בעולם

הָעוֹלָם הַמְּקוֹרִי אָבַד
וְנִגְנַב בַּד־בְּבַד עִם הַיָּרֵחַ
שֶׁנִּמְצָא בַּכִּיס הַקָּטָן
שֶׁל הַנְּמָלָה הַקְּטַנָּה
בָּעוֹלָם
שֶׁהִיא כָּאֵם הַקְּדוּמָה
הַמִּינְיָאטוּרִית.

.

1
פַּעַם מְכַשֵּׁפָה כָּעֲסָה עַל הָעוֹלָם בְּאֹפֶן כְּלָלִי
וְלֹא בְּאֹפֶן סְפֵּצִיפִי וּנְקֻדָּתִי,
וְלָכֵן הָרְסָה בִּבְעִיטָה
עִם צִפֹּרֶן שְׁבוּרָה, קָשָׁה וִיבֵשָׁה,
אֲבָל עָבָה כְּמוֹ זְגוּגִית עָבָה
שֶׁל מִשְׁקָפַיִם,
בִּנְיָן עַל כָּל יוֹשְׁבָיו.

.

2
אֲבָל הַבִּנְיָן נִשְׁאָר עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ
כִּי הוּא הָיָה בִּנְיָן אֲמִתִּי
שֶׁלֹּא הֵגִיב לִמְכַשֵּׁפוֹת כָּמוֹהָ
שֶׁקַּיָּמוֹת בְּעוֹלַם הַדִּמְיוֹן בִּלְבַד
וְגַם לֹא לְמִפְלְצוֹת־יָד קְטַנּוֹת כָּמוֹהָ
שֶׁאֶפְשָׁר לְאַגְרֵף אוֹתָן בְּאֶגְרוֹף מְמֻצָּע.

אֲבָל נִשְׁמַט וְנָפַל בַּחֲלוֹם.

 

דלילה מסל גורדון, ילידת ארגנטינה 1968, למדה קולנוע וספרות באוניברסיטת תל אביב. שיריה ראו אור בבמות שונות, בהן עיתונות הכתובה וכתבי העת שבו, מאזניים, קפל ועִתון 77. פרסמה שלושה ספרי שירה: "הלשון הגדולה של אימא" (אבן חושן, 2015), שזיכה אותה בפרס למשוררים בתחילת דרכם, "ספר שמואלה" (אבן חושן, 2016), ו"החיים העצובים של עמיקם ומתתיהו" (אבן חושן, 2018), וכן שני ספרי ילדים. ספר שיריה הרביעי, "תותי, העוגות העירומות והאימהות הקטנות", עתיד לראות אור בשנה הקרובה בהוצאת אבן חושן.

.

.

יורם חורש

מתוך המחזור "נימפות המים" 

נימפת המזרקה 

פֶּרֶץ־סִילוֹנִי כְּחֹם הַיּוֹם גּוֹאֶה
נְתָזָיו שׁוּב מִשְׁתַּבְּרִים בְּאוֹר־הַשֶּׁמֶשׁ
עַל לֶחְיָהּ שֶׁל הַנִּימְפָה הָאוֹר תּוֹעֶה
לְהוֹסִיף וּלְעַטֵּר לַיּוֹם עוֹד נֶמֶשׁ

בָּהּ דְּרָכִים שׁוּב סוֹאֲנוֹת לְהִתְעַלּוֹת
בְּשִׁקְשׁוּקֵי־מֵימֶיהָ הַמִּתְרַעְנְנִים
בַּסֻּלָּם כְּבָר נִסְפָּרוֹת הַמַּעֲלוֹת
הִנֵּה הֵן מַשִּׁילוֹת אֶת אוֹבֵךְ־הַשָּׁנִים

וּכְמוֹ תְּפִלָּה אֵל עַל שָׁבָה וְנִשָּׂאָה
לְשַׁחַק־מְרוֹמִים וְשׁוּב מוּטַחַת
לֹא תְּוַתֵּר בַּטּוֹב, לֹא תִּוָּאֵשׁ בָּרַע
אֶת הָאֲוִיר הַדַּל הִיא שׁוּב פּוֹלַחַת

אוֹסֶפֶת מֵחָדָשׁ מִכֹּל אֲשֶׁר נִפְרַע
וְשָׁבָה לְהָבִיס תְּבוּסָה נִצַּחַת

.

נימפת האגם 

בַּאֲגַם־הַזְּמַן בָּבוּאָתְךָ נֶחְתֶּמֶת
בִּרְאִי־יַמַּת־הַמַּיִם הַנִּקְוִים
בְּמַאֲגַר־תּוֹדַעַתְךָ הַנֶּאֱטֶמֶת
הַגֹּמֶא וְהַסּוּף נֶעֱזָבִים

וּבְעֵינֵי־הַבְּדֹלַח שֶׁל נִימְפַת־הַיָּם
סְגוּרוֹת וּנְעוּלוֹת כָּל הַדְּלָתוֹת
וְאֵין מִי שֶׁיַּבְחִין אַיֵּה הַנֶּעְלָם
וְאֵין מִי שֶׁיָּרִים מֵאַשְׁפַּתּוֹת

וְהִיא מַכָּה גַּלִּים בִּפְנֵי הַהִשְׁתַּקְּפוּת
נָפְשָׁהּ שׁוּב לְחַלֵּץ אֶל הַחוֹפִים
וּבַמִּקְוֶה הִיא אַף טוֹבֶלֶת בִּתְכִיפוּת
כְּדֵי לְהַדְחִיק וּכְדֵי לִדְחֹק סוֹפִים

וְהַשֵּׁדִים שֶׁבְּרֹאשָׁהּ תְּאֵבֵי־צְפִיפוּת
נֶאֱחָזִים הֵמָּה וְשׁוּב מַרְפִּים

 

יורם חורש, בן 56, מלונאי, מתגורר באילת. שיריו פורסמו בכתבי העת משיב הרוח, הו! והליקון.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שמואל מוניץ, עירית אבני כהן ודותן ברום

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מיוחד | הפלנטה "בית"

"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" חוגג השנה 42. שוחרי דגלאס אדמס ו״המדריך״ יודעים היטב למה המספר הזה חשוב כל כך. לכבוד יום המגבת החל בשבוע הקרוב, נועה מנהיים מוסיפה למדריך כמה ערכים רלוונטיים במיוחד

ליאור שטיינר, ללא כותרת, שמן על נייר, 35X25 ס"מ, 2016

.

מאת נועה מנהיים

.

יום אחד, בראשית שנות השבעים, מצא את עצמו דגלאס אדמס שיכור, תפרן ורטוב באוסטריה. בחזקתו היה עותק מרופט ורטוב לא פחות של מדריך הטרמפיסט לאירופה, שלא עזר לו להבין איפה הוא, למה הוא שם וכיצד לתקשר עם המקומיים. אדמס השתרע בשדה, בהה בכוכבים הרחוקים מעליו ותהה איך ירגיש טרמפיסט גלקטי שיגיע לכדור הארץ. תוצאותיו של אותו יום היו הצטננות חריפה ותסכית ששודר לראשונה ב־BBC בשנת 1978. עד אז הצליח אדמס לאסוף שפע תסכולים בקריירת הכתיבה שלו ולעבוד בשלל פרנסות משונות, בהן בונה אסמים, סניטר בבית חולים, מנקה לולים ושומר ראש למשפחת אצולה מקטאר.

אבל מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שינה את כל זה. התסכית, הספר וארבעת המשכיו הפכו לסדרת טלוויזיה, מחזה, קומיקס, משחק מחשב וסרט, ועוד בחייו נמכרו הספרים ב־15 מיליון עותקים ועיצבו, לצד יצירותיהם של חברי "מונטי פייתון" הנערצים על אדמס, את ההומור בבריטניה ובחלקים נרחבים של הגלקסיה.

עלילות לא היו מעולם הצד החזק של אדמס, אז ניסיון לסכם את המהלך הנרטיבי של "המדריך" – תמהיל של מסע בזמן ובחלל, חייזרים משונים, דגים מתרגמים, פרות המבקשות שיאכלו אותן, עכברים לבנים היפר־אינטליגנטיים, סוף העולם (שהוא בעצם כמו ההתחלה, רק ברוורס) – נדון לכישלון מפואר. אדמס העדיף בדרך כלל לכתוב זיקוקי די־נור מילוליים, לדחוס בפסקה אחת מספר רעיונות שהיה יכול להספיק לסופרים אחרים למשך חיים שלמים, ולשלב בקצב רצחני סאטירה, נונסנס, פרודיה, פילוסופיה וטכנולוגיה, לצד פרספקטיבה מבורכת ומבודחת על הכאוס הגלקטי, שאפשר לתמצת בשתי המילים שנכתבו על כריכתו של "המדריך" באותיות גדולות וידידותיות: "בלי פאניקה". האיש שהמציא את מחשב־העל "הרהור עמוק" – שנוצר כדי לענות על השאלה הגדולה, האחת והיחידה, על משמעות החיים, היקום וכל השאר – מת מהתקף לב ב־11 במאי 2001, ולא זכה לראות את הטכנולוגיה מדביקה את קצבן של כמה מהמצאותיו היותר פרועות.

התשובה לשאלה הגדולה, למי שתהה, היא 42.

השנה, במלאת 42 שנים לשידור הראשון של "המדריך", חוגגים מעריציו הרבים של אדמס ברחבי הפלנטה את יום הולדתו של הספר יוצא הדופן ביותר שראה אור בבית ההוצאה של אלפא סנטורי, כפי שעושה גם המעריצה הזו, במחווה שלפניכם.

.

***

.

דבר "האנציקלופדיה גלקטיקה" על הפלנטה "בית": פלנטה קטנה למדי ונעדרת עניין מיוחד. מצויה בצביר צפוף של פלנטות דומות זו לזו באופן יחסי, שלמרות זאת מתקיימות בבידוד.

דבר "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" על הפלנטה "בית": אף שאינה מומלצת לגזעים קלסטרופוביים או לישויות טראנס־ממדיות כמו הזירקונים מג'לול 7, שלפחות באחד מממדיהן משתרעות על פני למעלה משבעים מטרים רבועים, טרמפיסטים נועזים שמוצאים עניין בחיים בזעיר אנפין עשויים למצוא אותה מסקרנת, לפחות לזמן קצר.

.

אופנה: טרמפיסטים שוחרי אסתטיקה ייטיבו לעשות אם יימנעו. רוב תושבי הפלנטה מגלים זלזול מופגן באופנה וטיפוח, ודומה שהם ממעטים להחליף את בגדיהם – העשויים ברוב המקרים מאריג רך כלשהו – ולעיתים אף ישנים בהם. עם זאת, הדבר מהווה הסוואה מושלמת עבור מי שנוהגים לתפוס טרמפים בחלוק בית מטונף.

התושבים נוהגים לחבוש צעיפים או מסכות (ע"ע) על החלק התחתון של פניהם בפעמים הנדירות שבהן הם עוזבים את הפלנטה, עובדה שתשמח את בני ארקטורוס 3, הנוהגים ממילא לכסות חלק זה בפניהם, שכן שם שוכנים אברי הרבייה שלהם.

בידור: היצע הבידור על הפלנטה מצומצם יחסית ומתחלק באופן גס למדי לבידור יום ובידור לילה. במהלך היום מתקני הבידור נשלטים באופן מוחלט בידי הילדים (ע"ע) ותושבי הפלנטה האחרים שומרים מהם מרחק בטוח, אך לאחר שקיעת השמש צורת הבידור החביבה עליהם – הגם שהיא עשויה להיראות תמוהה עבור המבקר האקראי – היא לעקוב בדריכות אחרי הוראות שונות, סותרות, מנוגדות, אקראיות וגחמניות, שמפרסמת הנהגת הצֶבֶר הפלנטרי.

ביצים: שקי חלמון מוקפים בחלבון הנתונים בקליפה שבירה. בתקופות שונות קיים בפלנטה מחסור במוצר מותרות זה, ושוק שחור בין־פלנטרי ער מתנהל בגזרה. אם בחרת להביא כמה איתך, ודא כי אתה עוטף אותן בזהירות במגבת (ע"ע), שאם לא כן תמצא את עצמך משתמש בכל המטבע המקומי (ע"ע) הנוסף שלך כדי לספוג את ההפסדים.

חדר הילדים: אחת היבשות המסוכנות ביותר על הפלנטה. אנחנו ממליצים בחום להימנע ממנה. טרמפיסטים נועזים שנקעה נפשם בהתגרות במפצפצת החרקים מטראאל, בקפיצה מצוקי המוות בדארגון 8 או בחקר מערות הבדולח החי הטורפות של טאטואין, מוזמנים לנסות לנווט את דרכם בביצות הסליים הדביקות ובין צוקי הפלסטיק הדוקרניים. האוויר ביבשת זו רעיל למדי, ומורכב מלפחות 30% נצנצים ו־50% זיעה. מומלץ להצטייד במסכה (ע"ע).

חדר כביסה: אחת היבשות הנעימות יותר על הפלנטה. בניגוד לרבים מאזוריה המנומנמים יחסית, בעיקר בשעות שבהן הילדים (ע"ע) נסוגים חזרה לאתרי הקינון שלהם, ביבשת זו תמיד משהו קורה. המיכון שעליו יצאה תהילתה מפיק המיה קבועה בעלת קצב משתנה, שתענג גזעים בעלי רגישויות לצלילים נמוכים, כמו ארוכי האוזן של פכסם 7. ניחוח פרחוני־סבוני נישא באוויר וניתן לצפות בתצוגה מסחררת ומרגיעה במידה משונה של צבעים, המופקת מערבולם במים של פריטי לבוש מכל שאר היבשות, הנשלחים אליה כמה פעמים ביום.

חתול: יונק פרוותי הולך על ארבע בעל אינטליגנציה עילאית. אויבם המושבע של ישויות פאן־ממדיות היפר־אינטליגנטיות המוכרות לתושבי הגזרה כ"עכברים". החתול עשה את הפלנטה הזו לביתו זה עידנים, וזוכה לכבוד ויקר מצד תושביה, המוקירים את תכונותיו הייחודיות וחוש התזמון הנשגב שלו. חתול הפלנטה עסוק במשך רוב שעות היממה בהרהור עמוק על אודות החיים, היקום וכל השאר, המתבצע בעיניים עצומות, כדי לא להניח להבלי העולם הזה להפריע את הריכוז המוחלט שלו, בדרך כלל על איי "ספה" האקזוטיים. את שאר זמנו חולק החתול בין שגרת טיפוח חיונית וקפדנית לניסויים בגרביטציה.

כלב: יונק פרוותי הולך על ארבע בעל כושר סיבולת כביר. רוב תושבי הפלנטה נסמכים על הכלב לצורך ביטחון, הגנה ותמיכה במסעותיהם אל החלל הבין־פלנטרי שורץ הסכנות, ולעיתים נדירות יסכנו את חייהם ויעזבו את "בית" בלעדיו. הכלב, בהיותו אחד היצורים טובי הלב והנדיבים ביותר ביקום הידוע, אף רותם את עצמו לתושבים אחוזי היראה ומוליך אותם ברצועה. ניתן לומר בביטחון שרבים מהתושבים היו נמקים לולא הנחייתו הסבלנית.

ילדים: תושביה הפראיים של יבשת "חדר הילדים" (ע"ע), שביצעו לאחרונה כמה מסעות כיבוש נרחבים וברבריים ברחבי הפלנטה וכיום שולטים באחוזים ניכרים משטחה. מדובר בשבט עז במיוחד, חסר מעצורים ורחמים, שניסיונות למשא ומתן איתו נכשלו עד כה.

מגבת: טרמפיסט שעשה את הטעות הקרדינלית ושכח היכן הניח את המגבת שלו, יכול להצטייד בחדשה ביבשת "חדר הרחצה" הקטנה והדחוסה, ששם מגדלים אותן תושבי הפלנטה. עם זאת, בימים אלו ניתן למצוא אותן בעשרותיהן כשהן סרוחות על איי "ספה" הנרחבים למטרות רבייה, או בחדר הכביסה (ע"ע).

מזון: אם איתרע מזלכם לנחות על הכוכב הזה ברגע הנכון, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שלכל הפחות תאכלו לשבעה. מבקר המסעדות של "המדריך" טוען שמלבד מיליוויס, המסעדה שבקצה היקום, אין מקומות רבים בגלקסיה שבהם תוכלו "לדגום ממיטב האוכל המקומי האקזוטי, המותקן בידיים אמונות ובשפע כה רב, בכל שעות היום והלילה". דומה כי לתושבי הפלנטה יש מעט מאוד עיסוקים מלבד בישול מזון, רחיצת המכלים שבהם הוא נתון ושטיפת הבגדים שעליהם הוא ניתז (ע"ע חדר הכביסה), וחוזר חלילה. רוב המזון נמצא ביבשת "מטבח" המהוללת, הגם שטרמפיסטים שיתעצלו להגיע עד אליה יוכלו למצוא אותו מפוזר בשפע על הקרקע, ולעיתים אף מתחת לערמות המגבות (ע"ע) שעל איי "ספה".

מטבע מקומי: גלילים של עיסת עץ דחוסה ורכה, המגיעים בעוביים שונים המעידים על ערכם. מומלץ לתיירים להצטייד בהם לפני ההגעה שכן הם נחשקים במיוחד בקרב הילידים, שאוגרים אותם בכמויות מרשימות. "המדריך" אינו ממליץ על הצטיידות בביצים (ע"ע) לצורכי סחר חליפין, שכן למרות ערכן הגבוה בשוק המקומי, הן שבירות מאוד ואינן נוחות לטלטול ולאחסון בטוח.

מסכות: אקססורי לוהט במיוחד המשמש לגיחות חוץ־פלנטריות. מגיע במגוון גדול של חומרים, צבעים וסגנונות, ממסכות הפנים השקופות שהפכו פופולאריות לאחרונה, דרך מסכות הפילטר היוקרתיות וכלה במסכות הנייר החד־פעמיות השכיחות. חובה להצטייד באחת כדי להשתלב כראוי עם הגעתכם.

משקה: אלכוהול נמצא בשפע בפלנטה זו, ומוגש בשני מצבי צבירה עיקריים. הצורה שתהיה מוכרת לרוב הגזעים התבוניים היא הג'יננגס טון אקס, הקרוי כאן ג'ין&טוניק, ומוגש עם קליפת מלפפון החל משעת ההשכבה של הילדים (ע"ע). הגרסה השנייה מוגשת בבקבוקון פלסטיק, בצורה ג'לטינית. תושבי הפלנטה מורחים אותה משום מה על ידיהם בטקס סבוך, הכולל נפנוף נמרץ באוויר, בכל פעם שהם שבים ממסעות חקר, אבל מאחר שהם מסבירי פנים, אתם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיציעו ממנו גם לכם עם הגעתכם. למעשה, סביר להניח שיתעקשו. מומלץ שלא לצרוך אלכוהול ג'לטיני זה בבליעה, שכן השפעותיו יכולות להאפיל אפילו על אלה של נפץ גרגרת פאן־גלקטי. אזהרת מסע מיוחדת לגזעים מגזרה H674 אלפא – כל מי שבלוטות הטעם שלו ממוקמות בגפיו יטיב לעשות אם יימנע מביקור בעת הזאת.

שלום: טקסי הברכה ב"בית" סבוכים ומורכבים, והטרמפיסט הממוצע עשוי להיכשל בהם לא אחת. כל מגע נתפס כהפרה בוטה ולא רצויה של הכללים, לכן לחיצות יד, טפיחות על השכם או החלפת נוזלים אינם באים בחשבון. לגזעים שאינם מתהדרים במפרקים מעוטרים בעוקצים מומלץ להציע את המרפק בברכת שלום.

תחבורה: בעיקר מבוססת דלק מאובנים פרימיטיבי. מצב התחבורה הבין־פלנטרית בגזרה בכי רע כרגע, ואפילו בוהן אלקטרונית לא תהיה שימושית במיוחד. רוב התחבורה מושבתת ומשמשת כמקומות קינון לעופות.

סקס: נסו פלנטה אחרת.

.

נועה מנהיים, עורכת, מתרגמת, מבקרת ומסאית. לאחרונה ראה אור ספרה "הרשת התרבותית: מסות על מסעותיהם של הרעיונות" (גרף, 2019).

.

דוגלס אדאמס, מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, כתר, 1985. מאנגלית: מתי ונגריק ודנה לדרר.

..

 

 

» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: שֹהם סמיט חוזרת לרומן "הדֶּבר" של אלבר קאמי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | בממלכת הלילה של שלומי חתוכה

"החלום, לא פחות מדמותם של ההורים ומדמות האהובה, הוא הגיבור הראשי של שירת חתוכה." אורית נוימאיר פוטשניק קוראת בספרי השירה "יבשת" ו"אי"

אלה אמיתי סדובסקי, במקום אחר ובזמן אחר הייתה לי פורש אדומה, שמן על בד, 215X175 ס"מ, 2009

.

קריאה בספרים "יבשת" ו"אי" לשלומי חתוכה

מאת אורית נוימאיר פוטשניק

.

שלומי חתוכה פותח את ספרו יבשת בהמראה, בתעופה מעל תהום עמוקה מאוד, מעל אחת המכשלות הדגולות המזומנות למשוררים. לכאורה הטכניקה ידועה ומוכרת: שימוש במטאפורה מדעית, טכנולוגית, מחיי המטבח או מכונאות הרכב וכדומה (למשל, אצל חתוכה, המפץ הגדול האסטרופיזיקלי או לוח האם שבנבכי המחשב), כדרך לתאר את חיי הרגש והנפש ואת היחסים בין בני אדם. לכאורה זהו נדבך חשוב בכל מעשה שירי כמעט, ואין טבעי מזה. אבל לרוב אני מוצאת את עצמי קוראת עוד ועוד שירים שבהם המטאפורה הזו היא הרגל האחת והיחידה שעליה ניצב השיר ועליה הוא מסתחרר עד ההתרסקות המהירה והבלתי נמנעת אל הפואנטה הרזה, המתחכמת אך לא מתוחכמת, הדלה, הבנאלית והטריוואלית. המטאפורה הזו היא רשת הסוואה גסה החושפת כמעט תמיד וכמעט מיד את המים הרדודים שתחתיה. לכן, על רקע זה בין השאר, הגילוי של משורר שמצליח להשתמש בעולם מטאפורות כזה באופן שיש בו עומק רגשי אמיתי, שאינו נופל אל הבנאלי, אל הפיתוי הריקני של הפואנטה, הוא כה מרחיב לב ונפש. חתוכה פותח את הקובץ יבשת בשיר "המפץ הגדול" וממשיך ב"לוח אם", שבשניהם יש שימוש מטאפורי כזה, וכך הלאה לאורך כל הספר. אבל את המעוף הגדול ביותר פנימה והחוצה מכבלי המטאפורה, אפשר לקרוא בשיר השני בקובץ, שנתן לו את שמו.

יבשת

כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל,
שׁוֹמֵר שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים, שֶׁלֹּא יִנְחֲתוּ
עַל חוֹפֵי הָאֵיבָרִים שֶׁלִּי, שֶׁלֹּא יַבְחִינוּ בַּיַּבֶּשֶׁת
הַחוּמָה, שֶׁגְּבוּלוֹתֶיהָ צִפָּרְנַיִם
וְשֵׂעָר, צוּקִים וּמִפְרָצִים,
וּנְקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה שֶׁלָּהּ פְּתָחִים
נִגָּרִים, נוֹזְלִים וְרוּחַ.

.

היכולת של חתוכה לעשות זאת נעוצה כמובן בכישרונו ובעומק הרגשי שלו, אבל גם בכך שהוא מרשה לעצמו לכתוב שירים ארוכים ויכול לזלוג כך פנימה והחוצה מהפואנטה המכשילה, בזרימה שאינה חד־כיוונית. הוא אינו מאיץ אליה כמבקש בה ישועה שתוליך את השיר אל סופו. ידו חופשית. תנועותיו רחבות.

השירה של חתוכה רחבת יריעה, מסעירה ומסחררת ובו בזמן אינטימית מאוד, אולי אפילו קאמרית. המוזיקליות של חתוכה חופשית מאוד, הוא נשמע לעיתים כפסנתרן המאלתר על גבי המוטיבים וביניהם. רבים מהשירים בקובץ יבשת ארוכים, אפשר אף לומר ארוכים מאוד לעומת רוב השירה הנכתבת היום, ולכן יש לו חופש רב יותר לאלתר ולגשש, וההתמסרות למוזיקליות הייחודית הזאת מעניקה יופי יוצא דופן לשירים. כשהיצירה ארוכה ניתן להשתהות במעבר הצר בין נושא למשנהו, במקום שבו האצבעות מגששות בחוסר ודאות, בחשכה, עד שהן מצליחות להוליך שוב את השיר אל האגן שבו הזרימה רחבה ושופעת. דוגמה מרהיבה למוזיקליות הזאת ניתן למצוא כמעט מיד בפתח הספר, בשיר "כיצד הופך החגב לארבה". ואיני יכולה להביא אותו כאן מבלי שיתפרק בין ידי הקצרניות.

החירות, המעוף והמוזיקליות של חתוכה נובעים בין השאר מהתמסרותו להזיה ולחלום. החלום, לא פחות מדמותם של ההורים ומדמות האהובה, הוא הגיבור הראשי של שירת חתוכה. השירים חיים בממלכת הלילה. חתוכה עונה בשיריו לחלומותיו, מתמקח איתם, נאבק בהם – אבל נכנע מיד. שירתו מתערבלת על הדף ועל הלשון כחלומות בשנתו. אולי זה סוד הנביעה והזרימה הייחודית בשירתו. בסופו של השיר הארוך והנפלא "יבשת" בתחילת הקובץ, חתוכה מוסר את כתב הכניעה המוחלט לחלום:


לָכֵן אָמַרְתִּי,
כָּל הַיּוֹם אֲנִי מְפַטְרֵל, שׁוֹמֵר
שֶׁלֹּא יַחְדְּרוּ אֲנָשִׁים וְעַד
הַלַּיְלָה לֹא מַחְזִיק,
מַעֲמָד וְנִרְדָּם,
וּבַלַּיְלָה הֶפְקֵרוּת:
מִי שֶׁרוֹצֶה
נִכְנָס

.

חתוכה מרבה לכתוב על הוריו. הוא מפליא לכתוב בכנות שאינה מתרפקת – ועם זאת לירית עד מאוד – את אהבתו של הגבר המבוגר לאימו, אהבה שופעת אך מסתייגת כאחד. אני לומדת ממנו שגם אצל גברים מחול ההיפרדות והשיבה לעולם לא נגמר. חתוכה אינו משחזר את בעיטות ההתבגרות ותו לא. השירים הנפלאים שהוא כותב על היחסים עם אימו אינם מבוֹססים בפצעים הישנים, אבל הם לבטח יונקים מהם. הוא פותח צוהר נדיר אל היחסים האלה ומצליח לתאר אותם באופן מעמיק ומורכב הרבה יותר מהשילוב המוכר של נוסטלגיה וכעס. לכן ארשה לעצמי להתיימר ולהצהיר שחתוכה פותח לנו צוהר לעולמו הרגשי של מי שמכונה "הגבר החדש", צוהר אמיתי, חשיפה אינטימית וכנה ולא פרופיל פסיכולוגיסטי והגיגים תפלים בעיתון. בפתיחת השיר הארוך "לוח אם" חתוכה כותב:

כָּל הַדְּרָכִים מִתְפּוֹגְגוֹת
מִלְּבַד הַדֶּרֶךְ לְאִמִּי.

מִבֵּית אִמִּי בָּרַחְתִּי
כְּמוֹ מִבֵּית הַסֹּהַר.
תָּמִיד אֲנִי נִתְפָּס,
מוּבָל בַּחֲזָרָה.

לִפְעָמִים אֲנִי
מַסְגִּיר אֶת עַצְמִי.

לְהַגִּיד אִמָּא זֶה לְהוֹדוֹת
בַּכְּנִיעָה:
גּוּפִי, שֶׁהָיָה שָׁלֵם, עַכְשָׁו
בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ.

אֲנִי פּוֹתֵחַ אֶת הַוֵּיְז.
"הַאִם אַתָּה בְּדַרְכְּךָ הַבַּיְתָה?"
לֹא.
אֲנִי בְּדַרְכִּי לָאָדָם הַיָּחִיד
שֶׁעוֹד מִתְפַּלֵּל עֲבוּרִי.

השיר ממשיך וחתוכה נע בו בתוך האוטו, מאזין לקול הנשי באפליקציית הניווט, זולג לפגישה עם אהובתו ושוב בדרך לאימו, נתון בתוך זרם האסוציאציות. בהמשך אותו שיר הוא כותב:

בַּלַּיְלָה הַהוּא פָּנִים רַבִּים הִתְחַלְּפוּ בְּפָנַיִךְ וְלֹא יָכֹלְתִּי
לְהִתְנַתֵּק מִגּוּרַיִךְ וּמִשְּׁמֵךְ הַיָּפֶה, צוֹבֵט
אֶת קְצוֹת הַשְּׂמִיכָה לְהַשְׁחִיל בַּצִּיפָה
לְהִתְכַּסּוֹת. פַּעַם הָיִיתִי נִכְנָע כָּךְ
לֶאֱלֹהִים, מְקָרֵב אֶת פְּנֵי הַסִּדּוּר אֶל פִּי וְאַפִּי.

.

היחסים כולם ארוגים זה בזה, נמסכים זה אל תוך זה, לאורך כל הספר: יחסי המשפחה, העבודה, הפוליטיקה והאהבה, בזרם שאי אפשר שלא להיסחף בו, ולמרות נהירותו וצלילותו הרגשית הוא חומק (כך לפחות עבורי) מפרשנות מלכדת וקוהרנטית, כי זה טבעו המוזיקלי.

.

בקובץ אי, שראה אור באותו זמן שפורסם הקובץ יבשת, חתוכה מקדיש חלק נרחב למאבק בדמות האב, דמות מיתית שהכמיהה לאהבתה והיראה מחולשותיה מעמידות נדבך יסודי עד מאוד בנפש (נפש הגבר ככל הנראה). חתוכה מתמסר לתיאור הקונפליקט הזה, שהוא מוכר ושגור, אבל בספרו הוא כמובן הקונפליקט הייחודי שלו. מול תיאור דמות האב ניצב המשורר, הבן שבגר, בעמדה עדינה ושקטה. הוא מוותר על הזעם, על מאבק האיתנים השחוק. ההשלמה וההתפכחות כנות וסדוקות ושורטות:

אב רפאים

כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְחַבֵּק
אָב: גֶּזַע עָצוּם שֶׁיָּדֶיךָ לֹא יַקִּיפוּ
(בִּגְלַל זֶה הַסִּימְפַּטְיָה לִמְחַבְּקֵי עֵצִים)
כֹּתֶל לֹא מוּבָן
(אֲנִי מֵבִין מַדּוּעַ תּוֹחֲבִים מִשְּׁאֵלוֹת
בַּסֶּדֶק בַּקִּיר).

.

הבחירה להוציא שני קובצי שירה בד בבד היא מעניינת, אם כי יש בה משהו מתחכם יתר על המידה לטעמי. השימוש במטאפורה של האי והחזרה על משחקי המילים שקשורים בו – "אי נחת", "אי שקט", "ארץ ישראל / היא / אי" (כך נפתח הספר) – גסים ומאולצים במקצת. אי נפתח בתיאור נסיעה לכרתים, מעשה של התנתקות מ"היבשת" שבה כולם ארוגים בכולם, בתוך סבך יחסי משפחה ואהבה, פוליטיקה ומאבקים חברתיים, מנוסה אל עבר הקיום האינדיווידואלי, אל עבר "האי" (רק כדי להתפכח ממנו כמובן, למצוא שאינך יכול להימלט או לשכוח). הקובץ אי סדוק ופרגמנטרי מיבשת. יש בו כמה קטעים שנראה כאילו נאספו משולחן העריכה, ולעיתים יש בו מעידות אל תוך הבנאליות כמו "לְאַף אֶחָד לֹא אִכְפַּת מִשֻּׁלְחַן / מִתְנַדְנֵד, אִם אֵין סְבִיבוֹ כִּסְּאוֹת" (מתוך "סיוט שחוזר על עצמו").

אבל יש בו הרבה מאוד מהיופי שמאפיין את יבשת ויש בו שירה פוליטית מקורית מאוד ורגישה מאוד. השירה הפוליטית של חתוכה לעיתים רחוקות בלבד נכנעת לפיתויי המניפסט, לחד־ממדיות שבצדק. כי הצדק, גם כשהוא נחוץ והכרחי מבחינה פוליטית וחברתית, גם כשאני מוצאת את עצמי חולקת עם המשורר בכל ליבי את התביעה לצדק ואת תחושות הזעם –הצדק הוא לעיתים רחוקות מעניין, כי אינו מצליח להחזיק בעמדה מורכבת וקונפליקטואלית. חתוכה מצליח לעשות זאת, מצליח לכתוב את הפוליטי בלי שיהפוך לפלקטי וצפוי, ואינו מסתפק במניפסט. אפשר להתחיל לקרוא זאת כבר ביבשת: בשיר הארוך והנפלא "אלהמברה", למשל, שרוחו של גינסברג שורה עליו, המחאה נובעת מההזיה, מהחלום מעומק הנפש:

אֱלֹהֵי הַקָּפִּיטָלִיזְם
נִצֵּחַ אוֹתְךָ, הַקַּנְיוֹנִים
הֵם גַּנֵּי הָעֵדֶן: עֲצֵי פְּרִי מְשֻׁכְפָּלִים וּנְחָשִׁים
מִתְפַּתְּלִים בְּכָל חֲנוּת. מוֹדְדִים
מָה שֶׁנָּעוּל בְּמַחְסְנֵי שָׁמַיִם, שֶׁהִבְטַחְתָּ כְּמוֹ
חֲלוֹם. אֱלֹהִים הֵם הֶעֱתִיקוּ
אֶת הַגַּן, נָטְעוּ שָׁם עֵץ
חַמְרָה וְעֵץ
תָּכְנָה, מָסַכִּים זוֹחֲלִים עוֹלִים בַּיָּד עַד פָּנֵינוּ וּמְפַתִּים
בַּמַּתְכּוֹנִים אֶת הַנְּשָׁמָה, הִכְפִּילוּ
אֶת הַהַבְטָחָה, בַּת קוֹל שֶׁל פִּרְסוֹמוֹת מוֹכְרוֹת
סַמִּים, אֱלֹהִים יֵשׁ לְךָ
תַּחֲרוּת וְאַתָּה מַפְסִיד

.

חתוכה הוא פעיל פוליטי רב זכויות ומעש בעמותת עמר"ם, במאבק לחשיפת סיפור חטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן ובתביעה להכרה וצדק. הוא פעיל מרכזי בתיעוד סיפורי המשפחות ובהעברת הפרשה מן המחשכים אל קדמת הבמה של השיח הציבורי בישראל. השירים הפוליטיים בקובץ אי, הסובבים סביב סיפור ההורים והמשפחות, מנכיחים את הזעם, כצפוי, אבל הזעם אינו הקול היחיד בהם. לצידם נוכחת העדינות שבהקשבה, האבל וההתבוננות השקטה מאוד בהורים ובמשפחות שבּוֹר נפער בחייהם. חתוכה מקשיב בכל הרבדים של הנפש. הוא מספר לנו על חוסר האונים, המבוכה, תעתועי הזיכרון של ההורים. "כל פשע / הוא יצירת מבוך", הוא מסביר לנו ["סאלח שבתי (המינוטארוס)", אי]. הוא נמצא עם ההורים והמשפחות בכאבן, אבל גם במרחבי החלום והתעתוע, ומכל הרבדים פורצת הזעקה:


גְּבָרִים שֶׁגָּנְבוּ
מֵהֶם יְלָדִים וְהֵנִיחוּ
מוֹקֵשׁ בְּחָזָם.
לִפְעָמִים לֹא הִתְאַפְּקוּ
זָזוּ
הִתְפּוֹצְצוּ.

(מתוך "אבות אבותי", אי)

 

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

שלומי חתוכה, "אי", טנג'יר, 2020; שלומי חתוכה, "יבשת", טנג'יר, 2020.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "פרפר הפוך" מאת רחל חלפי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן